עתליה שחר ואורית ליבנה מציגות יחדיו בתערוכה זוגית "סלואו Slow" – דו-משמעות – אזכור לריקוד הסלואו וגם מלשון האטה.
עבודותיה של אורית ליבנה בטכניקה שמן על בד, נלקחו מתוך שני גופי עבודות אחרונים.
עתליה שחר מציגה עבודות בטכניקת אקריליק על פלקסיגלס שקוף וכן עבודות על נייר, בעפרונות, אקוורל ונתזי מים שנעשו אף הן בשנים האחרונות.
בעבודותיה של ליבנה "ללא כותרת", מופיעים דימויים ביתיים ודימויי טבע מעורפלים קמעה. גם בעבודותיה של שחר מופיעים דימויים ביתיים – בעיקר אגרטלים וכלי קריסטל וקישוטי נייר.
שחר מציגה עבודות מתוך מספר סדרות: מסך/אפילוג, אקריליק על פרספקס 2025. בסדרה זו תחילת העבודה בכתמים לא מודעים בצדו האחורי של מצע הפרספקס השקוף. המסך – שהינו הנושא, מצויר בצד הקדמי אך מאפשר הצצה גם לתחילת העבודה שהתרחשה קודם לכן. סדרה זו המוצגת כאובייקטים המרוחקים קמעה מן הקיר, מאתגרת את אופן הראיה של הצופה המתבונן גם ב"קרביים" של העבודה.
בסדרות על גבי נייר 2024-2021 "והיית אך שמח" ו"קריסטל", מופיעים דימויי שרשראות המיועדים לקישוט בחג הסוכות וכלים מהודרים מן הוויטרינה המשפחתית. שחר עושה שימוש בנתזי מים הממיסים את עפרונות האקוורל, ובכך יוצרות טשטוש ותחושת כאוס.
שתי האמניות נעות בעבודותיהן בין הדימוי הפיגורטיבי לדימוי המופשט. שתיהן בוחרות בציור ורישום פיגורטיבי כבסיס ליצירה, אך מבקשות לטשטש אותו, ו"להקשות" על הפענוח, ובשני המקרים מציין אוצר התערוכה אילן ויזגן, להזמין את הצופה להשתהות, להיכנס לאט ועמוק יותר אל היצירה, מבעד למסך המעיב לכאורה על הדימוי.
ביצירותיהן של השתיים ניתן למצוא נקודות השקה: מפת קרושֶה בדומה לזו ששחר הציגה בעבודות קודמות, וכך גם הווילון המתנופף באחת מעבודותיה של ליבנה המזכיר את המסכים בציורי הפלקסיגלס של שחר.
ולסיום באשר לטשטוש ולמחיקה הניכרים בעבודותיהן של ליבנה ושחר. התערוכה "תחת מחיקה", מוזיאון תל אביב עסקה בכך ביצירות של אמנים בני זמננו.
"האמנות בת–זמננו רוויה סימני מחיקה: מחיקות נראות בה לעין, נוכחות לעצמן באופנים מגוונים, חושפות את מה שהיה פעם שלב סמוי בתהליך היצירה. שלא כמו התבוננות בעבודות ששלמותן ומובנן נסמכו על העֲלמה של חלקים מהן, המבט העכשווי נדרש לנוכחות הסותרת של המחוק וליחסי מחוק/נראה כגורם ממשמע, והם מושאה של תערוכה זו.
"תחת מחיקה" הוא מונח ששאלה האמנות מן הפילוסופיה: הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מיקם את המלה "הוויה" תחת קו פוסל שאיפשר את קריאתה מתחת לסימן המחיקה, וטבע את המהלך כאמצעי אסטרטגי: המלה נמחקה כיוון שבמובנה הרווח היא נמצאה לא מתאימה במדויק למושאה ולשדה המובן העכשווי שלה — אך היא נותרת קריאה בהיותה נחוצה עדיין ובהעדר תחליף הולם. ז'אק דרידה, בהמשך להיידגר, מיקם תחת מחיקה את מערכת הסימון– משמוע בכללותה, בבחינת המצב הקבוע והאכזרי של קיומנו כיצורים לשוניים, שאינם יכולים לדבר אלא תוך שימוש במלים שנטענו מראש במטעני משמעויות שונים, גם אם וכאשר איננו עומדים מאחוריהם.
גם באמנות, מחיקה היא סימן המסמן את עצמו מעל ובתוך מה שכבר קיים; גם באמנות, מחיקה אינה מבטלת את קיומם של דברים כאילו לא היו כלל; אלא שבאמנות החזותית, כמדיום מרחבי, המכלול הרב–שכבתי הזה מוצג באחת, ולכן רבים בה סוגי ואופני המחיקה הנוכחים בו–זמנית". [1]
תודה לעתליה שחר על הפגישה עמה. תודה על טקסט התערוכה
[1] תחת מחיקה, אוצרת: אירית הדר, מוזיאון תל אביב לאמנות 18.4.2015-12.12.2014
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 