" Translating Darkness to the Signs of Light"
"إنبثاق النور من الظلمة"
תערוכה קבוצתית בבית האמנים תל אביב, אוצרת: דליה דנון 31/5/2025 – 8/5/2025 [1]
רשימת האמנים והאמניות המשתתפים: אריה ברקוביץ, דבורה מורג, גילי דנון, הדר גד, יעל יודקוביק, מאיה ז"ק, מיכל בלייר, מלי דה-קאלו, מנשה קדישמן, סמדר אליאסף, פנינה רייכמן, פסי גירש, רועי רוזן
בטקסט לתערוכה זו מציינת דליה דנון אוצרת התערוכה:
אוצרות תערוכה זו היא עבורי מסע אישי, המציין עשרים שנה למותו של בני, דני – זמן שנראה עבורי כבלתי נתפס.
העבודות המוצגות בתערוכה מבטאות באופן אמנותי את תחושותיי ורגשותיי במהלך השנים הללו, וכן את החוויות האישיות של האמנים המשתתפים בה.
העבודות משקפות את הכאב העמוק של האובדן והגעגוע, את תחושת הפרידה וההיעדר, את ההבנה של זמניות החיים וחולשתם, ואת הצורך העז להנציח את הזיכרון. מעבר לשאלות של מוות ושכול, התערוכה נוגעת במעגל החיים.
ועם זאת חשוב לי להדגיש, שמנעד הרגשות בתערוכה נע גם אל ימים מוארים ושמחים, שלמרות האבל והכאב – נוכחים אף הם בחיי, ומתוך כך, להציע גם לאחרים צוהר של תקווה. (הודעה לעיתונות)
בתערוכה מנעד עבודות – פיגורטיביות בצד מופשטות וסמי-מופשטות. העבודות נעות בין אלו שיש בהן נראות של זיכרון אישי לבין אלו שדליה דנון בחרה בהן באופן אינטואיטיבי.
ותחילה, ברצוני להתייחס לסוגת הזיכרון הרלוונטית לתערוכה זו שעניינה זיכרון אישי והצער על מותו של הבן והאח דני, זיכרון שלעתים מצטלב בזיכרון הקולקטיבי. הפילוסופים והתיאורטיקנים המוצגים לעיל מופיעים בהקשרים שונים בעבודות המוצגות.
ולטר בנימין בדיונו ב"על מושג ההיסטוריה" מציין: היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה. גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב. אוסף הדברים והאירועים שפרט או קבוצה אנושית חוו, יצרו או הגו במסגרת תרבותית נתונה. בעידן התקשורת החזותית והדיגיטלית הופך הדיון בזיכרון ובסוכניו לתחום ידע בפני עצמו, המקרין על שטחים נרחבים כגון היסטוריה, טכנולוגיה, אדריכלות, קולנוע, תקשורת המונים, חברה ותרבות.[2]
פייר נורה (Pierre Nora), מציע לחשוב במונחים של "מחוזות הזיכרון (Lieux de "Memoire). לדידו הזיכרון הוא תופעה אקטואלית תמיד: "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים" .[3]
פול ריקר, העבר כעקבות. הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי.[4]
להיות שם"Dasein בגרמנית, להיות בתוך העולם ("in der Welt sein") הוא מונח שטבע הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר השתמש במושג כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם בתוך הישות (בתוך היש של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם.
צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[5]
בנוסף, יש לציין את עבודת האוצרות המצוינת!
גילי דנון משתתף בתערוכה עם השיר "ההר" שנכתב השנה 24.2.2025
בחודש החמישי בשנת אלפיים וחמש,
כ"ז בניסן תשס"ה,
דני, אחי הבכור, היחידי, הלך לעולמו.
ניו יורק, שדרות מדיסון פינת המאה ואחת,
על אדן החלון מונחים ספר ריק ולוח אבן.
תשעים יום ותשעים לילה בבית חולים הר סיני,
ואחי נותר בפסגת ההר. (מספר שורות מתוך השיר)
אריה ברקוביץ העבודה המוצגת בתערוכה היא במעין אנלוגיה למסגרות האמנות הריקות שהוצגו בתערוכה שלו בבית בנימיני.[6] גם כאן אלו כני ציור ריקים, משומשים. שני כנים המנהלים דיאלוג זה עם זה, כמו דמויות שמדברות. יש כאן רקע אמנותי ללא בדי הציור וכל הקשור לכך, ומקופל בתוכם משהו שהינו באנלוגיה למצבו של האמן שמתכווץ לאט לאט עם השנים. הכנים נושאים עמם את מהות הזמן ואת אותותיו את "העקבות" כפי שפול ריקר התייחס לכך; הכנים מלאים בצבע ועקבות השימוש בהם, ומצד שני, הדיאלוג הולך ומתכווץ… עד הגיעו לנקודת האפס. אבל הלחץ עדיין לא נותן להתכווץ לחלוטין. וזה גם בהתאם לתערוכה של דליה דנון – "נקודת אור, תעלה שנותנת מבט מהצד, של תקווה ומבט אל אור אחר – למצבנו הנוכחי, למצבו של האמן, לאמן וסביבתו. חומרים הקשורים להיסטוריה של האמנות ולמצבו של האמן".[7]
דבורה מורג בתערוכה מוצגים שלושה ציורים ועבודת פיסול.
עבודת הפיסול מקורה בסדרת הסירות שהוצגו ב"מקום לאמנות". לעבודה זו צביון אישי מאוד ומורג מציינת שלא חשבה להציג אותה. יש בה את ממד הזמן המקרב ומרחיק בו בזמן את ממד הזיכרון. מקור העבודה בשולחן האליפסי שהיה בבית הוריה ממנו הורידה את שתי הקצוות. הציורים – הם חלק מסדרת ציורים שלא הוצגה- ציורי צמחים בתוך הבית.
בציורים המוצגים בתערוכה, יש התייחסות לציור הנדרלנדי (שלהי מאה 16 והמאה ה-17) לציורי הטבע הדומם והפרחים ולתמת הואניטס – לטבע הדומם ההולך ומתכלה, ולהבל הבלים הכל הבל, כך שנוצרת זיקה איקונוגרפית.[8]
"המקום שבו גדלתי, המקום שבו נטועים השורשים שלי, מגדיר את האופן שבו אני אומדת את העולם ומשפיע מאוד על נקודת המבט שלי. אני מתבוננת על העולם מתוך הבית, הציורים, הפסלים והמצבים נולדים מתוך המרחב הביתי, מסמנים אותו מחדש ובכל פעם נותנים לו פנים אחרות". ומכאן מהות הבית ומה הוא מסמל עבור כל אחד מאיתנו".[9]
הדר גד עבודותיה של גד נעות בין הפיגורטיבי למופשט, ובין פסטורליה לאקספרסיה. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות אדומות קטנות שהן חלק מתוך סדרה גדולה של אדומים, ועבודה נוספת שהינה חלק מדיפטיך.
גד נוהגת לרשום ולצייר בנוף עצמו, בהתבוננות בו. טכניקת הציור שלה יוצאת דופן. לעיתים קרובות היא יוצרת כתמים וצורות תוך הסרה של הצבע, בשונה מהציור המקובל ובאופן המזכיר תחריט. מתודת עבודה זו של השמה והסרה מאפשרת גילוי של האור וחשיפה של הצבע שהכתים את הבד, ויש בה מן האזכור למתודת העבודה של הארכיאולוג – הסרה, חשיפה, גילוי, שימור. [10]
בעבודותיה של גד לאורך השנים נוכח העיסוק בזיכרון על פניו השונים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. הבחירה שלה לצייר בבתי קברות (בשנת 2007 יצאה לצייר בבית העלמין בעין חרוד; ומאוחר יותר ציירה במבט מעבר ומסביב לגדר של המרכז לבריאות הנפש שער מנשה) מהדהדת את הצורך או הרצון לשמר, או להחזיר לתודעה את מה שאנחנו שוכחים, את מי שנותר מאחור.
יעל יודקוביק "עבודותיי משלבות ערוצי יצירה מגוונים, השזורים זה בזה וניזונים מחומרים ביוגרפיים, תוך קיום דיאלוג מתמשך עם סוגיות של מוות, זיכרון ושכחה. יצירתי נעה בין הכרה בסופיות לבין מאמץ לדחותה באמצעות תעתועים ותחבולות. חלק מרכזי בעבודותיי בוחן את מושג האובדן ואת השפעתו על תהליכי עיצוב הזהות".
על העבודות המוצגות בתערוכה מספרת יודקוביק: העבודות מתחילות ממפגש מקרי עם דבר-מה, עצם שננטש ברחוב, חומר גלם, חפץ או שבר של חפץ, שצד שימת לבה במהלך שוטטות בעיר, בחצרות אחוריות או באתרי בנייה. היא מלקטת את החומרים ומביאה אותם אל הסטודיו, שם הם עוברים תהליך של התבוננות, חקירה, טיפול והלחמה – חיבור לחלקים אחרים, ישנים או חדשים, יש מאין, עד לרגע שבו מתהווה אובייקט חדש.
"אני מבקשת להפעיל את הצופה דרך משחקים של ריבוי-משמעות, תוך השארת מרחב לניחוש, לזיהוי, ולתהליכי היזכרות אישיים. לתפיסתי, הכול מצוי בתעתוע ובלבול. האובייקטים אינם כפופים לדפוסים בינאריים, 'שימושי'/'אמנותי', 'מטופל'/'מצוי', אלא הם מתקיימים בו-זמנית ככוח מערער וככוח מאשש. רבים מהאובייקטים מגלמים חלקי גוף ומתייחסים למנעד היכולות והמגבלות של הגוף האנושי, במיוחד גפיים ומחוות גופניות. חלקם חסרי איברים, ואחרים מכילים איברים 'תותבים'".
יודקוביק מתמודדת עם המוות דרך אובייקטים, בעקבות מות אביה במלחמה, בטרם נולדה. העבודות המוצגות בתערוכה מגיבות לאירועי שבעה באוקטובר, לפני ואחרי ומהדהדות לשבר שהתחולל.[11]
מאיה ז"ק מאיה ז"ק עוסקת בעבודותיה בתיעוד ובזיכרון היסטורי השזור בזיכרון פרטי, ונובע מן ההיסטוריה המשפחתית שלה: אבדן משפחת אביה בשואה, ומות אימהּ ממחלה כשהיתה ז"ק אישה צעירה. בתערוכתה "התבשרות" הציגה את הסרט התבשרות 2023 Decryption וידאו, 12:26 דק׳, ומיצב רישום שנעשה אחרי הסרט – עבודות רישומיות שהן נשלים של חפצים שונים, אמבטיות, טייפ, קסטות. מיצב זה עושה שימוש בטכניקת המיחוי (פרוטאז').
לסרט "התבשרות" הקשרים לעבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית: הוא עוסק בניסיון להיאחז בזיכרון – ובד בבד בנכונות להרפות ממנו – ובוחן את ההעברה הבין-דורית הפיזית והרוחנית בין אימהות לבנות. כשזיכרונותיה מאימה מתחילים להתפוגג, חוזרת מאיה ז״ק אל השיר המורבידי שאימה נהגה לדקלם לה בילדותה לפני השינה. היא מפרקת, שוזרת, ומרכיבה מחדש את השיר ודרכו פועלת לשחזר את זיכרון הגוף של אימה שנפטרה בטרם עת, ובו מבקשת לפענח את מהות הזיכרון והשכחה.
ברישום "עור יום אור לילה", היד מחזיקה את המילה "עצמו" – משחק סמנטי בין מילים זהות בצליל אך שונות במשמעות ובאיות. בעבודתה נוצר מתח בין צילום לרישום: הרישום מייצג התבוננות ורפלקציה, בעוד שהפרוטאז' מבטא מגע פיזי – שפשוף, ליטוף, דגימה של מתכת מתחת לנייר. המקור לכך, פעולות של חיתוך וגזירה המופיעות בסרט; ז"ק חותכת את אצבעות אמה מתוך תצלום הישן, כמו מבקשת לחדור מעבר לפני שטח הצילום ולהעניק לו עומק; לחדור אל תוך גוף האם ולהתמזג עמו, כדי להיוולד מחדש כאדם בוגר.
ז״ק שולה שורות אותיות מתוך מעין שליית מילים לחה, גוזרת ומרכיבה מהן את מילות שירהּ של רחל. ובכך לכך מתווסף הממד הפיזי של ז"ק שילדה, שחוותה נוזלי הגוף, והזיכרון הכרוך בגוף ובאיבריו: זיכרון לח, ומהביל, בעל יכולת התרוקנות והתמלאות, קמילה והתחדשות – בדומה לגוף עצמו.[12]
מלי דה קאלו ׳לילה ויום׳ היא עבודת וידאו של מלי דה-קאלו, שני ערוצים, 7:17 ד׳ 2025 שנוצרה במיוחד לתערוכה.
עין המצלמה של דה-קאלו לוכדת ומעמידה פורטרט של שני גיבורים מרכזיים – חלוף-הזמן ועץ הפיקוס העתיק העומד במרכז גינת הכלבים הסמוכה לביתה ביפו. העבודה צולמה במהלך של חורף וקיץ, ונערכה למחזוריות של יום ולילה, חושפת מראות וסאונד של החיים הרוחשים סביבה.
׳לילה ויום׳ היא גם מהלך פואטי של פרידה המסמנת גם את שעתיד להגיע- האדמה נרכשה וחלקת הטבע והעץ העומד במרכזה ייעלמו מהנוף העירוני לטובת בניה יזמית. " איכשהו יצא פורטרט אינטימי" מציינת דה קאלו, "בזירה הציבורית".[13]
מנשה קדישמן עסק בשני העשורים האחרונים לחייו בווריאציות על נושאים מהותיים – אימהות על פניה השונים, חיים ומוות, סבל ואבל.
הפסלים המוצגים משלבים בין השפה המינימליסטית של קדישמן בשנות ה-70 של המאה העשרים, לבין התקופה הפיגורטיבית שלו ששפניה שונות, ובהן חוזר מוטיב הזעקה, צעקה של הקורבן, הכבש המוקרב שיכול להיות האדם שהינו המקרבן והקורבן. המעגל האינסופי שקשור לכך.
"הייתי רוצה להרגיש כמוכן, האימהות … הייתי רוצה להיות אימא … הייתי רוצה לצעוק לידה" … זו הכותרת שנתן קדישמן לרישום שנוצר בתקופת פסלי הלידה הקטנים השאיפה "להיות אימא" עשויה, אולי, להסביר את משיכתו של האמן ( הגבר ) לנושא הלידה , נושא המגלם את היצירה.[14]
מיכל בלייר בתערוכה מוצגות שלוש עבודות שלה: עבודות טקסט, 2018; ציור, 2021; תחריט, 2014.
בלייר מספרת שהביוגרפיה שלה רוויה בשכול. ועוסקת בכך בעקיפין ובמישרין. אמה, אחות שכולה. מיכל נולדה לאמה כשהיתה בגיל צעיר ובמהלך חייה נוכח הפחד לאבד. היתה לה אחות נכה שנולדה כשהיתה בת חמש. האחות נפטרה בהיותה בת 18, ומיכל היתה לה מעין אימא שנייה. מספרת שארך לה זמן להחליט שמביאה ילד לעולם, וזאת ממקום של הבנה במה זה כרוך. שכן חוזרת לחיים של חרדה. חווית הלידה היתה טראומטית. בתערוכה מוצג שיר שכתבה.
מיכל בלייר, אני לא יודעת אם אני יכולה לאהוב אותך כי אני לא יכולה להגן עליך
חלמתי שאני מנסה להניק את גור והוא לא
רוצה בי. כבר כמעט לא יוצא לי חלב
למרות שנולד לפני יומיים,
אמא שלי נתנה לו חתיכת תמר וכעסתי
כי עכשיו בגללה לא טעים לו החלב שלי
לא מספיק מתוק
ובטח גם לא מספיק בריא כי הוא עשוי
ממני ואני רעל.
הוא הלך ממני ואני חשבתי שזה מוצדק
בלייר מציינת את חשיבות הטקסט בעבודתה. חשוב לה להיות אמא. להיות אמא, בת, אחות- הכל נוכח אצלה, וחלק ניכר מעבודותיה עוסקות בכך.[15]
סמדר אליאסף בשיחה עימה מספרת סמדר אליאסף על כך שמדובר בקבוצת עבודות שנוצרו במהלך 2020-2010, מהלך שהתחיל והסתיים.
השם של מחזור 2013 – "המסת מונדריאן".
בעבודות אלו היא עוסקת במזיגה – מוזגת צבע מכד פלסטיק וכאן עולה כדבריה דמותה של "מוזגת החלב", 1657-1658 של יאן ורמיר. הגעה לשליטה מוחלטת. תנועה של הבגד, יד ימין, יד שמאל, כוריאוגרפיה שלמה. הכל כרוך ומשפיע על פעולת המזיגה. (סרטון בן שלוש דקות מספר על התהליך).
אליאסף מדברת על מה שהינו שליטה ומה לא. על המקריות. ההפרדה, מעבר בסזורה, בין העבר להווה, בין האחד לאחר, בתפר שבין לדעת לבין לא לדעת, בין האפשרות לשלוט לבין אי-השליטה. [16]
בעבודות המוצגות בתערוכה נוכח באחת מהן הגריד הנשלט ע"י הקו הדק, שאפשר ומאזכר עקבות לעבודות של מונדריאן. בעבודה השנייה, מנגד, נוכח הקו המסיבי, האקספרסיבי, בעל הנוכחות והנוטה לכתמיות, ויוצר תנועה המובילה את עין המתבונן בעקבותיו.
פנינה רייכמן 4 רישומים – ג'סטות לפרנץ קליין, תוצר נלווה מסדרה שהתחילה לחקור ב-2007.
בסדרה Gesture (מחווה) ל- (12 Fathers) עשתה עבודת מחקר. חקרה את המודרניזם מקזימיר מלביץ' ל-פרנסיס פיקביה – אנרי מישו – פרנץ קליין – ג'קסון פולוק – רוברט ראושנברג – ג'ספר ג'ונס – ארנולד ריינר – סיי טוומבלי – יאן סכונהובן – טרי וינטרס ומסיימת עם הריבוע של סול לויט. – מריבוע לריבוע.
זהו כמעט חתך כרונולוגי ובתוכו צורות המבע הציוריות – קו, כתם, נזילה. האחד, הרובד הכרונולוגי והשני, התחביר של השפה הציורית, בחירת השם – תנועה ומחווה.
בשיחה עמה מספרת רייכמן שהיא מעתיקה ו"עושה פעולה" על ההעתקה. מאחור יש טקסטים שאנו הצופים איננו יכולים לקרוא, מעין קורוס שמלווה את הדימוי.
מציינת שמעניינים אותה ההדהודים – קריא ולא קריא, והצופה מתקרב ורואה את מלאכת הרישום מקרוב. ומעבר לכך מציינת שהיא אמנות קונספטואלית, והתגובות שלה אינן רגשיות.[17]
דליה דנון כתבה אודות עבודותיה של רייכמן: רייכמן עוסקת ביחס שבין המילה לבין הדימוי ובמתח שביניהם. מצע העבודה, הנייר, וסימני התווים שבשוליו, משמש לה כחומר גלם מרובד משמעויות: טקסטואלי, גראפי ותרבותי כאחד. לעין הצופה נגלים ציורים מרובדים, דחוסים, שרבה בהן החידתיות, ועליו להתבונן שוב ושוב במעמקי השכבות הנדמות כארוגות זו על גבי זו.[18]
פסי גירש שתי העבודות של פסי גירש המוצגות בתערוכה נעשו בשנים 2016 ו-2017 בתקופה בה עבדה בחלל מרתף בו הרגישה שהינו המקום "להיות עם עצמה", מעין סוג של רחם, שקט, ללא הסחות דעת, מוסיקה או אוכל. היא יצרה בו אימפרוביזציות אינטואיטיביות שהניבו בין השאר את העבודות – האם הנושאת את עוללה אל על ודימוי המרתף עם הצמח המשתלט על המרחב שלו.
למרתף קונוטציות שעניינן אימה, פחד. גירש מספרת שקיבלה חלל זה שכן לא היה שמיש לאיש. האמא עם התינוק, האם הנושאת את התינוק המגודל אל על הינה עבודה שאלתרה איתה. האם ועוללה הגיעו לבקר את האם של גירש, והאמנית שאלה אם היא יכולה לצלם אותה. נתנה לה שמלה ללבוש ולקחה אותה למרתף. בצילום זה היא מהדהדת לדימוי של מריה וישו העולל, אך גם להצגת התינוק כיצור מגודל, חסר פנים המתמזג בגופה של האם כהופך יחד עמה לאחד.
בעבודה השנייה צמח הפוטוס, שקל מאוד לטפח אותו ולא צריך אור מים רבים, יוצר אקט של השתלטות על מרחב המרתף, ומעין עיגול או הילה על הרצפה. בצילום נוצרים משחקי אור המגיע מן החלון ומאיר את החלל אך גם את פגעי הזמן בקיר וברצפה.[19]
שני הצילומים מעוררים תחושה של עגמומיות או אף את תחושת האלביתי כפי שמתוארת במסתו של זיגמונד פרויד "האלביתי" ("Das Unheimliche")" שהתפרסמה לראשונה בשנת 1919,זמן קצר לאחר תום המלחמה הגדולה ושנה לפני פרסום מסתו הנועזת על אודות יצר המוות, מעבר לעקרון העונג. שתי המסות משלימות ומגבות זו את זו מבחינה תיאורטית, ומתארות יחדיו בעגמומיות–מה את הביוגרפיה הנפשית של האדם המודרני ואת אי–יכולתו להיחלץ מהטראומתי והנורא. ב"אלביתי" פרויד מתחקה אחר תחושה המוטמעת כולה במילה הגרמנית unheimlichכתואר השם וכשם עצם : (das Unheimliche)השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של זרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.[20]
רועי רוזן בפתח דבר לתערוכה רועי רוזן, מציינת סוזאן לנדאו: פעמים רבות רוזן עצמו הוא דמות הפועלת ביצירותיו: המחבר עצמו מומצא –האני־המצייר, האני־הכותב, האני־המביים. אחת לכמה שנים הוא יוצר עבודה שהיא תערוכה בפני עצמה, סביב נושא או, במקרים רבים, דמות מרכזית. בעודו מצייר, מסריט, כותב ומצלם יוצר רוזן מארג מתפצל של אלטר אגו אמיתי, מיתי, מומצא או מופרך – שהופך לעתים לגוף עבודות של חיים שלמים ופורשֹ לעיני הצופים את עולמן של הדמויות הללו.[21]
רועי רוזן מהדהד בעבודותיו ל"גלגול" של קפקא. בתערוכה שלפנינו הוא מציג בין היתר את הדיפטיכון ״ההלוויה החמישית שלי" אשר חלקו האחד מציג את דמויות ״הגלגול״ של קפקא מעל קבר, עם עקבות השרץ; החלק השני מתאר שמים עם שני ירחים וענן דמוי פרצוף מחייך. עבודותיו של רוזן, כתמיד מלוות בעצב ובכאב בצד ההומר והמקאבריות.
ולסיכום
דבורה מורג מציינת את ששמעתי מהכול: חיבורים מעניינים בין העבודות המוצגות בתערוכה. כל אחת מהעבודות מקבלת מקום ומגיבה יחד עם האחרות לחלל בו הן מוצגות.
הדר גד בדומה מציינת: בתערוכה מבט מרחוק ומקרוב. כל מבט בעבודות המוצגות יוצר משהו חדש. הפירוק למשל של הדיפטיך והבחירה להציג חלק אחד ממנו. הקשב. בחירה באמנים/יות שונים המספרת סיפור משלה.
תודה! זיוה קורט
[1] שם התערוכה מתוך מאמר מאת יאיר גרבוז, על התערוכה "אש ואבק" של סמדר אליאסף במוזיאון הרצליה, אוצרת: איה לוריא, 6/11/2021.
[2] "על מושג ההיסטוריה", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 318-309.
[3] פייר נורה, 1993: "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום", זמנים, 45, עמ' 19-4.
[4] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.
[5] Heidegger, M. [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell.מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות, היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/
[6] אריה ברקוביץ, שארית, טקסט וליווי אוצרותי רז סמירה, בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, רח' העמל 17, קריית המלאכה, תל אביב, 14.10.2023-31.8.2023
[7] תודה לאריה ברקוביץ על השיח עמו.
[8] ז'אנר הטבע הדומם נתפס על ידי "קובעי הטון" במאות ה-18-17 כנחות לציור היסטורי, דתי, מיתולוגי, ציור פורטרט וציורי נוף. ז'אנר זה עלה בעיקר בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה ה-16 תחילת המאה ה-17, מתוך רצון לסמל את הבלות וחלופיות החיים. מרטין וויל ורבקה ורייס-בלוק, הולנד של רמברנדט, מוזיאון ישראל, ירושלים, 19991, עמ' 39.
[9] תודה לדבורה מורג על השיח עמה.
[10] הדר גד, קרוב לשם, אוצרת: תמר דיכטר אלקובי, הגלריה במענית, שיח גלריה 29.11.2024 עד 14.12.2024. תודה להדר גד על השיח עמה.
[11] תודה ליעל יודקוביק על הטקסט והדימויים.
[12] רווית הררי, מאיה רז, "התבשרות", הגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון, 2023. תודה למאיה ז"ק על השיח עמה.
[13] תודה למלי דה קאלו על הטקסט.
[14] יגאל צלמונה, מנשה קדישמן: לידה ופסלים אחרים 1990-1988, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990.
[15] תודה למיכל בלייר על השיחה עמה.
[16] תודה לסמדר אליאסף על השיחה עמה.
[17] תודה לפנינה רייכמן על השיחה עמה.
[18] RECOMPOSE, אוצרת דליה דנון, הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, אפריל 2019.
[19] תודה לפסי גירש על השיחה עמה.
[20] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה: יצחק בנימיני, תל אביב רסלינג 2012.
[21] רועי רוזן, תערוכה קבוצתית ינואר-אפריל 2016, מוזיאון תל אביב לאמנות, מתוך סוזאן לנדאו, פתח דבר, אוצרים: גלעד מלצר, יהושע סימון.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 