עבודותיה של האמנית רונית קרת 'נעות' בין מדיה שונות: ציור, עבודות וידיאו ועבודות סטילס המוצגות בקופסאות אור קטנות. עבודות אלה מטמיעות ו'מנהלות שיח' בין דימויים המוצגים בציוריה לבין אלה המופיעים בעבודות הווידיאו והסטילס.
קרת מגיבה ומתריעה! ביצירותיה על משבר האקלים והסכנות הגלומות בו לכדור הארץ ולאנושות. "דממה", התערוכה הנוכחית בבית האמנים, תל אביב, אינטימית במהותה ובגודלן הצנוע של העבודות, מתייחסת אף היא לסוגה חשובה זו.
מימין, קרדיט צילום: אבי חי משמאל, קרדיט לאפקטים בעבודות הווידיאו: יבגני רומנובסקי
בין אם מדובר במיצבי ענק מרשימים במיוחד, ובין אם בעבודות וידיאו וסטילס צנועות בממדיהן, "האצבע" מופנית אל הקלקר (פוליסטרן Polystyrene מוקצף) חומר שכיח ומתעתע שאין תוכו כברו.[1] נראה מסיבי ומוצק, אך קל מאוד. הקלקר משמש בעבודותיה כאנלוגיה לקרחונים, וצבעו לבן, צח כשלג (אף שלעתים רחוקות גם נוטה לשחור). זהו חומר זול שאינו מתכלה, בעל יכולת בידוד תרמי, ובו בזמן מזהם ואינו ניתן למיחזור.
קרדיט לאפקטים בעבודות הווידיאו: יבגני רומנובסקי
במפגש עמה בתערוכה, מציינת קרת, העבודות נעות בין תנועה לסטטיות. מחד, אתרי פסולת ורחובות העיר, מזמנים לה את הקלקר, המשמש לאריזה ולבידוד. היא נוהגת לאסוף חלקי קלקר מאתרים אלה, רוחצת אותם ולאחר מכן חותכת ומדביקה. תהליך העבודה המורכב בקלקר מעלה אזכור לקרחון המצוי במצב התהוות ושינוי כל העת. ברם, יש פער בין הקלקר המוקצף המתאפיין בכך שאינו מתכלה, ושניתן לשנות אותו, לחתוך, להוסיף… לבין מסות הקרחונים באוקיינוסים, הנמסים בשל התחממות הפלנטה, ועשויים לאיים בשל כך על האיזון והקיום שלנו על פני כדור הארץ.
אנשי רוח, אמנים ואחרים מתחבטים ושואלים שאלות באשר להקשרים בין אמנות לאקולוגיה הן במאות קודמות וביתר שאת כיום, עת כדור הארץ מצוי בסכנה. בימים עברו פילוסופים כפרנסיס בייקון (Francis Bacon, 1561-1626) וג'ון לוק (John Locke, 1632-1704) העמידו את האדם במרכז היקום, בעוד שעולם החי והצומח נתפס כמשני בחשיבותו ונתון למרות האדם.
מאוחר יותר עלה המושג "אקולוגיה" אשר מקורו בגרמניה. הוא נטבע, בשנות ה-60 של המאה ה-19 ע"י הפילוסוף, חוקר הטבע, האמן ארנסט הקל (Ernst Haeckel, 1834-1919) שהגדיר אקולוגיה כמכלול יחסי הגומלין בין כלל האורגניזמים החיים בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ונתונים במלחמת קיום מתמדת". חשיבה או מודעות אקולוגית מושתת, לפיכך, על ההכרה שהאורגניזמים השונים תלויים זה בזה לצורך מחייתם.[2]
"גבוה ונמוך" מתכתבים זה עם זה בעבודות בתערוכה העשויות במדיה שונות. הקלקר, החומר "הזול, הנמוך", הופך ל"נשגב" בעבודות הווידיאו ובעבודות הסטילס המוצגות בקופסאות אור קטנות, כמעין שיר הלל לטבע וליופיו.
הקלקר נישא ברוח וצף על פני המים בשל המשקל הסגולי הנמוך שלו כאמור; ויש ומתעתע ביצורים החיים בים וביבשה הטועים בזיהויו כמזון. בחלק מהעבודות יש אזכור ליצורים- דגים ובעלי חיים העומדים בסכנת כליה בשל כך.
המשורר הבריטי ויליאם וורדסוורת כתב ב"האודה הגדולה":
הָיָה עֵת כְּשֶׁחוֹרֵשׁ, פֶּלֶג, מִרְעֶה,
הָאָרֶץ, וְכָל מַרְאֶה יוֹמְיוֹמִי,
הָיָה לִי נִרְאֶה
עָטוּי אוֹר שְׁמֵימִי,
הֲדַר חֲלוֹם לֹא נִלְאֶה.
כָּעֵת זֶה כְּבָר אֵינוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם; –
לַאֲשֶׁר פְּעָמַי אָשִׂים,
לֵילוֹת וְיָמִים.
מָה שֶׁרָאִיתִי כְּבָר אֵינִי רוֹאֶה הֲלוֹם[3].
"אני יוצרת מרחבים מונוכרומיים-לבנים כסביבות סימבוליות/ארכיטקטוניות, המסמלות בו זמנית תיאורי טבע נשגב, הנוגע ביופי וברוח. היצירה שלי היא אינטואיטיבית וטוטאלית, דורשת שעות עשייה רבות מאד ועבודה עמלנית וסיזיפית.
הבנתי וזיהיתי שהקלקר הוא החומר הנכון ביותר, החל מהניגוד במסה הקלילה שלו אל מול העוצמה והכובד של המים הקפואים, ועד לעובדה הפשוטה והמצמררת, שבניגוד לאותם קרחונים, הקלקר לעולם לא יתכלה. הקלקר הוא האנלוגיה הראויה והצורבת ביותר. חומר הבידוד האולטימטיבי, המשמש לשמירה על דברים יקרי ערך, דווקא הוא זה שפוגע במשאב היקר הזה".[4]
מימין, קרדיט צילום: אבי חי משמאל, קרדיט לאפקטים בעבודות הווידיאו: יבגני רומנובסקי
עידן הַאנְתְרֹוּפֹוקֶן (אנתרופוס = אדם, קן = חדש) הוא כינוי שטבע הכימאי פול יוזף קרוצן (Crutzen) ביחס לתקופתנו, שבה בולטת השפעת המין האנושי על השכבות הגאולוגיות של כדור הארץ. מעשי האדם יוצרים שכבת קרקע חדשה, שניכרים בה עקבות וסימנים של פלסטיק, של חומרים רדיואקטיביים ושל פחמן דו־חמצני ופיח. זהו עידן המתאפיין בהשלכותיו ההרסניות על כדור הארץ, על בני האדם ועל בעלי החיים, ביניהן התחממות גלובלית, חִמצון והתחממות האוקיינוסים, המסת הקרחונים בקטבים, מִדבור, הכחדה של מיני בעלי חיים.[5]
אירנה גורדון מציינת בטקסט הפותח את הקטלוג רונית קרת, "דמעות": בעבודותיה של קרת – הן בציורים והן בפסלים ובמיצבים – ההתמודדות עם השבר במצב האדם והטבע באה לידי ביטוי באמצעות עיסוק ב"אין". זהו "אין", שכן הוא מורכב משאריות של קרטון ושל קלקר, העוטפות מוצרי צריכה ומושלכות לאשפה מיד לאחר שהללו הוצאו מהן. היא מעניקה לעקבות המוצר הטכנולוגי הילה פיסולית ייחודיות, המגיבה לחלל שבו הן נמצאות. העיסוק בנגטיב, ההופך לפוזיטיב בעבודה, מוליד מיצבים הכולאים את החלל ויוצרים מעין חלל חלופי בתוכם, בינות למבני הקלקר והקרטון. במאמרו לביאנלה ה־16 באיסטנבול, "היבשת השביעית", שהורכבה מצבירי הפסולת האדירים הצפים באוקיינוס השקט, כתב אוצר התערוכה, התיאורטיקן ניקולא בוריו (Bourriaud), כי יבשת זו מגלמת את ה"אין".[6]
מכאן, האם פנינו לאיזון או שמא לשבר? ומה מקום האדם בתיקון הנדרש לכך?
תודה לרונית קרת ולורה פלפול
קרדיט צילום: אבי חי (אלא אם אין זה מצוין)
קרדיט לאפקטים בעבודות הווידיאו: יבגני רומנובסקי
[1] פוליסטירן הוא פולימר עשוי מהמונומר סטירן, פחמימן נוזלי שמיוצר באופן מסחרי מנפט. בטמפרטורת החדר, פוליסטירן הוא בדרך כלל תרמופלסטי מוצק, אך ניתך בטמפרטורות גבוהות יותר, לטובת עיצוב או הבלטה ואז מיצוק מחדש. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A8%D7%9F
[2] יוסף קרויטורו, "אורגניזמים חיים במלחמת קיום מתמדת", סטטוס, 1992, 32, עמ' 14.
[3] לעיל בית ראשון מתוך "האודה הגדולה: רמזי אלמוות מזיכרונות שחר ילדות", המכונה גם האודה הגדולה. ויליאם וורדסוורת' חיברה בשנים 6–1802. זהו שיר המביע השקפה עמוקה, מלא בהדר פיוטי, כתוב בצורה אמנותית נפלאה, אשר חובר לאנשים הרגילים להגות בסוד הווייתם. רבים מחשיבים את השיר לפסגת יצירתו של המשורר. פרויקט בן-יהודה, ב"ויקיפדיה": https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%9D_%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%A1%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%AA%27
[4] רונית קרת מתוך פרגמנטים מתוך התחלות | תערוכה קבוצתית, אוצרות: ביני סי, הילית שפר, ורה פלפול 29.1.2023-15.12.2022, SAGA הגלריה החברתית מזל דגים 5 יפו העתיקה. (ציטוט מטקסט שכתבתי בנדון).
[5] אירנה גורדון, "יצירה בעידן האנתרופוקן", מתוך הקטלוג: רונית קרת, דמעות, נובמבר 2021, עמ' 8, עורכת: אירנה גורדון, טקסטים: אריה ברקוביץ, אירנה גורדון, יבשם עזגד, רונית קרת, עיצוב והפקה: דפנה גרייף, עריכה ותרגום: דריה קסובסקי.
[6] Nicolas Bourriaud, cat. The Seventh Continent (the 16th Istanbul Biennial, 2019), p. 24. אירנה גורדון, לעיל, עמ' 10.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה זיוה. תערוכה שאהבתי. הרבה אנחנו פועלים מהאין כי כל רגע שחולף הוא כה איננו. זיכרון הוא ההחזקה של האין.
אהבתיאהבתי