לפני זמן מה ביקרנו בפורטוגל הנפלאה, ומקום נכבד ניתן לפורטו ולערים והכפרים הקטנים שבה. בני המשפחה החליטו פה אחד יש לראות את התערוכה של מאוריציו קטלן המוצגת בוילה סרלבש בפורטו. וכך הגענו לראות את התערוכה וגם את יצירות האמנות המודרנית המוצגות בגן ובמוזיאון עצמו.

מאוריציו קטלאן, אמן שזכה להכרה בינלאומית מאז תחילת שנות ה־90, נולד בפדובה, איטליה, בשנת 1960. באמצעות הומור ואירוניה, יצירותיו מערערות על גבולות מערכות הערכים של העולם המודרני ומעמידות אותן בספק.

הרטרוספקטיבה שלו "לחישה" מוצגת בוילה סרלבש, בניין בסגנון אר דקו משנות ה־30 של המאה הקודמת. התערוכה מאגדת מבחר יצירות השואבות את השראתן מההיסטוריה ומשקפות את גישתו של קטלאן לאמנות. בנוסף לעבודות המוצגות בוילה, מוצבים גם פסלים ברחבי פארק סרלבש. שני המרחבים יחד יוצרים הקשר ייחודי הן ליצירתו של קטלאן והן לסביבה האדריכלית של המקום.

רוב היצירות שנבחרו ל"לחישה" חושפות את העניין של קטלאן בהיסטוריה — בשינויים, בטראומות ובאייקונים שלה. הוא נמשך למצבים של מעבר, לרגעים התלויים בין לבין: בין ילדות לבגרות, בין חיים למוות, בין תקופות היסטוריות, בין צחוק לדמעות.

קטלאן בונה את יצירתו כסדרה של תמונות־במה קטנות המאוכלסות בדמויות מגוונות החל מדמויות היסטוריות ודיוקנאות עצמיים ועד קדושים, סמלים מוכרים ובעלי חיים. קטלאן מתייחס להיסטוריה ולתרבות כאל חלק מהחוויה האמנותית.

עם הכניסה לתערוכה "לחישה", המבקר נתקל בדימויים מוכרים. חלל ביתי, נעים ובטוח — עד לרגע שבו מגיע המפנה, וחל המפגש עם יצירות המאתגרות את העין.  

בחלל הכניסה ובגרם המדרגות הגבוה מוצגים שני סוסים תלויים Novecento (1997) ו-Untitled (2007. הסוס, המסמל כוח ועוצמה, מוצג כאן בודד ותלוי. ראשו שמוט, גופו משותק בתנועה איטית כלפי מטה, רמז לנפילה מתקרבת.

היצירה  Sunday (2024), קיר של לוחות פלדה מצופה זהב, ממלאת את הסלון המרכזי. בשונה מהגרסה הראשונה שלה בניו יורק — שם הוצבה מול November (2024  פסל שיש של קבצן, כאן היא ניצבת מול All (200), תשע גופות משיש קאררה המסודרות על הרצפה כסימן לזיכרון, למוות ולזמניות.

חדר האוכל מוסתר מאחורי העתק מוקטן של הקפלה הסיסטינית. היצירה Untitled (2018), בקנה מידה של 1:6, עוסקת בהעתקה ובזיוף : עיון מחודש במסורת ימי הביניים והרנסנס של שעתוק איקונות. שינוי קנה המידה משנה את היחס בין האלוהי לאנושי.

בקומה העליונה מוצגים כמה דיוקנאות עצמיים של קטלאן, וגם היצירה Comedian (2019), אחת המפורסמות ביותר של קטלאן: בננה טרייה מודבקת לקיר באמצעות נייר דבק. העבודה הזו איננה דימוי ואיננה אובייקט, אלא אירוע — מחווה פרפורמטיבית מהמסורת של פלוקסוס, המערערת על גבולות האמנות והמסחר. היא קיימת כסיפור, כמיתוס, כהזמנה לשיח.

בחדר השינה ניצבתLa Nona Ora (1999),  אחד הדימויים המוכרים ביותר של קטלאן  שבו נראה האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שנפגע ממטאור, שוכב על הרצפה מוקף שברי זכוכית. פניו מביעים מאמץ לשמור על כבודו, בעודו סובל.. העבודה מאזכרת את תחנות הצלב ואת שבריריות האמונה, ומציגה את הפגיעות של הכוח ושל בעלי הסמכות.

בהמשך מוצגת היצירה Him,  שבה נראה היטלר בגוף ילד כורע ברך מול מזבח. סביבו מוצבים Ghosts, יונים מפוחלצות העוקבות אחריו מלמעלה. זו אפיפניה שלילית — תזכורת לכך שהבלתי נתפס לעולם איננו רחוק.

בפארק פוגשים המבקרים את Daddy Daddy (2008), ) פינוקיו מצויר הטובע הפוך באגם סרלבש.

בגן הוורדים מוצבת היצירה November (2024), פסל שיש של גבר שוכב על ספסל, מסתיר את פניו ביד אחת ומטיל שתן בשנייה. היצירה, הנעה בין פסל Manneken Pis  הבריסלאי לבין דיוקן עצמי (המוח שלי נשרף)  (1993–94) של אלגיירו בואטי, היא מונומנט לזכר חברו של האמן.

מול הווילה ניצבת היצירה L.O.V.E. (2024),  ראשי תיבות של "Libertà, Odio, Vendetta, Eternità"  (חירות, שנאה, נקמה, נצח). זהו העתק של הפסל המפורסם של קטלאן בכיכר הבורסה במילאנו. כאן, הוא מוצב כחלום הוליוודי, חזית של אשליה. היד הענקית מרימה אצבע אמצעית יחידה — כמחווה של מרי ושל לעג.

קטלאן משתמש בהנאה ובזעזוע ככוחות המרכזיים בעבודתו. על אף שהעבודות עשויות להיראות פיסוליות, קטלאן איננו פסל אלא יוצר דימויים — דיוקנאות ודמויות המבוססים על תצפית, דמיון וזיכרון תרבותי.

קטלאן יוצר בעולם שבו תפקידן של תמונות הפך למוקד של אי־נחת מתמשך, והוא מגיב בכך שהוא מחדיר לתרבות דימויים המעוררים אי־נחת בעצמם. האי־נחת הזה, הוא אולי הצחוק שלנו.