בתערוכה המרשימה "על תקווה וחלופות אחרות", מעלה האמנית נטע ליבר שפר, זוכת הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2023 את התהייה מה היה קורה אילו היהודים היו מוצאים/בוחרים דרכים אחרות להמשך קיומם.
בעבודותיה חוזרת ליבר שפר אל הצמתים ההיסטוריים שעניינם הזהות היהודית וההתיישבות היהודית קודם הקמת מדינת ישראל ב-1948, עת הוצעו טריטוריות חלופיות להתיישבות יהודית, אשר חלקן מומשו ואחרות לאו. הדמויות עשויות במיומנות ניכרת, והבחירה במנעד נשי – גברי מכלל העדות והזרמים אמיצה מאין כמוה.
בתערוכה מוצגים רישומי פחם מונומנטליים הפורשים לעין הצופה אירועים, דמויות, אוטופיות שהתממשו לצד אלו שנדחקו אל השוליים. לצד מפת עולם אנו מתוודעים לסירות בהן מוצגות דמויות שונות – ידועות ופחות, אף שלמרביתן היה תפקיד חשוב בעיצוב התודעה היהודית במאה העשרים – למשל, אנשי תנועת "ברית שלום" (נוסדה 1925) וחזון המדינה הדו-לאומית בארץ. האמנית ציינה שבחרה לצייר דמויות ממקימי התנועה אשר סיקרנו אותה באישיותן ובפועלן (גרשם שלום, יהודה לב מאגנס, הנס קון, עקיבא ארנסט סימון, ר' בנימין, הנרייטה סאלד, חנה טהון, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן). מעל מרחפת דמותו'/רוחו של אחד העם שנתפס כמורה הרוחני ע"י אנשי התנועה.
מימין, נטע ליבר שפר, הכנענים, 2022, פחם על נייר, צילם אבי אמסלם משמאל, נטע ליבר שפר, ברית שלום, 2022, פחם על נייר
ציר הזמן והמקום מקבלים את ביטויים בעבודות כגון "הכנענים", שעניינה אלי כנען – אל, אשרה, עשתורת ועוד שהינם חלק מהמיתולוגיה הכנענית, אך גם נושאת הקשרים לאנשי התנועה הכנענית (תנועה אידיאולוגית -תרבותית, נוסדה ב-1939) שראו עצמם שייכים למרחבי ארץ כנען מימים עברו, וראו ביהדות דת ולא לאום. הכנענים סברו שהיהודים יכולים לחיות בכל מקום. בצידה השמאלי של הסירה מוצג נמרוד מעשה ידי יצחק דנציגר, המייצג את האידיאולוגיה הכנענית באמנות הישראלית.
בעבודה "מנהיגות נשית", מאוזכר מיתוס השוויון, אחד המיתוסים המכוננים של התנועה הציונית, ההכרה בזכותה של האישה להשתתף במאמץ הציוני ב"דרכה היא". הנשים המוצגות היו בעלות תודעה פמיניסטית והן יזמו, עסקו בעריכת דין, רפואה ועוד. הן מוצגות אוחזות בכלי עבודה, ומייצגות נשים מארצות שונות – ממערב ומזרח כאחד: עדה פישמן מימון, חנה מייזל שוחט, פועה רקובסקי, רגינה דנון, שמסי מוראדפור חכמת, מזל (מתילדה) מוצרי, נחמה פוחצ'בסקי, הלן קאזס בן עטר.
"האפשרות הלבנטינית (ז'קלין כהנוב) כהנוב, סופרת ומסאית בעלת תפיסת עולם רב- תרבותי הדגישה את חשיבות הקשר בין מזרח למערב ואת העושר התרבותי שיוצר השילוב בין מגוון זהויות. פניה של כהנוב מולבשות על פסלו של הסופר המצרי המצוי באוספי הלובר, פריז. בנוסף מוצגת דמותו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית ופסלו של אלכסנדר מוקדון – המייצגים ממלכות בהן התלכדו מזרח ומערב. ובנוסף אבן הרוזטה ועוד.
"יהודים-ערבים" ייצוג אפשרות לביטול החיץ בין היהדות לבין הערביות בזהותם של יהודים דוברי השפה הערבית ובני תרבותה. המשותף לדמויות – האהבה לשפה ולתרבות הערבית, תוך שמירה על הזהות היהודית. מוצגים/ות – שמעון בלס, יוסף אליהו שלוש, ד"ר נסים מלול, שמעון מויאל, אברהם שלום יהודה, עפיא זכריה, אסתר מויאל, אלבר ממי, ד"ר הלל פרחי, יעקב צנוע, מוראד פרג, סלימה מוראד.
ומנגד העבודה "גלות מטפיזית". בסירה מוצגים מייצגי זרמי שונים של מתנגדי הציונות המדינית: נתן בירנבוים, יואל טייטלבוים, יעקב דה האן, הרב שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), הרב אברהם גייגר.
"אלטנוילנד" (1902), החזון האוטופי של הרצל למדינת היהודים. במרכז הסירה שולחן הכתיבה של הרצל, מאחור מתנשאת "עיר אידיאלית" – באזכור ל-La città ideale הרנסנסית, אלא שאת המבנים הרנסנסיים מחליפים בניינים שהוקמו לפני הקמת המדינה ונהרסו.
בתערוכה עבודות נוספות "הבונד", "דם חדש", "כמיהה ארקדית" ו"משיחי שקר". בכולן ניכר מגוון הדעות והקולות. במפגש עמה סיפרה ליבר שפר על תהליך העבודה שנמשך למעלה משלוש שנים, ובמהלכו נערך מחקר היסטורי מקיף ומתחקה אחר אירועים מוכרים וידועים ואלה שפחות. התוצאה ניעות בין המבט אל העבר לבין המבט הנוכחי, כאן ועכשיו.[1]
[1] בכתיבת הטקסט נעזרתי בחומרים המופיעים במדריך התערוכה, תודה.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 