צֶלם הדברים: אלבום דרום; מור אפגין: לימבו; צבי טולקובסקי: צבע, חומר, אנרכיה דורון וולף: ואניטאס; מיכל שכנאי : על כידון הברוש; להלי פרילינג: השחר 31.12.2024-21.6.2024
במקבץ התערוכות החדשות המוצגות כעת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, עולות סוגת הזיכרון לצד סוגת העדות; זיכרון אישי/פרטי לצד הזיכרון הקולקטיבי. הרצון והיכולות לשמר אירועים והתרחשויות, והאופן שבו ייצוגי העבר מאורגנים ומבנים את הדיון והשיח בזמן הווה. באשר לסוגת העדות, הניסיון לתעד בזמן אמת וזאת על אף הקשיים האדירים, והשאיפה לעמת את העבר הקרוב עם זמן הווה. כל אלה באים לידי ביטוי בפרויקטים לתיעוד – בספרייה הלאומית ובמקומות נוספים, ונוכחים באופנים שונים בתערוכות שלעיל.
עונת התערוכות החדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות נפתחה עם פרויקט חסר תקדים, שהתהווה בתגובה לאירועי השבעה באוקטובר 2023: צֶלם הדברים: אלבום דרום. הפרויקט כולל ספר בהוצאת ידיעות ספרים ותערוכת ענק בחללים המרכזיים של מוזיאון פתח תקווה לאמנות ומוזיאון ראשונים.
לצד פרויקט זה מוצגות מספר תערוכות יחיד: תערוכתו של צבי טולקובסקי הכוללות עבודות ציור, רישום, קולאז', אסמבלאז' וספרי-אמן. מור אפגין מציג את לימבו – אזור-סף אפוקליפטי של מציאות לא ודאית. דורון וולף מציג ציור ריאליסטי המעלה שאלות על נצחיות ומקוריות. תערוכתה של להלי פרילינג, הנפרשׂת על פני שני חללים, מזמינה את הצופה למסיבת אבל. ומיכל שכנאי בוחנת את התרבות הקיבוצית שבה צמחה בתערוכה רבת-מדיומים.
–
צֶלם הדברים: אלבום דרום תערוכה קבוצתית במוזיאון פתח תקווה לאמנות
חוקרת ויוזמת הפרויקט: פרופ' דנה אריאלי אוצרות: ד"ר אירנה גורדון, פרופ' דנה אריאלי
צֶלם הדברים: אלבום דרום התהווה בתגובה לאירועי השבעה באוקטובר 2023 ביוזמתה של פרופ' דנה אריאלי, חוקרת והיסטוריונית העוסקת בתרבות זיכרון ובטראומה.
מיד לאחר השבעה באוקטובר, השבת שבמהלכה נרצח ידידהּ גדעון פאוקר מקיבוץ ניר-עוז, החליטה אריאלי להעלות לעמוד הפייסבוק שלה פוסט של צלם או צלמת המתמקד בנגב המערבי. הפוסט הראשון הועלה ב-20 באוקטובר 2023, וכך במשך יותר ממאה ימים. מקצת הצלמות והצלמים השותפים באלבום הם יוצרים בעלי שם עולמי, וחלקם חובבים. עבודות הצילום שנאספו התגבשו לספר בהוצאת ידיעות ספרים – אלבום דרום: צלמים ישראלים במחווה לנגב המערבי, ולתערוכה רחבת היקף במוזיאון פתח תקווה לאמנות ובמוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה.
בתערוכה צֶלם הדברים: אלבום דרום, מציגות ומציגים 107 צלמות וצלמים עבודות צילום העוסקות בנגב המערבי לאורך השנים, הָחֵל בשנות ה-50 של המאה ה-20 ועד היום, על רקע האירועים העכשוויים. בתערוכה נפרשׂים אינספור אופני צילום – צילום אמנותי, מבוים, עיתונאי ותיעודי, לצד מספר עבודות וידיאו – בלוויית טקסטים מבארים, חלקם מפי הצלמים עצמם. נקודות המבט המגוונות מְזמנות מארג של הקשרים חברתיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, מערך של דימויים המייצגים אדם-מקום-נוף, זיכרון וזמן. מבטי הרבים מתכנסים בחלל וירטואלי ופיזי, המקפל את רגעי ההווה הטראומטי עם העבר הקרוב והרחוק.
הבחירה להציג טקסטים לצד עבודות הצילום מרחיבה ומעמתת את החזותי עם הטקסטואלי, תוך בחינת כוחם של דימויים להוות עדוּת ועיבוד של המציאות. העדוּת ההיסטורית משולבת עם מעשה הדימוי ורפלקציה על הצילום, כמרחב של התמודדות עם מציאות משברית והשפעותיה על היחיד ועל הקבוצה.
אירועים במהלך תצוגת מרחב אלבום דרום: במהלך התערוכה יתקיימו מפגשים של שיחה ודיון עם הצלמות והצלמים המשתתפים, עם אוכלוסיות מפונים ועם חברי קהילות הנגב המערבי. לצידם ייערכו הרצאות של פרופ' דנה אריאלי בנושא אמנות וטראומה, ופאנלים בנושא תפקיד הצילום בהבניית זיכרון ומורשת. המפגשים וההרצאות יתקיימו בחלל ייעודי במוזיאון, שבו יתכנסו יחד המְספרים והמאזינים.
מור אפגין לימבו, אוצרת: דניאל צדקה-כהן
במסורות קדומות, הלימבו הוא תחום ביניים בין העולם הזה לעולם הבא, מבוי סתום או מצב של תלישות ללא שייכות או אחיזה. בתערוכת היחיד הראשונה שלו מעלה מור אפגין שאלות פילוסופיות על תועלתנות בחברה העכשווית, ודן בקו התפר בין האנושי לטכנולוגי ובין האורגני-טבעי למלאכותי. עבודותיו, שנוצרו בטכנולוגיות מתקדמות ובבינה מלאכותית, הן אזור-סף שכל הנכנס בשעריו נדרש להכרעות מוסריות ואנושיות בלתי אפשריות.
במרכז תערוכתו של מור אפגין יד פלסטיק אוחזת בלפיד – העתק של פסל החירות. סביב היד מתחוללות סופות חול מתוזמנות מראש, שבכל הפעלה שוחקות את האובייקט. בחלל מוצבת גם סדרה של לוחות אלקטרוניים, ועליהם תמהיל של דימויים וסמלים המאזכרים שטיחי מלחמה אפגניים. "שטיחי המלחמה" רווחו באפגניסטן בשנות ה-80 של המאה ה-20 ותיארו סצנות משדה הקרב – כלי נשק, חיילים מסתערים וסמלים צבאיים. האייקונים הדיגיטליים ואותות המלחמה שעל הלוחות מצייתים לתבניות קידוד שמקורן בכרזות תעמולה, ליצירת הירוגליפים עכשוויים.
עבודת הווידיאו של אפגין מציגה סביבה בוטנית, שהותקנה בתוכנות תלת-ממד ובתאורה סגולה המשמשת בחממות למיטוב תנאי הגידול של צמחים. במרחב מתוכנת זה של אינטראקציה בין טבע וטכנולוגיה, נוצרות מערכות קשרים חדשות והכלאות היברידיות במשחק שאינו ניתן להכרעה. השימוש בטכנולוגיה מתקדמת של בינה מלאכותית, בשילוב עם גופי ידע של קראפט וחומר, נטען באלימות וביופי של מציאות בלתי ודאית, כזו שכבר היתה או שעתידה לבוא.
צבי טולקובסקי: צבע, חומר, אנרכיה אוצרת: אירנה גורדון טקסט: חגי שגב
יצירתו של צבי טולקובסקי כוללת מגוון מדיה – ציור, רישום, קולאז', אסמבלז', נייר אותו מכין, ספרי אמן. בנוסף, אוספים שונים – אוסף גלויות, ואוסף צילומים ועוד משמשים לו השראה, וכך גם הספרייה כמקור לדימויים.
בעבודתו נוכחים על פי רוב כתב, טקסט בשפה העברית ובלועזית, התייחסות לאירועים בהיסטוריה/פוליטיקה, והתכתבויות עם אמנות הדאדא, אקספרסיוניזם ופופ.
טולקובסקי לימד בבצלאל. הקים במקום את סדנת דפוס הרשת, שאפשרה התנסויות חדשות בעשייה אמנותית (זוהתה עם אמנות הפופ האמריקאית). בין השנים 1988-1985 עמד בראש המחלקה לאמנות בבצלאל. בשנת 2007 הקים בבצלאל סדנת נייר.
העבודות מאופיינות בצבעוניות עזה, ראיית עולם חתרנית, גיבורי תרבות כמיקי מאוס ועוד השאולים מעולם הקומיקס, ומעל לכל מבט אמביוולנטי, כאוטי ופורץ גבולות, באשר לניסיון לפרוץ סדרי עולם והיררכיות, ומעגליות החיים.
דורון וולף: ואניטס, אוצרת: רעות פרסטר
בתערוכה 'ואניטס' של דורון וולף, סדרת ציורים בהשראת המוזיאון לתולדות הטבע בניו יורק – וציור אחד עכשווי-מקומי, שנוצר במיוחד לתערוכה בעקבות ביקור בגן החי הסמוך למוזיאון. בציורים ניתן לראות קבוצות של אנשים המתבוננים בדיורמות, שבהן מוצבים פוחלצים על רקע נוף פנורמי בחלל תצוגה חשוך. העבודות, מקרינות תחושת קיפאון בזמן שבין הטבעי למלאכותי ובין חיים למוות. מומחש בהן הקשר בין האדם לבין הטבע והסביבה, כאשר המוזיאון נתפס כמאוזוליאום דומם של פאר ויופי.
וולף מצייר סצנות מהווי היום יום ובין השאר סצנות 'טבע דומם' שעניינן ואניטס – "הבל הבלים הכל הבל" אותה סוגה שרווחה באמנות הפרוטסטנטית בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17, אך גם באמנות האמריקאית במאה ה-19. הקומפוזיציות שלו עשויות בסגנון פיגורטיבי-ריאליסטי בהשראת תצלומים אותם בוחר בשיטוטיו באינטרנט או מצלם בטלפון הנייד. העבודה שלו מעלה שאלות על מקוריות, מקור ועל המתח שנוצר בין הצילום המהיר, לעתים, לבין ציור שאורך זמן ממושך.
בעבודותיו מופיע אור מלאכותי, העולה מתאורה או ממסכים, יוצר עיוות בתמונה ותחושה של הדהוד ציורים מעתות מוקדמות יותר. לעתים משולבת בהם מראָה או השתקפות, המדגישה שאלות של מקור, התבוננות וניכור. פטיפון, כוס יין או כדור טניס מטופלים אצלו באותה דקדקנות שננקטת בציטוט של יצירות מופת מתולדות האמנות, או בציור על פי תצלום של נהלל, בה נולד וגדל.
סוגת המבט – הצופה, מושאי ההתבוננות וההקשרים ביניהם נוכחים בתערוכה, לצד שאלת ההילה של יצירת האמנות (עליה דיבר כזכור ולטר בנימין במסה הידועה שלו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני').
להלי פרילינג: השחר, אוצר: דוד פרנקל
טקס אבלות של חיים שקרסו, יופי לצד אימה, עבודות פתייניות לצד קיטש ואלימות כרוכים יחדיו בתערוכת השחר של להלי פרילינג.
התערוכה מוצגת בשני חללים. החלל הראשון מזמין את הצופה להיכנס אל חדר ילדים צפוף ואינטימי, שרצפתו מכוסה בשטיח עליה שרועה גופה היפר-ריאליסטית בגודל טבעי של אישה פעורת עיניים, ולצידה מונחת זרוע אדם בשרוול מופשל, החושף קעקועי ילדות צבעוניים. את תקרת החדר מכסה פיניאטה מפורקת מקרטון, לאחר שכבר נחבטה כדי לחלץ מתוכה את מתנות המסיבה. הצופה מוזמן להיות פעיל ולהצטרף.
בחלל השני, הצבה בשילוב וידיאו המציג את בת הים הקטנה בלופ משובש, מול דמות קרנבלית הבוהה בה וראשה עשוי כפיניאטה. בווידיאו מטופלת סצנה מסרטו הקלאסי של וולט דיסני, על הנערה הרגישה הכמהה להיות אנושית ומוותרת על עצמיותה כדי לזכות בבחיר לִבּה. בעוד שבאגדה המקורית סיפור האהבה נכשל, הפנטזיה ההוליוודית מבטיחה לנו שחר של יום חדש.
מיכל שכנאי : על כידון הברוש אוצרת: ענת גטניו
בתערוכת היחיד של מיכל שכנאי מוצג גוף עבודות חדש, הכולל הצבה מותאמת-חלל, פיסול מבוסס אובייקטים ועבודות וידיאו ואנימציה.
שכנאי חוקרת ביצירתה לאורך השנים, את הגלוי והסמוי בעיצוב תרבות הזיכרון הקולקטיבי בישראל. עבודותיה בעבר התמקדו בתרבות החומרית והטקסית שהתפתחה סביב אתוס השכול בישראל, ואופיינו בעמדה ביקורתית ואירונית הבוחנת את ה"שבט" שאליו השתייכה (שכנאי גדלה בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל). בגוף העבודות החדש היא מרחיבה את היריעה וחוקרת את מאפייני התרבות שבה צמחה. הטקסים הקיבוציים הקנו משמעות שבה הלאומי גובר על הפרטי, אך נותרו ריקים מתוכן עם ההפרטה וקריסת האתוסים. שכנאי נותנת ביטוי לכך, אך גם לגעגוע וכמיהה לערכים משמעותיים שמעֵבר לאני.
בעבודות המוצגות בתערוכה נעשה שימוש בדימויים ישראליים השייכים לתרבות של ההתיישבות העובדת, האבוב, האקורדיון, מנגל, מימייה ועוד – דימויים מאוד אייקוניים. שכנאי יוצרת מהם אובייקטים היברידיים-אבסורדיים המפרקים את כוחם ורצינותם. העבודות הפיסוליות מאזכרות בצורתן אובייקטים פולחניים ודימויים ארכיטיפיים מתרבויות קדומות או שבטיות, אך שפת הפיסול הדלה כביכול, וכן ההגחכה וההומור, מקעקעים את מעמדם המקודש. לצד העבודות החומריות מציגה שכנאי עבודות מסך ליריות, מעין קולאז' בתנועה המשלב אנימציה עם קטעי וידיאו ארכיוניים ממסורת טקסי ההתיישבות העובדת, שהוצאו מהקשרם ורוקנו מתוכנם.
העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו בארבע השנים האחרונות, לפני השבעה באוקטובר ופינוי היישובים מן הצפון והדרום. בנסיבות טרגיות אלה, חזרתם של הקיבוצים לסדר-היום הציבורי כיישובים בעלי משמעות המתאפיינים בחוסן קהילתי, מטעינה את המבט על העבודות ועל התכנים שבבסיס התערוכה בזוויות ראיה רלוונטיות לכאן ועכשיו.
תודה
מוזיאון פתח תקווה לאמנות
רח' ארלוזורוב 30, פתח תקווה
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 