האמנית אינגה פונר קוקוס עוסקת בתערוכתה "הצל של הקוד" באופנים השונים לשימור ידע וזיכרון תרבותי, ובהשפעה של הטכנולוגיות הדיגיטליות על הדרכים בהן אנו מייצרים ומבנים זאת. בעשורים האחרונים מתרחשים תהליכי דאטאפיקציה (datafication) מואצים, בעזרתן של טכנולוגיות חדשות לארגון מידע המושתתות על מסדי נתונים רחבי היקף ואלגוריתמים, אשר הובילו לשינויים מהותיים של מושג הארכיון, אותו חוקרת פונר קוקוס בשנים האחרונות.

ראשית אבקש להידרש למהות הארכיון: הארכיון משמש למשמורת תעודות, מסמכים ואלמנטים נוספים שנאספו בידי פרט, מוסד או אחרים. הוא מתאפיין באמצעי אחסון כארונות, קופסאות ואביזרים נוספים. בעשורים האחרונים מהותו עוברת שינוי עם המעבר לרשומות דיגיטליות המצויות במחשב ונשמרות באמצעים מקוונים.

עם זאת כפי שמצוין בטקסט התערוכה אף שבארכיונים הדיגיטליים נוכחות החומר הולכת ונעלמת, הם עדיין תלויי חומר שכן האלגוריתמים שמאפשרים את הפיכת המידע לידע ומכאן לבעל ערך תרבותי, אינם יכולים לפעול ב"ואקום וירטואלי", והקשר בין הווירטואלי לחומרי אינו ניתן להפרדה.  ומכאן קריאת האזהרה בתערוכה באשר לסיכונים המאיימים על שימור המורשת התרבותית כתוצאה מהמעבר הגורף לטכנולוגיות המידע, אם בשל כשל אלגוריתמי או בשל חוסר יכולת ליצר תאימויות בין נשאי הידע למושאיו הווירטואליים.

בנוסף למורכבות המצוינת לעיל, השימוש הגדל במערכות בינה מלאכותית, מייצר "קופסאות שחורות" שכמעט וכבר לא ניתן להתחקות אחר הלוגיקה שלהן, מצב היוצר בלבול וחוסר אוריינטציה עד כדי איבוד זהות.

ברם פונר קוקוס אינה מסתפקת בהצבעה על הסכנות, אלא מציעה דרך להתמודד עם המציאות המתהווה. היא מציגה ‫פרקטיקה יצירתית של "ארכיאולוגיה קדימה בזמן". באמצעותה, חוקרי תרבות וארכיאולוגים של העתיד יוכלו לפענח ולחקור תרבות המיוצגת בצורת דימויים וטקסטים ללא חומר, או לחלופין, באמצעות חומרים נושאי מידע שלא ניתן לאתר את הקוד שמאפשר את חשיפתם.

אבקש לציין שבעבודותיה המוקדמות של פונר קוקוס נעשה שימוש בחומרים כגון לוחות שעווה, גומי, מתכת, דונג ופרפין. בתערוכותיה האחרונות ניכר העיסוק ב"קריסת הארכיון". אציין את תערוכתה "נפל דבר" שעסקה בחקר המשורר ביאליק ב"בית ביאליק" באוצרותה של ד"ר סמדר שפי, ובה העלתה את חששה באשר לנייר שאובד, וקריסה של הארכיון הדיגיטלי. וכפי שאמרה לי באחת משיחותנו  בעבר: "מעניין אותי הכוח  שיש לארכיון ככותב העבר, ההיסטוריה. ועצם העובדה שמאפשר ידע, מידע והבניית זיכרון".

העבודות המוצגות במסגרת התערוכה, עושות שימוש בחומרי גלם או מרפררות לאובייקטים ששימשו לשימור זיכרון מידע במטרה לברוא מהם עולם חדש, פלסטי, המעיד על העבר, לדוגמה "מגירות ארכיב" שעניינן ייצוג ארכיאולוגי של הארכיון ההיסטורי, בעל המאפיינים החומריים, אף גם בזה יש מן הנעלם והמוסתר מעין הצופה. "קופסא שחורה", אוסף רכיבים המקובצים לכדי יחידה אחת, שמטרתם לרשום ולתעד באמצעים שונים (מכניים, אנלוגיים או דיגיטליים) נתונים שונים. העבודה מעלה שאלות הנוגעים לקיום האנושי בעולם של מיפוי, מעקב ותיעוד, ומאזכרת את עבודתו של ולדימיר מלביץ "הקופסה השחורה" (1915), אף שעבודתה הדיגיטלית של פונר קוקוס הינה ביטוי לאבדן השליטה האנושית. "ינשוף דור 5", לינשוף מיוחסות תכונות של חוכמה והיכולת לעבור מטמורפוזה. בעבודה זו מוצג פסל ינשוף בקרבת תקרת הגלריה כמעין עֵד הצופה במתרחש תחתיו. הצל המצויר על הקיר מסמן את יכולת הטרנספורמציה האופיינית לו, אך גם את הצורות השונות באמצעותן ניתן לייצג את הידע.

ולחילופין הצגת אלמנטים בדיוניים, ציורי 'מפות' של אתרים ארכיאולוגיים, עמודי ידע מגזרי אנציקלופדיות, רישומים על קירות וכדומה, היוצרים שפה חדשה שאת הקודים שמכוננים אותה אין לנו כלים לפענח. העבודות מערבות בין תבניות מופשטות לחומר, ובין מערכות קידוד אנלוגיות ודיגיטליות המייצרות זיקות חדשות בין העבר, ההווה והעתיד.

תודה לאינגה פונר קוקוס