עוז זלוף פעיל חברתי ואיש חינוך ממייסדי "תנועת תרבות" – המורכבת מאמנים ואנשי תרבות הגרים ופועלים בפריפריה, מלווה מזה מספר שנים קבוצת נשים בגיל השלישי מעפולה בתהליך עבודה ממושך וקרוב.

בתערוכה אי פיל לאב, מתמקד זלוף בתכנים של מימוש והחמצה של חלומות נעורים של נשים, אנטי-גיבורות בגיל השלישי החיות בפריפריה של ישראל. במהלכה של התערוכה הוא מעמיד את הגוף המתבגר חשוף לעין ולמבט הפנימי והחיצוני. בתהליך העבודה עם הנשים עולים העקבות שהזיכרון המיני, פחדים ובושה הנכיחו בגופן ובנפשן בעיר הקטנה. הסיפורים המושתקים המעידים לא פעם על בדידות והכחשה נחשפים בעדינות, ומקבלים מקום ומגלים משהו מרוח של סביבה מקומית, שחסמה אותן שנים רבות.

בספרה על מגדר וגילנות מציינת טל דקל כי "העירום הוא נקודת האפס החשופה ביותר".[1] לכאורה, גופיהן העירומים המתבגרים של הנשים הוא "האחר הגדול, הבזות, שהחברה מסיטה ממנו את מבטה". גופה של האישה המזדקנת הוא "ארץ אל נודעת" שלא נחקרת דייה".[2]

זלוף המבקש בסרטו לחלץ חוויות תשוקה ובעיקר כמיהה לאהבה, מעלה שאלות אודות אינטימיות, זוגיות ומיניות מתוך שיחותיהן ומשחקן של הנשים מול המצלמה. הגופים המתבגרים שעתות הזמן ניכרים בהם עדיין מעידים על מאוויים עבור נשים, שמרבית חוויות בגרותן התקיימו לפני התעוררות שאלת הבעלות על הגוף הנשי של תנועת Me Too  ועליית הסדרה החושפנית "סקס והעיר הגדולה" ((Sex and the City בסוף שנות ה-90.

זלוף מייצר אמירה מרובת כיוונים של "הַראיה" –  מראה קבוצה של נשים פועלות, משתפות, מציגות ומחקות יצוגים שונים של מיניות. בסרט הנלווה של חנה מדר, מחברות הקבוצה, בהנחייתו של זלוף עולה מערכת היחסים החשופה של הנשים עם אימהותיהן ועם בנותיהן. פעולת ההראיה מכוונת להראות לאחר, להראות ולראות את האחר, להראות מתוך שאיפה אטופית ויצירת מציאות חברתית של תצוגה והכרה. יצירתו של זלוף בעלת הממד הווידוי חושפת הזדמנות של רגע, באור הזרקורים החברתי ומעלה חיות ותקווה.

תודה על חומרי התערוכה

---

[1] טל דקל, נשים וזקנה – מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 2020, עמ' 270.

[2] שם.