'לאט, השלם נפרש', הוא מיצב קיר המשתרע על פני עשרה מטר, לאורכו של הקיר המזרחי החיצוני של בית האמנים בתל אביב. הרעיון ליצור מיצב קיר מציינת בורנשטיין-וולף עלה לפני מספר שנים עת הציגה בבית האמנים מיצב שהורכב משאריות עץ שאספה מנגריות. מכאן עלה הרעיון ליצור מיצב קיר חדש שיתפרש על קיר חיצוני. בורנשטיין-ולף יחד עם האוצרת ורה פלפול פנו לאריה ברקוביץ המנהל האמנותי והאוצר הראשי של בית האמנים שניאות לכך ברצון רב, וליווה גם הוא אוצרותית את הפרויקט.
ההתייחסות למיצב הקיר היא כמעין גריד אשר בורנשטיין-וולף פורעת את הסדר שבו. הסטרוקטורה של מיצב הקיר מורה על עניינה באדריכלות ומקומה במרחב. הגריד מגיב לצורות המשרבייה כאלמנט אדריכלי שהישראליות הטמיעה לתוכה, וביטויו בשכיחות של כך בבניינים ישנים בתל אביב ובמזרח התיכון בכללותו.
המיצב ניכר בייחודיות שבו; מארג העשוי משאריות עץ בהצעה לשיח המצוי בין התהוות ובנייה לבין פירוק, ובמתח שבין הרמוניה לבין אי-סדר. פיסות העץ מאזכרות במבט מקרוב מבנים קולאז'יסטים רב-שכבתיים המוצגים באופן המעלה על הדעת שרידים ארכיטקטוניים מחד או נופים המצויים בתהליכי התהוות מאידך, ויש בהן את המיחבר בין קטעים קטנים לכדי מיצב קיר בעל גודל ניכר המשקף את שאיפתה של האמנית ליצור עבודות בקנה מידה מונומנטלי.
פיסות העץ הינן חלק ממאפייני יצירתה של בורנשטיין-וולף המתבססת בעשורים האחרונים על שימוש בשאריות עץ, זכוכית, קרמיקה ועוד שנאספו כחלק מתפיסת חיים, ובהן פעולת המיחזור לכשעצמה מהווה מרכיב בלתי נפרד מהעבודה עצמה.
המיחזור הינו חלק מהתפיסה האקולוגית. המושג "אקולוגיה" מקורו בגרמניה. הוא נטבע, בשנות ה-60 של המאה ה-19 ע"י ארנסט הקל (Ernst Heinrich Philipp August Haeckel, 1834-1919)), שהגדיר אקולוגיה כמכלול יחסי הגומלין בין כלל האורגניזמים החיים בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ונתונים במלחמת קיום מתמדת". חשיבה או מודעות אקולוגית מושתתות, לפיכך, על ההכרה שהאורגניזמים השונים תלויים זה בזה לצורך מחייתם.[1] הרגישות האקולוגית מוצאת ביטויה באמנות הממחזרת חומרים לשם הצגתם מחדש באופן שונה ואחר, בהן המבט מופנה לסוגיות הרות משמעות שעניינן כדור הארץ ומשלבות הסתכלות אמנותית בצד אמירה ומסר חברתיים.
עבודותיה של בורנשטיין-וולף נעות בין רבדים שונים וטעונות במשמעות ופרשנות של המוצגים. על ההקשרים ועל פעולת האיסוף, המיחזור ויצירת אמנות ממה שאחרים משליכים, ועל המודעות החברתית באשר לכך סיפרה בשיחות עמה. היא מלקטת שאריות עץ מנגריות בדרום תל אביב ולעתים רהיטים ואשפה שהושלכו לרחוב. פיסות עץ אלו הנושאות עמן מטעני זמן וזיכרון, עוברות תהליך ניקוי ושיוף בסטודיו שלה לכדי יצירת אובייקט חדש.
מדרך הטבע, פיסות העץ אותן היא אוספת שונות בגודלן ועשויות מסוגי עץ שונים. כל פיסת עץ נושאת עמה "מהות" משל עצמה – מרקם, צבע, שבר ומנגד שלמות.
"יש לי צורך פנימי ב"שלם" – בצורות עגולות שלמות ובדומה לכך מתרגמת את חיי בארץ – כל מה שמפורק ניתן לחברו. זה מזכיר לי את הקִינְצוּגִי (באנגלית (Kintsugiהיפני – לרפא את השברים, לחבר זאת, גם בחיים המתורגמים לאמנות, ובכלל".
המיצב נחנך בסוף 2024 ועניינו זיכרון אישי ואת שהזמן מעולל. הוא נושא עמו זיכרונות ילדות של האמנית, משחק בקוביות עץ עם אחיה והשפעה מספרו של איטאלו קאלווינו (Italo Calvino, 1923-1985) "הערים הסמויות מהעין", שעניינו ערים דמיוניות ומסעות פנטסטיים והוא מילא את האמנית והשראה. באשר לזמן, המיצב המוצג בחוץ חשוף לפגעי הזמן, השמש הקופחת, הגשם ומה שהם מעוללים.
בעידן התקשורת החזותית והדיגיטלית הופך הדיון בזיכרון ובסוכניו לתחום ידע בפני עצמו, המקרין על שטחים נרחבים כגון היסטוריה, טכנולוגיה, אדריכלות, קולנוע, תקשורת המונים, חברה ותרבות.
ולטר בנימין התייחס לאופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה. גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב.
"תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה".[2]
מעבר לכך עצם הצגתן של שאריות העץ חשופות לזמן ולחלופיות שלו ופגעיו מעלה שאלות על מהות עבודה המוצגת בחוץ, ומרקם העץ הנחשף ומעלה כתמים.
עבודות קיר הינן חלק משפת האמנות מני קדם ועד היום. יש ציורי קיר המוצגים בחלל החיצוני ויש עבודות מותאמות ל"מקום" על הקשריו החברתיים, הפוליטיים והגיאוגרפיים.
"לאט, השלם נפרש", עבודת הקיר של שולי בורנשטיין-וולף מגיבה כפי שצוין לעיל לסוגות חברתיות כאקולוגיה ומיחזור הנקשר לכך, אך גם לזיכרונות אישיים שהינם חלק מהדי.אן.איי שלה המוטמע בעבודה.
כפיר גלאטיה אזולאי | שולי בורנשטיין וולף ניגודים של זמן וחומר — מבנים זמניים, צורות נצחיות, פלאצו מורה, ונציה, אוצרת: ורה פלפול, עד אמצע נובמבר 2025
במקביל למיצב הקיר בבית האמנים מוצג פרויקט משותף של האמנית שולי בורנשטיין וולף והאדריכל והאמן כפיר גלאטיה אזולאי בתערוכה בינלאומית "זמן מרחב קיום (Time Space Existence) " בפלאצו מורה, ונציה, במסגרת הביאנלה ה-19 לאדריכלות. הפרויקט מופק על-ידי המרכז התרבותי האירופי ECC ITALY.
פרויקט זה המבקש להפגיש בין שפת האמנות לבין שפת האדריכלות, בין חומר לתודעה, מתקיים על התפר שבין מבנה לפירוק, בין גוף מתגבש לחומר מתכלֶה, ומתוך ההבנה שכל מבנה, גם המוקפד ביותר, נתון לשחיקה, לשבר, לשינוי.
לבחירות החומריות כאן תפקיד משמעותי. בורנשטיין-וולף יוצרת מפיסות עץ, שאריות אותן היא אוספת מבתי מלאכה ונגריות בעיר תל אביב, אותן היא מרכיבה מחדש למערכים צורניים־פיסוליים; גלאטיה אזולאי עובד בשיש לבן, חומר אצילי, עתיק יומין ונוקשה לכאורה, אף שחושף בו רכות, שבריריות וחיבור אנושי. שני היוצרים שואלים ביצירתם כיצד ניתן להטעין חפץ, או מבנה, במשמעות, מבלי לשעבד אותו לנרטיב חד-משמעי.
עבודותיה של בורנשטיין וולף מהדהדות קווים של גאומטריה, אך גם מתוות נוף עירוני, אורגני. כל חלק עץ נושא עמו זיכרון עבר, כל הרכבה מציעה פוטנציאל חדש. זוהי שפה של איסוף והקשבה, של התבוננות בפסולת כמשאב.
גלאטיה אזולאי, מצדו, מעמיד מִבנים מודולריים שמהדהדים יסודות אדריכליים קלאסיים, אך גם שוברים אותם. תכנון מוקפד פוגש את הפן הפיוטי של המיחברים שהוא יוצר. החללים הנגטיביים והאור הנלכד בתוכם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהאובייקט. הוא שואל: כיצד ניתן לבנות מקום שיכיל גם את התנועה?
שתי שפות הבעה אלו מתכנסות יחדיו לשיח על הזמן, על עקבותיו בחומר, על האופן שבו זיכרון וטרנספורמציה נשזרים זה בזה. " ניגודים של זמן וחומר" היא הצעה לראיית המבנה לא תכלית, אלא כתהליך, כפעולה חומרית של חקר, של קיום המודע לשבר ודווקא בשל כך נושא עמו נוכחות של זיכרון, של חלופיות הזמן וביטויים בחומר.
לינק לאתר התערוכה: https://timespaceexistence.com/the-exhibition/
[1] יוסף קרויטורו, אורגניזמים חיים במלחמת קיום מתמדת, סטטוס, גיליון 33, 1992, עמ' 14.
[2] ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 318-309.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 