הציירת אנה פסטרנק מציגה בתערוכה אדם-זמן-מקום, עבודות אשר צוירו במהלך שלושה עשורים העוסקות במספר תמות: משפחה, מרחב ציבורי: חוף הים, נוף אורבני: ניו יורק. יש לציין שנושאים אלו רווחים בעבודותיה במהלך השנים, אף שהבחירה להתמקד בנוף האורבני בניו יורק, זוכה לדגש בתערוכה זו.
המכנה המשותף לעבודותיה של האמנית הוא ייצוג האדם (יחיד/רבים) במרחב האישי המשפחתי או במרחב הציבורי, בפעילות משותפת ולחילופין, התכנסות ולעתים התבודדות. יש ופעילויות אלו חורגות לעתים מהקשרן למשפחה גרידא, או מרחב חוף הים ומורות על הסינרגיה בין הסוגות השונות.
בנעוריה ציירה פסטרנק ממראה העיניים. עם זאת בלימודיה במכון אבני התוודעה לעקרונות הציור המופשט, באמצעות מוריה יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי ואהרון כהנא. דרך התבוננות בטבע דומם או בדוגמנית וציורם באופן שטוח ולא מייצג, המסר בשיעורים היה: "התבוננו היטב במה שלפניכם אך אל תציירו אותו כפי שהוא נראה".[1]
המצלמה, ככלי עזר לצורך לכידת התנועה בהתהוותה, התלוותה לעבודותיה בשנת 1986, לאחר שנים של ציור התנועה באמצעות רישומים מהירים. הדבר איפשר לה מאוחר יותר, בעמדה מול כן הציור בסטודיו, את חוויית הרגע והמקום שנתפסו בעין המצלמה. התועלת שבצילום נמצאה בשלב תכנון הקומפוזיציה, ואילו יתרונו של הציור החופשי בא לידי ביטוי בשלב העבודה עצמה הנעשית כמו בציור מתוך התבוננות במודל החי.
יש לציין כי הערכים האמנותיים, המהווים לגבי פסטרנק מטרה בפני עצמה, אינם מבטלים את התוכן בו היא ממלאת את בדיה. [2] ואכן, בחלק מעבודותיה שורים יחדיו זה בצד זה כתמים על גבול המופשט בצד טיפול ריאליסטי.
משפחה (1987–1990)
בני משפחה בסצנות ביתיות, משפחתיות, מצויים בפעולות יומיומיות או אקראיות: קריאה וכתיבה, השהות בספרייה ומבטו המרוכז של הקורא בספר שלפניו, ומבטה הנודד של הילדה מולו. חלק מהדמויות המתוארות מתכנסות בעולמן, ומרביתן אינן מישירות מבט. הן אמנם מוצגות סמוכות זו לזו, אך מבטיהן אינם מצטלבים. הצבעוניות בסדרה זו נוטה להיות אפלולית קמעה, בסולם של חומים וצהבהבים לגווניהם.
אנה פסטרנק, מימין, "קשב", 1991, שמן על בד, 75X91 ס"מ משמאל, "בספריה 1", 1988, שמן על בד, 70X90 ס"מ, צילם: ונציאן ורהפטיג
תיאורי הווי ביתי, משפחתי, רווחים באמנות. הדגש לכך ניתן בעיקר בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17, עם חלוקת ארצות השפלה – הולנד ובלגיה לשתי ישויות נפרדות (מסיבות פוליטיות ודתיות בעיקר). האחת הולנד, פרוטסטנטית במהותה מבליטה, תיאורים יומיומיים, קשרים בין-משפחתיים, ארוחות משותפות כחלק מהרצון לתת דגש על ההווי היומיומי (לעתים גם התייחסות לדלי העם) אך גם על ואניטס "הבל הבלים הכל הבל" כחלופה ליצירות דתיות שעניינן ישוע, מריה, הקדושים ועוד. כל זאת בשונה מבלגיה, ברובה קתולית באותה עת, וקשורה בחבל הטבור לממלכה הספרדית הקתולית שהבליטה את סיפורי הברית החדשה וייצוגם בכנסיות ובאוספים של המלוכה, האצולה ובני המעמד הבינוני.
תיאורי משפחה והיום יום הפכו לסוגה חשובה באמנות המאות שלאחר מכן, ובעיקר בשלהי המאה ה-19, וכמובן במהלך המאה ה-20 ולאחריה.
מרחב ציבורי: חוף הים (2002–2005)
העבודות שעניינן חוף הים עוסקות באנשים המתועדים בפעילויות כקריאת ספר או עיתון או במשחק שש-בש. פסטרנק בוחרת להציג אותם "ממוסגרים" בפעילות זו במרחב שיש בו חומה, קורה או קיר המבודדים אותם.
אנה פסטרנק, מימין, "מונדריאן בחוף הים 1", 2004, שמן על בד פשתן, 89X103 ס"מ, משמאל, "מונדריאן בחוף הים 2", 2005, שמן על בד פשתן, 89X114 ס"מ, צילם: ונציאן ורהפטיג
חוף הים, מציין יניב שפירא, מקום בו אנשים "מתקלפים" לא רק מבגדיהם אלא גם מזהות והשתייכות מעמדית או לאומית, מזמן לפסטרנק אתר אידיאלי לציור. התייחסות זו רלוונטית במיוחד לציור "חורף בחוף דדו" שהינו יוצא דופן במכלול הציור של פסטרנק ועם זאת ארוג להפליא במושאי חקירתה. בהיותו בעל ניחוח הופרי מובהק, מורגשות דווקא בו ההתכנסות העצמית של הדמויות, המצויות בסמיכות פיזית אך בריחוק מנטלי גדול, מכונסות כל אחת בעולמה. הגבר עטוי בגדים וכובע מצחייה לראשו, יושב על מושב הבטון ורוכן על עיתון יומי, האישה – גופה העבה והחשוף ממלא את כיסא הים הדק ומבטה מרוכז בספר. שניהם מוארים בשמש צהרים, הניכרת בצלליותיהם המשתקפות בקיר החלק שבגבם.[3]
נוף אורבני: ניו יורק (2011–2015)
בסדרת עבודות זו שעניינן המרחב האורבני: ניו יורק, מוצגות דמויות בודדות, ולעתים שתיים-שלוש, חלקן מצוירות על הבד לאחר קניות יושבות יחדיו ועם זאת נפרדות במהותן מתכנסות בעצמן. "נראה שהדמויות עסוקות בטלפונים הניידים, מצלמות את המתרחש, אינן מקיימות יחסי גומלין, מנוכרות לסביבתן, פעמים מקוטעות, פעמים ממוסגרות על ידי צורות גאומטריות." כפי שכותבת אירית לוין.
ניכור הינו תופעה מודרנית, האדם כ"נעלם" במרחב הציבורי. התייחסויות לכך החלו באמנות הפלסטית, בספרות ובשירה, בשלהי המאה ה-19 וגברו במאה ה-20. על כך מחפה קמעה הצבעוניות בסדרה הנעה בין פיגמנטים צבעוניים לבין ניואנסים שקטים יותר.
ד"ר דורית קדר מציינת בטקסט לקטלוג התערוכה: "כדי לשמר איזון מנטלי וריגשי, על האדם לממש שני היבטים:
א. לתפקד כחלק מקובל על ידי הקהילה. ב. לממש את ייחודיותו.
על השגת ומימושו של איזון המאוד קשה להשגה זה, מתבססות הפיכות, חרמות, משפטי ראווה, טקסים, חגיגות, מנהגי מעבר ואבלות, שמחות, סבל, הגות ויצירה…
הגות ארוכת שנים עוקבת בהוראת ובלימוד הדרך השלישית, הנמנעת מאנרכיזם כמו גם מסמכותיות בלעדית באחת…"
ובנוסף מציינת: "פסטרנק אינה מחסירה פרטים אנטומיים או ארכיטקטוניים ומשלבת בטבעיות מופלאה יכולות פיגורטיביות ומופשטות, אקספרסיה ופיוט, הנאת הנראה וחרדה סמויה."[4]
הפילוסוף והארכיטקט גסטון בשלאר (Gaston Bachelard, 1884-1962) מתאר במסה שלו ה"פואטיקה של המרחב", איך המרחבים בחיינו משפיעים על ההכרה שלנו. בשלאר כמתבונן בתופעות שלנוכח עיניו, צפה ברחובות, בתים, חצרות ועוד, ותיאר איך כל אחד מן המרחבים האלו מאפשר לנו להגדיר את עצמנו. למשל מרחבים סגורים נמוכים או נטולי חלונות הם חללים היכולים לגרום לנו לחוש מחנק וחוסר נוחות. זאת לעומת חצרות, רחובות או חללים מרובי פתחים שמאפשרים לנו תחושה של חופש. אפשר שהדמויות המוצגות בעבודותיה של פסטרנק מגיבות למרחבים בתחושות הנעות בין שייכות וקרבה לבין ניכור.[5]
תודה לאירית לוין ולד"ר דורית קדר על חומרי התערוכה.
תודה לאנה פסטרנק על השיחה עמה
[1] יניב שפירא, ימים יגידו על ציורי הים של אנה פסטרנק בקטלוג התערוכה אנה (חנה) פסטרנק, "ימים יגידו", אוצר: יניב שפירא, משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד, אביב 2006, עמ' 9.
[2] יניב שפירא, ימים יגידו, שם, עמ' 11.
[3] יניב שפירא, ימים יגידו, שם, עמ' 13.
[4] ד"ר דורית קדר, "על בדידות ממותקת בעבודותיה של אנה (חנה בקי) פסטרנק", קטלוג התערוכה.
[5] גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות ואחרית דבר: מור קדישזון, עורכת: עמית רוטברד, © בבל ומשכל, 2020
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 