ליאור גריידי, כ חול, אוצרת: דרורית גור אריה, גלריה אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5 19.3.2022-27.1.2022

הצבע הכחול על מטען האסוציאציות שנושא עמו  בצד פריטי ריהוט מהווים את ליבת תערוכת היחיד של ליאור גריידי, "כ חול" בגלריה אחד העם 9. תערוכה מינימליסטית, מושגית באופייה המנהלת דיאלוג עם הצופה הנכנס אל המרחב.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

הכחול כמעין "מלכודת דבש" הצדה את מבטו של הצופה הנכנס לחלל התערוכה. וממנו נפנית העין אל העבודות הקטנות המפעימות, בהן מופיע איזכור לחפצים דוגמת כורסא, קובייה או שמא אלו משיכות מכחול חופשיות במספר צבעים שאף הם נושאים עמם משמעות.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

הכחול אצל גריידי הוא אותו כחול מוחלט המופיע בכתובים – כחול השמיים, הכחול המסמל את השמיימיות ביהדות ואת מלכות השמיים בבגדה של הבתולה מריה, אך גם מלכות ארצית. כחול כאחד משלושת צבעי היסוד (אדום, כחול, צהוב), כחול כצבע בו בחר איב קליין בעבודותיו (למשל, "המוכנוכרום הכחול" ואחרות).

בתערוכת זו מבקש גריידי לבחון  את משמעות החיפוי ו"ההעלמה" לכאורה של חפץ, או פסל באמצעות רהיטים וחפצים פונקציונליים המהווים לרוב חלק מחלל ביתי אישי או ציבורי. מרחב התערוכה הופך מקום בו מציג האמן את חפציו ומעלה שאלות ותהיות על המשמעות של בחירות סובייקטיביות.

לעטוף חפץ, בית, משכן… מעלה על הדעת את כריסטו יבשב ובת זוגו ז'אן קלוד, שנהגו לעטוף חפצים, מבנים, גשרים, איים צפים ועוד הנושאים עמם מטען היסטורי או סתמי לעתים. הרייכסטאג הגרמני, איים צפים בפלורידה, ה"פונט נף" בפריז או "שער הניצחון" בפריז שבקיץ האחרון נעטף בבד כסוף למשך שבועיים, פרויקט אותו הגו בני הזוג, אך לא מומש על ידם אלא כמחוות זיכרון.

Le Plein et le Vide – המלא והחסר  – אותם פריטים אישיים – ארון, ארונית, שידת מגירות הופכים יחדיו ל"אחד" – ניבטים לצופה, עטויים בקטיפה כחולה, ומנגד, הרהיטים בחזית הקדמית שלהם מתגלים בעירומם, ישנים, נושאים עמם זיכרונות וביוגרפיה אישית.

גריידי "מלביש" בדומה את הדימויים המופיעים בסדרת רישומים על נייר שיצר לתערוכה, דימויי הרהיטים בכיסויים בגוני כחול, צהוב, ורוד, אדום וזהב – צבע המסמל מלכות שבו הוא מרבה להשתמש.   דרורית גור אריה מציינת בטקסט התערוכה: "כנגד פעולת ההלבשה עומד מעשה ריקון. זה הרגע שבו האובייקט, רהיט  או הפיסול נפרד מתפקודו השימושי, פושט צורה והופך לנטול גוף. האיון מהדהד בחלל .

וילון קטיפה התלוי על קיר, מרוקן מתפקידיו. הווילון מהדהד לגוף עבודתו של גריידי, בין שהיה וילון העשוי משמונה-עשרה חצאיות פליסה המאלץ את הצופה "להציץ" מתחת לחצאיותיו כדי להיכנס לחלל באחת מתערוכותיו הקודמות ובין שהוא מצע לטקסט רקום כפרוכת שהועתק ממרחבו של ארון קודש אל מסגרת חלון המכסה על החוץ הניו יורקי. הווילון הוא גם אנדרטה, או ארכיב חי כאותו וילון שעליו הודפס בעבר דימוי של שדרת עצי דקל שצילם גריידי בשכונת מרמורק ברחובות.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

ה"בית" של גריידי הוא חלל "מלא" והוא חלל "ריק". הוא שואף לייצר אינטימיות לצופה הבא בין כיסויי הקטיפה הכחולים, הווילון היתום על קיר ורהיטים שהם ישנם ואינם. אך זהו פנים המאזכר בית דומם שננטש".[1]

מבעד לחלונות הקומות הגבוהות ב"מגדל שלום" בו נמצאת הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים ניבט הים על שלל מופעיו, נינוח, תכול, קודר וקוצף בהתאם למזג האוויר ותהפוכותיו. כחול הים וכחול השמיים וכחול הקטיפה בתערוכה.

ליאור גריידי, מראה הצבה, קרדיט צילום: דניאל חנוך

התערוכה בשיתוף התואר השני באוריינות חזותית והיחידה למעורבות חברתית

גלריה "אחד העם 9"

רחוב אחד העם 9 , תל אביב

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14:00

הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5


[1] מטקסט התערוכה

לארי אברמסון, נותן בהם סימנים, אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה לאמנות ישראלית במרכז להנצחה קריית טבעון, 9.4.2022-14.1.2022

בתערוכת היחיד של לארי אברמסון, מוצג מנעד נרחב של עבודות שנוצרו במהלך ארבעים שנות יצירה. מקבץ זה מאפשר להתבונן בשפתו הציורית הייחודית של אברמסון לאורך השנים, ולעקוב אחר מאפיינים העולים בעבודותיו שוב ושוב.

Larry Abramson, VaEshlach Lifneichem et Hatsira, 2010, oil, acrylic and graphite on paper, 23X15 cm קרדיט אברהם חי

תערוכה מקיפה זו של אברמסון, אמן ותיק ומוערך, מאפשרת לראות ציורים שצייר משנות השמונים ועד היום – ציורי שמן בממדים ניכרים לצד עבודות נייר אינטימיות, כשם שסדרות אייקוניות כגון '1967', 'יחיעם', 'פרחי ארץ ישראל' ועוד.

התערוכה הבנויה כמעין אינדקס, מאפשרת לעקוב אחר התפתחותן החזותית של הצורות של אברמסון וגלגוליהן; חרמש הסהר, ענף של עץ, עלי גפן, צרעה או ריבוע שחור. צורות החוזרות על עצמן, חלקן ברורות וחלקן נותרות בגדר חידה. הצורות חוברות לרשתות ציוריות המנסות ללכוד שכבות של משמעות באמצעות נוכחות של מקום וזמן. השפה הציורית של אברמסון נעה בין המופשט לקונקרטי.

מתוך צמחיית ארץ ישראל )לפי רות קופל(, 2012 , שמן ודפוס רשת על עיתון, 58X42 כ״א

הסדרה "יחיעם ב" (2008), מכילה מגוון רחב מן הצורות והסימנים הייחודיים לאברמסון. הוא יצר את הסדרה בעקבות מפגש עם הציור "יחיעם (הווי בקיבוץ)" שצייר יוסף זריצקי ב1951.[1] בסדרה זו הוא מגיב לפלֶטה הצבעונית של זריצקי ולצורת הנחת הכתמים שלו: שכבות צבע המכסות וחושפות בוזמנית את השכבות שתחתיהן. בין השכבות הוא שתל את כתב היד החוזר ונשנה אצלו. סדרה מרכזית זו ביצירתו , מאפשרת לעקוב אחר התפתחותן החזותית של הצורות שלו וגלגוליהן. 

סדרה נוספת המוצגת בתערוכה היא הסדרה "1967" (2012). בסדרה זו צייר אברמסון, על דפי עיתון מעריב מתקופת מלחמת ששת הימים (מהחודשים מאי-יולי 1967), אותם שמר אביו במזוודה בעליית הגג שלו. [2]את דפי העיתון כיסה אברמסון בצבע שמן בגווני השמיים של ילדותו בירושלים, עליהם צייר קבוצות של דימויים וסימנים משפתו החזותית. הצורות נערמות זו על גבי זו, סדקים חוצים את חללי הציורים ואת הריבועים השחורים, ומתחת לסדקים עולות המילים ותמונות המלחמה ששינתה את פני החברה הישראלית. העבודות מוצגות בצפיפות האחת לצד השנייה והופכות לעבודת קיר מונומנטלית אחת, כעין כותל.

לארי אברמסון, אינדקס, שמן ואקריליק על בד, 2017קרדיט אלעד שריג

תחילת הפעילות של אברמסון בשדה האמנות הישראלית בשנות השבעים. בלימודי האמנות שלו כלולה שנת לימודים בבית הספר לאמנות בצ'לסי, לונדון, ועבודה בסדנת ההדפס בירושלים כדפס. במהלך השנים רכש לעצמו אברמסון מעמד של צייר בעל השפעה הבוחן בעבודותיו את החוויה הקיומית שלו כאמן וכאזרח בישראל, אמן המתבונן באופן ביקורתי כאן ועכשיו, ובשיח שנוצר בשדה המקומי. בנוסף, הוא רכש לעצמו שם של מורה מוערך באקדמיה לאומנות ולעיצוב בצלאל ובמכללת שנקר, שבהן אף כיהן כראש המחלקה לאמנות.


[1] עוד קודם לכן מציינת מיכל שכנאי יעקבי, אוצרת התערוכה, ניהל אברמסון דיאלוג ביקורתי חריף עם זריצקי בעבודתו "צובה" מ1993-4.

[2]  באותה התקופה מציינת שכנאי יעקבי, צייר אברמסון סדרות דומות בהן השתמש בדפי עיתון הארץ ועיתון ג'רוזלם פוסט.

גלריה טובה אוסמן, הזמנה לשבוע, 17.2.2022-10.2.2022

הזמנה לשבוע, One Week  תערוכה שכשמה כן היא – שבוע!

בתערוכה שלושה אמנים ילידי העשורים המוקדמים של המאה ה-20 ואמן בן דור הביניים

הרציונל שלושה אמנים נפלאים! דוד הנדלר, שמשון הולצמן, הלפרן, והינוקא, ה"בג'מין" (כפי שאומרים בצרפתית) – מקס פרידמן.

ארבעה אמנים הנעים ביצירתם בין הקונקרטי, הפיגורטיבי ולעתים הליכה לעבר המופשט.

הזמנה לתערוכה

מקס פרידמן יליד חיפה (1962) "הציור לא ישנה את העולם, אבל אמנות טובה לצד רצון כללי לשינוי אולי כן". [1] במפגש עמו סיפר פרידמן "אני מצייר תוך כדי התבוננות…"

בתערוכה עבודות קטנות ממדים, מרגשות באיכויותיהן, במנעד שיש בו מן הפיגורטיביות ואף הקריצה למופשט.

פרידמן למד אמנות בבית הספר לאמנות קלישר, תל אביב. הוא זכה בפרס "קרן וולף " ובפרס האמן הצעיר ויצירותיו הוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה (1999-1998) וחללי תצוגה נוספים.

הולצמן והלפרן נסעו לפריס ושהו בה כאמנים ארץ-ישראלים אחרים שנהו לפריז בירת האמנות דאז. כל אחד "הניב" ביצירתו מאפיינים שיש בהם מן הדומה ומן השונה. חלקם אף זכו בפרס דיזנגוף שהוענק על ידי מוזיאון תל אביב לאמנות בזמנו.

דוד הנדלר יליד קייב, (1984-1904) מראות עולם פנימי, פנים וחוץ בצד אנשים עממיים ופשוטים נלכדו במכחולו וברישומיו של הנדלר.

בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה הקודמת התייצבו בשדה האמנות הישראלי שני זרמים: הלוקלי-תיאורי-סיפורי והאוניברסלי שהשפעותיו מקורן בפריס. זרמים אלה התגבשו בשתי קבוצות אמנים – "אגד" ו"מסד". ב"אגד" השתתפו ציירים חזקים (גוטמן, ראובן, תג'ר, מלניקוב, פיין, גליקסברג, בלום וזריצקי). קבוצת "מסד" ראתה עצמה כמייצגת את הדור הצעיר של האמנים. היא החלה את התארגנותה בסביבות 1926. עם שורותיה נמנו אביגדור סטימצקי, אריה ארוך, צבי שור, אהרון אבני, יוסף קוסונוגי, דוד הנדלר, מרדכי לבנון וישראל פלדי. מאוחר יותר הצטרף אליהם גם יוסף זריצקי.

עבודותיהם של חיים אתר, דוד הנדלר ויצחק פרנקל נראות כמושפעות באופן ישיר ממסורת הציור האקספרסיוניסטי. האירופאי. ציירים אחרים שהושפעו מהאקספרסיוניזם הקיצוני היו יוסף קוסונוגי ושמשון הולצמן, אולם הללו עברו במהרה לצבעי מים בעקבות דופי ומאטיס.

שמשון הולצמן יליד גליציה ((1986-1907) נופים מקומיים, טבריה וצפת, יפו וסביבות נחל הירקון בצד דמויות "נוכחים" לרוב בעבודותיו של הולצמן.

הולצמן למד בסטודיו שנפתח ב-1932 ע"י יוסף זריצקי. ולמדו בו אברמוביץ, קריזה, ארוך, חיה שוורץ, פיין וסוניה זק"ש. השיעורים היו מלווים בהסברים של זריצקי שנעזר ברפרודוקציות של סזאן, מאטיס ובראק. אברמוביץ סיפר עליו "הוא יצר אטמוספירה של ציור, והכניס בנו רגישות לערכים צבעוניים. הוא העניק לנו אווירת ויכוחים והערכות. נוהג היה לומר, שרגישות של ציור יש ללמוד מסזאן, ורגישות של צבע – ממאטיס".   

שמשון הולצמן נסע לפריס (1936-1929)

אלחנן הלפרן יליד פולין (1995-1914) עלה ארצה בגיל שבע ולא למד ציור מעודו. ברבות הימים התגלה כמי שמאחד איכויות של ציור צרפתי (של האסכולה הפריסאית), ציור נוף ארצישראלי והפנמה ברורה של תכונות ההפשטה הלירית הישראלית. הלפרן מיישם את לקחי "אופקים חדשים" על הנוף הישראלי, אותו הוא מייצג תוך הדגשת אור ובסיס קומפוזיציוני כמעט מופע. כתב-יד אישי של משיכות מכחול בונה משטחים רוטטים שאיכותם הקולוריסטית ברורה.[2]

הלפרן הגיע לפריז ללמוד ציור (1953). מאוחר יותר נמנה בין מייסדי קבוצת "העשרה"[3]


[1] איתן בוגנים, "כוכב הצפון", Time Out, 4.8.2011

[2] סיפורה של אמנות ישראלית, דורית לויטה, גדעון עפרת, בנימין תמוז, ערך והקדים מבוא, מסדה, מהדורת 1987

[3] קבוצת העשרה הוא שמה של קבוצת אמנים אשר פעלו בישראל בשנים 1960-1951. הקבוצה הציגה 12 תערוכות קבוצתיות ונתפשה כקריאת תיגר על האמנות המופשטת של חברי "אופקים חדשים". היא ניסתה להציב כאלטרנטיבה אמנות בעלת סממנים מקומיים ישראלים.