אני לא מציירת ״נוף״ אלא *מקום*.

עבודותיה של הציירת הדר גד מתאפיינות ברישום מתוך התבוננות במקום. בסדרות המוצגות בגלריה, מופיעות עבודות שמעולם לא הוצגו, בהן היא תופסת רגעים על מרכיביהם השונים.  

הבחירה של גד לצייר בצבעי שמן את הפרטים שבדרך כלל מצוירים בעיפרון היא בחירה נועזת מצוין בטקסט התערוכה, "שלוקחת" את צבע השמן אל קצה גבול היכולת שלו. גד משתמשת בגירים עבים של צבע שמן על גבי בדים גדולים וקטנים, ומצליחה לשמור על אינטימיות ניכרת בשני הפורמטים. ציוריה (או כמו שהיא קוראת להם – תחריטי ציור) מפורטים במיוחד, והבחירה היא בפלטה הנעה בין אפורים, תכולים ואדומים.

 לדבריה בכל סדרת ציורים היא מתחילה במעין חקר נרטיבי וויזואלי, שמשמעו התבוננות ממושכת במקומות בהם היא מוצאת הקשרים ומשמעות לעיסוקה בסוגת הזיכרון האישי והקולקטיבי. עיסוק זה בזיכרון המתורגם לשפת הציור ולהתבוננות משמעו בין היתר כיסוי בשכבות דקות של צבע וגירודן לחשיפת הבד תוך התמסרות לפעולה ומשך הזמן שנכלא בין השכבות במהלך העבודה. תהליך זה העלה בזיכרוני את אנרי ברגסון (Henri Bergson, 1859-1941) המתייחס בכתביו לזמן, ועל פי תפישתו החלל הוא לא רק מה שאנו רואים עכשיו אלא סך כל זיכרונותיו של אותו ה"חלל" לאורך ציר הזמן.[1]

בציירה מקומות גד מנסה להבין  מהו זיכרון, לתרגם אותו לשפת הציור כשהרישום הוא תרגום של התבוננות ומחשבה.

הדר גד מציינת בשיחה עמה: "בתערוכה הזאת האוצרים בחרו ציורים שציירתי *במקומות* שונים לאורך השנים, מאז 2007, אז יצאתי בפעם הראשונה לצייר בחוץ, בבית העלמין בעין חרוד. כמה שנים אחרי ציירתי את הפרדסים העקורים באזור פרדס-חנה. אחרי זה עבדתי על סדרת ציורים (הציורים האדומים), שציירתי מסביב לגדר של המרכז לבריאות הנפש שער מנשה. בתערוכה בלוחמי הגטאות עכשיו יש גם ציור אחד מתוך סדרה שציירתי בפולין באזור בורות הירי ביער לופוחובה, ורישומי צמרות שעשיתי בקיבוץ ברעם ב-2019. כל השנים האלו ניסיתי לבחון (דרך התבוננות ממושכת במקום, דרך ציור), את ״המקום״, ודרך המקום לבחון מיתוסים, אתוסים וזיכרון קולקטיבי ואישי.

כל העבודות האלו הן לפני שהתחלתי את הסדרה על הספרים והאמנות שנבזזו והושמדו בתקופת מלחמת העולם השנייה".

---

[1] Suzanne Guerlac, Thinking in time: an introduction to Heri Bergson, Cornell University Press, 2006, p.6