שלום סֶבָּא (1897, טילזיס גרמניה – 1975, הופהיים גרמניה)
ראשית שאפו על התערוכה המקיפה והמאמרים מאירי העיניים; תערוכה השופכת אור על אמן שפעל בין שתי מלחמות עולם, נדודים והגירה ואף הגיע לארצנו ושהה בה מספר עשורים.
לתערוכה זו חוברים אספנים שהתשוקה ליצירותיו של סֶבָּא הניעה אותם בחיפוש אחר יצירותיו בשוק האמנות. חלקם מוזכרים בשמם ואחרים אנונימיים.
שלום סבא, דיוקן עצמי בסטודיו, 1929, שמן על בד שלום סבא, שנות ה-40
בכתיבה לתערוכה זו נעזרתי במפגש שהיה לנו בוגרות ובוגרי המוזיאון עם נעמה בר אור אוצרת התערוכה, שיחה עם עדנה קוקיה, עוזרת האוצרת, ובחומרי התערוכה בספרייה ובמאמרי ספר התערוכה שהיו לי לעזר רב.
שלום סֶבָּא, בן למשפחה יהודית, נולד ב-1897, גרמניה. במרכזה של תערוכה מקיפה זו עומדת עשייתו הרב-תחומית של סֶבָּא, שהביוגרפיה שלו מצטלבת בהיסטוריה הלאומית. התצוגה בתערוכה מציגה לצופה את תולדותיו ומשנתו האמנותית. היותו רב-פעלים: צייר, מעצב תפאורות נודע, מומחה בחריטה ובמלאכת מתכת, יצר עבודות קיר שהוצגו במרחב הציבורי בשיתוף עם אדריכלים, ואף כתב מסות על אמנות ותיאטרון.
זהותו האישית והאמנותית התעצבה על רקע פציעתו במלחמת העולם הראשונה שעמה התמודד ואפשר שאף הניעה את יצר הנדודים שלו אל ארצות מרוחקות. בין השנים 1924 -1930 יצא סֶבָּא כאמן-חוקר למסעות בסומטרה, פינלנד, צפון אפריקה, צרפת והבלקן.
עליית הנאצים לשלטון (1933) אילצה אותו להימלט מגרמניה (פעל זמן-מה בשוויץ ובשבדיה), ובשנת 1936 הגיע לפלשתינה-א"י, בה פעל מספר עשורים.
שלוש תערוכות יחיד שלו הוצגו במוזיאון תל-אביב (1945, 1955, 1961), ובמקומות נוספים, ועם זאת סֶבא, שלא השתייך לתנועה או לקבוצה אמנותית מקומית, נדחק מפני מגמת ההפשטה הלירית שרווחה באותם ימים בארץ. ב־1967, שלושים שנה לאחר הגעתו לארץ והוא בן שבעים, חזר לגרמניה ושם המשיך ליצור עד יום מותו (1975).
–
גילוי לב. חלק ניכר מחיי המקצועיים במוזיאון תל אביב לאמנות היו במחלקת החינוך של המוזיאון כמדריכה ומרצה בכירה ועוד. אחת ההתלבטויות שליוו קולגות לעשייה ואותי היתה איפה להתחיל הדרכה בתערוכה. לעתים היו אילוצים נוספים כגון, התחשבות בעוד קולגות ששהו באותו זמן בתערוכה.
במפגשנו עם פרופ' מוטי עומר ז"ל בתערוכות במוזיאון, דובר רבות על ציר הסירקולציה. אזי מהי הדרך לבקר בתערוכה מגוונת ומרובדת זו? האם בהתאם לציר הסירקולציה – במעין פעולת איגוף. או שמא ציר הזמן? או האם בהתאם ל"מלכודת הדבש" אותה יצירה פתיינית הלוכדת את עין הצופה ומשכנעת אותו/ה להיכנס, או שמא להרחיק לפאתי התערוכה לעבודות שעניינן "הגז" המוכרות ביותר בעשייתו של סֶבָּא?
שלום סבא, הגז, 1947, שמן על פרספקס שלום סבא, הרועה, 1946, גואש על נייר
בוחרת בתערוכה זו לשוטט בציר הזמן, ככל שמתאפשר לי הדבר ובהתייחס לתמות הזוכות לייצוג ניכר בתערוכה, ומעניקות לנו הצופים מבט אל אמן ורסטילי, בתנועה מתמדת, מסעות, מעברים בין אמנות לאומנות ועוד…
מסעות 1930-1924 מערב ומזרח, קולוניאליזם וסקרנות עומדים בלבמסעות החקר וציורי מסע של אמנים, בין אם מדובר בחברים בתנועה הפרה רפאליטית שהגיעו אלינו, ארצה במחצית המאה ה-19, ובין אם מדובר באמנים כאוז'ן דלקרוא והמיקסם ממרוקו ומארצות נוספות בצפון אפריקה במאה ה-19, או אנרי (הנרי) מאטיס בתחילת המאה ה-20, וכהנא וכהנא (ועל כך בהזדמנות…).
סֶבָּא יצא למספר מסעות אל ארצות רחוקות וקרובות כאחד. מסעות אלה הניבו עבודות בהן מיוצג טבע ריק מנוכחות אדם, ולצידם כאלה בהם נוכחות דמויות אנושיות. העבודות נבדלו אלו מאלו בהתאם למקום ולתרבויות שפגש.
דמותו של קורט גרון קרוב לכניסה לתערוכה צדה את עיני.גרון, השחקן והבמאי הגרמני המוערך, נולד בברלין ב-1897 למשפחה יהודית מוכרת. בשנים שבין שתי מלחמות עולם לקח חלק בעשרות הפקות קולנוע ותיאטרון והיה דמות בולטת בתרבות הבידור הגרמנית, ואף הופיע לצידה של מרלן דיטריך ב"מלאך הכחול", 1930. גרון נאלץ לשתף פעולה בבימוי הסרט התיעודי השקרי על חיי הנוחות של היהודים שהפיקו הנאצים בגטו טרזינשטט. בספטמבר 1944, לפני השלמת הסרט, בטרנספר האחרון שיצא מטרזינשטט, נשלחו גרון ואשתו לאושוויץ ושם נרצחו.
בשנות ה-50 נמצא דיוקנו של גרון מידי סֶבָּא, במחסני התיאטרון הממלכתי בברלין, והוא נשלח לכתובתו של סֶבָּא בגבעתיים. סֶבָּא העניק את הציור במתנה לחבריו בני משפחת גוט בתל אביב, שבאוספם הוא שמור עד היום.
וגם לאהבת נעורים מקום בתערוכה – הזוג סֶבָּא ומארי-לואיז. האמנית האוסטרית מארי-לואיז פון-מוטסיצקי, בת למשפחה אריסטוקרטית בווינה, היתה מושא אהבתו של האמן. השניים נפגשו בברלין בחוגו של היינריך סימון – עורך העיתון פרנקפורטר צייטונג, שסֶבָּא פרסם בו מאיוריו. הקשר בין השניים נשמר בסוד, מאחר ואמה של מארי-לואיז לא ראתה בעין יפה את הקשר ביניהם. מההתכתבויות שביניהם עולה כי השניים הושפעו מזרם "האובייקטיביות החדשה" ובפרט ממקס בקמן שהיה ידיד משפחת מוטסיצקי.
ב-1936 עזב סֶבָּא את אירופה לפלשתינה-א"י. הקשר בין השניים נשמר, והוא ניסה לשכנעה לבוא ארצה בעקבותיו, אך מארי-לואיז בחרה להגר ללונדון והיתה שם לאמנית מוכרת, היחסים ביניהם הפכו עם הזמן לידידות אמיצה. הם שבו ונפגשו ב-1968 עם חזרתו של סֶבָּא לגרמניה, ומארי-לואיז אף הגיעה לארץ ב-1994 לרגל פתיחת תערוכתו הרטרוספקטיבית במשכן לאמנות עין-חרוד. סֶבָּא, מצדו, נשאר רווק עד שנת 1967, אזי נשא לאישה את רבקה קפלן. לאחר החתונה, עברו בני הזוג להתגורר בהופהיים שבגרמניה.
עבודות לתיאטרון 1947-1931 ב-1924 הוזמן סֶבָּא, שהתפרסם כצייר דיוקנאות מבוקש, לצייר את דיוקנו של ליאופולד יסנר (Jessner) – במאי גרמני ידוע, ממובילי התיאטרון האקספרסיוניסטי. יסנר, התרשם מכישוריו האמנותיים של סֶבָּא והזמין אותו ליצור תפאורה להצגה חניבעל בתיאטרון הממלכתי בברלין, על פי מחזה מאת כריסטיאן דיטריך גראבה (Grabbe). סֶבָּא יצר מתווים, הוכיח את כישוריו בתחום, ונודע כמעצב במה משמעותי בתיאטרון הגרמני.
עם הגעתו ארצה ב-1936 המשיך סֶבָּא לעסוק בתחומי עיצוב שונים. יסנר שב והזמין אותו לעצב את התפאורה להצגה וילהלם טל מאת שילר שביים בתיאטרון הבימה. הצלחתו בתחום זה בארץ, הביאה להזמנת סֶבָּא לעצב תפאורה גם להצגות נוספות בהבימה – מרד המתים מאת ארווין שאו והמגפה הלבנה מאת קארל צ'אפק.
ב-1947 נקרא הבמאי הבריטי המוערך טיירון גאתרי (Guthrie) להוביל הפקה של אדיפוס המלך מאת סופוקלס בתיאטרון הבימה. סֶבָּא עיצב את התפאורה הפונקציונלית שהעמידה ריבוי משטחי משחק באדריכלות של עמודים ומדרגות, והיתה לנקודת ציון מכוננת בתולדות עיצוב הבמה בתיאטרון הבימה. בנוסף התאפיין העיצוב בצמצום מכוון של הצורות והצבעים שהעניק לכך עוצמה.
מדיום הצילום בשנים 1939-1936, במקביל לעבודתו בתיאטרון הפעיל סֶבָּא סטודיו לצילום ברחוב רנ"ק בתל אביב והתפרנס מצילום דיוקנאות. בזמנו החופשי התנסה בצילום אמנותי ובחקר של המדיום, שלכוחו התוודע בגרמניה בשנות ה-20.
סֶבָּא הושפע רבות מזרם ה"אובייקטיביות החדשה", המתמקד במציאות הקונקרטית. הוא צילם בניינים, נופים ואובייקטים מוכרים ויומיומיים בקומפוזיציות מוקפדות ובפורמטים לא שגרתיים. במקביל צילם סֶבָּא דיוקנאות של אמנים ושחקנים, בהם חנה רובינא וסר מלקולם סרג'נט, ונעזר בניסיונו בעיצוב לתיאטרון ליצירת אפקטים אופיים דרמטיים במעברים בין אור וחושך.
הסטודיו -השנים 1944-1942 הסטודיו של האמן היה לנושא מקובל בציור החל במאה ה-17 בציורי סטודיו של אמנים בארצות השפלה, איטליה ועוד. בהמשך אמנים כפרנצ'יסקו גויה, גוסטב קורבה, פבלו פיקסו ואחרים בחרו לתעד את סביבת העבודה שלהם בה הצייר הינו דמות מרכזית, ונגלה לעין הצופה. סֶבָּא הכיר מן הסתם את ציורי הסטודיו של אמנים בדורות קודמים, ועבודותיו בנושא זה נכרכו בתגובה למקום היצירה – חלל הסטודיו שלו ושל חבריו האמנים, פסלים ברובם, עמם קשר קשרים אישיים ומקצועיים, ואת הסטודיות שלהם הרבה לפקוד באותן שנים. בתערוכת היחיד הראשונה שלו בבית דיזנגוף, משכנו של מוזיאון תל אביב דאז הוצגו 63 ציורי גואש וטמפרה, שבהם הציג סֶבָּא את הסטודיו הפרטי שלו, ובנוסף, את סביבות העשייה של צלמים ואומני מתכת, ואת סדנאות הפיסול של חבריו האמנים, בהם יצחק דנציגר ומשה ציפר. יש לציין שבחלל התערוכה מוצגים שני פסלים משל דנציגר וציפר.
קיבוץ אפיקים בסטודיו של יצחק דנציגר בתל-אביב התוודע סֶבָּא לאמנים מרדכי גומפל וליאו רוט מקיבוצי עמק הירדן. גומפל, היה בזמנו חבר קיבוץ שדה-נחום, וליאו רוט היה רועה צאן וחבר קיבוץ אפיקים, שאליו הרבה סֶבָּא להגיע. המפגש של סֶבָּא עם הווי הקיבוץ הניב סדרת רישומים, שתיעדו ברובם את חיי היומיום – עבודה, מנוחה, הסבה ואכילה בחדר האוכל, הפסקות של קריאה ושיחה, ומיעוטם מתארים את נופי הירדן וחיות למיניהן. רישומי עיפרון אלה, המציגים את חיי הקיבוץ, נעשו ביד בוטחת. ההווי החברתי המיוחד של הקיבוץ ובעיקר חגיגות הגז, קסמו לו והוא תיאר אותן כ"ערב הראשון המאושר שלי בארץ".
עבודות קיר 1958-1947 שינוי עמוק בגישתו של סֶבָּא לאמנות ולתפקידה בחברה, חל בעשור שבין התערוכה הראשונה שלו (1945) לשנייה (1955) שתיהן נערכו במוזיאון תל אביב. הוא החל לעסוק במלאכות אומנות בזכוכית, קרמיקה, מתכת ועוד. כמו כן, החל להתמסר לעבודה במרחב הציבורי ולשתף פעולה עם אדריכלים. בין העבודות- הדייגים העליזים, שמשון, אחוות יוסף ואחיו ועוד (חלקן לא שרדו). בנוסף, יש לציין שסֶבָּא השכיל להבין את ההשפעה של הצילום והקולנוע על התרבות העכשווית והשתמש בכלים מעין אלו לעשייתו, ולמיקסום תחושת החלל ביצירה.
בציור הקיר אחווה (יוסף ואחיו) (1958) שיצר סֶבָּא בבית המלין בתל אביב (הציור נהרס בעת הריסת הבניין ב-2018), מוצג המפגש בין אחיו של יוסף הפונים אליו בשמחה, בעוד הוא יורד אליהם מהמדרגות לחבקם. הציור מתאפיין בפרספקטיבה אלכסונית יוצאת דופן: הדמות הראשונה מימין, מתנשאת לגובה התקרה, בזמן שהדמויות שאחריה הולכות וקטנות ככל שהן מתרחקות מאתנו עד לקטנה מכולן, שהיא, בניגוד למקובל, דמותו של יוסף. חשיבותו של יוסף מועצמת בהצגתו כמבודד, נפנה אל הצופה והאור ממוקד עליו.
האלמנטים 1963-1960 בתערוכת היחיד השלישית (1961) של סֶבָּא בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון תל אביב, הוצגה לראשונה סדרת האלמנטים, שבה ראה האמן את פסגת יצירתו האמנותית.
סדרת האלמנטים כוללת את יסודות המזון והחומר והקשרם לחיי היומיום: עץ, אבן וברזל; לחם, חלב, בשר, דגים ופירות. לסדרה קדם מחקר מעמיק של עשרות סקיצות בקולאז' ובגואש. את תהליך החשיבה שליווה את העבודה תיאר סֶבָּא במאמרו "על הלשון האסוציאטיבית של הצבע", שבו הוא בוחן את האסוציאציות שמעורר כל צבע: "למשל, הקפה – שולחן בגוון חום כהה וסגלגל, המעורר בנו את האסוציאציה של גרגיר הקפה וצורתו…"
יש לציין שעיסוק באלמנטים/יסודות מופיע ביצירות אמנות מימים עברו, שעניין ארבעת היסודות: אוויר, אש, אדמה ומים, תיאוריה שרווחה ביוון הקדומה ו"אומצה" ע"י אריסטו, בעוד שכאן מעלה סֶבָּא סוגה חדשה של טבע דומם, עם אזכורים לקוביזם, אמנות פופ ועוד.
נוף הופהיים 1975-1965 בשלהי שנות ה-60 עבר סֶבָּא להתגורר בעיר הופהיים שבקרבת פרנקפורט, גרמני. קדמה לכך היכרותו עם האנה בקר פום-ראט (Bekker Vom Rath). האנה בקר היתה ציירת, אספנית, גלריסטית ופטרונית אמנים. בימי מלחמת העולם השנייה תמכה בחבריה שנרדפו על-ידי הנאצים כאמנים "מנוונים", וכמה מהם אף מצאו מקלט זמני בביתה שבהופהיים. לאחר המלחמה, ב-1947, הקימה את הגלריה פרנקפורטר קונסט-קבינט, על-מנת לחשוף צעירים לאמנות שנוצרה בארבעים השנים האחרונות ולהציג בפניהם את העשייה העכשווית בתחומי האמנות והאמנויות. בשל כך כונתה "שגרירת האמנויות".
סֶבָּא פגש את בקר בתל אביב והוזמן להציג בגלריה שלה. ב-1967 התיישב בהופהיים לצמיתות במגורים שארגנה לו בקר בקרבת אחוזתה, ושם חי ועבד עד מותו ב-1975.
לתערוכה נלווה ספר ובו מאמרים מאירי עיניים באשר לדרכו המורכבת, הפתלתלה של סֶבָּא: תולדותיו, עיצובי הבמה שלו, מסעותיו, עבודות הקיר הציבוריות וגורלן, דרכו להופהיים, עבודות הקולאז' המאוחרות שלו, ואותו "דימוי שבלב" והרטט שהם עוררו אצל אוצרת התערוכה נעמה בר-אור כפי שהיא מציינת.[1]
ולסיום, מספר מילים על אספנים ואספנות. בתערוכה זו כבתערוכות אחרות תפקיד ניכר לאספנים "עקשנים" שתרו ואספו מיצירותיו של סבא. התשוקה לאספנות מאופיינת בהשקעת זמן והון ניכרים, ויש בה מן ההתמכרות ואף היוקרה. בתערוכה שלפנינו לנחישות האספנים והאספניות משמעות ניכר ביצירת גופי עבודות הזוכים לייצוג בתערוכה.
תודה, זיוה קורט
[1] נעזרתי בעיקר במאמריהם של הכותבים המופיעים בספר התערוכה- גליה בר אור, שלום סבא: לגופם של דברים; דוד פיקלני, מסעות סבא אל כמה אומות נידחות ברחבי העולם; דורון לוריא, אל תבשרו בחוצות אשקלון או- מזגנים עליך שמשון: גורל העבודות הציבוריות-מונומנטליות של שלום סבא; נעמה בר-אור, MEHR LICHT. ועל כך התודה.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 