שני אמנים ואמנית מציגים בגלריה טובה אוסמן: האמנים אורי אבירם ודוד נרוב, מציגים בחלל הפנימי עבודות שאין בהן הקשרים סיפוריים/נרטיביים. האמנית הרב-תחומית מרינה בן צבי מציגה בחלון הגלריה מיצב שהוכן למידות חלון הראווה.

ההתייחסות לאמנים והאמנית המציגים בגלריה היא לפי סדר הא"ב:

עבודותיו של האמן אורי אבירם נעות בין הקונקרטי למופשט. מאפיין בולט בעבודותיו הוא הצבע, על-פי רוב חומרי מאוד (בעבודות בהן מופיע מוטיב העיגול, עבודות הניכרות בחומריות ניכרת, ובדומה בעבודה שעניינה ריבוע ירוק); ויש גם שהטיפול בצבע הוא על גבול ההשטחה והצורות הינן אמורפיות. 

אורי אבירם

"צבע, צבע שמן, הוא העיקר עבורי. צבע כחומר פלסטי שניתן לפסל בו, לעצב אותו, לחרוט בו, לגרוף אותו. במרבית ציוריי הצבע חזק ודומיננטי, הקו והקומפוזיציה לא מוזנחים אך משניים" (ציטוט מדברי האמן).

אבירם, חוקר, קורא, מתעניין בגניאולוגיה מקדמת דנא ועד היום. בתחילת דרכו, הסגנון שלו היה פיגורטיבי. הוא שאל מוטיבים והשראה מהתנ"ך, ממיתולוגיות שונות, היוונית והרומית אך גם אלו שמקורן במזרח – סין ואינדונזיה. בשנים האחרונות, עבודותיו מתאפיינות בחלקן בהפשטה. 

בשיחה עמו מציין אבירם שהוא גם מצייר מתוך התבוננות לדוגמה, עבודות בהן מוצגות קולגות וחברות, וכן רישומים של אנשים רבים  לעיתים עשרות רישומים של אדם מסוים, ואף מאות. בנוסף, יש אלפי רישומים של תל אביב, נופים, עצים, חיות ועוד.

חלק מעבודותיו מתאפיינות בעבודה סיזיפית, אינטנסיבית ועמלנית במיוחד. בצד עבודה בצבע הניכר בשכבות ובחומריות שבו, חלק מעבודותיו מתאפיינות בקו ובעיגול, צורות יסוד משפת הקומפוזיציה, ובשיח שהן מנהלות עם הצבע. על צורות אלה הוא חוזר כאמור בעבודה שיש בה מן העמלנות, כמו למשל "ההמון" בה מוצגות 1,500 דמויות שתומצתו במהותן לעיגול וקו. הוא חוזר אליהן שוב ושוב בניסיון לפענח את צורתן ואת המסר שהן מעבירות.

אורי אבירם

העבודות המופשטות מנהלות שיח עם הריבוע והעיגול, צורות המופיעות בעבודותיהם של מודרניסטים כקזימיר מלוויץ' (Kazimierz Malewicz, 1879-1935),  יוזף אלברס (Josef Albers, 1888-1976)  ואחרים. אחרות עוסקות ככתוב לעיל בדמות, אך גם בעיגול ונקודה המאפיינות דמויות שעברו הפשטה והפכו לסימן במרחב. (ציטוט מטקסט שכתבתי לתערוכה)

ד"ר דוד נרוב, אמן ופסיכולוג, מבקש להפגיש ביצירותיו אמנות עם פסיכולוגיה בניסיון לחקור ולתהות אחר המודחק והטמון אי-שם בזיכרון ילדות ובדמיון.

דוד נרוב

אלמנט בולט בציוריו הוא הצבע על כל המשמעויות והסמליות הטמונה בו. העבודות נעות בין צבעוניות מעודנת לעזה, כתמי צבע שיש בהם מן החידתיות ונתונים לפרשנות אישית של הצופה. בעבודות מוצג מנעד צבעים ניכר; צבעי היסוד – אדום, כחול וצהוב חוברים לצבעים המשלימים בעיקר לכתום וירוק בפלטה הנעה מן הבהיר לכהה יותר, ולהשמת הצבע באופן המאזכר במעט את הפוינטליזם. אלמנט נוסף הנוכח בעבודותיו הוא ההפשטה המאפיינת את העבודות המאוחרות יותר.

לצבע תפקיד חשוב בהיסטוריה של האמנות. יוהנס איטן מהמורים הראשונים בבאוהאוס בגרמניה כתב על תורת הצבעים. "הצבע הוא חיים. עולם ללא צבעים נראה מת. חוקים וכללים עיוניים עשויים לשמש סימני-דרך בתהליך העיצוב הצבעוני, אך אין התכנון המחושב יכול להיות גורם מכריע. חשובות ממנו התחושות, כי בעזרתן ניתן להבין גם את הבלתי-רציונלי והמטאפיסי, שאינו ניתן להגדרה הגיונית מדויקת".[1] 

אלמנט נוסף הנוכח בעבודותיו הוא ההפשטה המאפיינת את העבודות המאוחרות יותר. כצייר המרבה לעסוק במופשט הוא מתנער מהדמיון למציאות. אך מול עבודותיו אלו, יש ואנו תוהים, מה אנו רואים שכן כשאנו עומדים לפני עבודות מופשטות נמצא על פי רוב את עצמנו נעים בין רגש לבין שכלתנות. נרוב רואה בציור אמצעי להבעת עולמו הפנימי של האמן, להעלאת רגשות, מחשבות ורעיונות, ומבקש שאף אנו נחוש זאת.

נרוב מספר על העיסוק המתמשך באמנות (מנעוריו), ועל כך שבעבודותיו הוא חוקר את הצבע ואת הנפש כאחד. ההפשטה המאפיינת את עבודותיו עוסקת בשפת הקומפוזיציה ובכלים המאפיינים אותה – צבע, כתם, משטח, קו ועוד. בד בבד, הוא רואה באמנות אמצעי להעברת רגשות ולהצגת עולמו הפנימי ישירות על הבד.

מדיה נוספת המופיעה בעבודותיו היא הרישום – הן בעפרון ופחם שחור והן בצבעוניות מעודנת. עבודות מפעימות המעידות על יכולות הרישום שלו. (ציטוט מטקסט שכתבתי לתערוכה)

מרינה בן צבי  לזכר אבא ואמא

התרופפות הזיכרון

בתערוכה "עוד יום ועוד יום"  מעלה מרינה בן צבי את מיצב הקיר "התרופפות הזיכרון". ועל כך היא כותבת: המיצב מתמקד בסף שבין זיכרון ושִכחה. בּמָקום זה יש תחושה שהזיכרון מתפוגג, ואנחנו משלימים את הריק בדמיון או בסיפוריהם של אחרים.

המיצב נע בין רישום קלסי דו-ממדי לאובייקטים שהקו שלהם פורץ לחלל. הרישום העשוי בעט תלת-ממד מאפשר ציור חופשי באוויר. הקו עצמו מייצג אף הוא זיכרון ושכחה, באופן שהוא מתעבה בפרטים מסוימים ודקיק במקומות אחרים. לפעמים הקו נקרע ונופל כמרמז על הנתק. (ציטוט מטקסט האמנית)

---

[1] יוהנס  איטן, "על תורת הצבעים", יסודות הצורה והצבע, מוזיאון ישראל, ירושלים אגף הנוער. אוצר: אחראי אילה גורדון, מוזיאון ישראל, חוברת מס' 12 תשרי תשל"ח, מהדורה שנייה 1987.