בסלון משותף לאמנות מוצגת תערוכת היחיד "תרעלה" של דובי קדמון, תערוכה המגיבה לאירועי השנתיים האחרונות – "ההפיכה המשטרית" ואירועי ה-7 באוקטובר.
"מרבית העבודות נעשו בסטודיו של קדמון במהלך השנה האחרונה", מציינת אוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר, "וחשיפתן כעת בפני הקהל הרחב שולחת זרקור לאירועי השנה החולפת", שנה קשה במיוחד הדורשת מכולנו תעצומות נפש.
קדמון הציג את עבודותיו בתערוכות רבות מאז שנות השמונים, כשהבולטת ביניהן הייתה תערוכת יחיד "והכלי שלא הונח" (2008) באוצרותו של מאיר אהרונסון במוזיאון רמת-גן לאמנות ישראלית. תערוכה זו התמקדה בתחושות וברגשות המלווים את קדמון, דור שני להורים שורדי שואה, שמצאו בארץ ישראל בית ומקום מבטחים.[1]
העבודות בתערוכה נעשו בטכניקה מעורבת על גבי קרעי נייר מודבקים על לוחות עץ או על קנבס, והן בעלות גדלים משתנים. קרעי הנייר הבהיר והעבה, בגדלים שונים, מסודרים ומודבקים בקפידה כמצע לעבודה, ולאו דווקא מסמלים את המושג "קרעים". מציינת טסלר, עם זאת, למרות שהם 'מקריים' למדי גם בגודלם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבכל עבודה כזו מתקיים תהליך של איחוי, שנוצר במהלך 'סיזיפי' של רישומי עיפרון ריאליסטים מוקפדים ביותר. ניכר שהאמן יוצר רישום מתמשך, שלעתים קרובות נדמה כצילום שאינו נקטע בשולי קרעי הנייר. גם באזורים בהם הוא משתמש בצבעי שמן – לרוב בגישה אקספרסיבית ומופשטת יותר – לא ניכרת התייחסות לקרעים ולגבולותיהם. קרעי הנייר המודבקים מתגלים לעיני מתבונן רק ממבט בוחן בתקריב.
בשיחה עמו מציין קדמון שהוא מצייר שנים רבות. בזמנו נהג לקרוע קטעי עיתונות בנושאי אמנות, ולהדביק אותם על לוחות קנבס אקראיים ללא קשר למלל, רק לטקסטורה. זה היה הבסיס לציור שלו דאז. במהלך השנים עבר מעבודה על קטעי העיתונים לעבודה על קרעי נייר. הציור שלו, סוג של שרבוט גם כשצייר ציור ריאליסטי, עסק באקראיות שבכך, באופן אינטואיטיבי וללא סקיצות.
סוגיית הקרע והאיחוי הועלתה בשיחותיה של טסלר עם קדמון שהסביר שהקרעים המודבקים הללו נחוצים לו בעבודתו כבר מהתקופה בה הרבה לעסוק ברעיון של "אקראיות".
אקראיות יש לציין, נקשרת לפער בין התכנון מראש לבין האקראי, המקרי. בעבודותיהם של אמני ה"דאדא" כגון ז'אן (הנס) ארפ, ניתן דגש על ההיבט השרירותי, המקרי והאקראי.[2]
ועם זאת מציינת טסלר סוגיה זו טרדה את מחשבותיה, והיא מבקשת להציע כחומר למחשבה את הרעיון המופשט של היותו בן להורים שנקרעו ממולדתם, נעצרו במחנה מעבר בקפריסין – שם הוא נולד – ונשאו עיניהם להגיע אל המולדת החדשה; אל מקום שיהווה עבורם 'בית' וישיב להם את תחושת השלמות, השייכות והביטחון. מן הסתם, כל אלה התערערו שנית בהווייתו ובזיכרונותיו ב-7.10.2023.
וכאן עולה לדידי המילה "בית", כמטפורה, כממשות חומרית, מוחשית ואף מופשטת. הבית כהבניה של זהות משפחתית, שייכות והגנה, וכמייצג של זיכרון וזהות אישית, קולקטיבית ותרבותית, ומצוי בתפר שבין עבר, הווה ועתיד. ואיזכור ל"האלביתי" של זיגמונד פרויד המתחקה אחר התחושה שהמילה הגרמנית unheimlich כתואר השם וכשם עצם: (das Unheimliche מיטיבה לבטא. תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.[3]
בעבודותיו של קדמון ניתנת כאמור שימת לב לרישום ולצבע כאחד. הבחירה של קדמון להתחיל כל עבודה ברישום ריאליסטי מיומן בעפרונות. "רישום", כתב יגאל תומרקין, (וכתיבתו מעלה על הדעת את התייחסותו של ג'ורג'ו וסארי (Giorgio Vasari, 1511-1574)איש הרנסנס, צייר, אדריכל והיסטוריון לרישום); "הוא כמו יומן, רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אפיו של האמן יותר מכל. הרישום הוא הקרדיוגרמה של האמנות הפלסטית. הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו. […] לעתים הוא שרבוט לא-מודע, לעולם הוא הבסיס. ברישום אינך יכול לשקר".[4]
טסלר מציינת שברישום מושם דגש על "הקיארו-סקורו" שתופס חלק משמעותי מאוד בקומפוזיציה, באמצעות כתמי צבע. בחלק ניכר ביצירות בתערוכה, מקומות האור או כתמי הצבע מציינים מקורות מים או עננות כהה וכבדה, ולאו דווקא השימוש בצבע תכלכל מזוקק. בחלק מבין העבודות האחרונות ניתן להבחין בגוונים חזקים ביניהם אדום עז או ירוק 'רעיל'. בחירותיו אלה של קדמון מדגישות את עיסוקו בנופים ובמקומות ששינו את פניהם, מהווים איום, ולמעשה אינם עוד הדהוד למקום המיוחל, הבטוח והמוגן.
בהיסטוריה של האמנות ניתן למצוא אמנים/אמניות המעורבים במתרחש ומעורים בשיח הפוליטי/חברתי, בין אם זה גויה בתחילת המאה ה-19 ובין אם פיקסו ב"גרניקה" הידועה ועוד. ועוצמתם גברה במהלך המאה העשרים ובעשורים הפותחים את המאה הנוכחית. בארצנו ניתן למצוא יצירות אמנות המגיבה לאירועים פוליטיים וחברתיים כאחד הן בעקבות מלחמת תש"ח והן לאחריה, ובשנה זו רבות התערוכות המגיבות לאירועים הקשים במאוד של ה-7 באוקטובר ובמהלכה של השנה הקודמת.
קדמון, שההיסטוריה המשפחתית והאישית שלו הינה חלק מהווייתו מגיב ביתר שאת לאירועים המטלטלים שאינם מאפשרים מנוח שחלו בארצנו לפני שנה. ניתן לאתרה בעבודותיו החדשות גם בסימנים ובקווים המסתלסלים שמטרתם ל'חבר' בין כל מה שנפרם סביבנו; בתרעלה המחלחלת ובפילוג שפשטו בקרבנו ומאיימים מחדש על עצם קיומנו כעם היושב לבטח בארצו." עבודותיו של קדמון אינן מספרות סיפור, הן, הן הסיפור כולו" כדברי האוצרת.
בשיחה עמו הזכיר עבודה ספציפית בתערוכה אותה צייר כחודשיים שלושה לאחר ה-7.10 ובה מכוניות מרוסקות, ולכך הוסיף לכך גוון אישי. "רעל", תרעלה, עלה בראשו כשעבד על התערוכה הקבוצתית "מים שחור מים לבן" בגלריה העירונית ברחובות[5] אשר עסקה במים. משם זה התפתח ואחרי ה-7.10 זה הנושא שעליו הוא רוצה לדבר; אודות השבר המטלטל והמפלג בעקבות אירועי השנתיים האחרונות שהוזכרו בפתחו של הטקסט.
תודה לדובי קדמון על השיחה עמו
תודה לד"ר נירה טסלר.
1 דובי קדמון, והכלי שלא הונח, אוצר: מאיר אהרונסון, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, 2008.
[2] דאדא – 1923-1916 – תנועה של אנשי רוח ואמנים שקמה בתגובה למלחמת העולם הראשונה וכמרי נגדה. דרך שירה חסרת משמעות, שימוש ב"רדי מייד" וקולאז'ים, ודגש על ההיבט השרירותי המקרי והאקראי, דחו אמני הקבוצה את התפיסה האסתטית באמנות, והציבו במקומה את האנטי-אמנות ואי-האמנות שבמהותם הינם נטולי משמעות וחתרנים. בין האמנים מרסל דושן, מאן ריי, ראול האוסמן, מקס ארנסט, קורט שוויטרס, ג'ורג' גרוס, אוטו דיקס, ז'אן (הנס) ארפ.
[3] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה: יצחק בנימיני, תל אביב: רסלינג
[4] יגאל תומרקין, ברישום אינך יכול לשקר, משקפיים, רישום מס' 1, עמ' 8.
[5] מים שחור מים לבן, אוצרת: רעיה קידר, הגלריה העירונית רחובות, https://rehovotartgallery.co.il/exhibition/%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%91%D7%9F/
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 