התערוכה נהר מעדן- בין שפה אישית לשפת המקום היא תולדה של מסע משותף של חקר ולמידה טקסטואלית/ויזואלית של קבוצת אמנים/יות. בתערוכה עולות סוגות כשפה אישית והקשריה לזיכרון אישי, מהלך חיים ותפיסות עולם ייחודיות לכל אחת ואחד, לצד הזיכרון הקולקטיבי והקשריו בין היתר למקום, ההיסטוריה, ההקשרים התרבותיים הבאים לכלל ביטוי באדם ובזהות האישית, המקומית והקולקטיבית.

בטקסט התערוכה מצוין: "הגבול בין שפה אישית לשפת המקום אינו קו ברור אלא אזור דינמי של שזירה. האמנות צומחת בדיוק שם, כשהאישי מקבל הקשר, והמקומי נטען במשמעות רגשית" (מטקסט התערוכה). בנוסף מנומקת הבחירה להציג במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב, מרחב טעון בזיכרונות אישיים ולאומיים כאחד, המחבר בין זמן עבר לזמן הווה, והאופן שבו ביוגרפיה אישית נמהלת במרחב המקומי.

"האמנים.יות המציגים בתערוכה באים מתחומי אמנות שונים: צילום, אמנות רב-תחומית, עבודה עם חומרי טבע וחומרים היסטוריים, כתיבה וקרמיקה. כל אחד מהם מביא עמו קול ייחודי, וביחד נפרשת יריעה עשירה של חומרים, טכניקות ודימויים". (מטקסט התערוכה)

המשתתפות/ים: מזל סלומון, רקפת בן חיים, אנה פרס פינקלשטיין, ציפי אורוביץ, יונתן ליאון, אסתר רותם

ציפי אורוביץ

ציפי אורוביץ – אמנית בינתחומית. "הגעתי ליצירה בעקבות הכשרה בטיפול באמנות, ואני עוסקת בנופי נפש ובתכנים אישיים.

אני יוצרת בטכניקה מעורבת ובשילוב חומרי טבע, חומרים שעברו היסטוריה ארוכה לפני ששולבו בעבודותי. יוצרת בנייר, אדמה, חוטים, צבע, בד, וכל דבר, תוך בניית עבודות שהן בין דו ממד לתלת ממד ומאפיינות בשילוב ציור ומלאכות עתיקות כמו גם אלמנטים של קריעה ותפירה, שבירה ואיחוי – דימויים ארכיטיפיים ומורשת.

עבודותיי בנויות על מצעים מצויים ותוך שימוש בטכניקה מעורבת עם חומרים בלויים, חלודים ושבורים שאוצרים היסטוריה ומרגשים אותי. אף שביצירה הם משמשים כחומר גלם, הם ממשיכים לשמור על מורשתם ותורמים ממהותם".

רקפת בן חיים 

"תושבת זכרון יעקב. נולדתי ב 1959 בצפון הנגב, שם התחיל המסע שלי, מסע של הקשבה פנימה והחוצה, למידה דרך חוויה והתבוננות. המצלמה והמחברת, מלוות אותי כהמשך לעין, ליד, לנפש.

המקום, האישי או הקולקטיבי, הפנימי והחיצוני, נוצר ומקבל משמעות כאשר אנחנו נוכחים בו, מתבוננים, מקשיבים לרחשיו הכמוסים. מן המקום האישי, אני קשובה לשפה הראשונית, שפת הטבע, שפת הדימויים, טרום היות המילה. אוספת הברות, מצרפת, בונה ומפרקת, מסדרת ופורעת. חושפת ומסתירה.

דרך מניפולציות בחומר ושימוש בתמונות מהארכיון האישי, אני מתבוננת לאחור בחוויות, ברגעים, בקטעי מסע. רוקמת את העבר עם ההווה".                                                                                   

מזל סולומון

"נולדתי בירושלים בשנת 1958 ומשחר ילדותי התחברתי אל הטבע הסובב אותי . כביולוגית עסקתי כ30 שנה במחקר בתחום ביוכימיה ופיזיולוגיה של הצמח. וככל שהעמקתי האהבה שלי לצמחים גדלה והתפתחה. בעשר השנים האחרונות עם המעבר מירושלים לגבעת עדה אני משלבת בין אומנות רב תחומית בעיקר קרמיקה לעבודה בהתנדבות בגנים בוטניים ובשנתיים האחרונות בגינת לב הזהב בבנימינה.   

מסע אל הטבע המקומי ואל עצמנו:  העבודות מדברות בשפת המקום, ועוסקות בהגירה, טרנספורמציה, וחיפוש אחר שייכות ואחיזה. החומרים נאספים מן הטבע, עוברים שינוי, ומשקפים אותו מחדש: כסיית האבוב שפרחיה ועליה הוטבעו על בד, או פירות הסיגלון שהגיעו ממקום רחוק והפכו לחלק מנוף מקומי".

אנה פרס פינקלשטיין

"אנה פרס פינקלשטיין, בת 53. העיסוק ביצירה מלווה אותי בשנים האחרונות.  בשנתיים האחרונות בעקבות תהליך הטיפול באומנות העמקתי את עבודת היצירה כחלק מרכזי מהרצון שלי להביע ללא מילים את אשר בליבי ובנפשי. על עבודה שלי: העבודה שלי היא אישית ומאפשרת לי להיכנס לנכבי הנפש שלי , תוך כדי העבודה אני עוברת תהליכים עוצמתיים של גילוי וריפוי.

על העבודה "התקווה" – השנים האחרונות היו מאוד מאתגרות עבורי, בתקופה הזאת הייתי צריכה למצוא מחדש את התקווה הפרטית שלי  על מנת להוציא את עצמי מהבוץ הטובעני. אחרי ה 7/10 הטראומה הפרטית האישית שלי הקשה שלי התערבבה עם הטראומה הלאומית הקשה של העם  שלנו. הצורך למצוא את האמונה הפנימית בכך שהתקווה קיימת ואת התקווה עצמה היה למסע חיים. במסע הזה נחשפתי להיבט הטיפולי באומנות והבנתי עד כמה העבודה היצירתית מרפאת".

יונתן ליון
"כעולה חדש גאה, אני יכול לחלוק עמכם את חוויתי, כאשר אני מתחיל להבין איך מרגישה גלות מתוך ישראל. כל אחד חווה גלות כתהליך פנימי הכולל היבטים של ניכור, עקירה, אובדן, עקשנות, כמיהה, והסתגלות מתמדת. אך בישראל, יש דגש גדול יותר על היבטי השיבה, הצמיחה מחדש, וההתחדשות דרך לימוד תורה ויישומה.

הערת הָאֻמָּן:

רֵאשִׁיתוֹ נֶעְדֶּרֶת, יַעֲדוֹ לֹא נִכְתַּב, וּדְרָכּוֹ עֲדַיִן לֹא נִגְלְתָה.

אַךְ הוּא הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה—

בְּגוּר לֵב לָצֵאת לַמַּסָּע.

כָּךְ הִיא הַסִּפּוּרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כָּל הָעוֹלִים לָאָרֶץ.

חומת ה-DNA של ירושלים: סליל ה-DNA הכפול הזה תלוי מהתקרה. אבל "העור" שלו מורכב מ-2 סרטי נייר גדולים בחיתוך: החומות והשערים של העיר העתיקה בירושלים. ביצירה הזו, האבנים חתוכות כמו חלונות, אבל השערים מלאים, במהופך למה שהייתם מצפים. כל זה כדי לשאול את השאלות: למה נועדו חומות ושערים?

בתוך הסליל הכפול תלויים דיוקנאות בחיתוך נייר של מגוון אנשים מהעיר העתיקה. לא משנה אילו רגשות מעוררים החומות והשערים הללו, ה-DNA מציע את הצורך שלנו לכבד את האנושיות של זה את זה. העובדה שיש שני סרטים ולא אחד, מציעה את הצורך בהדדיות כשמדובר בכבוד. החיים לא יכולים להתקיים על בסיס סליל יחיד".

אסתר רותם 

"בת הדור השני לשואה, להורים מעפילים. ילידת מחנות המעצר בקפריסין. גדלתי במושבה זכרון יעקב. אשת חינוך בעברי בעלת תואר בחינוך, היסטריה ישראלית וגיאוגרפיה. לאחר פרישה מניהול בתי ספר, פניתי לתחום האמנות: לימודי תעודה במוזיאולוגיה, עבודה בהתנדבות  במוזיאון חיפה לאמנות, פיסול באבן, צילום, פיסול בחוטי מתכת. 

בימים אלה עושה עבודות משולבות של צילומים וחוטי מתכת, כשבין הנושאים העיקריים עבודות על קורות משפחתי בשואה ולאחריה.

ובחלומי…  אני שבה מיפן וחשה אל השדרה האהובה. אני חייבת להספיק לראות את פרחי הסיגלון המעטרים את שמי השדרה בצבע סגלגל-כחלחל".

תודה על הטקסטים המצוטטים לעיל.