ביקור בתערוכה שירלי פקטור האם שכחתי את פָָּנַיַ? פורס לעין הצופה ציורי דיוקן עצמי לצד דיוקנאות בני משפחה, מכרים וחברים, דיוקנאות מרשימים ה"שואבים" את הצופה פנימה להתבוננות נוספת. ציורי הדיוקן ניכרים בגודלם הניכר, ובטיפול לפרטי פרטים בפניהן של הדמויות, ובעיקר בפניה של האמנית עצמה, והעיניים, בהן בוחרת פקטור להתמקד, משירה מבט, וההתבוננות שלה מהפנים אל החוץ.
בדיוקנאות בני המשפחה – שירלי פקטור, יורם רוזוב והבנים יאשה ואסף בחרה פקטור להציג כנים.
בשיחה עמה מציינת אפי גן את הכנים המוצגים בארבעת הפורטרטים המייצגים את בני המשפחה: בדיוקנאות של יורם, שירלי ויאשה הבן, מוצגים כני ציור עם מכחולים ועזרי עבודה; בדיוקן של אסף הבן – מופיעים מיתרים על הכן. כל אלה כאטריבוטים המנכיחים את עיסוקם של בני המשפחה המצוירים. החפץ כמייצג את הדיוקן ואת רוחו.
ציורי דיוקן נוספים מתארים מכרים, חברים/ות למשל דיוקנה של לוסינקה מגלה ומכסה בה בעת, והשיער הפרוע אפשר ומרמז על הסערה הפנימית האופפת את דמותה. מנגד דיוקנה של אן מרוחק קמעה, ועם זאת מעניק לנו הצופים מבט אל דמותה. בציורים מעין אלה מוצגת פיסת בגד, לעתים צווארון, או סממן אישי כמשקפיים בדיוקנה של אן. דיוקן בת זוגו של אחד הבנים, אסף ועוד.
באשר לעיניים – העיניים נתפסות כמשקפות את פנימיות האדם. העין "הרואה" כייצוג של נימי הנפש, עין אלוהים, העין היודעת, אך גם העין במהות הגשמית שלה המאפשרת לנו לצפות ולתקשר. בציוריה של פקטור ניתן כאמור לעיניים תפקיד ניכר. בטקסט התערוכה מצוין: "שירלי מעידה על עצמה שהיא מתחילה את ציור הדיוקן עם העיניים, שכן הן החשובות מבחינתה. 'העיניים אומרות הכל' ואכן בולטת יכולת ווירטואוזית לתפוס את המבט. הטיפול בעיניים בכל הדיוקנאות טעון, מרתק ומעמיק. לצד הבחירה לצייר בפורמט גדול ביחסו לפני אדם, 'מעמידה' שירלי את הפנים על פני כל הקנבס. נדמה כאילו לא הספיק לו הבד והיא 'נאלצת לחתוך' את הדימוי, אולי כדי לצאת ממנו".[1]
וכפי שמציין אריאל הירשפלד: "בכל הדיוקנאות…" "הטיפול בעיניים הוא טעון, מרתק ומעמיק ביותר. הדבר הופך למניפסט של ממש, ולא במקרה, בדיוקנאות העצמיים, הן המוקדמים והן המאוחרים.." "העיניים מעוצבות בעוצמה רבה, בחדירה חקרנית ורבת-כוח. עיניים אלו הן בוודאי מהישגיה הייחודיים של פקטור".[2]
דיוקן – ייצוג דמות (Portrait) בניסיון ללכוד את "מראה הנפש" -פנימיותה של הדמות או החיצוניות שלה, מופיע בציור ובפיסול מקדמת דנא. פרוטומות של קיסרים רומיים, דיוקן מוזמן ע"י אנשי אצולה, הבורגנות הגבוהה, אנשי כמורה ועוד כמאפשר ייצוג של כוחן ועושרן של המוצגים/ות. גם לאחר המצאת המצלמה, אנו מוצאים ציורי דיוקן שונים – דיוקן ריאליסטי, אידאליסטי, אקספרסיבי ואף סטירי. כניסיון להעלות וללכוד את "מראה הנפש".
דיוקן עצמי – בדיוקן העצמי פקטור הופכת למושא של התבוננות עצמית. חקר זה מאפשר לנהל דיאלוג עם עצמה, והרגשות שלה. היד עוקבת אחר העין המתבוננת שאינה מרפה במסע אינטימי לחקר העצמי. הדיוקנאות העצמיים שלה אקספרסיביים, אף ששומרים על התייחסות ריאליסטית בתיאור העצמי.
יש לציין שכעזרים לדיוקן העצמי עשויים לשמש ההתבוננות במראה, צילום ואף הזיכרון עצמו.
בנוסף לציורי הדיוקן והדיוקן העצמי מוצגות בתערוכה העבודות "ידיים 2", "ורד 5", ו"צליבה 3".
ידיים – בציור זה המבט של האמנית הוא אל הבשרניות של הידיים, העור, הוורידים והציפורניים. זהו ציור חושני וחומרי מאוד והאצבעות נדמות לעין המתבונן (עיני שלי) לאיברים בגוף.
אליק מישורי מציין באשר לגישתה של פקטור לגוף האנושי. בכל דימוי תקריבי של הגוף קיים מפגש אבסורדי בין הריאלי למופשט. כלומר, דימוי שהוגדל לממדי ענק באמצעות תקריב, מציג תיעוד פרטני של עולם ומלואו – עור, ורידים, פגמים, כתמי זקנה ורמזי שיער – ונראה כמשהו ערטילאי ומופשט…". "הידיים בציוריה מוצגות מקרוב בחדות ריאליסטית נוקבת. כל יד נראית ענקית ורחוקה מקנה המידה שאנו מורגלים בו במציאות".[3]
ורד – בציור זה יש מן הגופניות, והוא מעלה על הדעת ואגינה. הורד מצויר בצבעי אדום-ורוד ועוד, ואינו מופיע בשלמותו. המבט מקרוב הוא אל הפנים שלו, אל עלי הכותרת ועלי הגביע כמייצגים של המהות מעין בשר. יש לזכור שבהולנד הפרוטסטנטית (ובארצות נוספות בהן שלטה דת זו) בשלהי המאה ה-15 ואילך, פרחים סמלו על-פי רוב ואניטס -הבל הבלים הכל הבל ואת חלופיות החיים. ברם הורד שלפנינו חושני ומלא בחִיוּנִיּוֹת.[4]
צליבה – כן ציור/צלב, שמלה אדומה המסמנת ומסמלת את מדגמי הגוף שלבש אותה. ציור אקספרסיבי במאוד בו ניתן דגש לקפלים, לאור המאיר העולה מהם, ומנגד לנפילה שלהם ולתעתוע בעין (לפחות שלי) באשר לכן ציור שמאזכר צלב/צליבה.
בציוריה של פקטור ניכר המבט והחקר של היצירה. הציורים, ריאליסטים ועזי מבע, ובחלקם משיכות מכחול אקספרסיביות ביותר. ימימה ארגז ציינה: "ציוריה רבי עוצמה. עוצמתם מתבטאת בניגוד שבין קנה המידה המוגדל לבין הרזולוציה ה'מיקרוסקופית', שבאמצעותה היא חוקרת את מושאי ההתבוננות שלה.[5] הדבר ניכר בדיוקנאות כשם שבציורים המתייחסים לידיים, ורד וצליבה, ומעלה כאמור שאלות על אקט הראיה ומהותו". וכתמיד עולה בזיכרוני הפילוסוף והמחנך מוריס מרלו-פונטי באשר לקשר שבין הראיה לבין ה-Mind.[6]
ולסיום ציטוט שירו של טוביה ריבנר: הַַאִִם שָָׁכַַחְְתִִּי אֶֶת פָָּנַַי? לֹא שָָׁכַַחְְתִִּי. הַַפֶֶּה הוֹרִִיד קְְצוֹתָָיו כְְּפֶֶה מֻֻשְְׁפָָּל, אַַךְ גָָּם נִִשְְׁמַַר בְְּלִִי מַַאֲֲמָָץ מִִן הַַחִִיּוּךְ הֶֶאֱֱוִִילִִי שֶֶׁל מְְבַַקֵֵּשׁ נִִדְְבַַת שְְׁאֵֵרִִיּוֹת. וְְהָָעֵֵינַַיִִם? הֵֵן אֵֵינָָן מִִתְְחַַנְְּנוֹת? אינָָן. הֶֶאְְדִִּימוּ. מִִבְְּכִִי? אוּלַַי גַַּם מִִבְְּכִִי. בְְּעִִקָָּר מִִמַַּה שֶֶּׁרָָאוּ וְְשֶֶׁאֵֵין לְְיַַשֵֵּׁב. מָָה רָָאוּ וּמַַה לֹּא רָָאוּ. מָָה רָָאוּ בְְּרוּחָָן וּמַַה בִִּבְְשָָׂרָָן. מָָה רָָאוּ בְְּרוּחָָן לֹא אוֹמַַר. מָָה רָָאוּ בִִּבְְשָָׂרָָן.[7]
תודה לאפי גן על השיחה עמה.
ביו: שירלי פקטור נולדה בדרום אפריקה, ועם סיום לימודי אמנות הגיעה לארץ. מעל לשישה עשורים חולקים שירלי פקטור והצייר יורם רוזוב חיים משותפים בירושלים. השניים לימדו עשרות שנים בבצלאל.
[1] שירלי פקטור האם שכחתי את פָָּנַיַ? גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון לונדון, רחוב אחד העם 8, ראשל"צ, 26.7.2025-17.5.2025
[2] אריאל הירשפלד, רקמות של תודעה, בתוך שירלי פקטור רְקָמוֹת וָרוּחַ, אוצרת: ימימה ארגז, בית האמנים ירושלים, אוקטובר-דצמבר 2012.
[3] אליק מישורי, גוף ישראלי: קטוע, חילון הקודש גוף ישראלי גשמי, האוניברסיטה הפתוחה, אפריל-מאי 2013 עמ' 19-18.
[4] באמנות המודרנית והעכשווית, דוגמאות רבות, ובעיקר זו של ג'ורג'יה אוקיף, שהכחישה זיקה זו, אך אין זה מעניינו כאן.
[5] רְקָמוֹת וָרוּחַ שירלי פקטור, אוצרת: ימימה ארגז 25 באוקטובר — 8 בדצמבר, 2012.
[6] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.
[7] ציטוט מטקסט התערוכה שירלי פקטור האם שכחתי את פָָּנַיַ? ראו הערה 1.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 