זיכרוניקה | אורלי עזרן, בית האמנים אלחריזי, תל אביב אוצרת מאיה קציר 25.5.2019-2.5.2019

IMG_20190521_121737.jpg

"זיכרוניקה", תערוכתה של האמנית אורלי עזרן מתייחסת למתח המובנה בין שתי צורות התייחסות אל העבר: זיכרון וכרוניקה.

הזיכרון שלט מקדמת דנא בחיי היומיום. במיתולוגיה היוונית מנמוסינה, אלת הזיכרון, אמן של תשע המוזות מוזכרת כמשקפת את חשיבותו של הזיכרון כסוכן של ידע.

הזיכרון כותבת מאיה קציר אוצרת התערוכה: "באופן בלתי נשלט ולעתים גם בלתי מפוענח, דולה מרשומות הנפש מקטעי תמונות, שברי אירועים, משפטים מבודדים ותועים, ומחבר אותם לכדי יצירה אחת שתפריה גסים ומפוררים. הכרוניקה, לעומתו, מאורגנת ורציונלית, פרשת את אירועי העבר על פי סדר התרחשותם בזמן האובייקטיבי, ואינה טורחת להבחין בין עיקר וטפל…"

IMG_20190521_121724.jpg

העבודות בתערוכה מוצגות כמיצב צילומי המבקש מאיתנו הצופים להתקרב ולהציץ על מנת לראות במה מדובר. בכך דומה הדבר לזיכרון המתעתע, האם אמת אנו זוכרים או שמא בדיה או בדיה למחצה. או כמו שהבחין מרסל פרוסט[1] בין זיכרון לא רצוני ומקרי, לבין זיכרון רצוני, אשר השכל שולט בו.

 

IMG_20190521_121832.jpg

בתערוכה מציגה עזרן סדרת צילומים שנבחרו מסרטי צילום שנשמרו אצל האמנית כשלושה עשורים, ונהרסו כתוצאה מהצפה. הצילומים שפותחו מסרטי צילום רטובים והודפסו על גבי פח מגולוון. עקב הצפה בסטודיו-מחסן של האמנית סרטי הצילום שהכילו את זיכרונותיה של האמנית משלושים השנים האחרונות ניזוקו. שאלה מעניינת עולה, האם מאגר הזיכרונות שלנו תלוי בגורם חיצוני, קרי הצילומים, וגם האם הצילומים שאנו בוחרים לשמור ומשמשים כמראה בזמן מעלים תמונת מצב אובייקטיבית.IMG_20190521_121757.jpg

עזרן בחרה דימויים ספורים אשר מציגים את שלבי הדעיכה של שלושה סוגי זיכרונות – דימויים יומיומיים, שקופיות המציגות יצירות אמנות קלאסיות וצילומי עבודות שלה משנים קודמות. בחלק מהצילומים נראה דימוי הזיכרון שנצרב רק כרמז, בעוד שבחלק הפך לצורות מופשטות לגמרי ואבד כליל.

[1] מרסל פרוסט, כרך א, תרגום: ה. ישורון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

 

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט

 

עופרי מרום, דַּרְדַּרִים, בית האמנים על-שם אלחריזי, תל אביב, אוצרת אירית לוין 25.5.2019-2.5.2019

IMG_20190521_130143

דרדרים, צמחי בר הצומחים להם פרא בשולי הדרך, מוצגים בתערוכתה של עופרי מרום בבית האמנים. הם מוצגים במרחבים עירוניים, בשולי הדרך או מנותקים מהקשר.

מיצב מרשים ובו רישומים רבים של דרדרים על פיסות עץ בפורמטים שונים "תופס" את עין המתבונן בכניסה לתערוכה. מנגד, מספר עבודות אקוורל בפורמט קטן של ה"ברקן הסורי". זן קוצים נפוצים אלה עם התפרחת בצבע סגול עז,  מוצג בעבודות יפהפיות בהן קוצי הבר נושאים את ראשם הצבעוני בגאון. על דימויים אלה אומרת מרום: "אני נותנת להם את מרכז הבמה ומאדירה את נוכחותם בסביבה". [1]

IMG_20190521_123727

לחומר ולטקסטורה של המצע המשמש את רישומי הדַּרְדַּרִים יש משמעות בתהליך העבודה: "לכל פיסת עץ יש חותם אישי, מעין 'טביעת אצבע'. הרישום הוא קצבי, שרבוט שצומח מתוך העץ ומתכתב עם הדגם הייחודי לאותו מצע" אומרת מרום.

IMG_20190521_130152

תקדימים לתיאורי דרדרים ניתן למצוא בעבודותיהם של ליאופולד קרקואר ואנה טיכו ואף אחרים. אמנים אלה שעלו ארצה מארצות בהן הדרדרים אינם מהווים "תבנית נוף מולדת", הרבו לפקוד את הרי יהודה, ולצייר את צמחי הבר המצויים בנוף ההררי הירושלמי. חלק מעבודותיהם לוו בהקשרים סמליים ומיתיים כאחד.

דימויי הדַּרְדַּרִים של מרום מנותקים מהקשרים סמליים, מהאור הארץ-ישראלי ומהמרחב הגאוגרפי. הם נרשמו וצוירו בידי האמנית מתוך התבוננות במודל וכפי שעיבדה אותם מזיכרונה. אירית לוין האוצרת כותבת: דימויי הדַּרְדַּרִים יוצרים שיח בין קו למצע, ומידותיו של ראשו של הדרדר נאמנות על פי רוב במידותיו לקוץ הצומח בטבע. האמנית מנתקת הצמח מהקשרו, ומעניקה לו תחושת משטור וחופש ברישום המהיר, בטשטוש ובמחיקה. עבודת הרישום המתומצתת בעט 'פיילוט' על מצע עץ, מעבירה תחושה של גולמיות, ראשוניות וסגפנות".

IMG_20190521_123517

"הדרדר קוצני ורך" אומרת מרום על תכונות מנוגדות של הקוץ המרתקות אותה – דיאלוג בין יופי, עוקץ  ורוך. דימוי הדרדר מהדהד את ילדותה  של האמנית בכפר, משחקי הקלפים של פרחי ארץ ישראל, ומגדירי צמחים וציפורים שהיו בספרייה הביתית.

 

[1] ציטוטים והתייחסויות נלקחו טקסט התערוכה, תודה

 

 

רות שלוס, "זווית ראייה אינטימית", אוצרת אירית לוין, בית האמנים, תל אביב, 30.3.2019-7.3.2019

התערוכה רות שלוס "זווית ראיה אינטימית" בבית האמנים כשמה כן היא. תערוכה בחלל קטן ואינטימי בו מוצגים דימויים שחלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, בעבודות על נייר, בפורמט הנע בין קטן לבינוני.

את עיני צדה עבודה קטנה ובה דמות שגבה אלינו ופניה אל האופק, אשר השמלה אותה היא לובשת והגלימה המכסה את גופה יוצרים מעין משולש עליו מרצד האור, ויש בו מן השקיפות ובה בעת הצבע כמסה אטומה. ומנגד הדימוי הנפלא של אישה שעלומיה חלפו, בפעולת איפור. ובדומה, שאר העבודות: דימויים שלאחר מלחמה, בית אבות והווי הקיבוץ.

2
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו וצבעי מים על נייר,32X38 ס"מ

כוחה של שלוס ביכולת ההתבוננות לצד מתן העדות וההכלה. ביד בוטחת רושמת ומציירת שלוס המוכרת כאמנית שכוחה באמירה חברתית ופוליטית כאחת – תמות העוסקות בנושאים אוניברסליים: אימהות, זיקנה, אנשים עמלים, דיוקנאות, נופים ועוד.

אירית לוין האוצרת כותבת: "יצירתה של רות שלוס נושאת אופי חברתי-פוליטי המתעד את הקורה סביבה. פעילותה האמנותית במהלך השנים היא תגובה ישירה למתרחש – לעוולות החברה, לחלשים ולנידחים בה – צו השעה באותה עת. עבודותיה המצוירות בקו רישומי ווירטואוזי מנקודת מבט אנושית, הן כעין סיסמוגרף של חברה, זמן ומקום".

רות שלוס- בית אבות.jpg
רות שלוס, "בית אבות", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X60 ס"מ

התערוכה מתמקדת במספר תמות: הווי הקיבוץ; מלחמה; זִקנה המאפיינים את יצירתה של שלוס במשך השנים.

הווי הקיבוץ – שלוס הייתה בין מקימי קיבוץ להבות הבשן והתגוררה בו בשנים 1944–1953 (למעט שנתיים בפריז). היא תיעדה את החיים בקיבוץ – הנוף האנושי, הסביבה והטבע הקרוב. בשנים אלו יצרה בעיקר ברישום, ושיקפה את ההוויה היומיומית במקום.

בתערוכה מוצגים סקיצות ורישומים של אנשי הקיבוץ בחדר האוכל ובאספות הקיבוץ, תיאורים המאופיינים ברישום עדין בעט הציפורן. הדמויות, הן אלו המוצגות כדיוקן קבוצתי בחדר אוכל והן אלו המוצגות בעת מלאכת הסריגה, נטולות סממנים אישיים.

"אני ציירתי ממה שהתרשמתי מהסביבה […] כשהייתי חברת קיבוץ ראיתי את הנוף שם והחיים שלנו […] תמיד רציתי לתאר את החיים, החברה והאדם".[1]

מלחמה – מראות ומוראות המלחמה מופיעים בעבודותיה של רות שלוס משנת 1948. בעבודות אלה שהושפעו מתצלומי אמנות ומדימויים בתקשורת מופיעה שלוס כמתעדת בעלת אמירה הומניסטית ואמיצה. נופים זרועי הרס, תוצאות המלחמה, פליטות, שבי, עוצר, כל אלה מופיעים ביצירתה בקול צלול ונחרץ וללא חת. כוחן של העבודות של שלוס הוא בתגובה המידית שלה והצגתן בסמוך לזמן בו אירעו האירועים; עדות מקומית, מוחה על השלכות המלחמה על שני הצדדים.

RS014.jpg
רות שלוס, "אינתיפאדה ראשונה", דיו וצבעי מים על נייר, 23X16 ס"מ

זִקנה – זקנה על השלכותיה השונות מופיעה בהרחבה ביצירתה של שלוס בין השנים 2009-1993. גם כאן בדומה לתמות אחרות בהן הרבתה לטפל, לעין המתבוננת שלה תפקיד חשוב. שלוס נהגה לבקר חברת משפחה בעת ששהתה בבית אבות. ביקור יומיומי שתוצאותיו ,תיעוד דיירי המקום, חייהם ומצוקות היומיום. אופן הצגת הדמויות הנו במנעד של רגשות: בדידות קיומית בצד עליבות, הגוף הדואב והכואב וחוסר האונים.

RS004
רות שלוס, "ללא כותרת", אקריליק על נייר,32X40 ס"מ
RS015.jpg
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו מדולל ואקריליק על נייר, 33X22 ס"מ

המצע לעבודות המוצגות בתערוכה הוא נייר צילום, המשמר את אותות הזמן החולף, תהליך שתוצאותיו הנראות על פני הדף, מנהלות דיאלוג מעניין בעיקר עם העבודות העוסקות בזיקנה; במה שהזמן מעולל, אך גם ברצון הקיים בכל עת לשמר על תאוות החיים, רצון הניכר בעבודות המציגות נשים מתאפרות או מתבוננות במראה. נשיות בכל עת ובכל גיל!

רות שלוס- זקנה מתאפרת.jpg
       רות שלוס, "זקנה מתאפרת", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X47 ס"מ

[1] יובל בן שלוש, מתוך "ראיון עם האמנית רות שלוס", 2.3.95  – מצוטט בדף התערוכה.

 

ענת גרינברג C'EST FEMME תערוכה, בית האמנים, תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ פתיחה 25.10.2018-17.11.2018

2Z3A3956.jpg

הכניסה לחלל התערוכה C'EST FEMME של האמנית ענת גרינברג מאתגרת את העין; עבודות צבעוניות, פתייניות, אך במבט מקרוב מפתיעות. אישה, גבר? סוגות מגדריות, פֶטיש!

הגבר המכסה חושף את פניו בבד הצבעוני, הינו היחיד היוצר עמנו הצופים קשר עין. שאר העבודות עוסקות בהסתרה, בקיטוע, בנראה ובלא נראה ומה שמדומיין מעבר לכך.

אז מהם יחסי הכוחות בעבודות המוצגות?

הגבר המכסה לא מכסה את פניו במעין קריצה שלפחות לי מזכירה כמי שגדלה על סרטים תורכיים, הודיים וערבים בקולנוע "זוהר" דאז את עלמות החן המפלרטטות, מפלרטט עמנו הצופות/ים, או שמא זו קריצה לגבריות בסרטים הוליוודיים ממחצית המאה העשרים?

2Z3A3970.jpg

מבט בעבודות מגלה כאמור דגש על הקיטוע, על חלקי גוף – ידיים, רגל, למשל עבודה בה יש מיחבר בין יד (גברית?) המחזיקה פַּטִּישׁ וממסמרת פיסת בד העוטפת רגל נשית על עקב חד. אזכורים פאליים במובהק העולים מתוך התבוננות בעבודה

כפות ידיים  נשיות, לק אדום, ביצירה בעלת ממדים ניכרים תופסת את תשומת הלב הן בשל הדגש על ידיים ענקיות במעין העמדה של תפילה, בקשה? והן בשל אופן העמדת העבודה בחלל התערוכה.

2Z3A3957

וישנה עבודה המציגה כפות רגליים מבצבצות בזווית המעלה על הדעת הקצרות מנייריסטיות מהמאה ה-16 באיטליה, שהצבעוניות החומה בהירה המאפיינת מתכתבת עם מקטעים בשמיכה וברקע, ומעלות תהייה, רגלי אישה, גבר? קוויריות?

2Z3A3972.jpg

האוצר אריה ברקוביץ כתב: "סדרת הציורים החדשה שענת גרינברג מציגה בבית האמנים בתל אביב, עוסקת בבדיקת גבולות המגדר. בציוריה ענת בודקת את יחסי הכוחות בטבע האדם: גבריות מול נשיות, נעורים מול בלות, חיים ומוות נוכח ונעדר. ובהמשך: מדי פעם ענת מגדילה במכוון, פרטים מתוך הדימוי האנושי עד כדי תקריב מיקרוסקופי שחושף אמיתות בלתי צפויות של הגוף האנושי שהופך בידה המיומנת של האמנית לחידה שדורשת פענוח" .

שם התערוכה C'EST FEMME מעלה על הדעת אמני דאדא – כמרסל דושאן ומאן ריי, אך גם אמנים סוריאליסטים דוגמת רנה מגריט ביצירתו Ceci n'est pas une pipe, ואף הקשרים לשירה. מרסל דושאן עסק ביצירותיו בארוטיות ובמכונה כטומנת בחובה משמעויות ארוטיות. וישנם כמובן הצילומים המפורסמים שלו עצמו ושל מאן ריי ידידו "רוז סה לה וי" כפורטרטים המתכתבים עם נשיות ועם דו-מיניות, אך גם קריצה לאלטר אגו שיצר דושאן – רוז סלאווי באזכור ל "Eros, c'est la vie" (ארוס, אלה הם החיים), אך גם למסה בשם Marcel Duchamp: Eros, C'est La Vie: A Biography.

הציורים בתערוכה מצוירים בצבעי אקריליק מדוללים והינם בממדים שונים.

קרדיט צילום אלה אורגד

ורדה סאנד – "דיוקן" בית האמנים תל אביב, אוצרת: אירית לוין 27.9.2018-20.10.2018

20180927_115724.jpg

בתערוכה דיוקן – "על חיות ואנשים" מציגה ורדה סאנד סדרת דיוקנאות של כלבים, חתולים ודמויות נשים וגברים בממדים קטנים. סאנד מציגה את מושאי ציוריה בזווית ראייה שונות, לעתים הדיוקן  (דמות אישה או בעל החיים) ממוקם במרכז הציור, תופס את מרביתו של המצע, לעתים נפנה אל הצד. בדיוקנאות המוצגים המבט פונה אל הצופה בעיניים פקוחות לרווחה בדרך המאזכרת ציור דיוקן בן אנוש, ולעתים בדרך שיש בה מן "ההתפנקות" בדיוקנאות החתולים. בעלי החיים מתוארים בנטורליזם נפלא.

20180926_110257.jpg

בטקסט התערוכה נכתב: "הדיוקנאות המוצגים בתערוכה זו מתמקדים במספר מבטים, מספרים כמה הבעות, ותוהים על מידת ההאנשה הטמונה בייצוג מקביל של בעלי חיים ובני אדם.

20180926_110040.jpg

על פיסות עץ ונייר, בעבודות שמן אישיות, מחליפה הציירת את נופיה רחבי האופק בנופי סביבתה המיידית – רשמים קטנים של התחברות אוהבת והתבוננות בסובבים אותה, ושל ניסיון לפענח את הקרבה האינטימיות והזהות, בין ההולכים על שניים ועל ארבע".

1.jpg

דיוקנאות הכלבים המוצגים בתערוכה הינם של כלבים השייכים למשפחתה של סאנד, ולחברים קרובים. הפורטרטים הנשיים הם של בנותיה של סאנד. דיוקן נוסף מתאר את אחותה מיה.

IMG_0381.jpg

אדית.jpg

בסוגה פורטרט (דיוקן) ניתן למצוא מספר קבוצות: דיוקן, דיוקן עצמי, דיוקן של קבוצה.

בעבר קודם המצאת הצילום –

– דיוקן שימש ככלי להצגת עוצמה – בן מלוכה, איש כמורה, בורגנות גבוהה ועוד. פורטרט המשמש כעדות לזהות מקצועית, מעמד וכדומה.

– דיוקן ככלי להצגת המצויר/ת כפוטנציאל לשידוך.

– דיוקן כמשמר זהות וכעדות להיותו של אדם בן המקום והזמן.

– דיוקן עצמי שימש כאמצעי לייצוג בניסיון לתפוס את מהותו/ה החיצונית (מעמד, עושר…)  או הפנימית או שניהם יחדיו של המצויר/ת.

– דיוקן של בעל חיים, הן כחית מחמד, כמייצג את האדם שהינו הבעלים שלו, והן כיצור פראי בטבע: כלב, סוס, נמר ועוד.

– דיוקן יכול להיות דיוקן של חפץ כלשהו, פריט אישי העשוי לסמן ולסמל את האדם שאליו הוא משתייך, את מהותו, נטיותיו.

יש לציין שכל הנאמר לעיל בנוגע לעבר רלוונטי גם לימינו בדיוקנאות צילומיים למיניהם

תיאורי דיוקן של כלבים מופיעים בציור ובפיסול כאחד. ברצוני להתייחס בקצרה למספר תיאורים מעין אלה. תיאורי כלבים רווחים בעת העתיקה בציורי קיר ובפיסול (מצרים, יוון, רומא, לעתים קרובות נושאים עמם משמעויות של מעבר בין תחום ארצי למטפיסי, משמעויות של פולחן ועוד. אנו מוצאים כלבים מוצגים בתיאורי נופים, בסצנות מלחמה או בסצנות ציד למיניהן, למשל ציורו של פיזנלו, "סצנת ציד עם כלבים" (החזון של אוסטציוס הקדוש), 1438-1442, הגלריה הלאומית, לונדון. בעוד שהכלבלב המוצג בציורו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני", 1434, גלריה לאומית לונדון,[1] מתואר כחלק מן המערך הביתי.

800px-Jan_van_Eyck_009.jpg

כלבים מתוארים בספרות. בסדרת איורים ל"כלב חוצות" ספרו של שמואל יוסף עגנון, מתאר אביגדור אריכא את הכלב 'בלק' ברמות שונות של תיאור והפשטה, שכפי שסיפר בזמנו עשה זאת מהדמיון למרות שהיה לו אוצר דימויים גדול בעקבות אלבום שלם של רישומי הכלב של ט כרמי שנמצא אצל אלמנתו, תמרה ריקמן.[2]

ולסיום, שאלה מהותית בנוגע לתיאורי דיוקן – האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? נראה שאכן.

תודה לאוצרת אירית לוין על חומרי תערוכה מענגת עין זו.

[1] Cultural depictions of the dog, from Wikipedia https://en.wikipedia.org/wiki/Cultural_depictions_of_the_dog

[2] מרדכי עומר, כלב חוצות מאת שמואל יוסף עגנון ואיוריו של אביגדור אריכא, בית עגנון בירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010, עמ' 24.

זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר