התערוכה "מבעד לעדשת הזמן" מוצגת באחד מחללי מוזיאון העלייה הראשונה. תערוכה קטנה בממדיה אך מפעימה, וכשמה כן היא. הצגת מבט שיש בו התבוננות בין עבר להווה, בין זיכרון אישי לבין זיכרון קולקטיבי כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודות האמניות והאמנים המוצגים בה.
בתערוכה מוצג מבט מחודש על זכרון יעקב, מושבת העלייה הראשונה כמרחב חי ודינאמי, המפגיש בין מסורת להתחדשות, בין זכרון לחוויות של חיי היומיום. בעבודות משתקף המתח בין הדימוי של זכרון יעקב כמושבה ציורית, מארחת, שופעת היסטוריה, תרבות ותיירות לבין המציאות היומיומית של התושבים החיים בה.
הצילום נתפס לעיתים כראי הזמן. בעזרת עדשה ולחיצה אחת ניתן ללכוד רגע שנדמה אמיתי ואותנטי. אך באותה מידה, כל צילום משמעו בחירה, מה להכניס לצילום ומה להשמיט, באיזה אופן לצלם ומהי התחושה שאנו מבקשים להעביר.
העבודות בתערוכה מזמינות את הצופה לשהייה בזמן כסמן של מרקם רב-שכבתי של זכרון, הווה, ממשות ודמיון, ולדיאלוג בין שימור המורשת ההיסטורית לבין הרצון להציג פן המייצג שינוי וקידמה.
ההתבוננות מציגה את זכרון יעקב, מושבת העלייה הראשונה כמרחב שוקק חיים שיש בו מן המפגש בין המסורת לבין המבט העכשווי. מבט זה בא לידי ביטוי לדוגמה בצילומים המתייחסים לבית הכנסת "אהל יעקב", מבט אל אחוזת לנגה צריף הראשונים ברחבת משכ"ל ועוד.
זכרון יעקב
המושבה זכרון יעקב נוסדה ב -1882 בידי יהודים מאזור גאלאץ שברומניה. כמו קבוצות אחרות של חובבי ציון, היו אלה יהודים מאמינים, שאיחדה אותם השאיפה להתיישב בארץ ישראל ולעבוד את אדמתה. כבר ב–1883 נקלעו התושבים לקשיים כלכליים שגרמו להם לבקש את חסותו של הברון אדמונד דה–רוטשילד, וזו הוענקה להם בתמורה לבעלות מלאה של הברון על האדמות. בהמשך נקרא המקום זכרון יעקב, על שם אביו של הברון.
מרבית האמנים והאמניות שעבודותיהם מוצגות בתערוכה הינם בחלקם הגדול ילידי המושבה.
העבודות בתערוכה "נעות" בין זמן עבר להווה. חלק מהאמנים והאמניות המציגים בתערוכה מתייחסים לאתרי מורשת הנושאים עמם סמליות, זכרון, המשכיות…
חלק מהמציגות/ים מתייחסים בעבודותיהם לאתרי מורשת
חצר שכטר
משפחת שכטר השתייכה למייסדי זכרון יעקב. שכטר האב היה ראש הוועד וראש המועצה הראשון של זכרון יעקב.
ג'אלה ארדיטי, חצר שכטר, 2016. ארדיטי מציגה מבט אל חצר בית הנושאת את עקבות הזמן, המרצפות השבורות, את פריטי הריהוט המרמזים על בעליהם החיים במקום.
בשנים 1886-1885 בנו פקידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד את בית הכנסת הגדול של המושבה, והוא נקרא "אוהל יעקב" על שם ג'יימס יעקב רוטשילד, אביו של הברון. למרות יופיו וחשיבותו הרבה של בית הכנסת בקורותיה של המושבה, בייחוד בעשרות השנים הראשונות לקיומה, כיום לא ידוע מי תכנן את בית הכנסת, ואף אין בידינו את התכניות המקוריות לבנייתו.
בית הכנסת אוהל יעקב הוא מבנה מלבני מוארך. הוא ממוקם על אוכף השלוחה שעליה נבנתה המושבה. המבנה שוכן בפינת הרחובות המייסדים והנדיב, שהיה הרחוב שבו נמצאו כל מבני הציבור. הכניסה הראשית לבית הכנסת, הפונה לרחוב הנדיב, נמצאת בחזיתו הצפונית של המבנה, וארון הקודש עומד בצד דרום, כדי שהמתפללים יפנו בתפילתם לירושלים, כמקובל.
בשעתו נחשב אוהל יעקב לבית הכנסת המפואר ביותר בקרב היישוב המתחדש, 12 החלונות, הנחלקים באופן סימטרי בין ארבעת צדי המבנה, עשויים עץ, וכך גם החלונות בקומה השנייה, שצורתם מחודדת. את הקשת מילאה בעבר תחרת עץ, שהוחלפה עם השנים בזכוכית. ארון הקודש מעוטר בשיש, ומעליו צמד אריות מצוירים בזהב, נשענים על לוחות הברית. המעקה בעזרת הנשים, מידי הנגר משה הירש (הרשקוביץ, עשוי בחריטה ובגילופי עץ בדוגמת מגזרות נייר. מתקרת העץ משתלשלות נברשות פליז (שני חלונות עגולים, קבועים בחזית הדרומית ובחזית הצפונית של בית הכנסת. באחד שיבוצי זכוכית של מגן דוד, ובאחר שעון שספרותיו אותיות עבריות.
אחד המאפיינים הייחודיים הבולטים בבית הכנסת בזכרון יעקב היה מיקומה של בימת הנכבדים, שנבנתה בצמוד לארון הקודש, דבר שהשפיע על חוויית התפילה כולה. עזרת הנשים חריגה למדי בגודלה, והיא מאפשרת מבט על כל אולם התפילה. "בצד תפקודו העיקרי כמקום תפילה, שימש בית הכנסת במשך עשרות שנים גם לעריכת חופות וקידושין. המבנה המיוחד של עזרת הנשים אפשר גם את השתתפותן של נשים בטקס, ולאלו הוענקה זווית צפייה נוחה אל המתרחש בקדמת האולם.
הבימה הועתקה מאוחר יותר למרכז. בעקבות השינוי החלו בני המושבה לערוך חופות מחוץ לבית הכנסת ולא בתוכו. ידם של האורתודוקסים גברה והם הפרידו את הכניסה לנשים מהכניסה הכללית. בית הכנסת אוהל יעקב משמש כיום קהילה מצומצמת, אך בחגים ובמועדים מתמלא בית הכנסת עד אפס מקום במתפללים, שיש מהם שעדיין זוכרים לו את חסד עברו.[1]
דנה דור-און יוספזון, בין סגר לפרשה אוקטובר 2020 בר מצווה בזמן קורונה – בית הכנסת הגדול אוהל יעקב בזכרון יעקב – הפרדה, ריחוק ותפילה באוויר הפתוח.
בוקר טוב זכרון – המושבה מתעוררת לחיים – שחרית לאור זריחה. בצילום זה מתייחסת דור-און יוספזון לשעת הזריחה, לשעה בה המושבה מתעוררת לחיים. הדמויות המתפללות מוצגות בגבן אלינו, ובריחוק מה זו מרעותה, עדות לזמן קורנה, העת בה צולם צילום זה.
טוביה בן דרור, 2025, המשכיות, 2025 חזית בית הכנסת ההיסטורי במדרחוב בזכרון יעקב מעוטרת בין השאר בשעון קיר, שהוא מעין עד לזמן החולף במושבה.
בן דרור מציין: "במרחק נגיעה מחזית בית הכנסת נמצא מעבר חציה הומה אדם. מעבר חציה זה מהווה מעין במה לביטוי רקמת חיים פועמת עכשווית.
ממול, בית הכנסת. בקומה גבוהה בבניין רחמני ישנה מספרה. המספרה של מוריס. מנקודת תצפית ליד חלון במספרה נפתח צוהר לעבר שילוב של ייצוגי זמן. עבר, הווה ועתיד.
צוהר אחד מופנה כלפי אותו שעון בחזית בית הכנסת. שעון שמתכתב בו זמנית עם העבר ועם ההווה. צוהר שני מופנה לעבר אימהות שמסיעות במעבר החציה את ילדיהן. ילדים שהינם דור העתיד".
שרון האוזר איינספן, תמיד יש זמן למנחה, 2013 Pray Tell, What time is Mincha?
בית כנסת אהל יעקב בלב המושבה, בשימוש רצוף מאז שנת 1886 – תרמ"ו (למעט בתקופת הקורונה)
אילון בריגר, ערב גשום במושבה רחוב הנדיב, זכרון יעקב, 2020 צילום: אילון בריגר | רחוב הנדיב, זכרון יעקב | 26.11.2020
המבט כאן הוא בין היתר אל בית הכנסת לעת ליל.
בריגר מציין: "זכרון יעקב נצרבת בזכרון הציבורי דרך משקפיים היסטוריים, תרבותיים ותיירותיים – ממחתרת ניל"י והברון רוטשילד, דרך המוזיאונים, בתי הקפה, הגלריות, היקבים והמסעדות, ועד לטבע שעוטף את העיירה והנופים הנשקפים ממנה. רוב המבקרים מכירים אותה כשהיא עטופה בתחפושות חגיגיות, מלאה תיירים, המולה ואור.
כיליד המקום, אני רגיל לשמוע תגובות חמות כשאני מציין מאיפה אני בא: "איזה מקום קסום", שעל פי רוב מלווה ב-"היינו בטיול שנתי בכיתה ג'", או "המשפחה שלי באה לשם כל פסח." אבל בתמונה הזו, שצולמה ברחוב הנדיב בלילה גשום בנובמבר 2020, נראית זכרון דווקא כשהיא משילה את תפקידה כמארחת. היא נגלית כפשוטה, ריקה, עיירת מגורים שקטה ומשעממת, כזו שהעבר חי דרכה, ולעיתים נדמה כי בצורה שלא משאירה להווה זכות קיום. רוב האנשים שמגיעים לזכרון מחפשים בה את העבר. אבל עבורי, זכרון היא דווקא ההווה".
אחוזת לנגה
אחוזת לנגה היא בית אחוזה הממוקם במרכז זכרון יעקב ברחוב הברושים. הוא נבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי הזוג ניטה (בנטוויץ') ומיכאל לנגה.
בני הזוג בנטוויץ' הגיעו לארץ ישראל והתאהבו בה. במיוחד נקשרו לנופי הכרמל, ובנו את ביתם בזכרון יעקב. לזוג לא נולדו ילדים.
בשנת 1912 רכשו הזוג לנגה שבעים ושבעה דונם של אדמת טרשים בגבעה סמוכה לזכרון יעקב ומשקיפה עליה. כחמישים פועלים הועסקו בבניית הבית, נטיעת הגן ופריצת הדרך למקום. הזוג קרא למקום חצר הכרמל, כשם אחוזת הקיץ של המשפחה בקנט, אנגליה.
כאשר עזב הזוג את הארץ בזמן מלחמת העולם, שימש הבית כמרכז תרבות לקצינים טורקים וגרמנים. בשנת 1919 חזרו השניים ארצה, שיקמו את הגן והרחיבו את בית האחוזה. המקום התחבב על מנהיגי היישוב ורבים מהם חזרו ופקדו אותו.
לאחר מות הזוג לנגה, עבר המקום בירושה לאחותה הבכורה של ניטה, ליליאן פרידלנדר, שגרה עם משפחתה בארצות הברית. ליליאן עברה להתגורר באחוזה עם משפחתה. שנה לאחר מותו של מיכאל, בשנת 1926, החליטה ליליאן להעניק ל"חצר כרמל" צביון מיוחד ולהפוך את האחוזה הפרטית לאתר רב-ייעודי, שישמש לא רק מעון משפחתי, אלא גם בית ספר חקלאי ומעין 'גן עדן' לאמנים. האחוזה המשיכה להיות ביתה הרשמי של משפחת פרידלנדר-בנטוויץ' והייתה פתוחה לאורחים, במיוחד בימי חג.
בהמשך חזרה ליליאן פרידלנדר עם בנה דניאל לניו יורק, והשכירה את "חצר כרמל" לדורה שוורץ, יהודייה אוסטרית. שוורץ הקימה במקום מרכז בריאות צמחוני. במהלך השנים הרחיבה שוורץ את מרכז הבריאות בשמונה דונמים ובנתה עליהם בתים קטנים, שנועדו למגורי האורחים. בשנת 1969 נסגר מרכז הבריאות.
ביולי 2000 קיבלה האוניברסיטה הפתוחה בלא תמורה (1 ש"ח), זכות חכירה על אחוזת לנגה. האחוזה הוכרזה כאתר מורשת לאומית והוחל בשיפוץ המקום. בית דניאל והמבנים סביבו שופצו אך המבנה המרכזי והמקורי בלב האחוזה, נכון לשנת 2019, עדיין עומד נטוש
תיאור בית האחוזה בית המגורים הוא בית אבן דו-קומתי הבנוי בסגנון מזרחי. במרכזו יש שער רחב שעל הקשת שלו חקוקה שנת בנייתו – תרע"ד. מאחוריו נמצא מבנה נוסף ששימש למגורי העובדים ובו גם מחסנים ואורוות, בהן הוחזקו הכרכרות המשפחתיות. במקום מגרש טניס ישן ששימש את דרי האחוזה.
בגן אחוזת לנגה נמצא ספסל אבן ועליו חקוקה הכתובת: ”לזכר הנאהבים והנעימים מיכאל לנגה ורעייתו ניטה לבית בנטויטש, שנטעו את הגן ואת היער הזה מסביב לביתם בשנת תרע"ג – תרפ"ב”.
צמוד לאחוזת לנגה הקימה ליליאן פרידלנדר בשנת 1938 את בית דניאל לאומנות ומוזיקה, לזכר בנה דניאל שמת בגיל 18. עם הזמן הוקמו במקום בית רות(1938). בית הסופרים (1951) ובית ליליאן (1968).[2]
חיליק לייטנר מציין בכתיבתו: במושבה חיי תרבות תוססים, הספרייה המורחבת ונכנסת למשכנה החדש בבית העם (היום מוזיאון העליה הראשונה), הרצאות, הצגות, מופעים מוזיקליים שונים, גם משפחת לנגה-בנטוויץ תורמת לחיי התרבות, מתקיימים קונצרטים המבוצעים ע"י בני המשפחה עצמם, באחוזת לנגה.[3]
קיצור תולדות המושבה זכרון יעקב ספטמבר 20, 2012 | myzy1882
נינה גרשוני, אחוזת לנגה, 2000
נינה גרשוני, אחוזת לנגה חלק ישן
גרשוני מציגה שני צילומים שעניינםאחוזת לנגה, מבנה בו ניכרים אותות הזמן, את האחוזה לא סיימו לשפץ אותו, וכרגע אינה בשימוש.
טוביה בן דרור, דיאלוג, 2025
"צריף ראשונים" ממוקם ליד מוזיאון העליה הראשונה. הצריף המסמן שתי נקודות זמן – עבר והווה בחיי המושבה, הועבר משכונת התימנים.
טוביה בן דרור מציין: "ברחבת משכ"ל ניצב צריף ישן. "צריף הראשונים". צריף זה הינו עדות לראשיתה של זכרון יעקב. הצריף מעניין ויזואלית בשל דלתותיו הלבנות הזמניות שמנוגדות לצבע הקרשים החומים.
בצמוד לצריף מתנשא בניין חדש וגבוה יותר מהצריף. הבניין מהווה סמל לצמיחתה והתרחבותה העכשווית של המושבה.
כאשר העין נעה בין שני המבנים מתגלה שיש ביניהם כביכול דיאלוג שקט. מנקודת מבט הסמוכה לבניין מוזיאון העליה הראשונה נדמה שהקדמה בדמות הבניין המודרני מחבקת ומאמצת לחיקה את העבר שמיוצג על ידי הצריף.
מתקיים ביניהם קשר גומלין ויזואלי. ריבועי החלונות של הבניין החדש מהדהדים את קווי המתאר המלבניים של דלתות הצריף הישן ובכך יוצרים תחושה של המשכיות וזיקה נסתרת.
מעניין להתבונן בדייר האנונימי, המציץ מחלון הבניין החדש אל המפגש הזה שבין עבר להווה. היה מעניין לדעת מה התייחסותו שלו למפגש של עבר והווה".
שרה אהרונסון
שרה אהרנסון (1890–1917) הייתה ממייסדי ארגון ניל"י, שפעל נגד השלטון העות'מאני בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא ניהלה את איסוף המידע המודיעיני מהפעילים השונים והעברתו לבריטים. אהרנסון הייתה אישה משכילה, דוברת מספר שפות ובעלת אומץ רב. בשנת 1917 היא נתפסה על ידי השלטונות העות'מאניים, ודמותה הפכה לסמל של גבורה לאומית בישראל. זכרה מונצח באתרים ובמוסדות רבים ברחבי הארץ.[4]
רקפת בן חיים, שרה אהרונסון/ גיבורת ילדותי, 2025
בן חיים מציינת: "שנים רבות, טרם כף רגלי דרכה בזכרון, החיבור שלי לזכרון היה דרך שרה אהרונסון, גיבורת ילדותי.
כיום, מבעד לזמן, אני פוגשת את שרה דרך עבודה בטכניקה מעורבת על צילום ארכיון שלה, מנסה להתחבר לאשה, לאדם שמעבר ל"גיבורה", ולגלות בה את השתקפותי כייצוג של אישה בת זמנינו".
אביטל בר-שי, מגזין טיים, נשות השנה – שרה אהרונסון, 2025
בר-שי מציינת: "שער מגזין ה-Time הפך עם השנים לאייקון תרבותי. הוא לא רק תיעד את "אנשי השנה" אלא גם מעצב את התודעה הקולקטיבית; מי נחשב משפיע, מנהיג או פורץ דרך.
העבודה יוצרת מפגש בין דמותה של שרה אהרונסון, לוחמת מחתרת ניל"י ופעילה מרכזית בראשית היישוב בארץ, לבין פורמט אייקוני של Time Magazine וסדרת שערי "אנשי השנה". בעוד ששערי Time הכתיבו זהות קולקטיבית של מנהיגים ודמויות משפיעות לאורך המאה ה־20, הם כמעט ולא כללו נשים, ובמיוחד נשים שפעלו בשוליים של ההיסטוריה הרשמית.
באמצעות פעולת קולאז' אמנותית, אהרונסון משובצת כמי שנבחרה ל"נשות השנה" יחד עם עוד שתים־עשרה מנהיגות. זהו מעשה של החזרת נוכחות: החיבור בין זכרון היסטורי לבין שפה תקשורתית עכשווית חושף את הפער בין מה שנכנס לארכיון הציבורי לבין מה שנשכח.
העבודה מציבה מחדש את אהרונסון לא רק כסמל לאומץ אישי אלא גם כחלק מרצף של מנהיגות נשית הבונה עתיד שוויוני יותר. בכך היא מערערת על מבני הכוח הקובעים מי ייזכר ומי יודר מהזיכרון הקולקטיבי, ומציעה דימוי או ארכיון אלטרנטיבי של היסטוריה שבה לנשים יש מקום מרכזי".
מוזיאון העלייה הראשונה
"בית הפקידות" המשמש במאה ה-21 כמוזיאון העלייה הראשונה, הוא בניין שנבנה על ידי הברון רוטשילד למגורי פקידיו בזכרון יעקב. הבית הוכרז כאתר לאומי.
תולדות המבנה בית הפקידות נבנה בשלהי המאה ה-19, במימונו של הנדיב הידוע ואכלס את פקידות המושבה. בתקופתו נחשב ע"י התושבים לבניין הגדול והמפואר בארץ. בעת ביקוריהם במושבה, נהגו הברון רוטשילד ורעייתו להתגורר בקומה העליונה במבנה.
בשנת 1903 התכנסה במקום "הכנסייה הארצישראלית" בראשותו של מנחם אוסישקין. בכינוס זה, שהיה המפגש הציוני הראשון בתחומי ארץ ישראל, הוחלט על התנגדות היישוב ל"תוכנית אוגנדה" שהוצגה על ידי הרצל בקונגרס הציוני השישי בבזל. ביומה האחרון של ההתכנסות, נאספו נציגי המורים והגננות והקימו בבניין זה את אגודת המורים העברים בארץ ישראל. כנס יסוד זה של "הסתדרות המורים" נחשב לאירוע הראשון בארץ ישראל שבו הוענקה זכות לנשים לבחור ולהיבחר.
בימי מלחמת העולם הראשונה, הסבו שלטונות האימפריה העות'מאנית את המבנה לבית חולים צבאי ולמקום תפילה. לאחר נטישת הטורקים את הארץ, חזר הבניין לשמש את אנשי המושבה כבית ועד, ומאוחר יותר כבית הספר היסודי של המושבה. בקומה העליונה שכנו משרדי ועד המושבה ומאז קום המדינה, משרדי המועצה המקומית. קומת הקרקע שימשה כעין מתנ"ס ישובי לחוגים וכונתה "המועדון הטכני". בפי התושבים וגם במסמכים שונים מכונה הבניין "בית העם". בית הפקידות הוכרז במאי 1988 כאתר מורשת לאומית ישראלית..
מאז 1999, שוכן בבניין "מוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון" (סבו וסבתו של תד אריסון), ממשפחות המייסדים של זכרון יעקב. המוזיאון נפתח בפברואר 1999, ט"ו בשבט תשנ"ט, לאחר שהמבנה עבר שיפוץ מהותי: המעטפת נשמרה בעוד שכל הפנים נבנה מחדש, בתכנונם של האדריכל שמעון שפירא ומעצב התערוכות אורי אברמסון. אולמות התצוגה במוזיאון יוצרים מסלול הליכה דמוי מנהרת זמן העוקבת אחרי הסיפור ההיסטורי. בתצוגה נעשה שימוש בסרטים שהופקו במיוחד, וכן פסלי חומר שפוסלו על ידי אורה רוזנצוייג, המתארים את החיים במושבות שהוקמו בעלייה הראשונה.[5]
יהב גמליאל, מוזיאון העלייה הראשונה, 2023
גמליאל מעניק בצילום שלו בחשיפה ארוכה מבט אל החזית הייצוגית של מוזיאון העלייה הראשונה, והצמחייה המוצגת מלפניו.
גן טיול
הגן הראשון בארץ שניטע בעצי נוי בלבד, הוא "גן הטיול" בזכרון יעקב. הגן ניטע ע"י פקיד הברון פרנסיס דיגור, בשנים 1886-1888. חיליק לייטנר מציין, שגן הטיול הוקם כיוזמה פרטית של "הגנן דיגור" (גנן, בימים ההם = אגרונום).
גן טיול היה מקור הנאה וגאווה לכל תושבי זכרון. אליהו שייד מספר, שאהב לראות את אנשי זכרון בערבים, אחרי יום העבודה, מטיילים להנאתם "אנגז'ה" (שלובי זרוע) עם נשותיהם בשבילי הגן. שמע הגן המיוחד הזה, הגיע גם למקומות רחוקים, ומספר הא' שייד שבהגיעו לרגל עסקיו לעיר שכם, הוזמן למפגש וארוחה ע"י כמה קצינים טורקים גבוהים. במשך הערב הארוך דיברו הרבה על "זמרין" ונפלאותיה.
גם כיום מהווה הגן מקום למשחק והנאה.[6]
שני תמים, שורשים, 2025
תמים מציינת: "שורשים, מבט דרך העצים העתיקים של 'גן טיול', גן אותו הקימו בראשיתה של המושבה במימון הברון רוטשילד, אל עבר ילדה וסבתא משחקות, כפי שמשחקים דורות של ילדים בזכרון יעקב, כפי ששיחקו ילדי הקטנים וכפי שאני שיחקתי בילדותי במושבה".
אסתר רותם, גן טיול – בזכותם קיים, 2012
בצילום שלה מתייחסת רותם אל הגננים העובדים ומטפלים בגן. צילום סטילס במצלמת ניקון 7200
מאיה סמירה, קאנטרי זכרון, 2025 וידאו, 3:49 דקות
עבודת הוידאו עוסקת בזמן, זכרון וחללים יומיומיים שנטענים במשמעות אישית וקולקטיבית. הוידאו צולם בקאנטרי קלאב זכרון יעקב, ומתאר את המקום כשהוא ריק מאנשים — הבריכות, המסדרונות, הפינות המטופחות לצד האזורים הבלתי נראים. בתחילתה של העבודה, העריכה איטית ודומה לתמונה דוממת, אך בהדרגה הקצב מתגבר, מלווה בדימוי של שעון המודד את הזמן. התוצאה היא מסע חזותי טעון שמזמין את הצופה להתבוננות מחודשת במרחבים מוכרים, ולחוות את המתח שבין רגע שקט לשטף הזמן החולף.
בלו סמיון פיינרו, זכרון, 2025
פיינרו מציין: "בצילום מתגלה מרחב דמיוני שבו הים חזר וכיסה את זכרון יעקב, כמו מחזיר את ההר ואת המושבה למצבם הקדמוני, עת היו שקועים תחת מימיו של ים טטיס שכיסה את הכרמל. מתוך המים מבצבצות שתי ידיים משותות מעלה, בתנוחה המזכירה קריאה לעזרה, או אולי מחוות פרידה אחרונה. זהו דימוי של קיום שברירי, שבו הנוף האנושי נמחק כמעט כליל, ונותרת רק תזכורת לגוף בודד הנאבק בגלים.
הידיים, כעדות אחרונה לנוכחות אנושית, הופכות לסמל כפול: הן משדרות מצוקה אך גם מבטאות את הדחף להיאחז בחיים, את התשוקה להתנגד למחיקה. כך הופך הדימוי לא רק לאנדרטה לזכרון ולאובדן, אלא גם לביטוי של ההתעקשות האנושית לשרוד, לשאת כאב ולחפש משמעות.
כפי שכתב ניטשה: "מי שיש לו למה יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך." הידיים המושטות הן עדות ל"למה" הזה, לאותה סיבה פנימית שמחזיקה את האדם גם ברגעי שקיעה כפי שקורההיום, ומאפשרת לו להיאבק אפילו כשהכול נדמה אבוד. ויקטור פראנקל אימץ משפט זה כבסיס מרכזי בספרו "האדם מחפש משמעות" (Man’s Search for Meaning), שבו טען כי מציאת משמעות היא תנאי חיוני ליכולת של האדם לשרוד אפילו את התלאות הקשות ביותר".
בתערוכה גם מוצגת זכרון יעקב של יום יום ותחושת הזיקה של האמנים והאמניות למקום
גילה גלעד, סגור עקב מגפת הקורונה. יוצאים לנשום בגשם, 2021
ורד איל, זכרון דברים, 2025
איל מציינת: "כל חלקי הקולאז׳ מורכבים מתמונות מזכרון יעקב מהעבר וההווה, חפצים מבית המשפחה וכן תמונות מהאלבום, מויקיפדיה ותמונות מארכיון זכרון. מאחורי חלק מהתמונות מסתתר סיפור משפחתי מרתק וחלקם פרי דמיוני…
מרתק אותי לחבר זמנים, דמויות ומקומות וליצור מציאות קצת אחרת וסוריאליסטית לעיתים. תושבת זכרון יעקב מזה 28 שנה וגאה להיות דור רביעי למשפחת גרד ממשפחות המייסדים".
תמונת הילדים באדיבות זכרון יעקב
ורד איל, ספר זיכרונות, 2025
איל עוסקת בשני הצילומים שלה בזיכרון אישי הנושא לזיכרון הקולקטיבי, ובדיאלוג עם השם זכרון יעקב.
יערה נוימן, ללא כותרת, 2025
יערה נוימן, ללא כותרת, 2025
נוימן מציגה בשני הצילומים שלה מבט אל צדי מבנים שמן הסתם לבני המקום עשויים להיות מוכרים. הדגש בהם הוא על הצמחייה הפורחת בחצר "תור נייר" – נייר בעבודת יד.
גליה שפירא, צילה ברקת, 2011
שפירא מציינת: "מציגה אחת מהדמויות שהיו פסקול במרחב של זכרון יעקב.
כאן מוצגת צילה ברקת שהיתה אמנית זכוכית כשרונית וצבעונית, אספנית ריהוט עתיק , ודמות ססגונית ומיוחדת שחסרה בנוף הזכרוני. צולם בינואר 2011".
נורית בהונקר, ללא כותרת, 2020
נורית בהונקר, ללא כותרת, 2020
נורית בהונקר, ללא כותרת, 2020
נורית בהונקר, ללא כותרת, 2019
נורית בהונקר, ללא כותרת, 2020
בחלק מצילומיה בוחרת בהונקר להדגיש את ההשתקפויות של הדמויות בהן בחרה (אינן מוצגות במלואן), אקט ההליכה. צילום נוסף מוצגת מכונית המשתברת לשניים וההשתקפות של חלקה התחתון, ובצילום אחר מבט אל חתלתול הניבט אלינו מבעד לפיגומי בניין
אור פיינרו, השקופים, 2025
פיינרו צילום מטופל העוסק באנשים "השקופים" במרחב הציבורי.
תודה לרויטל סילברמן גרין, מנהלת ואוצרת מוזיאון העליה הראשונה על המפגש המרגש עמה ועל נדיבות הלב.
[1] טליה אברמוביץ, נעמי כרמון, דת, עיצוב והתיישבות, דת, עיצוב והתיישבות, עת־מול 218, אוגוסט 2011
[2] ויקיפדיה, אחוזת לנגה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%97%D7%95%D7%96%D7%AA_%D7%9C%D7%A0%D7%92%D7%94
[3] זכרון יעקב שלי, סיפורים, תמונות, פרוטוקולים, זיכרונות וקטעי היסטוריה נדירים מאוצרותיו של חיליק לייטנר https://myzy1882.wordpress.com
[4] שרה אהרונסון, הספרייה הלאומית, https://www.nli.org.il/he/discover/israel/figures/sarah-aaronsohn
[5] ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A4%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA
[6] זכרון יעקב שלי, סיפורים, תמונות, פרוטוקולים, זיכרונות וקטעי היסטוריה נדירים מאוצרותיו של חיליק לייטנר https://myzy1882.wordpress.com,
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 