אמנים ואמניות המציגים בתערוכה: לילי אלמוג, אלה אמיתי-סדובסקי, שי אזולאי, אריאלה בוהם, שולי בורנשטיין-וולף, פרנצ'סקה דוסיה, ללה אספוזיטו, איתן דור-שב, DEM, מרים דאובר, פטריציה קולומבו, גיאני קלה, לידה שרת מסד, איריס נדל, דנה מנור-כהן, עימנואל לוצ'טי, אזיו גריבאודו, דניאל פלדהקר, בברלי-ג'יין סטוארט, אבישי פלטק, טוביה רבה, חן שיש, אסתר שניידר
בתערוכה "מאחורי המסכה", מוזיאון יהדות איטליה, מוצגות יצירות של אמנים ואמניות עכשוויים, מרביתם מישראל ומאיטליה העובדים במגוון מדיה – ציור, צילום, תחריט, מיצב ועוד. העבודות מוצגות לצד יצירות של הצייר עמנואל לוצאטי[1] מאוסף המוזיאון ליהדות איטליה, וכן מגילת אסתר משלהי המאה ה-17, איטליה. כתב יד כתוב על קלף מעוטר בתחריט ושוליים צבועים.[2] האוצרים ורה פלפול וארמנו טדסקי, בחרו להתמקד בסוגות שונות – מסכה, תחפושת, הגלוי והנסתר, היפוך היוצרות, שימת דגש על הפן הנשי בסיפור מגילת אסתר והפרשנות העכשוויות לכך בתערוכה, והרלוונטיות של סיפור המגילה להיסטוריה שלנו כעם.
חג פורים נחגג מדי חודש אדר כזכר ליום בו ניצלו היהודים מיד אויביהם שזממו להשמידם. קריאת מגילת אסתר בערב החג וביומו, היא חלק ממצוות החג. המגילה פותחת כזכור במשתה שערך המלך אחשוורוש, ובמהלכו מזמין את המלכה ושתי להופיע בפניו ובפני הגברים הנוכחים. ושתי מסרבת ובשל כך המלך מגרש אותה. במהלך החיפוש אחר המיועדת החדשה להיות מלכה מופיעה גם אסתר, יתומה יהודייה שגדלה בחסותו של בן דודה מרדכי. אסתר נבחרת למלכה, ובהוראת מרדכי אין היא חושפת את היותה יהודייה.
בין מרדכי היהודי להמן השואף להשמיד את יהודי הממלכה ומקבל היתר לכך מהמלך, מתפתח מאבק שבסופו בעזרתה של אסתר המלכה שהינה ייצוג של מנהיגה ומובילה אשר חירפה נפשה להצילם, נושעו יהודי ממלכת פרס.
חג פורים נקשר למסורות שונות: קריאת המגילה בבית הכנסת, לבישת תחפושות, עטית מסכות, חגיגות עד לא ידע, משלוח מנות ועוד. הסיפור פותח פתח לפרשנויות שונות, והתערוכה "מאחורי המסכה" מבקשת להציג הקשרים בני זמננו בקריאת מגילת אסתר, והרלוונטיות של ושתי ואסתר שתי הנשים הדעתניות, לימינו אנו.
רבות מהיצירות המוצגות בתערוכה, עוסקות במוטיב הכיסוי וההסתרה; יש לציין כי זה הספר היחידי בתנ"ך ששמו המפורש של האל אינו מוזכר כלל; מה גם שאסתר המלכה היהודייה מסתירה לאורך העלילה את זהותה ואת דתה. שלום צבר מציין במאמרו: מגילת אסתר כוללת מקרים רבים של היפוך, שאפשר לראות בהם תופעות של הסתר פנים, כלומר התחפשות. היפוך התפקידים הבולט ביותר, המתבטא בחילופי מלבושים ובהיפוך מעמדות, מתרחש כמובן בין המן למרדכי. גם הגיבורה הראשית, אסתר, מסווה את זהותה כמעט לכל אורך המגילה. חז"ל אף מצאו בשם "אסתר" רמז ללשון "הסתר" – אם כי ככל הנראה השם "אסתר" נגזר משם האלה המסופוטמית הקדומה אשתר, שמקבילתה המקראית היא עשתורת, כשם ששמו של מרדכי מרמז על בן-זוגה, האל הבבלי מרדוכ. בתפוצות ישראל שנאנקו תחת עול הגלות נתפס סיפור אסתר במהלך הדורות כהוכחה לאפשרות של היפוך תפקידים, שבסופו של דבר יביא לגאולה הנכספת.
לאור מסורת זו לשל היפוכים יש לראות את מנהג ההתחפשות : בפורים הותר ההיפוך שנאסר בשאר ימות השנה (למשל, חילופי מלבושים והיפוך מעמדות).[3]
ובאשר למסכה, אבי באומן מציין במאמרו: בתורת הנפש של קרל גוסטב יונג מכונה הדימוי החיצוני, ה"חזית" הייצוגית שהאדם מפנה כלפי החברה, בשם "מסכת הנפש", או "פרסונה" – בלטינית: "התפקיד". המסכה שהנפש עוטה על עצמה דומה ביסודה לתפקיד ששחקן מקבל על עצמו למלא על הבמה. זהו תפקיד קבוע ומוסכם מראש, המייצג דמות מוגדרת כלשהי. הפרסונה מאפשרת הזדהות עם תפקידים חברתיים, מסגרות עבודה ומחויבות. היא עוזרת לאדם להגן על עצמו מפני פגיעות, להסתיר את מה שלא מקובל, לא מתאים, העלול להביך ולבייש. היא כמעין מיכל, מחיצה שעוזרת לתפקד כראוי ומוסרת רק במקומות המתאימים. הפרסונה אמורה לכונן מגע נכון בין החוץ לפנים. מצד אחד עליה להסתיר ולהגן, להתאים את עצמה לנורמות הקיימות ולאפשר תפקוד, ומצד שני היא צריכה להתאים לאישיות ה"אמיתית" של האדם, לנפש שעליה היא מגוננת. הפרסונה יכולה אפילו להיראות מנוגדת לתכונותיו הפנימיות של האדם, אבל תמיד רצוי שמשהו מאישיותו הפנימית ישתקף בה.
חשוב שהאדם לא יזדהה עם הפרסונה שלו יותר מדי, שידע שהמסכה איננה הוא עצמו. כדאי שיהיה מודע לשימוש שהוא עושה בה וידע מתי לעטות אותה ומתי להסירה.[4]
בתערוכה מוצגות ומוצגים כאמור לעיל אמניות ואמנים מישראל, איטליה, ניו יורק ולונדון. בדיוני כאן אתייחס בהרחבת מה בעיקר למספר אמניות ישראליות המציגות בתערוכה: לידה שרת מסד, שולי בורנשטיין וולף, דניאל פלדהאקר ודנה מנור כהן.
לידה שרת מסד, כתר חלודה, 25X36 ס"מ, הדפסת הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 2014 בשיחה עמה מספרת לידה שרת מסד על סדרת עבודות בהן צילמה את עצמה בתהליך עבודה בסטודיו עם אלמנטים פיסוליים אותם יצרה מחצץ, חלודה וחוטי ברזל. לכך נלווה ממד פרפורמטיבי שכן צילמה את עצמה עם אובייקטים שיצרה מחומרים אלה – משקפיים, שיניים, חגורה ועוד.
בעבודה שלפנינו האמנית מצולמת לובשת חולצה לבנה ועל ראשה כתר מפלסטיק המדמה כתר ממשי מזהב, ועליו "גידלה" חלודה. את הכתר ענדה לראשה כמלכה.
לעבודה זו נלווה subtext – אנשים כדבריה של האמנית רואים את מה שרוצים לראות. הווה אומר – מבחוץ זה נראה עשוי מזהב, במבט מקרוב – עשוי מפלסטיק. נקודה שלדידה חשוב לציין.
שרת מסד עלתה מאירן בנעוריה, סיפור המגילה והמלכה היהודייה, נטמעים בצילום הסמי-אוטוביוגרפי.
שולי בורנשטיין וולף, פרוכת 2022 בשיחה עמה מספרת שולי בורנשטיין וולף – עשיית הפרוכות מתאפיינת בהפרדה בין קודש לחול, בין היומיומי לעל-אנושי, ומתאפיינת במרכיבים רוחניים. האוצרים ראו לנכון להציג פרוכת זו במסגרת התערוכה הנוכחית, שכן בדומה למסכה יש בה את יכולת ההפרדה. בורנשטיין וולף מציינת שהיא לוקחת את עשיית הפרוכת למקום אחר המצוי בתפר שבין האנושי לעל-אנושי.
הפרוכת עשויה מבגדים ישנים של האמנית. בנוסף היא משתמשת בטקסטיל וכן בציורי שמן על בד שלה שבתהליך העבודה היא גוזרת לאלפי עלעלים וענפים ומהם יוצרת עבודות חדשות, שכן היא מאמינה בקיימות. "לוקחת דברים שבורים ומחברת אותם מחדש". זהו ה"אני מאמין" שלה כאם, כאישה, כבת אנוש.
באשר לפרט בפרוכת – מספרת שזה התחיל בפרח שברקע שלו מצוין השם לקי – "לישועתך קיוויתי השם", שנותן הרגשה של שלמות, שכן זה מה שהיא חושבת על התורה, תורה עשירה מבחינה חומרית ורוחנית. בעשייה זו היא מבקשת ליצור עבודת טקסטיל בהקשר לתרבות היהודית העשירה. שהרי הפרוכת תפקידה לכסות ולהסתיר את ספרי הקודש שבארון המקודש.
שולי בורנשטיין וולף, פרוכת, 2022
אין זו הפעם הראשונה שבורנשטיין וולף משתמשת בחלקי בדים ובבדי קנבס וציורים מקוריים שלה אותם היא חותכת וגוזרת; בתערוכה הקבוצתית "כחוט השני" במשכן לאמנות עין חרוד (2023-2022 אוצרת: דבורה ליס), הוצגו עבודות שהקשרן פרוכות ומעילי תורה, שחלקם הובאו לישראל אחרי השואה מבתי כנסת באירופה, במסגרת פרויקט הצלה לשימור זכרן של קהילות יהודיות שרבות מהן אינן קיימות עוד.
וכמצוין בטקסט התערוכה "כחוט השני", שולי בורנשטיין וולף מתרגמת את מקורותיהם ההיסטוריים והתרבותיים-חברתיים של חומרי הגלם, מפרקת אותם, מתבוננת בהם, מחברת אותם ומנסחת אותם מחדש לכדי יצירות אמנות ייחודיות, הטומנות בחובן סיפורים אישיים. הפרוכת עשויה מחתיכות של בדים, מעבודות ישנות של ציורי נוף ישראלי, שנקרעו וחוברו בחזרה.[5]
דניאל פלדהקר FACELESS, הדפסה דיגיטלית על נייר Fine Art, 2020 25×38 ס"מ סדרת הצילומים Faceless, מציינת האמנית דניאל פלדהקר בשיחה עמה, החלה בתקופת הקורונה. בתערוכה מוצגים צילומי פורטרט עצמי של האמנית, המוסתר בחלקו ע"י מסכה אותה יצרה. המסכות הן למעשה רישום שלה על נייר פרגמנט, כשלכך מתווסף פן עמלני ואישי. על חלקן רקמה, בחלקן הושמו סיכות בטחון במקום עיניים ופה, ויש שתפרה על העיניים והפה בחוטים, כאות להשתקה, ולחוסר האונים של הפרט. כמו כן צירפה לעתים עיניים שגזרה מעיתון, חוטי צמר ועוד. התוצר המתקבל, מסכה העשויה בצפיפות ובעבודה עמלנית. פלדהקר ציינה שיש מסכות שבחרה להציג כאובייקטים, ועם חלקן הצטלמה.
בצילומים אלה, הדימוי העצמי, הנשי שלה, מטשטש, ולעין הצופה נגלית דמות חסרת זהות.
דניאל פלדהקר, FACELESS, 2020, הדפסה דיגיטלית על נייר Fine Art 25×38
המסכה לדידה של פלדהקר מסמלת את הריחוק שנוצר ברגע שעוטים אותה, אזי אין חיבור אנושי בין האנשים, לא רואים הבעות פנים. בנוסף היא מתייחסת לאלימות נגד נשים וילדים ולסגר בבית בזמן הקורונה, ומשום כך רק חלק מהן מוצגות על העיניים והפה, ועל העורף כהסתרה. מאחורי המסכה אפשר גם להתחבא ולעשות דברים שונים, אך כאן היא מתייחסת לתחושת חוסר האונים בימים אלה. המסכה כדימוי המסמל יותר מכל עבור האמנית בימים קריטיים אלו את שלילת חופש הביטוי האישי, הנשי.
דנה מנור כהן בשיחה עמה מציינת דנה מנר כהן שאלו רישומי פחם על דפים מתוך ספרים ישנים. לרוב היא מציירת בשמן על כריכות ספרים ובתוך הספר רושמת זיכרונות. רישומי הפחם נעשו מהתבוננות בתמונות ילדות שלה ושל בני משפחתה, תצלומים המציינים רגעים קטנים.[6]
עולם הספר קוסם לה והיא מצרה על כך שמתחיל "להיעלם". אוהבת להרגיש את הדף, את החומר, את הכריכות התפורות והמושקעות של הספרים הישנים. נקודת המוצא שלה היא הרצון לתת לספר חיים נוספים, ממשות, והיא עושה זאת דרך הרישום על הדפים, שהם עצמם נושאים את משקעי הזמן, כתמי זיכרון, את האזורים בהם הדף נקרע.[7] לא הכל מושלם ומרגש אותה לדעת זאת. מציינת שאינה אוהבת קנבס נקי. הפגום הוא שמעניין אותה, ועליו מבקשת להציג את האנשים שהיא אוהבת. פשטות ושבריריות.
שלוש עבודות מנור כהן מוצגות בתערוכה: אסתר המלכה אותה מייצגת הבת של האמנית; סופרמן – בן הזוג כשהיה ילד; האינדיאנית ובילבי – האמנית ואחותה הגדולה.
דנה מנור כהן, סופרמן /Superman-פחם על נייר 2023 דנה מנור כהן, אסתר / Esther-פחם על נייר 2023
בציור יש מן ההתרפקות על העבר, הנכחה של זמן, כמו בנוף, הכל עדיין צומח ונותן תקווה, וממלא אותה באושר שלא שכחה את היותה ילדה קטנה.
עבודות נוספות בהשראת מסכות, עבודות "מתחפשות" לליצנים, מזבחות תפילה.
Tobia Ravà All of Esther's numbers catalysing on aluminium 2023 60 x 60 הדימוי נלקח מפרסקו של המלכה אסתר ע"י הצייר אנדראה דל קסטניו (Andrea del Castagno), 1450. רווה העביר זאת לאלומיניום באחד מהאימז'ים שלו על ירושלים כשעשה שלושה שינויים מטפוריים: אחד מרחבי, אחד זמני ואחד אידיאלי. פרסקו עתיק עם תמה תנכ"ית הופך לעבודה יהודית עכשווית, ניכוס מחדש… והינו מוצג ונוכח בירושלים.
Dem Dem Masks reused textile מסכות אלו נעשו במהלכן של סדנאות יצירתיות ומתאפיינות בשפה אניגמטית. אנשים העוטים אותן יכולים לשנות לחלוטין את הפיזיונומיה שלהם ויכולים להרגיש בשונה מהסלף שלהם.
חן שיש מסכות טוניס מציגה מסכות עבודת יד מחומר לבן, ללא עיניים בהן פערה פה ושיניים. אלה אמיתי סדובסקי Yes or No, 2013, שמן על בד, 200×175 ס"מ האמנית מאפשרת למבטו של הצופה להפוך לסוג של מציצן, ובה בעת חוסמת את מבטו. בנוסף, מאפשרת מבט אל כפל דימוי נשי המשתקף במראה, אף שהדמויות אינן מתקיימות במציאות הממשית. אבישי פלטק סבסטיאן, 2019 דמות הנראית בהשראת דמויות מ"הקומדיה דל'ארטה", המועלת על-ידי הצופה. אסתר שניידר Temperance, 2023 מיצב דמוי ובו עמודי פינות, ביניהם מגשרות רצועות עץ דקות שכל אחת מהן מעוטרת בקישוט שונה. העמודים והרצועות תוחמים את מתארי פאות הקובייה המשוערת ופאה אחת נותרה פתוחה וכמו הופכת דימוי של הכעבה למזבח תפילה. ועמוד אחד שגולף כעמוד טוטם. איתן דור שב אנכי עשו, 2023 שמן על בד, 100 ס"מ על 110 ס"מ תחפושת של עורות הסתירה מיצחק את זהותו של יעקב הנדמה לו כעשיו, ולו התכוון להעניק את מורשת אברהם. מרים דאובר מפגש חברתי בעבודותיה האמנית מיוצג העולם של אתמול, של גברות מגונדרות וטיפוסים מטורזנים, כמו כמו בקומפוזיציות של אמנים משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. שי אזולאי buss# 396 טווה סיפורים ציוריים נוקבים וסצנות הומוריסטיות, בהן השולחן הערוך מתערבב עם שולחן הצבעים בסטודיו או גזרי הנייר של מאטיס מהווים כנפיים לצייר שאגאלי מרחף. איריס נדל ללא כותרת, 2022 את הסצנה המקראית בחרה נדל לתאר בדמות דיוקנה של אסתר, המצוירת כיצור דמיוני ספק חייתי ספק אנושי.
מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש. א. נכון משמש כבית לאוצרות החומר והרוח של קהילת יהודי איטליה – הקהילה היהודית העתיקה במערב, שראשיתה עוד במאה הראשונה לפני הספירה. אוסף המוזיאון כולל ארונות קודש, תשמישי קדושה וחפצי יודאיקה, מסמכים, ספרים וכתבי יד, פריטי לבוש, חפצי אמנות וחפצי יום־יום. את מרבית הפריטים אסף שלמה אוּמבֶּרטו נכון, פעיל ציוני באיטליה ואיש הסוכנות היהודית בארץ ישראל. נכון עלה עם משפחתו לארץ בשנות השלושים של המאה העשרים והשתקע תחילה בתל אביב ולאחר מכן בירושלים. בתום מלחמת העולם השנייה חבר לאישים מהקהילה היהודית באיטליה ומהקהילה היהודית האיטלקית בארץ, ובהם סלי מאייר ופדריקו לוצאטי, ופעל איתם להצלתם של נכסי התרבות של יהודי איטליה, שלרבים מהם נשקפה סכנה של ממש עקב חורבן הקהילות בשואה. כך החל מפעל ההצלה התרבותי הגדול בתולדות המדינה, וארבעים ארונות קודש ותכולתם של בתי כנסת הובאו מאיטליה לישראל ופוזרו בבתי כנסת ובמוזיאונים ברחבי הארץ. את תשמישי הקדושה הרבים וחפצי האמנות שהובאו ארצה במבצע זה הציג נכון בכמה חדרים סמוכים לבית הכנסת "כמנהג בני רומא". כעשור לאחר מותו של נכון נפתחו חללים אלו ואוצרותיהם לקהל הרחב – הפעם כמוזיאון של ממש, בשם מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש. א. נכון.
במוזיאון יהדות איטליה אוספים, משמרים ומציגים פריטים מן המאה החמש־עשרה ועד ימינו מתוך מטרה להראות לקהל הרחב את ההיסטוריה של יהודי איטליה, את תרבותם העשירה ואת תרומתם לעם היהודי ולמדינת ישראל.
מוזיאון יהדות איטליה הוא מוזיאון מוכר לפי חוק המוזיאונים (1983), והוא נהנה מתמיכתם של משרד התרבות, עיריית ירושלים, המועצה לשימור אתרי מורשת, קרן שוסטרמן וחוג הידידים של המוזיאון.
בית הכנסת של קונליאנו- ונטו ליבו של המוזיאון הוא בית הכנסת המרהיב ביופיו של קונליאנו ונטו (Conegliano- Veneto). בית הכנסת הובא ארצה בשלמותו מאיטליה בשנת 1951, ומשמש מאז את קהילת יוצאי איטליה בירושלים.[8]
תודה לורה פלפול על חומרי התערוכה. תודה לאמניות שולי בורנשטיין וול, דנה מנור כהן, דניאל פלדהאקר ולידה שרת מסד על השיחות עמן.
[1] עמנואל לוצאטי מאתר ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%98%D7%99
[2] Scroll of Esther Italy, late 17th century, Handwritten text with engraved and hand-colored border on parchment, 3 membranes, 19 text columns, 156.8×17 cm, wooden roller: 52.5 cm.
[3] שלום צבר, על דבר לבישת הפרצופים בפורים, משקפים, מס' 33, יוני 1998.
[4] אבי באומן, הפרסונה – מסכת הנפש, משקפים, מס' 33, יוני 1998.
[5] "כחוט השני", תערוכה קבוצתית, אוצרת: דבורה ליס, המשכן לאמנות עין חרוד, מרץ 2022 – מרץ 2023.
[6] מנור כהן מוסיפה שגם הנופים בשמן אותם היא מציירת הם "פיסה" מכך, ולא כל הנוף. ציור הנוף העכשווי על הספרים, נוף שמשתנה וחוזר שוב כפי שהיה, ובכך יש מן התקווה.
[7] הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו. Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.
[8] מאתר מוזיאון יהדות איטליה https://www.moija.org/
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 