"כל הזמן הזה ציירתי, כי צורך זה צורך". זה צורך פנימי שמלווה אותי כל חיי. לאורך שנותיי עסקתי בשלל עבודות ופרנסות, ותמיד־תמיד מצאתי זמן לציור. לתפיסתי זו דרך ביטוי שלא בחרתי בה, שכנראה נכפתה עליי. אולי אני פשוט חווה את העולם דרך הפריזמה הזו".[1]
יצירתו של אלישע בנוביץ' המתפרשת לאורכן של למעלה מחמישים שנות יצירה, מגוונת וניכרת במגוון מדיה – ציור, רישום, איור, קולאז' ובמנעד התמות.
בנוביץ' מספר בשיחה עמו שמצייר מקטנות. צייר תפאורות להצגות. צייר על מחברות, דפים מזדמנים וגם מצעים אקראיים כגון שקים ויריעות בד. בשנים מאוחרות יותר נחשף לעבודות של אחרים, ל-Old Maters מהרנסנס ולמודרניסטים מהמאה ה-19. ברם מתודת העבודה שלו התעצבה עם לימודיו במדרשה לאמנות בשנות ה-60.
"בין מורי היה רפי לביא. שלימד אותי במדרשה, אהב את העבודות שלי. הוא אפילו נתן לי להיות שולח ההזמנות הרשמי לתערוכות של קבוצת "10 פלוס" בשלהי שנות ה־60. ממרחק השנים אני עדיין זוכר גם את השיעורים של רן שחורי ושל אבא פניכל".[2]
בנוביץ' הצטיין בלימודיו ובתום שנת הלימודים הראשונה הוענקה לו מלגת הצטיינות, ברם אז פרצה מלחמת ששת הימים ונמנע ממנו להמשיך ללמוד במדרשה. בתום שירות מילואים ממושך החל לעבוד כמעצב גרפי בחברת "שקם", במשך שלושה עשורים. "כל הזמן הזה ציירתי, כי צורך זה צורך".
מימין, אלישע בנוביץ', ויזל על הים, 2011, שמן על דיקט, קרדיט צילום עומרי מירון; משמאל, אלישע בנוביץ', ללא כותרת, 2024-2013, שמן על דיקט
בתחילת שנות ה־70 חבר למשוררים מאיר ויזלטיר (חבר ילדות שלו), ליאיר הורוביץ, חנוך לוין וליונה וולך במספר מיזמי כתיבה, אמנות פלסטית ותיאטרון, ברוח התקופה. בין השאר הוציאו לאור את כתב העת הסאטירי "פשיטא" ופרסמו מניפסטים אידיאולוגיים־אמנותיים.
בשיחה עמו מזכיר בנוביץ' את תערוכת היחיד של ציוריו בגלריה "דוגית", (אפריל-מאי 1972), ומציין שלמעלה ממחצית העבודות נמכרו, ובעיתון "הארץ" אף כתבו בשבחיו כצייר צעיר.[3]
בנוביץ' ציין שבתחילת דרכו כאמן, צייר בסגנון פופ ארט (וזאת לאחר לימודיו במדרשה). ברם גיוסו לשירות מילואים בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, קטע בשנית את הקריירה שלו כצייר, והדגש ניתן לפרנסה בעיצוב גרפי.
את התערוכה הנוכחית בבית האמנים מלווה ספר ובו מאמרים ומספר ניכר של עבודות שנעשו במהלך השנים. כפי שהאמן מציין, הוא אף פעם לא הפסיק לרשום ולצייר.
נופי ילדות ונערות של גבעות ואדמה חשופה, המאפיינים את הקיבוץ רמת השופט שבו גדל בנוביץ' עד לבגרותו, ולצידם נופי הארץ הותירו חותם ברבים מציוריו המתייחדים בהפשטה עם אזכורים פיגורטיביים ולעתים נוטים לריאליסטי. הנופים בעבודותיו הינם לעתים לנופים קונקרטיים, לדוגמה, אקוודוקט או גשר, או מה שנראה כתוויי תנועה, ויש הנוטים לפנטסטי. הקומפוזיציה מתאפיינת לעתים קרובות ב"חתך הזהב" שהיה אהוב מאוד ברנסנס[4] וכמובן בקו הנוטה לעתים לאלכסון ויש ומתאפיין במעין קשת, מול כתמיות – וכפי שציין בנוביץ' בשיחה עמו את הצבע הוא "שם בידיים, באצבעות. תחילה מצייר במכחול ואזי טביעות היד, וגם השפריץ של הצבע…"
מימין, אלישע בנובי'ץ', ללא כותרת, 1994, קולאז' מעורב על דיקט; משמאל, אלישע בנוביץ', חוגה לאינסוף, 2022, שמן על בד
הדמויות בציוריו מגיבות זו לזו ולסביבה הסובבת אותן. דמויות הוריו אותן רשם בקפידה, או לחילופין ראשים מסתוריים העולים ומבליחים בציוריו. יש לציין שיכולות הרישום המצוינות שלו ניכרות בעבודותיו המוצגות בתערוכה וגם באלו שבספר התערוכה. דיוקן אביו של בנוביץ' מהווה סמן מרכזי ותווי דרך ביצירתו. האב שקלסתרו ומבטו מורים על נוכחות עזה ודומיננטית, הסנטר המזדקר קדימה, האגרוף הקפוץ, ואפשר שגם אחת מהעדויות לעיסוקו, המזמרה המשתלשלת מחגורת מכנסיו. עבודות פיגורטיביות נוספות (מזכירה מעט מהן): דיוקן האב והאם. וכך גם הציור "אח יקר", דמות גבר השרוע/שכוב על הרקע ונטמע בנופי העמק. בעבודה זו מתואר אחיו הצעיר של האמן שנפטר בצעירותו ונטמן באדמת רמת השופט.
הדמויות בעבודותיו מקבלות לעתים ממד של פנטזיה. הן מרחפות, מרקדות, מבליחות. ניכרים בהן משחקי כוח כמו למשל באישה שלרגליה הגבר, ויש דמויות המצויות במצב של תעופה או ריחוף וכפי שסיפר האמן בשיחה עמו – דמותו של ילד מרחף לעברו של מקום המאזכר כפר או קיבוץ וקשור לחלום שהופיע שוב ושוב בחלומותיו בילדות. הוא עצמו מרחף מעל רמת השופט ("חלום התעופה"). או בציור "אמא" בו מעופפת אישה עירומה ומאחוריה משתרך ילד קטן האוחז בידה. או לחילופין דמויות אנונימיות המצויות במצב ריחוף ותחושת האימה ניכרת בהן. דמויות אחרות זוכות לטיפול שיש בו מן הגרוטסקה. גופן גדול ואילו הגפיים דקות באורח שאינו פרופורציונלי. לעתים הן מעורטלות, ואף הן מצויות במרחב שאינו מוגדר.
מנעד העבודות נרחב כאמור – יש עבודות בהן מצטט האמן מיצירות מופת כמו למשל ציטוט מהמבוע של ז'אן דומיניק אינגרה הצרפתי (1867-1780) בה גם ניכרים כפי שציין שרידי פופ ארט מתחילותיו כאמן בקולאז' "ללא כותרת", 2014, או הצילום מסנטה קתרינה בו מופיעים הרב גורן ויוסקה קסטל בין שאר הדמויות בקולאז' "ללא כותרת", 2006. צילום זה חובר לדמותו האניגמטית של הגבר הנושא את הדג, המופיע בעבודות אחרות של האמן.
מימין, אלישע בנוביץ', ללא כותרת, 2006, קולאז' משמאל, אלישע בנוביץ', ללא כותרת, 2014, קולאז'
שתי עבודות יוצאות דופן מופיעות בתערוכה ויש בהן לדידי שילוב בין הרוחני לבין הגשמי. היצירה המופשטת "שמיים וארץ" שבה שילב בנוביץ' את לוגו עיתון "הארץ"; את המילה חתך כך שהאות ה' מרחפת בחלקו העליון של הציור, וההמשך – "ארץ" – מנותק ממנה וממוקם בתחתית, כאילו מתוקף כוח המשיכה. דרמה זו מתרחשת על פני רקע מונוכרומטי כהה, קודר ומופשט, אולי כסמל אפוקליפטי. עבודה נוספת מציגה את האות ה' (ללא ארץ) אף שבה ה"דרמה" מתרחשת על רקע היד עם האצבע המורה כלפי מעלה. העבודה האחרונה אניגמטית, ומעלה שאלות על חילוניות, לצדה של קדושה, אוניברסליות ובדיה, רמזים אוטוביוגרפיים או שמא מבע אירוני?
ולסיום, גסטון בשלאר (Gaston Bachelard, 1884-1962) [5]כתב "איננו חיים במרחב ריק והומוגני" ודן באופן שבו המרחבים משפיעים על ההכרה שלנו. ובדומה אלישע בנוביץ', המגיב לזמן ולמקום, ויצירתו נעה בין הומור למורבידיות, בין ריאליה לגרוטסקה, חלום ומציאות.
תודה על חומרי התערוכה
[1] אלישע בנוביץ', דצמבר 2023, תל אביב, ציטוט מספר התערוכה, אלישע בנוביץ' תמיד מצייר, אוצרי התערוכה: ורה פלפול ואריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, 2024, עמ' 12-11.
[2]בנוביץ' מזכיר שעם תום שירותו הצבאי בחטיבת גולני חזר לקיבוץ רמת השופט. נשלח ללמוד במדרשה לגנני נוי, ועסק בגננות נוי כארבע שנים. אלישע בנוביץ, שם.
[3] ראו מכתב מצורף, אלישע בנוביץ' תיק אמן ב/25, הספרייה ע"ש מאיר אריסון, מוזיאון תל אביב לאמנות. תודה לעדנה קוקיה.
[4] לוקה פצ'יולי (luca Pacioli 1445 (or 1407) -1514), מתמטיקאי איטלקי ונזיר פרצ'יסקני הקדיש ל"חתך הזהב" או כפי שיש המכנים זאת "יחס הזהב" את ספרו "הפרופורציה האלוהית". חתך הזהב מתואר בספרו של אוקלידס "יסודות". חתך זה מופיע ביצירות אמנות רנסנסיות ובאדריכלות אך גם ביצירות מהעת המודרנית. Luca Pacioli, De Divina Proportioni, https://es.wikipedia.org/wiki/De_divina_proportione
[5] גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות ואחרית דבר: מור קדישזון, עורכת: עמית רוטברד, בבל ומשכל, 2020
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 