בגלריה אינדי מוצגת התערוכה Breach in a Gap, תערוכה זוגית של הצלמות אורי גיסין ועדי שחם, תערוכה מעניינת המאתגרת את המבט שלנו הצופים. התערוכה עוסקת בחוויית הצפייה באמנות בחללי תצוגה, בדחף וברצון האנושי לתעד, ללכוד ולהפוך מפגש עם יצירת אמנות לרגע אישי ולהנציח בכך תחושה, ולעתים מחשבה או רעיון. גיסין ושחם פועלות בתוך חללי תצוגה מסורתיים של מוזיאונים וגלריות. המבט שלהן מתערב, לעתים אף מנכס, ואף חטוף, מבט החושף את המתח שבין המקור לדימוי המצולם, ובין חללי התצוגה שעשויים להיות "קובייה לבנה" או חללים אחרים לבין החוויה האישית והפרשנית של הצופה.

אמנות המאה העשרים אתגרה את הצופה באשר להגדרה מהי אמנות; בין אם מדובר ב"מזרקה" (המשתנה) עבודת ה"רדי מייד" של מרסל דושאן, ובין אם מדובר ביצירות מופשטות שהניעו צופים/ות לשאול – עד ימינו אנו – למה זו אמנות? גם הילד שלי יכול לעשות זאת ועוד ועוד. חוויות שונות שעניינן דיון ביחס שבין צופה/יצירה ובין חפץ מן המוכן העולה לדרגת יצירה והמתח שנוצר בשל כך בין הצופים המביעים תסכול…. שלא לדבר על ערמות זבל שהושלכו לפח אך היו אמנות…. (אני מדברת מהתנסות אישית שכן בתפקידי הראשון במוזיאון תל אביב לאמנות הייתי מדריכה ומרצה בכירה במחלקת החינוך, ואוצרת)

ארתור דנטו התייחס לרכיב האינטלקטואלי ביצירה; יצירת האמנות הנתפסת באמצעות הפן  החושב, האינטלקטואלי ולא החושי…. אפרופו קופסאות הברילו של אנדי וורהול שלא ניתן להבחין בינן לבין קופסאות בסופרמרקט. או הבחירה של דנטו בדושאן, לקחת פריט כלשהו, לטפל בו כך שהפונקציה הקודמת שלו נעלמת ונוצרת פונקציה חדשה – אפרופו המזרקה/המשתנה.

גיסין ושחם מציגות מבט שואל, חוקר באשר למרחב המסורתי של המוזיאון והגלריה. מבט שיש בו מן הזיכרון האישי, ויוצר יצירה חדשה בחלל התערוכה. מהותן כצופות-יוצרות (מתוקף היותן אמניות) בחללי התצוגה יוצרת התערבות בעבודות המוצגות ומבקשת להציע אופני קריאה וחוויה אחרים בתוך חלל שנדמה יציב, אך למעשה רווי סדקים או "מרווחים" (gaps). (ציטוט מהטקסט).

תודה לעדי שחם על המפגש עמה. קרדיט צילומים, עדי שחם תודה על הטקסט.