תערוכתם המשותפת הראשונה של היוצרים משה וצדוק בן דוד המוצגת במוזיאון בית ראובן ביוזמת אוצרת המוזיאון כרמלה רובין, מזמינה את הצופים להתבונן בחוטים העדינים, שלעיתים סמויים מן העין, הנמתחים בין השניים, האב והבן, ומתקיימים במעין דיאלוג בין-דורי וטרנס-דורי. הכותרת זיכרון גנטי משמשת מרחב למפגש בין מקומות וזמנים שונים, הפרטיים והמשפחתיים כשם שהתרבותיים-קולקטיביים, ולשיטוט ביניהם ובין העבודות היפות המוצגות בחלל האינטימי של בית ראובן.

"התערוכה", מציינת אוצרת התערוכה יעל גילעת, "מתחקה אחר הציר האנכי והציר האופקי של הדיאלוג הזה. הציר האנכי משקף את הרעיון שדורות מעבירים הלאה חוויות וכישורי הישרדות מיוחדים במינם, וכי תחושה לא מודעת של זהות מסוימת יכולה לעמוד במבחן של מאות שנים. ציר זה מצטלב עם הציר האופקי, קרי הקונסטלציה המשפחתית, בתנאי הזמן והמקום הספציפיים לה, שבה לאבות ולבנים תפקידים שונים ועמדות שונות במסגרת תהליכי צמיחה והיפרדות, התקרבות והתרחקות במהלך החיים, וכל אלה הם בעלי קווי אופי ייחודיים משלהם".

בהקשר של משה וצדוק בן דוד, עולים גם מפגשים עם דמויות ותפיסות אמנותיות מרכזיות בישראל ומחוצה לה, בתחום האמנות והתרבות החזותית והחומרית המודרנית והפוסט-מודרנית. בתערוכה מוצגות עבודות פיסול, הדפס ומיצב ווידאו של צדוק בן דוד. עבודותיו של משה בן דוד כוללות תכשיטים, אובייקטים וכלי יודאיקה חד-פעמיים. העבודות נוצרו מתוך עולמות תוכן, טכניקות, דרכי עבודה וגודל שונים בתכלית: משה, האב היגר לישראל מביחאן שבתימן בשנת 1949,[1] ואילו צדוק מישראל לאנגליה בשנת 1975. אך עם זאת הן מספרות את הסיפור המשותף מתוך מבט התר אחר הייחודי מתוך המזדמן. מבט זה הוא התבוננות רגישה ביצירת הדורות הקודמים, בין אם בצורפות מסורתית או באמנות מערבית, וכן התבוננות בטבע שמסביב כדגם צורני המהווה מכלול של שינויים.

בשיחות רבות שקיימו יעל גילעת והצורף והמעצב משה בן דוד במהלך שנת 2013, טען בן דוד ש"בכל דבר חדש יש גרעין של משהו שכבר היה." והוסיף: "השתמשתי במוטיבים שאני מכיר מאז ומתמיד, שבשבילי הם משולים לאותיות האלף-בית. כמו שאנשים משתמשים בשפה שלהם, אני מייצר צירופים, משחק בהם ויוצר תכשיטים חדשים על בסיס מה שכבר היה, אבל אחרת (…) צורפות היא גם עיסוק בטהור, במתכות אצילות, אבל גם מלאכת צירוף, צריפה וצירוף, כך שאפשר לומר שצורפות זו יצירה של "יש מיש" (…) הצורפות היא עמל ועבודה, אצלי היא תמיד קשורה למלאכה ולתורה – משהו שאין לו התחלה ואין לו סוף, מסיימים לקרוא ומתחילים מחדש." (מטקסט התערוכה)

ייסודה והתפתחותה של מחלקת הצורפות ב"משכית" בשנת 1955 בה עבד מימייה הראשוניים יחד עם בן דודו חיים דוד הייתה בעלת השפעה גדולה על דרכו האמנותית העתידית של משה בן דוד. במחלקה נוצרו כלי מתכת ותכשיטים לרוב מכסף. תחילה עמדה בראשה המעצבת חנה ליבון, בוגרת בצלאל. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 התמנה משה בן דוד למנהל בית המלאכה של המחלקה. בשנים הראשונות, בחירת הדגמים נעשתה בדרך ניסוי וטעיה. הן הצורפים התימנים והן המעצבים, כגון חנה ליבון, הכינו דגמים. מן הדגמים האלה נבחרו והותאמו דגמים מסוימים לצורכי הייצור המודרני. טבעות, צמידים וענקים רבים הכין משה בן-דוד עבור 'משכית' וכן  מעט תשמישי קדושה.

בשנות עבודתו במשכית ועד פרישתו בשנת 1977, שתי מגמות התקיימו ביצירתו של בן-דוד: האחת נובעת מהישנות המסורת אגב חידושה; והאחרת היא הליכה אחר "מודרניזציה". לעיתים מגמה אחרונה זו הוכתבה על ידי מעצבים בעלי השכלה או רקע מערבי שראו בו לא יותר מ"בעל מלאכה" שדבק יתר על המידה בעבודת יד כערך, ולעיתים  היא התנהלה כדיאלוג של השראה והשפעה הדדית. נדמה שמצב זה הביא את משה בן דוד לתפקד כאומן מזה  וכאיש ביצוע מזה. שתי זהויות מקצועיות אלה היו נוכחות בו בעבודתו במהלך משכית עד ש"החבל נשבר", כדבריו בסרט הדוקומנטרי המוקרן בתערוכה, והאומן יצא לדרך עצמאית.

עיצוב ייחודי ניכר בעבודותיו של משה בן-דוד לאחר עזיבתו את משכית; זה התאפיין במידת מה של שילוב מסורות מאזורים שונים בתימן, למשל שימוש אורנמנטלי של מוטיבים מזוהים עם צורפות צנעאנית  ברצף רתמי שונה מהמקובל והשגור בתכשיטנות צנעא וכן 'אימוץ' של מוטיבים שהיו חביבים על צורפי בצלאל. בתכשיטים מסוג זה חידש בן-דוד כמעצב מתוך מאגר המוטיבים של צורפות יהודי תימן על ידי שילובים חדשים או אגב השמטת רכיבים.[2] כמו כן, חקר בן דוד טכניקות ותכשיטים עתיקים, אליהם נחשף בעקבות הזמנה להכנת רפליקות של תכשיטים עתיקים לתעשיית הקולנוע. מאגר הדימויים שלו הלך והתרחב. בשנות ה-90 לצד הכנת רפליקה של התכשיטים המסורתיים של הכלה מביחאן התנסה במודלים צורנים מתוך התבוננות בטבע.

גילעת מוסיפה "שמעבר להגדרת טבעה של הצורפות, תפיסת היצירה והבריאה כ'יש מיש' באה לידי ביטוי גם ביצירה של בנו, האמן צדוק בן דוד במיצב הווידאו (2018)  Conversation peace, המוצג בתערוכה. הדמויות הן שתי צלליות ובה בעת הן משמשות מעין מכל המכיל בתוכו את החיים ואת המוות. באופן פרדוקסלי, שטחיות הצלליות מקבלת עומקים בלתי נגמרים. יש משהו מתעתע בפער בין הנצפה לבין הידוע, והוא מתקיים בין המתהווה למתמיד, או כדברי האב, משה בן דוד: "אין לו התחלה ואין לו סוף". האור הפיזי מנכיח את הצלליות ומפרה אותן, מצמיח בתוכן צמחים, פרחים ופרפרים ובעת ובעונה אחת הופך לאש המאכלת את כל מה שנברא על ידו. המחזור השלם שבו מתרחשים ההיפוכים מבטיח את ההמשכיות. ניתן לראות את הצלליות כפרשנות אישית ועכשווית לכרובים שעל ארון הברית התנכ"י, השומרים על האל ועל קדושת הבריאה, שהרי הם היו שומרי גן העדן".

במאמרה "צל צח": על ההומניזם של פסלי הצל לצדוק בן-דוד", שנכתב לרגל תערוכה "טבע הדברים" של צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2009, מתייחסת גילעת לצל כעקבות, "דימויי הצל של צדוק בן-דוד נדמים כעקבות, כ"ישים" הנעים בין היעדר לנוכחות. הפילוסוף עמנואל לוינס טען שהעקבה – כ"יש שאינו נוכח"[3] מעידה על האחר. וכך, צלליות הברזל של בן-דוד מתפקדות כעקבות שממשותן הפיזית במתכת אינה מעמעמת את הופעתן כהשלכה אופטית"[4] . אכן, הצלליות נכחו גם בתערוכה "טבע הדברים" של צדוק בן דוד, ובה הוצגו פסלים ומיצב פיסולי. הפסלים, חלקם מגזרות מתכת של דמויות שגופן מאזכר ענפי ועלוות עצים. ויש שהינם מגזרות של עצים שהעלווה שלהם היא צללית המאזכרת פעילות אנושית אנונימית. פסלי העצים בעלי קו הנוף המעוגל, נדמו כמי שיוצרו בטכניקת מגזרות נייר. "פסלים שהם נוכחויות אנונימיות, תחומות ומבודדות, הניצבות בחלל כל אחת לעצמה", כפי שכתבה אוצרת התערוכה אירית הדר.

כמו אז גם כעת אצל צדוק בן דוד וגם אצל אביו מתגלה אותו "מבט הבוחן את פרטי הפרטים המרכיבים כל מוטיב. כך למשל כל עלה, טרם הפיכתו לייצוג פיגורטיבי או לתכשיט לענוד אותו, מהווה דימוי שחומריותו וקנה המידה שלו נושאים את התכנים הגלויים והסמויים. זו עמדה אמנותית וערכית שהאדם הוא קנה המידה שלה, אך מובעים בה גם סימני שאלה לגבי טבע האדם ויחסו לטבע. אלו משתקפים למשל בצמיד הלוכד את שבריריותו הרגעית של הברד, או בתליון שמאמץ טכנולוגיות מתקדמות כדי להידמות במידת מה לשיבולת משובצת אבני חן שביצירות של משה בן דוד. כך גם ביצירות של צדוק בן דוד המהרהר על טבע האדם – במיניאטורות האנושיות (רישום צרוב במתכת) המוצגות כמגזרות דקיקות, מבודדות בתאים שקופים, וביחס האדם לטבע – בקונטור הגיאומטרי המדויק של גינת פרחי הבר התלויה וכן בצללית העץ (שיוצרה באמצעות חיתוך אלומיניום ידני). האם העץ המציג לראווה את עונותיו השונות מייצג טבע שאין לו ראשית ואין לו אחרית? " (ציטוט מטקסט התערוכה).

גילעת מסיימת את הטקסט האוצרותי בפסקה המתארת את האווירה שאי אפשר שלא לחוש אותה בחלל: "התערוכה נושאת את חותם האהבה שקושר בין האב לבן ולמשפחת בן דוד כיחידה יוצרת המורכבת אף היא מיחידים שונים זה מזה המרכיבים שלם שתפקידי המכיל-מוכל בה מתחלפים ביניהם.

תודה ליעל גילעת!

בתערוכה תתקיימנה סדנאות אמנות וצורפות לכל המשפחה – סדנאות משותפות לילדים (מגיל 5) ולמבוגרים. עדכון באתר המוזיאון. https://rubinmuseum.smarticket.co.il/

שעות פעילות המוזיאון:  ב׳', ד', ה', ו׳ – 10:00 – 15:00;  ג' 10.00 – 20.00;  שבת – 11.00 – 14.00; א׳ – סגור 

---

 [1] משה בן דוד, צורף ומעצב תכשיטים, נולד באלעילייה באזור ביחאן שבתימן בשנת 1927. בן דוד אסף ושמר את חומרי הארכיון שלו משנת 1950 עד שנת 2018. החומרים בארכיונו נוגעים לפעילותו החל בעבודתו כמנהל מחלקת התכשיטים בחברת משכית בין השנים 1955–1977 וכלה בעבודתו כמעצב עצמאי בסטודיו "תכשיטי משה בן דוד". את הסטודיו הקים בן דוד בשנת 1977 ועבד בו לצד בנו, מעצב התכשיטים רחמים בן דוד. הארכיון מכיל תיעוד מצולם של יצירותיו לאורך השנים, רישומים וסקיצות, חומרים שיווקיים, קטעי עיתונות, מסמכים ותכתובות, תעודות הוקרה וכן סרטונים וראיונות שבהם השתתף. במסגרת הטיפול בארכיון צולמו כ־1,000 תכשיטים ומוצרים שיצר ועיצב בן דוד לאורך כל שנות פעילותו וכן תבניות יציקה מגומי ששימשו אותו ליצירת תכשיטים.    משה בן דוד, אתר הספרייה הלאומית    https://www.nli.org.il/he/archives/NNL_ARCHIVE_AL990050218940205171/NLI

[2] ראו: יעל גילעת, אומנויות יהודי תימן והתהוותה של התרבות החזותית הלאומית בישראל 1967-1882, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה-בוקר אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2009, עמ' 280-279

 Emmanuel Levinas, En découvrant l'existence avec Husserl et Heidegger [1949] (Paris: Vrin, 1988),  [3]  p.200.

 [4] יעל גילעת, "צל צח: על ההומניזם של פסלי הצל לצדוק בן דוד, בתוך צדוק בן-דוד "טבע הדברים", אוצרת: אירית הדר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2009, עמ' 25.[4]