דיוקנאות ברישום, תערוכה קבוצתית אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב עד 24.7.2021

בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

אנטון בידרמן
גבי בן ז'אנו

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

תרצה פרוינד
אלכס קרמר
לאה כוכב שבדרון
שיר שבדרון

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

רוני טהרלב
`טגיסט יוסף רון

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

גד אפוטקר
אודרי ברגנר
עולא זיתון
תמר סימון
חגי ארגוב
אמנון דוד ער

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d790d7aad799-d7a2d79ed7a8d79d-1.jpg
אתי עמרם
גידי פובזנר

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

אבי עזרא
ז'אק ז'אנו

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

סמאח שחאדה

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

דן בירנבאום

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אהוד פקר
אליזבט בניאל

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.


[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.

אודרי ברגנר/ רשמים – ניירות וספרי סקיצות, אוצרות: אירית לוין בשיתוף גלריה דן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, עד 24.7.2021

ראשית תודה, ביקור בתערוכה אודרי ברגנר – זרקור אל יצירה מגוונת ורבת שנים תענוג לעין המתבונן/ת. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית. מאפיין נוסף – שילוב חומרים ביוגרפיים שעניינם צילומים, התייחסות לתיאטרון ועוד המרחיבים את היריעה ומעניקים מבט רחב. התערוכה החלה כאירוע אמנות ל- 3 ימים והתארכה בחלל אחר בבית האמנים.

אודרי ברגנר ילידת סידני באוסטרליה (1927), גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.

בחצר הבית

העבודות האינטימיות המוצגות בתערוכה מפנות את שימת הלב אל מספר יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה מקטנותה, והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.

כרזות להצגות וצילומים, למטה: נסים אלוני, יוסל ברגנר ואודרי ברגנר צילם: בוריס כרמי

הדיוקנאות העצמיים של אודרי מגלים פן אישי שיש בו גם מן הפן המשעשע, שכן בצד ציורים "תקניים" בהן ישנן התובנות בצד ההתבוננות פנימה, ניתן לראות את דיוקנה ככוס או חפץ.

דיוקנאות עצמיים

חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.

חצר הבית בביל"ו 30

וציורים אישיים ומכמירי לב בהם מתוארת דמות האב בביתו במחוז דבון (Devon), בדרום אנגליה. יושב על כורסא בבית או בגן, ומהלך עם כלבו. הציורים המייצגים את האב מצויים בתפר שבין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין נוכח להיעלם.

אב האמנית בדבון, אנגליה

העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.

בריכת גורדון

דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."[1]

מימין לשמאל: אודרי ויוסל ברגנר בסטודיו שלהם בצפת, שנות ה-50 צילום: אפרים ארדה, יוסל ברגנר רושם קפקא, 1952, אודרי ברגנר בעת עבודה
אסף בסטודיו

כאן ושם, הרחק מעבר לגבולותיה של תל אביב וישראל, זוכים לייצוג בעבודותיה. ברגנר נהגה להרבות בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עמה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.

קונכיות

בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."[2]

המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.

ולסיום, אף שזו סוגיה מאוד חשובה – זוגות אמנים, דומיננטיות של בן או בת זוג. על כך בפעם אחרת.

תודה לאירית על השיח עמה, ועל הטקסט ממנו מצוטטים החלק מהחומרים.


[1] מתוך הטקסט בגב הספר ""סיפורים מתל אביב", אודרי ברגנר, משכל הוצאה לאור, 2006

[2] נסים אלוני מתוך הספר "אודרי ברגנר, ציורים 1947 –1988", שבא הוצאה לאור בע"מ תל אביב, 1990

אניסה אשקר, "דרגות אהבה", תערוכת פרס רוזנבלט 2020, אוצרת: אורלי הופמן בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, עד 15.5.2021

בעבודותיה של אניסה אשקר זוכת פרס רוזנבלט 2020, לאקט הראיה/צפייה של הצופה, כפל משמעות. הצופה המתעמת/ת עם המילה הכתובה, מנסה לפענח, ברם ביאור הטקסט ומשמעותו חומקים ממנו/ה, נוכחים ובלתי מושגים כאחד. כתבתי מילה, שכן למילה בצד הדימוי תפקיד ניכר בעבודות אלו.

בשהות בת מחצית השנה בפריז, בירת צרפת, בחנה האמנית תמות שונות שראשיתן היתה בשירה ובספרות הערבית, והמשכן בפריז, בשפה ובתרבות הצרפתית. במהלכו של חקר זה חברו מילים ודימויים לכדי ייצוג אינוונטר צורני וצבעוני: כתמים ומשיחות מכחול במנעד שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. לבבות ופרחים; בין שירה לבין הגות – אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר. בפריז, עיר האמנות הבלתי מעורערת עד שנות ה-40 של המאה ה-20, מושא הנפש והגעגוע של רבים, התנהלה אשקר במרחב ניטרלי "לכאורה", ללא שְׁנִיּוּת ומורכבות הזהות והלשון.

קלבי (הלב שלי), 2019 , אקריליק וסופרלק על נייר כותנה,
32X24

אשקר, ילידת עכו, הפועלת בתל אביב ובמקומות נוספים, מרבה לעסוק בזהות רבת הפנים שלה: "אישה, אמנית, ערביה-מוסלמית, פמיניסטית". למילה הכתובה תפקיד ניכר ביצירתה, הן בעבודות על מצע קונבנציונלי כגון נייר, והן על פניה המשמשות כמצע ליצירה.

תחלמי, 2019 , שמן על נייר כותנה, 21X30

בתחילת דרכה למדה אשקר קליגרפיה, תחום שיש לו הקשר לכתבי קודש, לאסלאם, לעיטורים במסגדים, ליהדות, לעיטורי שוליים בכתבי קודש מהמאה ה-14-13 בגרמניה לדוגמה, עת נקטו הכותבים בעיטורים מעין אלה בשל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"…, וגם לתרבות המזרח הרחוק. תחום עיטור וכתיבה זה שנשמר בעבר לגברים בלבד, בא לידי ביטוי בעשייתה של אשקר, שכן כפי שמוזכר לעיל, כתב הקליגרפיה שיש לו נראות חיצונית ופרפורמטיבית על פניה של האמנית (כתב המשתנה מדי יום), נסתר לעתים מפני הצופים שכן חלק מהמשפטים בשפה הערבית קשה לקריאה ולפיענוח.  

עָׁ 'רַאמי (אהבה עזה, צער מתמשך), 2021 , צבע זכוכית, שמן
ותרסיס על נייר כותנה, 56X76

המרחב בו משוטטת אשקר הוא מרחב של קטבים: יש בו מן הגלוי והנסתר, עונג  בצד מכאוב, כמיהה ודחייה. השיטוט במרחב זה חוצה תפיסות של מגדר ותרבויות, יש בו מושא והוויה. העבודות המקדמות את פנינו בכניסה/ תחריטים שרכשה בשווקי פריז, משמשים כמצע לביטוי שיש בו מן הפתיינות. עבודות אלה נושאות עמן מטעני זיכרון של יצירות רוקוקו ולעלמות חן אך גם אזכור לזרי הגירלנדות/וקליגרפיה, עבודות שיש להן חיים משל עצמן והן בבחינת סוד נגלה ולעתים סמוי. ואילו כתמי הצבע האדום מנהלים שיח עם דימויי פרחים ובו בזמן עם איברי גוף נשיים.

עכו שלי, 2019 , צבע זכוכית על בד, 100X150
אהבה 1, 2021 , מונוטייפ מן המוכן ושמן על נייר כותנה, 28X38

והצבעוניות – זהב – זהב מלכות, הזהב הקבליסטי של מלכות שמיים, אך גם זהב ההילות של הקדושים בנצרות. הארגמן המלכותי, והשחור המלווה צבעוניות זו כקול נוסף ממתן ובה בעת אקספרסיבי בעזות ובחומריות שבו. הזהב בא לידי מיצוי שלו בעבודות רבות תערוכה, אך בעיקר בדיפטיך שצבעו כצבע הזהב.

שָׁאוּקי (השתוקקות), 9190 , צבע זכוכית, שמן ותרסיס על
נייר כותנה, 56X76

הביטוי "דרגות אהבה" מזכיר לפחות לי את המידות טובות, "המעלות הטובות" ואיזכורן ביצירות אמנות מימי הביניים ובעיקר מתקופת הרנסנס. יש בהן מן היצר ומן הרוח ומעגל החיים באשר הם. ואנלוגיה לאמנית, ללשון, לתרבות שיש בה מן הדואליות – ערבית/עברית, פורטרט שיש בו מן הכוליות הנוגעת ללב.

עאידה נסראללה במאמרה "היטהרות ומחיקה" כותבת על העיסוק של אחדות מהאמניות הפלסטיניות המתגוררות בישראל ב"שאלת המרחב הגופני, אשר באמצעותו, דרכו וסביבו הן יוצרות את יצירות האמנות שלהן. הגוף מיוצג בטכניקות מולטימדיה, במיצגים, מיצבים, וידיאו, ציור, צילום, פיסול וקרמיקה".[1]

נסראללה מציינת את השימוש של אמניות דוגמת אשקר ביצירות האמנות שלהן ככלי להעביר באמצעותו מסר.  השפה משולבת במיצג. אשקר משתמשת בשפה הערבית מעל במות עבריות וזרות, כדי לכפות אותה על המרחב של האחרים. בתחילת דרכה כסטודנטית במדרשת בית ברל, כתבה האמנית על פניה בערבית כדי להגן על מעמדה של השפה הערבית במרחב גיאוגרפי ותרבותי הנשלט על ידי השפה העברית.[2]

תודה לאניסה אשקר


[1] עאידה נסראללה, "היטהרות ומחיקה" באמנות נשית פלסטינית עכשווית בהקשר הפוליטי: ראידה סעאדה ואניסה אשקר כדוגמה. מתוך כתמים והחתמות- מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, עורכת ראשית: שולה קשת, עריכה ואוצרות: שולה קשת, פריד אבו שקרה, הוצאה  לאור: אחותי למען נשים בישראל, 2015, עמ' 29.

[2] שם, עמ' 38-37

"סוד הצמצום", אוצרת: ענת גורל-רורברגר, תערוכה קבוצתית, תל אביב, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, 15.5.2021-16.4.2021

"סוד הצמצום" תערוכה קבוצתית בבית האמנים מעלה סוגיה שיש בה מן השילוב בין המילים נושאות המסר לבין הוויזואליה. בתערוכה מציגים אסף אבוטבול, יאיר ברק, אריה ברקוביץ, שגית זלוף נמיר, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון, לכל אחת ואחד הפרשנות משלו.

יאיר ברק

ותחילה לדבריה של האוצרת ענת גורל רורברגר: "כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר, בלי הצטעצעויות וללא עודפים של דמיון ורגש.

מירב שין בן-אלון

כששאלו אותי האמנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

אריה ברקוביץ
אסף אבוטבול

העבודות המוצגות בתערוכה נעות בתפר שבין הפשטה למושגי, הפשטה של קו, צבע, דימוי מרומז אך לא רק, שכן יש בחלקן גם "מלאות", במובן הבשרני, וגם הומור. עבודותיו של אסף אבוטבול חלקן, נוקטות בהפשטה של הכיסא למרכיביו הראשוניים וצמצום בצבעוניות, בצד עבודה שלו המנהלת שיח צורני ואף מושגי עם חלק מעבודותיו של יאיר ברק. בעבודה של יאיר ברק שעל אף המנעד שבין לבן/שחור ומה שביניהם יש בה מן החומריות והממשות באופן בשבו מבליחה הטקסטורה של הפדסטל לעין הצופה. המיצב של אריה ברקוביץ שנושא עמו עקבות זמן, החפץ שהופשט מהמשמעות המקורית שלו ונושא עמו "טון" חדש. צילומיה של שגית זלוף נמיר נושאים עמם עדות לדימויים בשרניים, גופניים מאוד, טעונים מאוד. בצילומיה של נורית ירדן יש מן המושגי, עבודות, בהן למילה, למשפט, ניתן תפקיד. רישומיה של מרב שין בן-אלון, בהם הקו הרזה הוא נושא המסר, מאופיינים בצמצום ובהומור, מקבריות ואף אבסורד.

שגית זלוף נמיר

כפי שכתבתי לעיל "שילוב בין המילים נושאות המסר לבין הדימוי, הוויזואליה. וכאן ברצוני לפרט: "סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי מעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י . תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו.[1] סוד הצמצום מעלה על הדעת גם את תרבות יפן – בתפיסה הזן בודהיסטית, האדריכלות שיש בה מן האיפוק, המקדשים העתיקים, המינימליזם המאפיין כל פרט ופרט כולל תרבות האוכל וסידור המרכיבים בצלחת… שירת הייקו, התיאטרון היפני והקליגרפיה…

נורית ירדן

ובאשר לפן הוויזואלי – המאה העשרים משופעת בתפיסות שיש בהן מן ההפשטה והקונספטואליות. בעשור השני של המאה העשרים הגיע האמן הרוסי קזימיר מלביץ להפשטה בעבודות האיקונות שלו "לבן על לבן", ריבוע שחור על לבן" ועוד ועוד. קומפוזיציה שמאופיינת בצמצום מרכיביה – הצורה והצבע, ואי-אפשר כמובן בלי פיט מונדריאן, והתנועות ששילבו ארכיטקטורה, עיצוב ואמנות ועוד דוגמת "הדה סטיל" והבאוהאוס. ו…רובנו זוכרים מן הסתם את האמירה של האדריכל מיס ואן דר רוהה ""Less is More.

ואי-אפשר בלי "הזרם המינימליסטי" שעלה בארה"ב ובאירופה בשנות ה-60 של המאה העשרים, וחלק ניכר מהתפיסה שלו היה התרסה כנגד הגודש והפרשנות הניתנת ליצירת האמנות (האיקונוגרפיה).

וכפי שכותבת גורל-רורברגר: "החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית  ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם 'התפלק' להם משהו נקי יותר כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות, חלקי משפט, הברות, מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות".

תודה לענת גורל-רורברגר על החומרים! ):


[1]  חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריאטואל, תל אביב, רסלינג, 2011.

בשיעוריה של פרופ' פדיה, והפוסט דוקטורנטים במרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התוודעתי לתורת האר"י, ולא רק…

דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

איה סריג, "ארון בגדים", אוצר: אוֹרי דרוּמר, בית האמנים ע"ש אלחריזי, תל אביב, 5.12.2020-22.10.2020

שלוש קבוצות של עבודות מוצגות בתערוכה "ארון בגדים" של האמנית איה סריג. עבודות המקיימות ביניהן הקשרי מדיה/מצע: עבודות על בד, ניירות שנלקחו מגיליונות של בורדה וצילומים עליהם עבדה. חלק מהעבודות נושאות אזכורים לעבודות מוקדמות יותר של סריג, עבודות בהן לכתב היד, לסימנים הקטנים שמשאיר המכחול, ולמשיכות המכחול האקספרסיביות יש תפקיד. אחרות מעלות על הדעת רשתות, קווי אורך ורוחב, בצד הצבעוניות בצהוב, כתום, אדום ואת הפער בין הנגלה לבין הנסתר. וישנה סדרה בת מספר עבודות קטנות בממדיהן המזמינות את הצופה להתקרב ולהביט מקרוב.

2Z3A5335

שם התערוכה "ארון בגדים" מעלה אזכורים לארון הבגדים הפרטי, ארון שעשוי להיות בו סדר, אך אפשר גם אי-סדר, ועשוי לרחוש סודות.

IMG_20201026_174506

בשיחה עמה בסטודיו שלה (2019) סיפרה סריג על השלבים בתהליך העבודה: מניחה את המצע (הבד) על הרצפה, ובמעין אקט "פולחני" סובבת סביבו, מגירה כתמי צבע. באקט זה יש מן המקריות. לאחר מכן תולה האמנית את הבד וממשיכה בפעולת הציור. חשוב לה ציינה למצוא איזון בין כל הדברים.

לדידי, אופן העבודה מעלה בזיכרוני את הפרקטיקות של ג'קסון פולוק, ואת נוהגו בדומה, וגם את האיזכור במודע או שלאו, את אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת. לדברי סריג: "הציור הוא מעשה נפשי-גופני של דברים שסיפרו לי ושלא סיפרו לי… הדברים המקופלים בפנים שיקבלו צורה, צבע, חיים".[1]

איה סריג,התמסרות,טכניקה מעורבת על קנווס,200-170,

IMG_20201105_110152

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודות בראשיתן מתחילות, כאשר צבע שחור מהווה משטח-הכנה לעבודה, אך לא מהות. גווני-הצבעים שאני משתמשת בהם: אדומים, חומים וצהובים, מזכירים לי את צבעי הבדים הססגוניים בשוק הבדים הבדווי בבאר שבע, שהייתי רגילה לשוטט בו – תחילה עם אמי לאורך הילדות; ולאחר מכן, בגפי, בתקופת הבגרות".[2]

2Z3A5333

בסדרת העבודות על גיליונות מגזין בורדה, הונחו הניירות על הרצפה, וטופלו בלכה ובחומרים נוספים, מה שאפשר דרגות שקיפות שונות. בעבודות אלה כשם שבעבודות בממדים קטנים ניתן לראות על מצע העבודות עקבות לקווים וסימונים, עדות לחלקי נייר גזרות בורדה שהושלכו אל הפח בסמוך לסטודיו של האמנית. סריג צילמה דפים אלו והמשיכה לעבוד על גבי הצילומים, סימון קווים, קיפולים, הצופנים אפשר סוד, ומנהלים שיח בין הפנים לחוץ. הדימויים שנוצרו מאזכרים מעין מפה של הנפש.

avi55927

avi55929

בסדרת הצילומים על נייר פוטוקופי, ממשיכה מתודת העבודה שלעיל; אף שכאן ניכר המעבר מן העבודות גדולות הממדים שיש בהן מן ה-grandeur של מחוות היד, אל עבודות אינטימיות בקנה מידה קטן, המצוירות על נייר. בעבודות אלו שיש בהן מן היופי והליריות, ניכרת תחושה של תלת ממד העולה בעין המתבונן בשל הקיפולים היוצרים שכבות. בקיפול, סידור, קווקוו.

2Z3A2538-cut001

 

IMG_20200831_200807

בשנות ה-60 אך גם בשני העשורים שלאחריהם רווחו גיליונות בורדה בבתים ובסלונים של תפירה. כל אשר חפצה נפשה/ו לתפור השתמש בגזרות הללו. וכך השימוש בהן "זלג" גם ליצירות אמנות.

2Z3A5323

התכתבות עם גיליונות בורדה, גזרות ועוד הפציעה בשדה האמנות הישראלי בשנות ה-80 וה-90. למשל, בעבודותיה המוקדמות של דיתי אלמוג, שאף הוצגו בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות (בהן ניתן היה למצוא גזרות של שמלות ועוד…).

בשיחה עמה בסטודיו אמרה סריג: מתחילה עבודה, יודעת מה רוצה לעשות, מה היד רוצה לעשות. רוצה אבל לא יודעת מה תהיה התוצאה. האיזון הפנימי בין כל הדברים, שכל הזמן מטרידים אותה ו"רצים בראש", החיפוש והגילוי הם חלק מתהליך העבודה.


[1] מתוך טקסט התערוכה, הדברים המקופלים בִּפְנִּים: על התערוכה "ארון בגדים" מאת האמנית איה סריג, אוצר: אורי דרומר. תודה לאיה סריג על הפגישה והשיחה עמה.

[2] טקסט התערוכה.

הרי ברון, "סף המציאות", אוצרת: דליה דנון, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.8.2020-19.9.2020

IMG_20200827_175550

התערוכה " סף המציאות", כותבת אוצרת התערוכה: דליה דנון, "כשמה כן היא –  סף שבו נפגשים המציאות המובחנת והגלויה לבין המציאות הסמויה, הרוחשת בדמיונו של הפסל הרי ברון".[1]

לבירינת

ניסוי ותהייה, ניסיון בן שנים רבות, שליטה ומיומנות בטכנולוגיה ובחומרים שונים מאפיינים את העבודות צופנות הסוד של ברון (פסלים ותבליטים), עבודות שנוצרו בטכניקה ייחודית אותה המציא ועליה עבד ללא לאות.

פני מסיכה

העבודות מכילות צירופי חומרים מתחומים ומפרקי זמן שונים, מודבקים, משולבים,  מוטבעים אלה עם אלה; קו, מרקם, מילים ומשפטים, קטעי תפילה, רכיבים אלקטרוניים, כמו שבבים, מעגלים אלקטרוניים מודפסים, ציורי שמן זעירים, לעתים חבויים, לעתים נגלים לעין העירומה או באמצעות זכוכית מגדלת. "הטבעי והמלאכותי, המינרלי והאורגני, הסדור והמקרי, ההיולי והמודרני דרים בכפיפה אחת ביצירתו של הרי ברון" כותב יוסי מרק בטקסט שלו.[2]

הרהורים על קהלת

לי מזכיר הרי ברון אלכימאים מן העבר, אותם עוסקים במלאכה, משייפים, רוקמים, שוזרים, שורפים, חושפים את החומר שלפניהם בשל הרצון להפוך גבבה למתכות אצילות כזהב וכסף. במקרה של ברון הבקיאות, הניסיון והשליטה המקצועית והמיומנת במגוון רחב של טכנולוגיות וחומרים מסורתיים כמו גם חדשניים, מקנים לו את היכולת ליצור תמהילים של חומרים וטכניקות ייחודיים, כגון ה- Stone Fusion. טכניקה העושה שימוש בקונסטרוקציות מפלדת אל–חלד, אבקות אבן שונות בשילוב חומר נושא, פיגמנטים, מינרלים, חומצות מתכת ואלמנטים נוספים העוברים היתוך בטמפרטורה גבוהה והופכים ליחידה הומוגנית הנושאת איכויות של אבן. בתום שלב זה מעבד ברון באופן ידני – סיתות בפטיש, באיזמל ובפצירות את האובייקט המוגמר.

IMG_20200827_175625

כל אלה דורשים מהצופה להסתכל מקרוב, לבחון את העבודות, את הפרטים הנדמים מרחוק כמעין ציור מופשט המשנה את פניו למעין תבליט/חפץ עם ריתמוס, מרקמים, מסה ואנטי מסה, בליטות ושקעים.

IMG_20200827_175725

ברון, יליד 1941, הוא פסל בעל מוניטין בינלאומי שהציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. עבודותיו מוצגות במבחר אוספים, ביניהם במומה בניו יורק, ובמתחמים ציבוריים בארץ  ובעולם.


[1] דליה דנון, הרי ברוון, סף המציאות, טקסט התערוכה.

[2] יוסי מרק, סף המציאות – צפנים של ארכיאולוגיה הפוכה, זיקות ותכנים ביצירתו של הרי ברון, אוגוסט 2012.

דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

סיון כהן, מצולות, אוצרת ג'ניפר בלוך, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

IMG_20200722_180530
קיר אמן

ספינות, דימויי גן ובעלי כנף, הם מן המוטיבים המופיעים בקיר האמן של סיון כהן. קיר אינטימי ואישי באופיו כפי שמספרת כהן בשיחה עמה.

ספינת קש, 2019, 30-40 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, ספינת קש, 2019, 30-40 ס"מ, אקריליק על נייר

העבודות, רישומים עדינים בקו דקיק על פי רוב וביד בוטחת, ובשימוש בצבע מתכת – נחושת, כסף וזהב, נעות ברצף שבין הפשטה או הפשטה למחצה לבין עבודות שאופיין קונקרטי יותר.

במצולות 2019, 30-40 סמ, טכניקה מעורבת על נייר sss
סיון כהן, במצולות 2019, 30-40 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר 

הדימויים המתווים כנגד הרקע השחור מבליחים ועולים  כמעין רוחות רפאים. חלקם ניתנים לקריאה ולפרשנות – ספינות, ארכיטיפ של ספינה (ספינות קדומות), שלדי ספינות, זוחלים, צמחייה, וחלקם דו-משמעיים. ( כמו לדוגמה בעבודה "זינוק חופשי" הניתנת לקריאה כזוחל, בעל כנף),

סיון כהן, זינוק חופשי, 2019
סיון כהן, זינוק חופשי, 2019, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

או בעבודה "נדודים", הניתנת לקריאה ככלי שיט או תעבורה כלשהי, והאזכור ל"נוודים"- קו/אדם/ סימן. בקווים האלכסוניים קמעה הנראים כתמצות וכסימן לדמות האדם באשר היא, ולאזכור בני אנוש בימי קדם.

הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר

נדודים, 2018, 30-20 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, נדודים, 2018, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

כהן מספרת – "בקיר אמן זה מוצגות עבודות שהינן חשופות יותר, ויש בהן דיבור אישי יותר. במעין אנלוגיה למסע אישי.

לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר

 כהן מאמינה שכל דבר שעושים הוא "אכסניה בה דרים באותו זמן". יצירה לגביה, היא עלייה בהר, להתאכסן באכסניה בזמן נתון, רגע שקרה וזהו, מכאן צריך להמשיך הלאה. הדיבור של כהן על משמעות העלייה מהדהד לתפיסות רוחניות באשר לעלייה, שהות, זמן ומקום.

בקיר מוצגות בנוסף לספינות, מכלול של עבודות שיש בהן "הלך רוח". הספינות מסמלות עבור כהן מסע של חיים,  אך גם זיכרונות ילדות שכן גדלה בבת גלים ליד הים, והדימוי של הספינה/ות נצרב בה.