ZAZ10TS Gallery June 5 – August 29
Times Square, NY 10
אוצרת: אירית לוין
התערוכה, אילונה אהרון: Passion for Fashion מוצגת כעת בגלריה ZAZ10TS Gallery בניו יורק.
עם אילונה אהרון, אמנית ורקדנית בלט, נפגשתי לראשונה ב-2013, לרגל תערוכה שעמדה להיפתח. אהרון, אשת שיחה נעימה, אמנית בעלת עשייה ייחודית (וידאו, ציור, קולאז') בעלת ידע נרחב בתחומי התרבות, עם אהבה לאופנה, צבע ולאביזרים. בריאיון שנערך בביתה, היא שבתה את לבי.
התערוכה Passion for Fashion מוצגת בגלריה של צילי צ'רני, השוכנת בלובי המבנה הייחודי '"The Bricken Textile Building" ,שנבנה ב-1930 על-ידי הארכיטקט Ely Jacques Kahn (1884-1972) , ב- 10 TIMES SQUERE, 1441 Broadway New York , ובמסכים ב-Zaz Corner.
עד לאחרונה עוברי האורח נחשפו בTimes Square- אל ה- Billboard שלטי החוצות ב- Zaz Corner, בהם הוקרנו סרטוני עבודות של אילונה אהרון שהופקו לתערוכה. סרטונים קצרים שהופיעו כל מספר דקות בין הפרסומות, אשר הוצגו במשך כחודש ימים. הם יצרו כמעין "מלכודת דבש" המפתה להיכנס ולראות את התערוכה.
אילונה אהרון משלבת ביצירותיה את אהבתה לאמנות ולריקוד בלט. יצירות הקולאז' שלה מוקדמות כמאוחרות, מתכתבות עם שפת הפוטו-קולאז', ששורשיה בתנועת ה"דאדא" הגרמנית בעיקר. עבודותיה עוסקת על-פי רוב בחקר הצורה והתנועה, ונראות כמתחקות אחר נושאים מגדריים, כגון חיפצון, קיטוע והכפלה של איברי גוף ופנים נשיים וגבריים.[1]
המוטיבים הרווחים בתערוכה וביצירתה של אהרון הם הגוף ואיבריו, הפירוק של הגוף והבחירה בפרגמנט מסוים מתוכו, המואר מחדש על ידי ריבוי והכפלה בתנועה ובצבע.
מרבית הקולאז'ים והפוטו קולאז'ים נוצרו מתצלומים של האמנית, ומפרסומות לעיתונות. בחלק מהעבודות המוצגות ניתן דגש לפן הנשי לכפות הידיים, לרגליים, לכפות הרגליים ולנעלי העקב, מעין פטיש של אופנה. באחת מעבודות אלו מוצגת כמעין מחטף עין – עין המתבונן/ת?, בעוד שההזמנה לתערוכה מלווה בדימוי שפתיים נשיות חושניות, המופרדות אף הן.
"הדימויים המופיעים בעבודות, הינם פרי מחקר ארוך שנים של אהרון על התרבות החזותית, תולדות המחול והמוסיקה. בקולאז'ים מתבטלת ההיררכיה בין מרכז לשוליים, בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין דימוי מוכפל להיפוכו. האמנית לא רק מתכתבת עם תולדות האמנות, אלא גם עם תרבות רחוב, מגדר, פרסום, תקשורת המונים ועוד".[2]
דימויים נוספים המופיעים בתערוכה הם פירטי לבוש גבריים. באחת העבודות מוצגת חולצה לבנה התלויה על קולב עם רעיון העניבה הגאונית המתעתעים בעין הצופה (או לפחות עיני שלי). עבודות נוספות המופיעות בתערוכה הן מחווה לליאו קסטלי הגלריסט הגדול שהביע את אמונו באהרון(ועל כך בהמשך), וסרט שנעשה לזכרה של אילונה אהרון בשנת 2015.
האמנית צילמה את הצבעוני, האחר והייחודי מחיי היום-יום: דימויים שלכדו את מבטה ברחוב, בחנויות ובשווקים השונים. היא השתמשה בעבודותיה במוטיבים ממגזינים ומגלויות, עם הומור וקריצה וללא הפרדה בין גבוה לבין נמוך.[3] בראיונות עמה דיברה על זיקתה המפורשת אל מורשת הדאדא:
בקולאז'ים אני השלטת, אני המחליטה איך להזיז, איך להדביק. יש בצילומים ובציורים שלי הרבה דאדא ובאוהאוס… אני אוהבת את הרעיון הדאדאיסטי של אמנות ללא אמנות… מבחינתי דאדאיזם אומר- לא לקבל את המציאות רק בגלל שככה זה. אני לא מקבלת את המציאות. אני עושה ממנה משהו אחר, ומסתכלת עליה בכל פעם מנקודה אחרת.[4]
יגאל צלמונה כתב בברושור תערוכתה במוזיאון ישראל, תנועה ומתח חללי אופייניים לאילונה שרקדה במשך שנים רבות. וכך היא בונה את הקולאז'ים שלה ככוריאוגרפיה. תנועות חדות וזוויתיות בעימות עם צורות מעוגלות. הגוף האנושי נפגש עם צורות הנדסיות מופשטות – נקטע ונחתך, הופך למוטיב כמעט מופשט לחלק ממערכת של מקצבים, קונטרפונקטים וסינקופות. הדף הלבן הופך לחלל שבתוכו מחוללות הצורות ורוקדים הדימויים.[5]
לדברי מרק שפס "אילונה היא תופעה די ייחודית באמנות הישראלית, כשהצילום היה אחד מהאמצעים שלה לעבודה. זה תמיד היה מורכב יותר מסתם צילום, הייתה מין מסכת בנייה. הצילום כמו אבן בנייה של היצירה […] והיא הייתה מרכיבה את היצירה שלה מהצילום והכל מתחבר יחד […] ולא במקרה שאדם כליאו קסטלי (Leo Castelli)מיד אבחן את המיוחד ביצירתה. קסטלי עבד עם אמנים שעסקו בקולאז' כמו רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) ואחרים. הוא מיד זיהה את האיכויות האלה ונתן לה עידוד גדול."[6]
"מבלי להצמיד את אילונה אהרון למסורת אחת מסוימת, מותר להצמיד אותה לעיקרון הסדרתי […] בוודאי ניתן להצביע על זיקה בינה לעולם פרסום מודרני המתמחה ב"פירוק" שדות תמונתיים מקובלים למרכיביהם ויצירת סדר חדש. אילונה אהרון מצלמת ומפרקת, בטכניקת הקולאז'[…] האזכור ה"מציאותי" נשמר[…]אך הסדר, ההדגשים והאווירה משתנים". אדם ברוך בהמשך מעיר שדרכי עבודתה של האמנית, עשויים לתרום להבנת הרגלי הצפייה והתפיסה החזותית של הצופה."[7]
אילונה וליאו – מפגש בין אמנית לדילר
ליאו קסטלי, אספן האמנות, "הקיסר" של שוק האמנות המודרנית במחצית השנייה של המאה העשרים (בין האמנים שגילה וקידם רוברט ראושנברג, ג'ספר ג'ונס אך גם אמנים נוספים כסי טוומבלי, פרנק סטלה ואחרים), פגש את אילונה אהרון בשנות השבעים בבאזל, שוויץ, ולאחר מכן בניו-יורק. המפגש התקיים באמצעות האמן רוברט ראושנברג, שתערוכה שלו הוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1974. ראושנברג התרשם מעבודה של אילונה שהוצגה בגלריה גילת בירושלים, והמליץ עליה לקסטלי, ה"דילר" שלו, שהעדיף להיקרא "יזם של אמנים".[8]
בריאיון שערכתי עמה בביתה, אילונה מספרת שקסטלי אהב את עבודות הפרוטאז' והקולאז' המינימליסטיות שלה, העניק לה הכרה כאמנית והעריך את יצירותיה. כרקדנית בלט היא הייתה תמיד פרט מתוך קבוצה, וקסטלי העניק לה תחושה ייחודית ועידוד, כאמנית פלסטית בעלת מסר. "הוא התייחס אלי כאל קולגה ונהג לשאול אותי לדעתי על אמנות אקטואלית בניו יורק".[9]
ליאו קסטלי ביקר ב 1991 בארץ, לרגל הצגת אוסף ההדפסים של האמן ג'ספר ג'ונס, שאותו ייצג. קסטלי נהג לציין בראיונות כי זו הרפתקה גדולה לשרת את האמנות ואת האמנים כאחד. בביקורו בארץ הזכיר קסטלי את האמנים מנשה קדישמן ודני קרוון, וציין את חשיבותם ואת מעמדם הבינלאומי. בנוסף ציין: "פגשתי אמנית ישראלית די מקורית, אילונה אהרון, שעושה קולאז'ים בנוסח המוקדם של אנדי וורהול, שווה לעקוב אחריה.[10] יצירותיה מצאו חן בעיני מאוד ונותרו חרותות בזיכרוני, בשל הרגישות, המקוריות, ונקודת המבט יוצאת הדופן שלה". דבריו אלה של קסטלי חוללו סערה בסצנת האמנות הישראלית דאז וזיכו את אילונה בחשיפה תקשורתית.
אילונה אהרון (1936–2014) נולדה בישראל. 1950–1956 בוגרת ה"רויאל באלט סלדרס ולס, לונדון" וחברה בלהקה. עסקה שנים רבות בריקוד ובכוראוגרפיה. 1965–1967 מכון אבני לציור. 1969–1971 לימודים פרטיים אצל רפי לביא.
הציגה תערוכות יחיד בגלריה דבל ירושלים(1976),במוזיאון ישראל (1993), במוזיאון הרצליה לאמנות (1994) בגלריה של האספן עודד שתיל, ליברמן 8 (2018), ובתערוכות קבוצתיות רבות. עבודותיה מצויות באוספי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, אוסף איילה זקס ובאוספים רבים נוספים.
כל העבודות בתערוכה, "ללא כותרת", קולאז/פוטו קולאז', 50 X35 ס"מ,
מהשנים 1993 -2007
צילום: אבי אמסלם, גל אוריין
עריכת סרטים בשלטי החוצות: גילי דנון
סרט לזכרה של אילונה אהרון: סטודיו ארטורה, ערן גיל, 2015
תודה לאירית לוין אוצרת התערוכה,שעבדה עם אילונה אהרון וניהלה את עיזבונה האמנותי (2006 -2021), על חומרי התערוכה.
זיוה קורט, חוקרת אמנות ואוספים
[1] אילונה אהרון, Spot Light on the 80th-90th Art Event אוצרת: אירית לוין, 5.7.2013-6.7.2013
[2] מתוך טקסט התערוכה: אילונה אהרון, טביעת-עין, 2018, אוצרת: אירית לוין, גלריה עודד שתיל ליברמן 8
[3] אירית לוין, אילונה אהרון, 3 תערוכות שנה לזכרה: עבודות-סרט-מיצב, מקום לאמנות, בית האמנים תל אביב, מכון המים גבעתיים, 2015.
[4] מירב יודילוביץ', מפרקת את הצורה, Ynet, 4.9.2006 https://www.ynet.co.il/article/3299027
[5] אילונה אהרון קולאז' היום, אוצרת: מאירה פרי להמן, מוזיאון ישראל, 1993.
[6] דברים על אילונה אהרון, מרק שפס, אירוע שנה לזכרה, בית האמנים תל אביב, .2016
[7] לא ברור מה קורה עם אילונה אהרון, אדם ברוך, "גלובס" – תקשורת תרבות, 9.2.95
[8] Ann Hindry, Claude Berri rencontre Leo Castelli, Paris, Renn. 1990, p.77.
[9] דברים מתוך ריאיון עם אילונה אהרון בביתה 17 ביוני 2013.
[10] נחמה דואק, ליאו קסטלי ממליץ, ממון, ידיעות אחרונות, 8.10.1991. איילת נגב, שם
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 