"עיר ועיניים"[1] תערוכת היחיד של מלי דה-קאלו באוצרותו של יאיר ברק, היא מיצב וידאו בארבעה ערוצים המבוסס על תנועה לילית רציפה לאורך רחובותיה של קריית המלאכה. בדומה לתערוכותיה בשנים האחרונות, דה-קאלו מציגה עבודה שנוצרה במיוחד לחלל התצוגה הספציפי. העבודה מבוססת מקום בשני רבדים: האחת מתבססת על הסביבה בה צולמה (הגלריה ממוקמת בשכונה בה צולמה עבודת הוידאו) ואילו השנייה מתבססת על החלל הפיזי של הגלריה ובעיקר על מידותיו של קיר האורך עליו היא מוקרנת. ארבעה מקרנים מוצבים במדויק בסמיכות האחד לשני ומייצרים דימוי פנורמי רחב יריעה (ציטוט מטקסט התערוכה).
ותחילה, מעט באשר לקריית המלאכה קריית המלאכה בתל אביב על המבנים המאורכים שבה והגלריות החשובות, מתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרת מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום האמנות העכשווית. הקריה הוקמה בשנות ה-60 כמתחם חדשני וששימש בתי מלאכה, עסקים קטנים ועוד. הקריה נמצאת בין הרחובות קיבוץ גלויות, שוקן ושדרות הר ציון בדרום העיר. אני, גדלתי בשכונת שפירא ובנעורי התוודענו למקום ששימש כמרכז עסקים קטן.
עם הזמן, עברה "קריית המלאכה" מאזור בתי מלאכה ותעשייה זעירה למוקד זנות וסחר בסמים. ובשלב מאוחר יותר היתה גלריה רוזנפלד בין הראשונות (למיטב זכרוני, הראשונה, לעבור למקום). אמנים/יות החלו לשכור בתי מלאכה שעמדו שוממים, ומיצבו את המקום כמרכז שוקק חיים ופעילות. למקום זה נהגנו אנוכי והקולגות שלי במחלקת החינוך במוזיאון תל אביב לאמנות להביא משתתפי/ות קורסים שלנו לסיורים במקום.
ברם בצד ההתחדשות, בצד הפעילות העצומה וראויה לציון, עדיין מתקיימים בה חיים מקבילים, "עולמות של מטה" שמצער לראותם שכן עדיין המקום שואב מכל וכל… במרחב "פרוץ" זה ועל אף הניסיונות מעוררי ההשתאות לסלול כבישים במקום, לנקות, לברא עומדת פעילות המצלמה של דה-קאלו.
תנועת המצלמה (המאפיינת עבודות רבות של דה-קאלו), מצלמה הצמודה לחלון מכונית, מתעדת תוך כדי נסיעה איטית את ההתרחשות הלילית לאורכם של רחובות הקריה. במקום זה נמצא הסטודיו של דה-קאלו, בו היא שוהה שעות רבות, כשם שבתי סטודיו של אמנים ואמניות אחרים. במהלך היום כאמור, המרחב נתפס לרוב כמוגן, ואילו בלילה כאחר, והמבט של דה קאלו מעביר לנו הצופים מרחב שונה, פרוץ… אשר לדידי מזכיר את תיאורית "החלונות השבורים".[2]
הדימוי שלוכדת המצלמה ומוקרן בחלל הגלריה – מוכפל על הציר האנכי, וכך, מתקבל למעשה דימוי סימטרי המשבש לחלוטין את תחושת המרחב של הצופה. מה גם שמתרחש היפוך כפול בעבודה כפי שמציין יאיר ברק: "הראשון מתרחש לנוכח המציאות הלילית שהיא במובנים רבים היפוכה של פעילות היום של המתחם. ההיפוך השני מתייחס למבט, נוכח הדימוי המהופך של הרחוב. המפגש שנוצר בין דימוי הרחוב הקונבנציונלי, לזה המהופך – מייצר מרחב שלישי, אקס-טריטוריאלי. שני היפוכים אלו מייצרים תחושת הזרה משמעותית. הדימוי שמתקבל הופך להיות עתידני, בדיוני ולרגעים סוריאליסטי".
במשך העשור האחרון, עבודתה של דה-קאלו התאפיינה בשימוש נרחב בחומרי ארכיון. ואילו במהלך השנה האחרונה חל מפנה משמעותי בשפתה האמנותית. הן בתערוכתה Big Spender (גלריה אחד העם 9, אוצרת: דרורית גור-אריה)[3] והן בתערוכתה הנוכחית, מתרחקת דה-קאלו מהשפה התיעודית שאפיינה את מרבית עבודותיה בשנים האחרונות ומאפשרת מהלכים שונים שיש בהם עירוב של משחקיות צורנית, שימוש מובחן בסאונד דומיננטי, והטקסט שעמד במרכז יצירתה הופך למשני, ואת מקומו תופס עולם דימויים שונה.
בעוד שעבודותיה של דה-קאלו בשנים האחרונות אופיינו בשליטה מרבית ותבנית ברורה – עבודה זו שלה מבוססת על שתי טעויות מקריות, בשונה מעבודותיה המתאפיינות בשליטה. לאחר תהליך הצילום שארך מספר ימי צילום, בעת העברת הקובץ למחשב – הופיע במפתיע דימוי מהופך. מנגנון ההיפוך האוטומטי של מצלמת הטלפון גרם לכך, ומבעיה זו ולו לרגע, היפוך זה נתפס כהזדמנות לעשייה אחרת. פעם נוספת שבה אירעה מקריות, היתה בעת כניסתו הלא מתוכננת של הכלב של דה-קאלו אל תוך שטח ההקרנה בעת העבודה בסטודיו. הצל השחור של הכלב הכתים את ההקרנה בכתם אפל, אך גם טעות זו אומצה אל תוך העבודה. שתי ״טעויות״ מקריות אלו – הפכו לדימוי מכונן ומרכזי בתערוכה", מציין ברק האוצר. ולדידי הדבר מאזכר בנוסף את אלמנט "המקריות" בעבודותיהם של אמני התנועה הסוריאליסטית בשנות ה-20 ואילך של המאה העשרים והשימוש שעשו בו.
וכך, התערוכה "עיר ועיניים" היא דיוקן שוטטות עירוני, שיש בו מן ההרהור והחקר האתנוגרפי והסוציולוגי, ואזכור למשוטטים המוזכרים אצל שרל בודלר בן המאה ה-19, אך גם בכתיבתם של הוגים ותיאורטיקנים מאוחרים יותר כולטר בנימין, ז'ורז' פרק ועוד, וכפי שציין מישל דה סרטו, "המרחב העירוני נתפס כמערך של סימנים הקורא למשתמש ליצור לעצמו את צירופיו "האישיים". צירופים אלה הם מעין מסלולי נדודים, קווי שוטטות אפשריים שבהם 'האני' נע בתוך המערכת המוכתבת מראש …"[4]
תודה!
[1] שם התערוכה שאול מהפרק עיר ועיניים של איטלו קאלווינו בספרו הערים הסמויות מעין, הוצאת ספריית הפועלים, 1972.
[2] תאוריית החלונות השבורים הוצגה על ידי ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג במאמר שפרסמו במרץ 1982 בכתב העת "The Atlantic Monthly". המאמר, שכותרתו היא "חלונות שבורים – המשטרה וביטחון השכונה", טוען כי מה שמתחיל בהזנחת התיקון של חלון שבור יחיד, יגרור, במהלך הזמן, גאות בפשיעה ובאלימות, ולהפך: הקפדה על שמירת האיסורים החברתיים ותיקון החלונות השבורים תפחית פשיעה ואלימות. George L. Kelling ו- James Q. Wilson, Broken Windows – The police and neighborhood safety באתר כתב העת the Atlantic, מרץ 1982 מתוך https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D
[3] הטקסט שכתבתי על תערוכה זו https://wp.me/p4ODTL-3e6
[4] דה סרטו, [1980] 1997; de Certeau, 1991: 122-154). מתוך העיר, אנציקלופדיה של הרעיונות
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 