בת-שבע האס, "גילויי זפת", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.11.2021-28.10.2021

" זהב וזפת"!

האמנית בת שבע האס מציגה בתערוכתה החדשה "גילוי זפת", בית האמנים, עבודות בפורמט קטן לרוב, הנראות למתבונן כמעין איקונות של קדושה מופזות בזהרורי זהב. העבודות, פרי ניסוי וטעייה בזפת, חומר שאינו מתמסר ליוצר/ת הן תוצר של החקר והחומר המופיע בעבודות המוצגות.

בת שבע האס, "אחרית הימים", 2020, זפת וצבע זהב תעשייתי על פלסטיק, 27/41 ס"מ

"הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב", מציינת האס.

הזפת, המשמשת מטבעה לאיטום משמשת כאמצעי עבודה ביצירות של אמנים ישראלים ובינלאומיים כאחד. צבעה של הזפת נע במקור בין שחור לחום/זהוב. האס משתמשת בעבודותיה בזפת שחורה אותה היא מערבבת בטרפנטין המשמש כאמצעי לדילול, אזי מתקבל צבע בהיר יותר ושקיפות. בתהליך יצירה זה טבע ותרבות חוברים יחדיו; הזפת, חומר המופק בין היתר מחומרים המצויים בטבע (כבול ועץ, אך גם פחם ועוד), "מתורבתת" בידי האמנית, בעת שהוא משמש כמצע וכאלמנט ליצירה המוגמרת.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

"הזפת", מציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, "משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה".

זהרורי הזהב נוצרים מאבקת זהב אותה מפזרת האס מעל הזפת; אבקה זו מעניקה גוון חום בהיר לזפת. בחלק מהעבודות היא משתמשת בספריי זהב אשר בשילוב עם זפת נוזלית מייצר דימויי קווים מעודנים. זהרורים אלה מטעינים במשמעות רוחנית את הזפת הארצית/חומרית.

בת שבע האס, "קוציץ סורי", 2021, מרקר, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

צבע הזהב טעון משמעויות סימבוליות ורוחניות: צבע המסמל מלכות ארצית ושמימית כאחד; טעון משמעויות בימים עברו בדתות פגניות במצרים וביוון הקדומות, וצבע בעל משמעויות רוחניות ביהדות, באסלם ובנצרות.

במאמרה "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סמליות הזהב והמיתוס שלו ברבדים טקסטואליים ביהדות:

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…"[1]

צבע הזהב שימש כהילה לדמויות מקודשות בנצרות, וכרקע באיקונות מימי הביניים ואף בתחילת הרנסנס, וקיבל לעתים משמעויות טעונות ביצירות אמנות משלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים (ביצירות אמנים כגוסטב קלימט, איב קליין, אנסלם קיפר ואחרים).   

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/12.7 ס"מ

מרבית העבודות בתערוכה הן כאמור בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית ויש בהם אזכורים פיגורטיביים בצד הפשטה, דימויים המעלים על הדעת נוף חרוך שיש בו מן השבר, צמחייה חרוכה רקועה במצע, ובה בעת, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מצוירים בצבעי החום והשחור כאזכור ועדות לטבע המצולק. העבודות שיש בהן מן העידון הניכר מעלות בחלקן תחושה של עבודת תחרה מעודנת רקומה ברקמת זהב.

בת שבע האס, "יחסי גומלין", 2021, מרקר, זפת, אבקת זהב באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי כמעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי הענוג שהעלה בדעתי רישומים יפניים, נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב., קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, דיו, צבע זהב ואפוקסי על נייר, 25/35 ס"מ

רובדי זיכרון – לוין מציינת את השימוש בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. ואת הביוגרפיה האישית של האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: "יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך 'שמרדפים' המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים".

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

בעת ביקור בתערוכה עלו בזיכרוני אזכורים לעבודותיו של אנסלם קיפר, לשימוש שהוא עושה בחומריות המשלבת זפת, בדיל, וקש, ולשכבות הנוצרות שהן גם שכבות המאזכרות זיכרון אישי בצד קולקטיבי, שהרי זיכרון עשוי רבדים/שכבות, בדומה למצעי הזפת שחלקם מרובדים וחלקם שטוחים המופיעים בעבודותיה של האס.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2019, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

קווים ביוגרפיים:

בת שבע האס, ילידת 1947, חיה ויוצרת בכפר סבא.
בזמן שירותה הצבאי החלה ללמוד אמנות במכון אבני תל אביב. בין מוריה היו יעקב וכסלר, משה שטרנשוס, יחזקאל שטרייכמן ושלמה ויתקין.
1967–1970 למדה עיצוב גרפי ביחידה ללימודי חוץ בטכניון ועסקה בתחום.
1981–1980 סדנת תחריט במכון אבני תל אביב עם האמן טוביה בארי.
1995–1999 לימודי תעודה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל.
במהלך השנים השתלמה אצל מורים שונים לאמנות והציגה בתערוכות קבוצתיות.

תודה לאירית לוין, אוצרת התערוכה על החומרים, ולאמנית בת שבע האס על השיחה עמה.


[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי מס' 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005, עמ' 32-20.

בית האמנים, תערוכות – אברהם שיף, ישראל מושינזון, זיו צפתי ואוסף בית האמנים, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2021

אברהם שיף, "נופת נופים", אוצר אריה ברקוביץ עוסק בציוריו בנוף ובמקום, ציורים המעבירים את רשמיו מסיורים ברחבי הארץ.

אברהם שיף
אברהם שיף

זיו צפתי, "פומפיי אהובתי", אוצרת טובה אלעד. נקודת המוצא לתערוכה הינו צילום משרידי העיר הרומית העתיקה פומפיי צפתי מציגה בעבודותיה את רגע התפרצות הלבה בשנת 79 לספירה. אותה לבה שכיסתה את פומפיי וסביבותיה עד לחפירות שנערכו בימים עברו (במאה ה-18) ומצאו עדויות לחיים שהיו בה. העבודות הנקיות מסמלות אפשר רגע שהוא אחר מוקדם יותר קודם מה שאירע לאחר מכן.

זיו צפתי
זיו צפתי

ישראל מושינזון, "האניגמה של הטרנספיגורטיבי", אוצר אריה ברקוביץ בוחן בעבודות הפיסול שלו את שפת הקומפוזיציה, ואת היחס שבין צורה לתוכן ומיקום העבודה במרחב

ישראל מושינזון
ישראל מושינזון

וכן מבחר מאוסף האמנות של בית האמנים.

מבט אל החלל
אריה ברקוביץ
שלומי נחמני
אנטון בידרמן
גילה צימט
משמאל למעלה, ג'ניפר אבספירה
אמנון דוקטור

בברלי ג'יין סטוארט, מסע במרחב הזמן לרומניה,  Romanian Heritage – A Journey in Time,  Beverley Jane Stewart    אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ   Curators: Vera Pilpoul, Arie Berkowitz   בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2020

מסע בזמן

בברלי ג'ין סטוארט נוסעת במרחבי הזמן. המרחב אותו היא בודקת בתערוכתה בבית האמנים הוא המרחב של רומניה, מדינה שבעבר חלק ממנה השתייך לקיסרות האוסטרו הונגרית, ידעה פלישות וכובשים (האימפריה העות'מנית, גרמניה הנאצית, השלטון הסובייטי, וכיום עומדת כישות עצמאית.

במהלכו של מסע זה, היא מבקרת ומתעדת ערים ועיירות במרחבי רומניה, מסע לאורך זמן בו היא מבקשת לחבר בין עדויות לקהילות יהודיות בה, אירועי עבר, בתי מדרש, גורלם של יהודי רומניה במאות קודמות ואת שאירע לקהילה זו בעת שהנאצים וקבוצות אנטישמיות עשו שמות ביהודי המקום. במהלך חקר זה היא מעלה הקשרים בין אירועים היסטוריים מקומיים, חילוניים ודתיים כאחד, בין היסטוריה יהודית לבין זו הנוצרית ומעלה אזכורים להיסטוריה משפחתית-יידית בצד התייחסות להווה.

אבל תחילה מספר מילים על יהדות רומניה.

תחילה מוזכרת העיר בוקרשט (הוקמה במאה ה-14) בה מופיעים אזכורים לקיומה של קהילה יהודית החל מהמאה ה-16. היחסים בין המקומיים לבין הקהילה היהודית ידעו עליות ומורדות והושפעו מנסיבות פוליטיות ומדינות (עלילות דם, פרעות, הרס בתי כנסת ועוד ולצדם מלחמה באנטישמיות), ועם זאת פריחה, השתלבות, התפתחותה של קהילה תוססת שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. עיתונות יהודית בשפות – רומנית, יידיש, עברית, לדינו, ומאבקים לאמנציפציה. הקהילה היהודית ברומניה מנתה בעיקר יהודים דוברי לאדינו, שמוצאם ממגורשי ספרד, והגיעו לבוקרשט דרך האימפריה העותומנית ויהודים יוצאי פולין, שנהגו להתפלל בנוסח אשכנז. שיא פריחתה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחות עולם. לאחר שואת יהודי רומניה והמשטר הקומוניסטי, מרבית היהודים עלו ארצה.[1]

בתערוכה נפרשים לעין הצופה, עבודות ציור בצד רישומים, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. האזכור הראשון שעלה במוחי היה סצנות ממנוסקריפטים, כתבי יד מאוירים – יהודים, נוצרים, מוסלמים ועוד מימי הביניים ועתות אחרות; הדף המלא הנושא עמו לעתים את תחושת "אימת הריק"  "horror vacui", ולעתים ללא פרספקטיבה, מעלה ומטה, שמיים ואדמה משמשים בהם יחדיו. נופים שיש בהם מן ההתייחסות למקומות אחרים, שונים ואפשר מרוחקים, ישן מול חדש כפי שניתן לראות באלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים בעבודות, מבנים הנושאים עמם הוד קדומים בצד מגדלים מהמודרנה, סצנות פנים מבתי כנסת, נופים עירוניים בצד נופים כפריים והרריים. נופים אלה שנדמה כאילו שהזמן עמד בהם מלכת, נושאים את חותמה של האמנית שביקרה, חקרה ותעדה אותם במהלך שלוש שנים.

בטקסט התערוכה מצוין: "אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת".[2]

האמנית בברלי ג'ין סטוארט המתגוררת בלונדון, מגדירה עצמה יהודייה מאמינה. בית הכנסת המקומי בו היא מתפללת, וביקור בבתי כנסת אחרים, ההתרשמות שלה מהארכיטקטורה של בתי הכנסת בלונדון, באנגליה ובאירופה, כל אלה ניכרים בציורים אותם היא מציירת. אולמות תפילה, מבט מ"עזרת הנשים", חקר הקהילה היהודית בהקשרים היסטוריים-חברתיים, תהליכים עיור והתערות שחוו ועברו קהילות יהודיות באירופה במאות עברו, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.  

בד בבד בתערוכה זו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, העבודות עוסקות בחיי הקהילות היהודיות ברומניה ותרומתם לחיי הכלכלה והתרבות בה מהמאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת האמנית.

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה".

ולסיום ברצוני לציין, העבודות מעלות על הדעת מהו זיכרון – זיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי, ומה הזמן מעולל באשר לזיכרונות באשר הם. זיכרונות הדוהים לאורך זמן, התייחסות לבני משפחה שחיי בעיר אלבה יוליה והתרומה שלהם למרקם החיים. תיאור סיגט, עיירה הררית פסטורלית בה היה בימים עברו שטעטל חסידי פעיל, ואחד מתושביה היה הסופר אלי וייזל, והמקום ממנו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. מחוז בוטושאני ממנו הגיעו סבא רבא של האמנית, שעיסוקו כנגר מקרין על הגילוף בעץ, אותה מסורת מקומית שהשפיעה על סטוארט המשתמשת בחלק מעבודותיה במצע עץ, עליו היא חורטת בעט חשמלית את דימוייה.

וכך זמן עבר והווה, יהדות ונצרות, נופים עירוניים וכפריים משמשים להם בכפיפה בדימויים העולים בתערוכה, ומעלים געגועים לזמנים אחרים.

תודה לורה פלפול על הטקסט


ויקיפדיה, יהדות רומניה   [1]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

טקסט התערוכה, תודה לורה פלפול.  [2]

דיוקנאות ברישום, תערוכה קבוצתית אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב עד 24.7.2021

בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

אנטון בידרמן
גבי בן ז'אנו

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

תרצה פרוינד
אלכס קרמר
לאה כוכב שבדרון
שיר שבדרון

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

רוני טהרלב
`טגיסט יוסף רון

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

גד אפוטקר
אודרי ברגנר
עולא זיתון
תמר סימון
חגי ארגוב
אמנון דוד ער

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d790d7aad799-d7a2d79ed7a8d79d-1.jpg
אתי עמרם
גידי פובזנר

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

אבי עזרא
ז'אק ז'אנו

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

סמאח שחאדה

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

דן בירנבאום

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אהוד פקר
אליזבט בניאל

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.


[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.

אודרי ברגנר/ רשמים – ניירות וספרי סקיצות, אוצרות: אירית לוין בשיתוף גלריה דן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, עד 24.7.2021

ראשית תודה, ביקור בתערוכה אודרי ברגנר – זרקור אל יצירה מגוונת ורבת שנים תענוג לעין המתבונן/ת. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית. מאפיין נוסף – שילוב חומרים ביוגרפיים שעניינם צילומים, התייחסות לתיאטרון ועוד המרחיבים את היריעה ומעניקים מבט רחב. התערוכה החלה כאירוע אמנות ל- 3 ימים והתארכה בחלל אחר בבית האמנים.

אודרי ברגנר ילידת סידני באוסטרליה (1927), גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.

בחצר הבית

העבודות האינטימיות המוצגות בתערוכה מפנות את שימת הלב אל מספר יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה מקטנותה, והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.

כרזות להצגות וצילומים, למטה: נסים אלוני, יוסל ברגנר ואודרי ברגנר צילם: בוריס כרמי

הדיוקנאות העצמיים של אודרי מגלים פן אישי שיש בו גם מן הפן המשעשע, שכן בצד ציורים "תקניים" בהן ישנן התובנות בצד ההתבוננות פנימה, ניתן לראות את דיוקנה ככוס או חפץ.

דיוקנאות עצמיים

חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.

חצר הבית בביל"ו 30

וציורים אישיים ומכמירי לב בהם מתוארת דמות האב בביתו במחוז דבון (Devon), בדרום אנגליה. יושב על כורסא בבית או בגן, ומהלך עם כלבו. הציורים המייצגים את האב מצויים בתפר שבין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין נוכח להיעלם.

אב האמנית בדבון, אנגליה

העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.

בריכת גורדון

דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."[1]

מימין לשמאל: אודרי ויוסל ברגנר בסטודיו שלהם בצפת, שנות ה-50 צילום: אפרים ארדה, יוסל ברגנר רושם קפקא, 1952, אודרי ברגנר בעת עבודה
אסף בסטודיו

כאן ושם, הרחק מעבר לגבולותיה של תל אביב וישראל, זוכים לייצוג בעבודותיה. ברגנר נהגה להרבות בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עמה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.

קונכיות

בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."[2]

המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.

ולסיום, אף שזו סוגיה מאוד חשובה – זוגות אמנים, דומיננטיות של בן או בת זוג. על כך בפעם אחרת.

תודה לאירית על השיח עמה, ועל הטקסט ממנו מצוטטים החלק מהחומרים.


[1] מתוך הטקסט בגב הספר ""סיפורים מתל אביב", אודרי ברגנר, משכל הוצאה לאור, 2006

[2] נסים אלוני מתוך הספר "אודרי ברגנר, ציורים 1947 –1988", שבא הוצאה לאור בע"מ תל אביב, 1990

אניסה אשקר, "דרגות אהבה", תערוכת פרס רוזנבלט 2020, אוצרת: אורלי הופמן בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, עד 15.5.2021

בעבודותיה של אניסה אשקר זוכת פרס רוזנבלט 2020, לאקט הראיה/צפייה של הצופה, כפל משמעות. הצופה המתעמת/ת עם המילה הכתובה, מנסה לפענח, ברם ביאור הטקסט ומשמעותו חומקים ממנו/ה, נוכחים ובלתי מושגים כאחד. כתבתי מילה, שכן למילה בצד הדימוי תפקיד ניכר בעבודות אלו.

בשהות בת מחצית השנה בפריז, בירת צרפת, בחנה האמנית תמות שונות שראשיתן היתה בשירה ובספרות הערבית, והמשכן בפריז, בשפה ובתרבות הצרפתית. במהלכו של חקר זה חברו מילים ודימויים לכדי ייצוג אינוונטר צורני וצבעוני: כתמים ומשיחות מכחול במנעד שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. לבבות ופרחים; בין שירה לבין הגות – אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר. בפריז, עיר האמנות הבלתי מעורערת עד שנות ה-40 של המאה ה-20, מושא הנפש והגעגוע של רבים, התנהלה אשקר במרחב ניטרלי "לכאורה", ללא שְׁנִיּוּת ומורכבות הזהות והלשון.

קלבי (הלב שלי), 2019 , אקריליק וסופרלק על נייר כותנה,
32X24

אשקר, ילידת עכו, הפועלת בתל אביב ובמקומות נוספים, מרבה לעסוק בזהות רבת הפנים שלה: "אישה, אמנית, ערביה-מוסלמית, פמיניסטית". למילה הכתובה תפקיד ניכר ביצירתה, הן בעבודות על מצע קונבנציונלי כגון נייר, והן על פניה המשמשות כמצע ליצירה.

תחלמי, 2019 , שמן על נייר כותנה, 21X30

בתחילת דרכה למדה אשקר קליגרפיה, תחום שיש לו הקשר לכתבי קודש, לאסלאם, לעיטורים במסגדים, ליהדות, לעיטורי שוליים בכתבי קודש מהמאה ה-14-13 בגרמניה לדוגמה, עת נקטו הכותבים בעיטורים מעין אלה בשל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"…, וגם לתרבות המזרח הרחוק. תחום עיטור וכתיבה זה שנשמר בעבר לגברים בלבד, בא לידי ביטוי בעשייתה של אשקר, שכן כפי שמוזכר לעיל, כתב הקליגרפיה שיש לו נראות חיצונית ופרפורמטיבית על פניה של האמנית (כתב המשתנה מדי יום), נסתר לעתים מפני הצופים שכן חלק מהמשפטים בשפה הערבית קשה לקריאה ולפיענוח.  

עָׁ 'רַאמי (אהבה עזה, צער מתמשך), 2021 , צבע זכוכית, שמן
ותרסיס על נייר כותנה, 56X76

המרחב בו משוטטת אשקר הוא מרחב של קטבים: יש בו מן הגלוי והנסתר, עונג  בצד מכאוב, כמיהה ודחייה. השיטוט במרחב זה חוצה תפיסות של מגדר ותרבויות, יש בו מושא והוויה. העבודות המקדמות את פנינו בכניסה/ תחריטים שרכשה בשווקי פריז, משמשים כמצע לביטוי שיש בו מן הפתיינות. עבודות אלה נושאות עמן מטעני זיכרון של יצירות רוקוקו ולעלמות חן אך גם אזכור לזרי הגירלנדות/וקליגרפיה, עבודות שיש להן חיים משל עצמן והן בבחינת סוד נגלה ולעתים סמוי. ואילו כתמי הצבע האדום מנהלים שיח עם דימויי פרחים ובו בזמן עם איברי גוף נשיים.

עכו שלי, 2019 , צבע זכוכית על בד, 100X150
אהבה 1, 2021 , מונוטייפ מן המוכן ושמן על נייר כותנה, 28X38

והצבעוניות – זהב – זהב מלכות, הזהב הקבליסטי של מלכות שמיים, אך גם זהב ההילות של הקדושים בנצרות. הארגמן המלכותי, והשחור המלווה צבעוניות זו כקול נוסף ממתן ובה בעת אקספרסיבי בעזות ובחומריות שבו. הזהב בא לידי מיצוי שלו בעבודות רבות תערוכה, אך בעיקר בדיפטיך שצבעו כצבע הזהב.

שָׁאוּקי (השתוקקות), 9190 , צבע זכוכית, שמן ותרסיס על
נייר כותנה, 56X76

הביטוי "דרגות אהבה" מזכיר לפחות לי את המידות טובות, "המעלות הטובות" ואיזכורן ביצירות אמנות מימי הביניים ובעיקר מתקופת הרנסנס. יש בהן מן היצר ומן הרוח ומעגל החיים באשר הם. ואנלוגיה לאמנית, ללשון, לתרבות שיש בה מן הדואליות – ערבית/עברית, פורטרט שיש בו מן הכוליות הנוגעת ללב.

עאידה נסראללה במאמרה "היטהרות ומחיקה" כותבת על העיסוק של אחדות מהאמניות הפלסטיניות המתגוררות בישראל ב"שאלת המרחב הגופני, אשר באמצעותו, דרכו וסביבו הן יוצרות את יצירות האמנות שלהן. הגוף מיוצג בטכניקות מולטימדיה, במיצגים, מיצבים, וידיאו, ציור, צילום, פיסול וקרמיקה".[1]

נסראללה מציינת את השימוש של אמניות דוגמת אשקר ביצירות האמנות שלהן ככלי להעביר באמצעותו מסר.  השפה משולבת במיצג. אשקר משתמשת בשפה הערבית מעל במות עבריות וזרות, כדי לכפות אותה על המרחב של האחרים. בתחילת דרכה כסטודנטית במדרשת בית ברל, כתבה האמנית על פניה בערבית כדי להגן על מעמדה של השפה הערבית במרחב גיאוגרפי ותרבותי הנשלט על ידי השפה העברית.[2]

תודה לאניסה אשקר


[1] עאידה נסראללה, "היטהרות ומחיקה" באמנות נשית פלסטינית עכשווית בהקשר הפוליטי: ראידה סעאדה ואניסה אשקר כדוגמה. מתוך כתמים והחתמות- מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, עורכת ראשית: שולה קשת, עריכה ואוצרות: שולה קשת, פריד אבו שקרה, הוצאה  לאור: אחותי למען נשים בישראל, 2015, עמ' 29.

[2] שם, עמ' 38-37

"סוד הצמצום", אוצרת: ענת גורל-רורברגר, תערוכה קבוצתית, תל אביב, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, 15.5.2021-16.4.2021

"סוד הצמצום" תערוכה קבוצתית בבית האמנים מעלה סוגיה שיש בה מן השילוב בין המילים נושאות המסר לבין הוויזואליה. בתערוכה מציגים אסף אבוטבול, יאיר ברק, אריה ברקוביץ, שגית זלוף נמיר, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון, לכל אחת ואחד הפרשנות משלו.

יאיר ברק

ותחילה לדבריה של האוצרת ענת גורל רורברגר: "כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר, בלי הצטעצעויות וללא עודפים של דמיון ורגש.

מירב שין בן-אלון

כששאלו אותי האמנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

אריה ברקוביץ
אסף אבוטבול

העבודות המוצגות בתערוכה נעות בתפר שבין הפשטה למושגי, הפשטה של קו, צבע, דימוי מרומז אך לא רק, שכן יש בחלקן גם "מלאות", במובן הבשרני, וגם הומור. עבודותיו של אסף אבוטבול חלקן, נוקטות בהפשטה של הכיסא למרכיביו הראשוניים וצמצום בצבעוניות, בצד עבודה שלו המנהלת שיח צורני ואף מושגי עם חלק מעבודותיו של יאיר ברק. בעבודה של יאיר ברק שעל אף המנעד שבין לבן/שחור ומה שביניהם יש בה מן החומריות והממשות באופן בשבו מבליחה הטקסטורה של הפדסטל לעין הצופה. המיצב של אריה ברקוביץ שנושא עמו עקבות זמן, החפץ שהופשט מהמשמעות המקורית שלו ונושא עמו "טון" חדש. צילומיה של שגית זלוף נמיר נושאים עמם עדות לדימויים בשרניים, גופניים מאוד, טעונים מאוד. בצילומיה של נורית ירדן יש מן המושגי, עבודות, בהן למילה, למשפט, ניתן תפקיד. רישומיה של מרב שין בן-אלון, בהם הקו הרזה הוא נושא המסר, מאופיינים בצמצום ובהומור, מקבריות ואף אבסורד.

שגית זלוף נמיר

כפי שכתבתי לעיל "שילוב בין המילים נושאות המסר לבין הדימוי, הוויזואליה. וכאן ברצוני לפרט: "סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי מעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י . תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו.[1] סוד הצמצום מעלה על הדעת גם את תרבות יפן – בתפיסה הזן בודהיסטית, האדריכלות שיש בה מן האיפוק, המקדשים העתיקים, המינימליזם המאפיין כל פרט ופרט כולל תרבות האוכל וסידור המרכיבים בצלחת… שירת הייקו, התיאטרון היפני והקליגרפיה…

נורית ירדן

ובאשר לפן הוויזואלי – המאה העשרים משופעת בתפיסות שיש בהן מן ההפשטה והקונספטואליות. בעשור השני של המאה העשרים הגיע האמן הרוסי קזימיר מלביץ להפשטה בעבודות האיקונות שלו "לבן על לבן", ריבוע שחור על לבן" ועוד ועוד. קומפוזיציה שמאופיינת בצמצום מרכיביה – הצורה והצבע, ואי-אפשר כמובן בלי פיט מונדריאן, והתנועות ששילבו ארכיטקטורה, עיצוב ואמנות ועוד דוגמת "הדה סטיל" והבאוהאוס. ו…רובנו זוכרים מן הסתם את האמירה של האדריכל מיס ואן דר רוהה ""Less is More.

ואי-אפשר בלי "הזרם המינימליסטי" שעלה בארה"ב ובאירופה בשנות ה-60 של המאה העשרים, וחלק ניכר מהתפיסה שלו היה התרסה כנגד הגודש והפרשנות הניתנת ליצירת האמנות (האיקונוגרפיה).

וכפי שכותבת גורל-רורברגר: "החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית  ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם 'התפלק' להם משהו נקי יותר כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות, חלקי משפט, הברות, מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות".

תודה לענת גורל-רורברגר על החומרים! ):


[1]  חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריאטואל, תל אביב, רסלינג, 2011.

בשיעוריה של פרופ' פדיה, והפוסט דוקטורנטים במרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התוודעתי לתורת האר"י, ולא רק…

דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

איה סריג, "ארון בגדים", אוצר: אוֹרי דרוּמר, בית האמנים ע"ש אלחריזי, תל אביב, 5.12.2020-22.10.2020

שלוש קבוצות של עבודות מוצגות בתערוכה "ארון בגדים" של האמנית איה סריג. עבודות המקיימות ביניהן הקשרי מדיה/מצע: עבודות על בד, ניירות שנלקחו מגיליונות של בורדה וצילומים עליהם עבדה. חלק מהעבודות נושאות אזכורים לעבודות מוקדמות יותר של סריג, עבודות בהן לכתב היד, לסימנים הקטנים שמשאיר המכחול, ולמשיכות המכחול האקספרסיביות יש תפקיד. אחרות מעלות על הדעת רשתות, קווי אורך ורוחב, בצד הצבעוניות בצהוב, כתום, אדום ואת הפער בין הנגלה לבין הנסתר. וישנה סדרה בת מספר עבודות קטנות בממדיהן המזמינות את הצופה להתקרב ולהביט מקרוב.

2Z3A5335

שם התערוכה "ארון בגדים" מעלה אזכורים לארון הבגדים הפרטי, ארון שעשוי להיות בו סדר, אך אפשר גם אי-סדר, ועשוי לרחוש סודות.

IMG_20201026_174506

בשיחה עמה בסטודיו שלה (2019) סיפרה סריג על השלבים בתהליך העבודה: מניחה את המצע (הבד) על הרצפה, ובמעין אקט "פולחני" סובבת סביבו, מגירה כתמי צבע. באקט זה יש מן המקריות. לאחר מכן תולה האמנית את הבד וממשיכה בפעולת הציור. חשוב לה ציינה למצוא איזון בין כל הדברים.

לדידי, אופן העבודה מעלה בזיכרוני את הפרקטיקות של ג'קסון פולוק, ואת נוהגו בדומה, וגם את האיזכור במודע או שלאו, את אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת. לדברי סריג: "הציור הוא מעשה נפשי-גופני של דברים שסיפרו לי ושלא סיפרו לי… הדברים המקופלים בפנים שיקבלו צורה, צבע, חיים".[1]

איה סריג,התמסרות,טכניקה מעורבת על קנווס,200-170,

IMG_20201105_110152

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודות בראשיתן מתחילות, כאשר צבע שחור מהווה משטח-הכנה לעבודה, אך לא מהות. גווני-הצבעים שאני משתמשת בהם: אדומים, חומים וצהובים, מזכירים לי את צבעי הבדים הססגוניים בשוק הבדים הבדווי בבאר שבע, שהייתי רגילה לשוטט בו – תחילה עם אמי לאורך הילדות; ולאחר מכן, בגפי, בתקופת הבגרות".[2]

2Z3A5333

בסדרת העבודות על גיליונות מגזין בורדה, הונחו הניירות על הרצפה, וטופלו בלכה ובחומרים נוספים, מה שאפשר דרגות שקיפות שונות. בעבודות אלה כשם שבעבודות בממדים קטנים ניתן לראות על מצע העבודות עקבות לקווים וסימונים, עדות לחלקי נייר גזרות בורדה שהושלכו אל הפח בסמוך לסטודיו של האמנית. סריג צילמה דפים אלו והמשיכה לעבוד על גבי הצילומים, סימון קווים, קיפולים, הצופנים אפשר סוד, ומנהלים שיח בין הפנים לחוץ. הדימויים שנוצרו מאזכרים מעין מפה של הנפש.

avi55927

avi55929

בסדרת הצילומים על נייר פוטוקופי, ממשיכה מתודת העבודה שלעיל; אף שכאן ניכר המעבר מן העבודות גדולות הממדים שיש בהן מן ה-grandeur של מחוות היד, אל עבודות אינטימיות בקנה מידה קטן, המצוירות על נייר. בעבודות אלו שיש בהן מן היופי והליריות, ניכרת תחושה של תלת ממד העולה בעין המתבונן בשל הקיפולים היוצרים שכבות. בקיפול, סידור, קווקוו.

2Z3A2538-cut001

 

IMG_20200831_200807

בשנות ה-60 אך גם בשני העשורים שלאחריהם רווחו גיליונות בורדה בבתים ובסלונים של תפירה. כל אשר חפצה נפשה/ו לתפור השתמש בגזרות הללו. וכך השימוש בהן "זלג" גם ליצירות אמנות.

2Z3A5323

התכתבות עם גיליונות בורדה, גזרות ועוד הפציעה בשדה האמנות הישראלי בשנות ה-80 וה-90. למשל, בעבודותיה המוקדמות של דיתי אלמוג, שאף הוצגו בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות (בהן ניתן היה למצוא גזרות של שמלות ועוד…).

בשיחה עמה בסטודיו אמרה סריג: מתחילה עבודה, יודעת מה רוצה לעשות, מה היד רוצה לעשות. רוצה אבל לא יודעת מה תהיה התוצאה. האיזון הפנימי בין כל הדברים, שכל הזמן מטרידים אותה ו"רצים בראש", החיפוש והגילוי הם חלק מתהליך העבודה.


[1] מתוך טקסט התערוכה, הדברים המקופלים בִּפְנִּים: על התערוכה "ארון בגדים" מאת האמנית איה סריג, אוצר: אורי דרומר. תודה לאיה סריג על הפגישה והשיחה עמה.

[2] טקסט התערוכה.