דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

סיון כהן, מצולות, אוצרת ג'ניפר בלוך, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

IMG_20200722_180530
קיר אמן

ספינות, דימויי גן ובעלי כנף, הם מן המוטיבים המופיעים בקיר האמן של סיון כהן. קיר אינטימי ואישי באופיו כפי שמספרת כהן בשיחה עמה.

ספינת קש, 2019, 30-40 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, ספינת קש, 2019, 30-40 ס"מ, אקריליק על נייר

העבודות, רישומים עדינים בקו דקיק על פי רוב וביד בוטחת, ובשימוש בצבע מתכת – נחושת, כסף וזהב, נעות ברצף שבין הפשטה או הפשטה למחצה לבין עבודות שאופיין קונקרטי יותר.

במצולות 2019, 30-40 סמ, טכניקה מעורבת על נייר sss
סיון כהן, במצולות 2019, 30-40 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר 

הדימויים המתווים כנגד הרקע השחור מבליחים ועולים  כמעין רוחות רפאים. חלקם ניתנים לקריאה ולפרשנות – ספינות, ארכיטיפ של ספינה (ספינות קדומות), שלדי ספינות, זוחלים, צמחייה, וחלקם דו-משמעיים. ( כמו לדוגמה בעבודה "זינוק חופשי" הניתנת לקריאה כזוחל, בעל כנף),

סיון כהן, זינוק חופשי, 2019
סיון כהן, זינוק חופשי, 2019, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

או בעבודה "נדודים", הניתנת לקריאה ככלי שיט או תעבורה כלשהי, והאזכור ל"נוודים"- קו/אדם/ סימן. בקווים האלכסוניים קמעה הנראים כתמצות וכסימן לדמות האדם באשר היא, ולאזכור בני אנוש בימי קדם.

הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר
נדודים, 2018, 30-20 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, נדודים, 2018, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

כהן מספרת – "בקיר אמן זה מוצגות עבודות שהינן חשופות יותר, ויש בהן דיבור אישי יותר. במעין אנלוגיה למסע אישי.

לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר

 כהן מאמינה שכל דבר שעושים הוא "אכסניה בה דרים באותו זמן". יצירה לגביה, היא עלייה בהר, להתאכסן באכסניה בזמן נתון, רגע שקרה וזהו, מכאן צריך להמשיך הלאה. הדיבור של כהן על משמעות העלייה מהדהד לתפיסות רוחניות באשר לעלייה, שהות, זמן ומקום.

בקיר מוצגות בנוסף לספינות, מכלול של עבודות שיש בהן "הלך רוח". הספינות מסמלות עבור כהן מסע של חיים,  אך גם זיכרונות ילדות שכן גדלה בבת גלים ליד הים, והדימוי של הספינה/ות נצרב בה.

 

רותי זינגר, טיפות חלב, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.7.2020

IMG_20200613_131340

הנכנסים אל חלל התערוכה הקטן של רותי זינגר "טיפות חלב" חווים חוויה האופפת ומעמתת מספר חושים: עיני הצופה מתעמתות באחורי הפרות המוצגות. חוש הריח מאותגר אף הוא בריח החלב חמצמץ, ואזי נגלית העבודה "חמש מאות טיפות חלב", עבודת מלבנים העשויים נייר אורז ויוצרים מארג המדמה לשוקולד פרה מוגדל. בנוסף, עולה שאלה מהו רישום, ובאילו אמצעים ניתן לרשום, שכן על כל יחידה בעבודה זו טפטפה זינגר מאות טיפות חלב שנספגו והתייבשו והותירו את חותמן כמדמות שקערורית מוקטנת.IMG_20200613_131353

בחלל התערוכה הקטן עולה תחושת ה-Horror vacui, "אימת החלל הריק" או אימת הריק"; מרחב התערוכה נראה כלא מסוגל לשאת את גודלן וכובדן של הפרות המוצגות בו.IMG_20200613_131430

עבודות העוסקות בחמשת החושים הנגלים ואופפים את הצופה היו פופולריות במאה ה-17 בתקופת הבארוק.  ציורי חיות באשר הן – בעיקר סוסים אך גם פרות היו פופולריים בציורי נוף הולנדיים מהמאה ה-17 אך גם בציוריו של הצייר האנגלי ג'ורג' סטבס מהמאה ה-18. בתערוכה זו הנעה בין הציר האינטימי לבין הgrandeur של הפרות אנו מתוודעים לציורי הפרות של זינגר, המציירת אותן בעין אוהבת ואפשר אף חומלת, אך גם חוקרת.

זינגר  מציירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף; ציורי פרות כנגד הריבועים הלבנים, ועבודת גרף הצמיחה.  מכאן עולה המתח בין פיגורציה לבין ההפשטה, בין הכתם/כתמיות שיוצר הדיו לבין הקו, ובין כבד לקל.

רויטל בן-אשר פרץ האוצרת  כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול".

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה".IMG_20200613_131348

בשיחה עם זינגר בתצוגה קודמת בבית האמנים, ציינה זו את מהלך העבודה שלה: מהלך שיש בו מן האיסוף והאגרנות: איסוף נתונים, צילום, תיעוד וכמובן שמירה כפי שגם בא לידי ביטוי "עקומת גדילה עדר עגלים". מחקרה של האמנית אינו רק צורני-חומרי אלא גם תיאורטי שכן כפי שהיא מספרת היא חוקרת את תהליכי הפקת חלב וגידול העגלים, ואת מקומה של הפרה ומיתוגה בארץ כסממן המייצג את ההתיישבות העובדת הציונית. הפרה כמטפורה לתנובה, חלב כמייצג הזנה ותזונה וגם המקבילה שיש מוצאים בין האמירה הבוטה "פרה שמנה" שיש לבין נשיות. בנוסף עולות סוגות נוספות, כגון פליטת גזי חממה, פגיעה בכדור הארץ ועוד, הרלבנטיות לימינו אנו ולשריפות שאיכלו יערות ולמשבר הקורונה.

הפרות במיצב הווידאו בתערוכה, נראות  כמהדסות, מרקדות בקלילות שבל תאומן. מיצב וידאו זה אופף אף הוא את החושים. בסרט שהעלתה האמנית לערוץ היוטיוב היא מציינת: "הפרות הולכות לחליבה וחוזרות מחליבה. כל המטרה – עשיית חלב. בשום מקום בתערוכה לא רואים את הפרה בשלמותה. זהו חלק מהאמירה של התערוכה".

תודה

 

איריס ובן קדישמן, "בסמיכות", אוצרת: אינה ארואטי, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.220

IMG_20200613_131038

בתערוכה "בסמיכות" חולקים איריס ובן קדישמן חלל משותף: עבודות קדרות מעשה ידיה של איריס, ועבודות על נייר של בן. רעיון ותוכן חוברים יחדיו בדיאלוג שנוצר בין עבודות הקדרות של איריס, המרקמים, הצבעוניות לבין הצורות והצבעוניות בעבודות על נייר של בן, אלה ואלה משתלבים בחלל התערוכה ויוצרים אחדות, יישות אחת.

בני זוג המשתפים פעולה מצויים באמנות הפלסטית כשם בספרות, שירה, קולנוע ועוד. בין המוכרים סוניה ורובר דלוניי, מקס ארנסט וליאונורה קרינגטון ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג ואחרים, ובארצנו, רודי להמן והדוויג גרוסמן ועוד.

אינה ארואטי אוצרת התערוכה כותבת על עבודותיה של אריס קדישמן: הסדרה מיישמת דינמיות ערכית ומסתורית. […]  נדמה, שאצבעותיה של האמנית מרחפות בתנועה המעוררת חיות במשטחיהם. יצירות הקדרות של איריס מעידות על משיכתה למיחברי חומרים, בהמחשה ניסיונית ובספונטניות אתגרית".

ואילו על בן כותבת ארואטי: "בן כאילו מתמזג וממשיך עם הזרימה ומקיים דיאלוג וריחוף עם היווצרות היצירה. היא כביכול מופשטת אך מעוררת את הקשר הננעל לתוך הדימויים הבונים את זהות יצירתו העכשווית". IMG_20200613_131113

בתערוכה עולה לדידי אפקט של הטעיית העין – הניגודיות בין כובדם המתבקש של הכלים כנגד הנייר הדק והקליל, מתגמדת לנוכח הניירות הצבועים בצבעים כהים היוצרים תחושה של כובד וגופניות כאחד; הצורות המתפתלות המאזכרות צורות אורגניות בצד גופניות (וכאמור, קלילות הנייר שהופך ל"כבד" בשל הצבעוניות הכהה והפטרנים על גבי העבודות של איריס). IMG_20200613_131047

מישל פוקו כתב: "אנחנו בעידן של הבו-זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה… העולם נחווה… כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[1]

עבודות הקרמיקה של איריס קדישמן המוצבות בחלל יוצרות סינרגיה עם העבודות על נייר של בן קדישמן, מאפשרות מבט למרכז ולסובב כאחד. IMG_20200613_131052

תודה על הטקסט

 

[1] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003, עמ' 7.

שרית לילה האס, "חבקי חזק", אוצר: אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.6.2020

שרית לילה האס, אמנית העוסקת במדיה שונות: רישום, ציור, שירה, דור שני לשואה, מתכתבת בעבודותיה  עם השבר שחוו הוריה. בעבודותיה היא נותנת ביטוי נוקב לכאב,  בייצוג חוזר ונשנה של הדימוי שלה כילדה, בת יחידה, ספק בובה, ספק אישה.

IMG_20200613_130210

אמני דור שני ושלישי לשואה מרבים לעסוק בזיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי. [1]בזיכרון טמונה היכולת לשמר אירועים שאירעו, מראות והתרחשויות מן העבר המַבְנֶה את ההתנהלות בזמן הווה. לזיכרון סוכנים המעלים, המפיצים ודואגים ש"שרשרת" זו תמשיך להתקיים; ובדומה, העבודות של לילה האס ועיסוקיה בתכנים אישיים, היסטוריים וחברתיים כאחד המקרינים על חייה והאמנות שלה.
IMG_20200613_130254

שרית רושמת ומציירת בחומרים מגוונים: ציאנוטייפ, עפרונות פיילוט, פחם, קולאז' וערבוב של צבעי מים, בניירות בגדלים וסוגים שונים.

IMG_20200613_130305

העבודות של לילה האס מתקיימות בתפר שבין שני הקטבים: הקווי והציורי. יש בהם את הקשר שבין העין לבין היד, וביטוי לנפש הסוערת. אוצר התערוכה, אריה ברקוביץ כתב: "הרישומים של שרית קוויים ועם זאת צבעוניים, לעתים נראים לא מוקפדים, עוסקים בחיבור של הנפש והיד, לא מנסים למצוא חן, וכך יוצרים את הייחוד שלה".

IMG_20200613_130244

הדימויים הרווחים בעבודותיה הם דמויות נשיות בצד גבריות – מלכים ומלכות, ליצנים וליצניות, בובות בהם ניכרת שבריריות וליריות כאחד הנוגעת ללב. הבשלות במעבר מהציורים עתירי הצבע אל העבודות שעיקרן קו וצבעוניות מתומצתת, מטיבה עם עבודותיה של האמנית, בייצוגי הדמויות מכמירות הלב שיש בהן מן הבובתיות, בדמויות הפגומות הלא מושלמות המביטות אלינו מבין הציורים הקטנים בצד הגדולים יותר, מנהלות שיח עמנו הצופים.

IMG_20200613_130239

לילה האס אומרת: "אני יוצרת מתוך מקום של כאוס… מנסה לתת לכאוס משמעות..
ותוך כדי עשיה, ידיעה פנימית מובילה אותי."

 

תודה על הטקסט

 

 

 

 

[1] בבית האמנים הוצגו בעבר תערוכות העוסקות בסוגיה זו, לדוגמה, לוין אירית ובתיה ברוטין, רובדי זיכרון, 2008.

ג'ניפר בלוך, מעט לעת, קיר אמן, אוצרת חגית אומני רובינשטיין, בית האמנים,על שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.2020

 

בבית האמנים מוצגים רישומים מעשה ידיה של האמנית ג'ניפר בלוך, רישומים בעט שחור על נייר לבן. מודה אני, רישום הינו מדיום אהוב עלי, וכשהוא במיטבו, אף יותר.

IMG_20200613_125906

‏‏IMG_20200613_125609 - עותק

קיר האמן, כשמו כן הוא נועד לעבודות שממדיהן קטנים. בלוך מעלה על הדף מראות שונים, בהשראת התבוננות בצילומים: מבט אל התרחשויות שונות, מערכי פנים וחוץ, דמויות שהקשרן אישי בצד דמויות אנונימיות, אובייקטים של טבע דומם כל אלה משמשים יחדיו באווירה שיש בה מן החידתיות.1 עותק

בעבודות מתקיים המתח בין הקו לבין הכתם. מארג של אלמנטים קוויים בצד כתמיות מתפרצת בתיאור מדוקדק, המתעתע בעין המתבונן(tromp l'oeil) . הדמויות, הנוף, הטבע הדומם מצויים בשילוב בלתי אפשרי לכאורה; אלמנטים שנלקחו מהמרחב האישי-פרטי בצד דימויים שהקשרם אנונימי, עוברי אורח, נופים לא מוכרים, הכול משמש יחדיו בתפר שבין מציאות לחלום, בהתרחשות שיש בה מן הממד הסוריאליסטי. לתחושת ה-upside down  הזו המתקבלת בעין הצופה, נדמה שתורם המערך הקומפוזיציוני  אותו בחרה בלוך להציג את רישומיה; מבנה המעמת חלק עליון וחלק תחתון, פרספקטיבה מתפרצת, אלמנטים אנכיים בצד אלכסוניים, כשעל הצופה מוטלת המשימה לפענח את ההקשר. מבנה המזכיר לנו הצופים את שרירותיות המבט המורגל בהתבוננות מעט אחרת.עותק נוסף

בטקסט התערוכה מצוטטת האמנית: 'מתוך השתוקקות עצומה ' אני מצטטת נופים קרובים יומיומיים כנוף מן הסטודיו, פתח הבניין ברחוב בדרום העיר ונופים רחוקים כגון גיברלטר או דמות מסתורית המביטה לעברנו או דרכנו מתוך אלבום תמונות נפגשים בחללי מעבר כמו בתי קפה או ברים באניית רפאים החולפת אנונימית מסומנת כצל קרוב ורחוק נפגשים בתוך פרוזדור של זמן כמו אנייה הנכנסת לעגון בנמל מתוך מרחב האינסוף הלא ידוע".

IMG_20200613_125919

IMG_20200613_125619

תודה על הטקסט

 

יוסף שליין – יוסל ברגנר, על יונקים וציפורים, תערוכה, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, אוצרת אירית לוין, 16.11.2019-24.10.2019

13.jpg

 

בחלל הגלריה בבית האמנים מוצגים פסלים ורישומים של יוסף שליין, יונקים, ציפורים וגם דמויות אדם בדיאלוג ובהרמוניה עם שלוש עבודות של יוסל ברגנר. עבודותיו של שליין, פסלים ורישומים כאחד, תמציתיות, ובחלק מהרישומים המוצגים היונק או הציפור מוצגים  בקו אחד או שניים בלבד.4

במפגש עמה סיפרה אירית לוין על שיתוף הפעולה בין שני היוצרים, שתחילתו בחברות קרובה ורבת שנים בין השניים (השניים הוצגו בתערוכה שעסקה בבעלי חיים ובעיקר בציפורים, בבית האמנים, ירושלים, 2001). יוסל ברגנר האמן והאדם! נהג לשתף פעולה ולטפח אמנים, וכך גם בנוגע לעבודותיו של חברו שליין, אנטומולוג, פרופ' לפרזיטולוגיה, המפסל מצעירותו. 16.jpg

במבט ראשוני התחושה שעולה מפסלי החיות של שליין, היא השראה מרוח הפיסול ה"כנעני", הן זה שרווח במקומותינו בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך גם באנלוגיה לפיסול הכנעני הקדום. הפסלים נוצרו במגוון חומרים: עץ, אבן, ברונזה, אפוקסי ועוד. מבטו החוקר של שליין, הידע שרכש בנושא זה בעת שהותו בשטח, במדבר ובצפון הארץ והקשר העמוק לטבע, לחי ולצומח, ניכרים בעבודות.22.jpg

"פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית". כתבה דורית קדר. "הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק […] עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט. בד בבד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת".[1] 11.jpg

"כשאתה מתבונן בפסלי החיות של יוסף שליין אינך יכול שלא להבחין ברגישותו לאינסטינקטים הפועלים בבעלי החיים האלה, וביכולתו לתרגם אותם ולתת להם צורה בחומר".[2]

ואכן בעבודותיו לוכד שליין את מהותה של החיה, את המתח בין תנועה לקיפאונה, את דריכות הגוף בעת יציאה לטרף, מגננה ומלכוד, את השאגה הכלואה הבאה לידי ביטוי בפה הפעור במעין יללה. היכרותו של האמן עם אנטומית הגוף אף היא ניכרת ביצירה – פירוק ובנייה אנליטית קפדנית של שלדיות הגוף, מבנהו ויציבתו.

יצירותיו של יוסל ברגנר מסדרת "חפצים כועסים" משנת 2001 הוצגו בעבר בתערוכה המשותפת לשליין ולו בבית האמנים ירושלים – רישומים על בד, מרביתם בפחם, שצוירו בתגובה על עבודותיו של שליין.IMG_20191113_125534.jpg

"מאחורי הדימוי החזותי מסתתר תמיד ה"מחקר" של ברגנר בנושא נפש האדם, אין דבר שקשור בהתנהגותם של בני אדם שאיננו מסקרן ואיננו נבחן בדקדקנות […] אם כי מתוך אמפתיה אנושית במעבדת הנפש שלו."[3] IMG_20191113_125629.jpg

בסדרה הצייר נוטל ממאגר הדימויים המוכר שלו – חפצים חסרי בית וציפורים הנמצאים בתנועה ובסחרור, חגים סביב חפץ אחד במרכז הקומפוזיציה לקראת התנגשות צפויה. דרך דימויים אלה ברגנר מתעד את עצמו בסביבתו.IMG_20191113_130511.jpg

חיותיו של שליין שונות מבעלי הכנף האבודים והמסויטים של ברגנר, ומפנות מקום להיכרות בחיה ללא האנשת יתר.IMG_20191113_130542.jpg14.jpg

תודה לאירית לוין, על המפגש ועל חומרי התערוכה

 

 

 

 

 

[1] דורית קדר, "חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת," על המשמר",  17.02.92.

[2] כרמלה רובין, יוסל ברגנר: רישומים על בד; יוסף שלין: פסלים (קטלוג התערוכה; ירושלים: בית האמנים, 2001). אוצרת: אירית לוין.

 

[3] רובין, שם.

4.jpg

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

לאו קונטיני למפרונטי, מבוך קיומי של זאב בודד, בית האמנים על שם זריצקי תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ עד 27.7.2019

img539.jpg
הג'סטה, 1986

התערוכה המרשימה של האמן לאו קונטיני למפרונטי עוסקת במגוון תמות ומדיה, ונעה בין עיצוב לאמנות, ובין דו-ממד לבין תלת ממד.

ArtScan_LC_6_CMYK.jpg
דיוקן עצמי בחדר אמבט, 1986

בתערוכה, רישומים, ציורים ואובייקטים, המעניקים ביטוי לעשייתו רבת השנים במדיה השונות וחפצי יודאיקה.

סיור בתערוכה מגלה אמן מיומן, המתאפיין ביכולת טכנית מרשימה. בביקורת לתערוכה הקודמת של קונטיני, כתב האמן והמבקר רפי לביא: "יש בציור של קונטיני משהו אירופי עם קורטוב של דרום אמריקה. זה מתבטא בצבעי האדמה, באפורים ובמיקוד של הצורות באמצעות הדגשת הקונטור. לציורים יש מעט מן הצילום. תפיסת המציאות כבדרך של פריים, והתמקדות בקטע ממנה, כמו צלם המתבונן על העולם דרך מסגרת".

img540.jpg
פיגום באידלסון, 1989

קונטיני במקור מהנדס גרעין, זנח קריירה זו לטובת האמנות הפלסטית. בעבודותיו הוא  מביע את היכולות הטכנו-מדעיות שלו בעיקר ב"אל פסלים". בחלק מהציורים (לא בכולם) הוא משלב התערבויות מסיביות וזאת במטרה ליצור אשליה של תלת ממד של החפצים המוצגים בהם: הוא עוטף אותם בכתמים כהים, פסאודו-עיגולים בקוטר מקרי, שלא נוגעים אחד בשני. צורת הכתמים הולמת את עמדתן על המעטפת מבחינת פרספקטיבה, ויוצרת אשליה של תלת ממד בעיני המתבונן.

img536.jpg
עפרון צייר, 2000

ארוטיקה, מהווה עיסוק נוסף הרווח בעבודותיו של קונטיני. האמן מציג נאהבים בתנוחות אינטימיות, יוצר שפה אישית המורכבת מפרספקטיבות וזוויות מבט מיוחדות, הקצרות ותקריבים האופייניים לצילום.

בפער שבין מציאות לייצוג, ישנו חיפוש נחוש אחרי הפליאות והשאלות שניתן עדיין להפיק מיצירת אמנות. חיפוש זה בא לידי ביטוי ביצירתו בגישה שיש בה מן החקר, בה מבצבצת מצד אחד הכשרתו כפיזיקאי גרעיני ומצד שני, הערצתו לליאונרדו דה וינצ'י החוקר.

לדידי ניכרת גם השפעה של אמני המטפיזיקה קרלו קארה לדוגמה, אף שגו'רג'יו דה קיריקו היה זה שהחל בכך) שפעלו באיטליה בתחילת המאה העשרים, בעיקר בציורי הפנים, "דלתות" ו"אלגרו-אנדטה, אלגרו" בדגש על מרחבים שיש בהם מן תחושת האי-נוחות באשר למתרחש, לתהייה איפה מתקיימים חללים אלה, לאן הם מובילים, באיזו נקודת זמן אנו מצויים…

ולבסוף, עבודות "הסריגים" שיש בהן מן תעתוע העין, הטקטיליות, התחושה הממשית, והן נושאות בחובן את זיכרון הגוף שלבש או לובש אותם.

img542.jpg
גיזת הזהב, 1987
img543.jpg
אלגרו-אנדטה-אלגרו, 1986

המכון האיטלקי לתרבות, בשיתוף בית האמנים בתל אביב, מקדיש לאמן ליאו קונטיני למפרונטי, לרגל 80 שנותיו, תערוכת יחיד גדולה המסכמת לעשייתו רבת השנים במדיות השונות

 

מקטלוג התערוכה

תודה לדפנה גרף על הדימויים

 

העין והרוח כרמלה אלדר אוצרת ורה פלפול בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, עד 27.7.2019

IMG_6318s

תעתוע עין וגיאומטריה שורים יחדיו בתערוכת עבודותיה של כרמלה אלדר, "העין והרוח". וכבר נאמר יצירות אמנות אינן מראה, אך בדומה למראה המשקפת, לעתים משנה צורה, מתקיים דיאלוג, לעתים של אשליה, לעתים חזות של מציאות אחרת, חדשה.66119183_10156208883105927_4797680543548309504_n

עבודותיה של אלדר בתערוכה נעות בין מציאות מתעתעת, זיהוי של סדר פנימי הקיים בכל פרט מהטבע ובדומם, ולעתים בעבודות היד המציירת מורה על נטייה לביטוי חופשי יותר. צבעוניות שיש בה מן המתכתיות והמונוכרומטיות הניכרת בעבודות שיש בהן מן האשלי, ומעבר לצבעוניות עזה יותר בעבודות בהן ניכר כתב היד החופשי.

3s 47x39.5.jpg

נקודת מוצא נוספת בעבודותיה של אלדר היא גיאומטריה. בימי הביניים, היתה הגיאומטריה אחת משבע האמנויות החופשיות Septem Artes Liberales, מקצוע אחד מני מספר שנתפסו כהכרחיים לעוסקים בידע באותה עת. בשיעורי מבוא בחוג לאוניברסיטת תל אביב דאז, הן של ימי הביניים והן של הרנסנס, נהגו לשנן באוזננו באשר לטריוויום (דקדוק, רטוריקה ולוגיקה), והקוודריום (אריתמטיקה, גיאומטריה,[1] מוזיקה ואסטרונומיה).

עיסוק במתמטיקה ובגיאומטריה נלווה לאמנויות. כולנו מכירים את עיסוקיו של ליאונרדו דה וינצ'י בתחום, אך יש לזכור דמויות נוספות, ביניהן הנזיר הפרנצ'יסקני לוקה פאצ'ולי (1517-1445 בקירוב) שנודע בחיבוריו בתחום, וביניהם "על הפרופורציה האלוהית"[2]

dodecahedron-from-de-divina-proportione-by-luca-pacioli-published-1509-venice_u-l-o3dkh0(4)
ממאמרו של Renzo Baldasso,  לעיל

IMG_6321.jpg

ורה פלפול אוצרת התערוכה כותבת: "בחיפושיה אחר דרך לבטא את הניגודיות והחפיפה, המתקיימות בעת ובעונה בין שני הפכים אלה, וכדי לתמצת ולפשט את המראות והצורות מצאה אלדר בגיאומטריה מענה מושלם.

תוך כדי תהליך העבודה עלו משמעויות נוספות: על האשליה האופטית ואשליה של מציאויות חיים בימינו. העבודה הגיאומטרית, המורכבת והעשויה בקפידה ותוך שימת לב לדיוק בהנחת הקווים והצבע, החלה להוות עבורה, מטפורה לתחושות הביטחון והיציבות המדומות של האדם.

ככל שהעמיקה בתהליך, החלו הקווים הגיאומטריים לפשוט צורה, להשתחרר ולקבל ביטויים של קוים חופשיים. בעוד שהעבודות הגיאומטריות מתנסחות תוך שימוש בצבעוניות עזה ומגוונת, ואף יוצרות אפקט של תעתוע אופטי, הרי שהעבודות החופשיות יותר, נותרות מונוכרומאטיות". [3]

6s 35x35.jpg

*שם התערוכה נלקח מכותרת המסה של הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח (1961)

 

[1] גיאומטריה היא חקר המספרים במרחב.

[2]  Summa de Arithmetica, Geometrica, Proportioni et Proportionalita, 1494 in Renzo Baldasso, Portrail of Luca Pacioli and Disciple: A New, Mathematical Look, Art Bulletin, March-KJune, 20110, vol. XCII

[3] הציטוט מטקסט התערוכה.