יוסף שליין – יוסל ברגנר, על יונקים וציפורים, תערוכה, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, אוצרת אירית לוין, 16.11.2019-24.10.2019

13.jpg

 

בחלל הגלריה בבית האמנים מוצגים פסלים ורישומים של יוסף שליין, יונקים, ציפורים וגם דמויות אדם בדיאלוג ובהרמוניה עם שלוש עבודות של יוסל ברגנר. עבודותיו של שליין, פסלים ורישומים כאחד, תמציתיות, ובחלק מהרישומים המוצגים היונק או הציפור מוצגים  בקו אחד או שניים בלבד.4

במפגש עמה סיפרה אירית לוין על שיתוף הפעולה בין שני היוצרים, שתחילתו בחברות קרובה ורבת שנים בין השניים (השניים הוצגו בתערוכה שעסקה בבעלי חיים ובעיקר בציפורים, בבית האמנים, ירושלים, 2001). יוסל ברגנר האמן והאדם! נהג לשתף פעולה ולטפח אמנים, וכך גם בנוגע לעבודותיו של חברו שליין, אנטומולוג, פרופ' לפרזיטולוגיה, המפסל מצעירותו. 16.jpg

במבט ראשוני התחושה שעולה מפסלי החיות של שליין, היא השראה מרוח הפיסול ה"כנעני", הן זה שרווח במקומותינו בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך גם באנלוגיה לפיסול הכנעני הקדום. הפסלים נוצרו במגוון חומרים: עץ, אבן, ברונזה, אפוקסי ועוד. מבטו החוקר של שליין, הידע שרכש בנושא זה בעת שהותו בשטח, במדבר ובצפון הארץ והקשר העמוק לטבע, לחי ולצומח, ניכרים בעבודות.22.jpg

"פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית". כתבה דורית קדר. "הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק […] עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט. בד בבד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת".[1] 11.jpg

"כשאתה מתבונן בפסלי החיות של יוסף שליין אינך יכול שלא להבחין ברגישותו לאינסטינקטים הפועלים בבעלי החיים האלה, וביכולתו לתרגם אותם ולתת להם צורה בחומר".[2]

ואכן בעבודותיו לוכד שליין את מהותה של החיה, את המתח בין תנועה לקיפאונה, את דריכות הגוף בעת יציאה לטרף, מגננה ומלכוד, את השאגה הכלואה הבאה לידי ביטוי בפה הפעור במעין יללה. היכרותו של האמן עם אנטומית הגוף אף היא ניכרת ביצירה – פירוק ובנייה אנליטית קפדנית של שלדיות הגוף, מבנהו ויציבתו.

יצירותיו של יוסל ברגנר מסדרת "חפצים כועסים" משנת 2001 הוצגו בעבר בתערוכה המשותפת לשליין ולו בבית האמנים ירושלים – רישומים על בד, מרביתם בפחם, שצוירו בתגובה על עבודותיו של שליין.IMG_20191113_125534.jpg

"מאחורי הדימוי החזותי מסתתר תמיד ה"מחקר" של ברגנר בנושא נפש האדם, אין דבר שקשור בהתנהגותם של בני אדם שאיננו מסקרן ואיננו נבחן בדקדקנות […] אם כי מתוך אמפתיה אנושית במעבדת הנפש שלו."[3] IMG_20191113_125629.jpg

בסדרה הצייר נוטל ממאגר הדימויים המוכר שלו – חפצים חסרי בית וציפורים הנמצאים בתנועה ובסחרור, חגים סביב חפץ אחד במרכז הקומפוזיציה לקראת התנגשות צפויה. דרך דימויים אלה ברגנר מתעד את עצמו בסביבתו.IMG_20191113_130511.jpg

חיותיו של שליין שונות מבעלי הכנף האבודים והמסויטים של ברגנר, ומפנות מקום להיכרות בחיה ללא האנשת יתר.IMG_20191113_130542.jpg14.jpg

תודה לאירית לוין, על המפגש ועל חומרי התערוכה

 

 

 

 

 

[1] דורית קדר, "חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת," על המשמר",  17.02.92.

[2] כרמלה רובין, יוסל ברגנר: רישומים על בד; יוסף שלין: פסלים (קטלוג התערוכה; ירושלים: בית האמנים, 2001). אוצרת: אירית לוין.

 

[3] רובין, שם.

4.jpg

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

לאו קונטיני למפרונטי, מבוך קיומי של זאב בודד, בית האמנים על שם זריצקי תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ עד 27.7.2019

img539.jpg
הג'סטה, 1986

התערוכה המרשימה של האמן לאו קונטיני למפרונטי עוסקת במגוון תמות ומדיה, ונעה בין עיצוב לאמנות, ובין דו-ממד לבין תלת ממד.

ArtScan_LC_6_CMYK.jpg
דיוקן עצמי בחדר אמבט, 1986

בתערוכה, רישומים, ציורים ואובייקטים, המעניקים ביטוי לעשייתו רבת השנים במדיה השונות וחפצי יודאיקה.

סיור בתערוכה מגלה אמן מיומן, המתאפיין ביכולת טכנית מרשימה. בביקורת לתערוכה הקודמת של קונטיני, כתב האמן והמבקר רפי לביא: "יש בציור של קונטיני משהו אירופי עם קורטוב של דרום אמריקה. זה מתבטא בצבעי האדמה, באפורים ובמיקוד של הצורות באמצעות הדגשת הקונטור. לציורים יש מעט מן הצילום. תפיסת המציאות כבדרך של פריים, והתמקדות בקטע ממנה, כמו צלם המתבונן על העולם דרך מסגרת".

img540.jpg
פיגום באידלסון, 1989

קונטיני במקור מהנדס גרעין, זנח קריירה זו לטובת האמנות הפלסטית. בעבודותיו הוא  מביע את היכולות הטכנו-מדעיות שלו בעיקר ב"אל פסלים". בחלק מהציורים (לא בכולם) הוא משלב התערבויות מסיביות וזאת במטרה ליצור אשליה של תלת ממד של החפצים המוצגים בהם: הוא עוטף אותם בכתמים כהים, פסאודו-עיגולים בקוטר מקרי, שלא נוגעים אחד בשני. צורת הכתמים הולמת את עמדתן על המעטפת מבחינת פרספקטיבה, ויוצרת אשליה של תלת ממד בעיני המתבונן.

img536.jpg
עפרון צייר, 2000

ארוטיקה, מהווה עיסוק נוסף הרווח בעבודותיו של קונטיני. האמן מציג נאהבים בתנוחות אינטימיות, יוצר שפה אישית המורכבת מפרספקטיבות וזוויות מבט מיוחדות, הקצרות ותקריבים האופייניים לצילום.

בפער שבין מציאות לייצוג, ישנו חיפוש נחוש אחרי הפליאות והשאלות שניתן עדיין להפיק מיצירת אמנות. חיפוש זה בא לידי ביטוי ביצירתו בגישה שיש בה מן החקר, בה מבצבצת מצד אחד הכשרתו כפיזיקאי גרעיני ומצד שני, הערצתו לליאונרדו דה וינצ'י החוקר.

לדידי ניכרת גם השפעה של אמני המטפיזיקה קרלו קארה לדוגמה, אף שגו'רג'יו דה קיריקו היה זה שהחל בכך) שפעלו באיטליה בתחילת המאה העשרים, בעיקר בציורי הפנים, "דלתות" ו"אלגרו-אנדטה, אלגרו" בדגש על מרחבים שיש בהם מן תחושת האי-נוחות באשר למתרחש, לתהייה איפה מתקיימים חללים אלה, לאן הם מובילים, באיזו נקודת זמן אנו מצויים…

ולבסוף, עבודות "הסריגים" שיש בהן מן תעתוע העין, הטקטיליות, התחושה הממשית, והן נושאות בחובן את זיכרון הגוף שלבש או לובש אותם.

img542.jpg
גיזת הזהב, 1987
img543.jpg
אלגרו-אנדטה-אלגרו, 1986

המכון האיטלקי לתרבות, בשיתוף בית האמנים בתל אביב, מקדיש לאמן ליאו קונטיני למפרונטי, לרגל 80 שנותיו, תערוכת יחיד גדולה המסכמת לעשייתו רבת השנים במדיות השונות

 

מקטלוג התערוכה

תודה לדפנה גרף על הדימויים

 

העין והרוח כרמלה אלדר אוצרת ורה פלפול בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, עד 27.7.2019

IMG_6318s

תעתוע עין וגיאומטריה שורים יחדיו בתערוכת עבודותיה של כרמלה אלדר, "העין והרוח". וכבר נאמר יצירות אמנות אינן מראה, אך בדומה למראה המשקפת, לעתים משנה צורה, מתקיים דיאלוג, לעתים של אשליה, לעתים חזות של מציאות אחרת, חדשה.66119183_10156208883105927_4797680543548309504_n

עבודותיה של אלדר בתערוכה נעות בין מציאות מתעתעת, זיהוי של סדר פנימי הקיים בכל פרט מהטבע ובדומם, ולעתים בעבודות היד המציירת מורה על נטייה לביטוי חופשי יותר. צבעוניות שיש בה מן המתכתיות והמונוכרומטיות הניכרת בעבודות שיש בהן מן האשלי, ומעבר לצבעוניות עזה יותר בעבודות בהן ניכר כתב היד החופשי.

3s 47x39.5.jpg

נקודת מוצא נוספת בעבודותיה של אלדר היא גיאומטריה. בימי הביניים, היתה הגיאומטריה אחת משבע האמנויות החופשיות Septem Artes Liberales, מקצוע אחד מני מספר שנתפסו כהכרחיים לעוסקים בידע באותה עת. בשיעורי מבוא בחוג לאוניברסיטת תל אביב דאז, הן של ימי הביניים והן של הרנסנס, נהגו לשנן באוזננו באשר לטריוויום (דקדוק, רטוריקה ולוגיקה), והקוודריום (אריתמטיקה, גיאומטריה,[1] מוזיקה ואסטרונומיה).

עיסוק במתמטיקה ובגיאומטריה נלווה לאמנויות. כולנו מכירים את עיסוקיו של ליאונרדו דה וינצ'י בתחום, אך יש לזכור דמויות נוספות, ביניהן הנזיר הפרנצ'יסקני לוקה פאצ'ולי (1517-1445 בקירוב) שנודע בחיבוריו בתחום, וביניהם "על הפרופורציה האלוהית"[2]

dodecahedron-from-de-divina-proportione-by-luca-pacioli-published-1509-venice_u-l-o3dkh0(4)
ממאמרו של Renzo Baldasso,  לעיל

IMG_6321.jpg

ורה פלפול אוצרת התערוכה כותבת: "בחיפושיה אחר דרך לבטא את הניגודיות והחפיפה, המתקיימות בעת ובעונה בין שני הפכים אלה, וכדי לתמצת ולפשט את המראות והצורות מצאה אלדר בגיאומטריה מענה מושלם.

תוך כדי תהליך העבודה עלו משמעויות נוספות: על האשליה האופטית ואשליה של מציאויות חיים בימינו. העבודה הגיאומטרית, המורכבת והעשויה בקפידה ותוך שימת לב לדיוק בהנחת הקווים והצבע, החלה להוות עבורה, מטפורה לתחושות הביטחון והיציבות המדומות של האדם.

ככל שהעמיקה בתהליך, החלו הקווים הגיאומטריים לפשוט צורה, להשתחרר ולקבל ביטויים של קוים חופשיים. בעוד שהעבודות הגיאומטריות מתנסחות תוך שימוש בצבעוניות עזה ומגוונת, ואף יוצרות אפקט של תעתוע אופטי, הרי שהעבודות החופשיות יותר, נותרות מונוכרומאטיות". [3]

6s 35x35.jpg

*שם התערוכה נלקח מכותרת המסה של הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח (1961)

 

[1] גיאומטריה היא חקר המספרים במרחב.

[2]  Summa de Arithmetica, Geometrica, Proportioni et Proportionalita, 1494 in Renzo Baldasso, Portrail of Luca Pacioli and Disciple: A New, Mathematical Look, Art Bulletin, March-KJune, 20110, vol. XCII

[3] הציטוט מטקסט התערוכה.

דיוקן: אם אוצרות ומחקר: אירית לוין, ד"ר דורית קדר, בית האמנים, אלחריזי, תל אביב 29.6.2019-6.6.2019

 

איריס איריסיה קובליו.jpg
איריס איריסיה קובליו, "אימא", 2017, אקוורל בתוך פנקס, 12X15 ס"מ
Mothers_IMGs-019-TirzaU-01
תרצה אולמן, "אימא על ערש דווי", 1982, רישום בעפרון ועט על נייר, 2115X ס"מ

 

IMG-20190621-WA0002.jpg
אירינה כרכבי, "מאגי", 2015-2016,שמן על בד 54X80 ס"מ ( צילום: יפים שקולניק)

התערוכה הקבוצתית המוצגת בבית האמנים תל אביב, מציעה מבט אינטימי דיוקן אימהות שיצרו אמניות, נושא שנפוץ פחות באמנות המקומית.[1]

אלחנדרה אוקרט.jpg
אלחנדרה אוקרט, "טול", 2019, אקריליק דיו עפרון ופיגמנט על נייר
חגית שחל.jpg
חגית שחל, "אימא", 1984, אקריליק על נייר, 100X70 ס"מ
חיה גרץ רן - אימא חלוצה.jpg
חיה גרץ-רן, "אימא חלוצה", שמן על בד,80X25 ס"מ כל עמודה(צילום: בועז לניר)

הדיוקן – ייצוג דמות (פורטרט בלעז) מופיע בתת תמות שונות – דיוקן מוזמן  ע"י אנשי אצולה, כמורה, בורגנות גבוהה ועוד (נוהג נפוץ בין המאות 15 עד למחצית השנייה בקירוב של המאה ה-19), קודם המצאת המצלמה, אך גם לאחר מכן בשלהי המאה ה-19 ועד ימינו אנו. דיוקן עצמי בו האמן מנהל דיאלוג עם דמותו המשתקפת על מצע הציור או במדיה אחרת – פיסול, צילום, וידיאו וכדומה. דיוקן עצמי מוסווה או מבוים, שניכרת בו מחד הרצון לחשיפה עצמית, ומאידך הצורך באנונימיות ובפרטיות. הצייר והמודל, ודיוקנאות קבוצתיים. מעבר לכך ניתן למצוא סוגי דיוקן שונים- דיוקן אידאליסטי, ריאליסטי, סטירי, אקספרסיבי, הומוריסטי – קריקטורות.

חנה סהר - אמא.jpg
חנה סהר, "ללא כותרת" מתוך הסדרה "אשלון ביוטי", 2010, צילום דיגיטלי הדפסת ארכיב על נייר פיין ארט, 38X49 ס"מ
לינדה טאהא -.JPG
לינדה טאהא, "פרידה", 2019, אקריליק על בד
למיס שחות -.jpg
למיס שחות, "אימא אימא", 2019, דימוי רקום על בד, 40X30 ס"מ

דיוקנאות המייצגים אם ובנה או בתה מופיעים אף הם לרוב ביצירות אמנות. לעתים כדיוקן ייצוגי של משפחות אנשי מלכות ושררה ולעתים בשל הרצון להציג דימוי של קרבה ואהבה בין אם לצאצאיה, ובנצרות בייצוגים דתיים של המדונה ובנה.

מיכל רכטר לויט - אמא.jpg
מיכל רכטר לויט, "אימא שלי", 2018, שמן על נייר, 30X21 ס"מ
מירה צדר -.jpg
מירה צדר, "אימא ואני", 1988, שמן על נייר

בתערוכה  נקודת המוקד היא כאמור דיוקן האם כפי שהאמניות המוצגות בתערוכה בחרו לייצג.

נורית גור לביא - ערב (2).jpg
 נורית גור לביא, "ערב", 21.1.2013, עפרונות צבעוניים על נייר, 21X28 ס"מ
נעמי טנהאוזר - חלומות קליפורניה (3).JPG
נעמי טנהאוזר, "California Dreaming", 2019, פלסטלינה על דיקט, 31X21 ס"מ

התערוכה הנוכחית כותבות האוצרות עוסקת בפן ייחודי מתוך נושא האימהות הרחב – דיוקן האם – לרוב של אם האמנית על ידי בתה. עבודות האמנות זימנו אפשרות לקרבה ודיאלוג בין האמניות לאימן, או היוו אמצעי ליצירת חיץ ומרחק. ההתייחסות לנושא אף היא רבת פנים: היא נמשכת לאורך שנים רבות, נוגעת בנושא כביכול בנגיעה קלה וברפרוף, מתעדת מתוך סביבה מוכרת.

עדנה אלשטיין - אמא.jpg
עדנה אלשטיין, "אימא", 2019, עיפרון וצבע מים, 34X33 ס"מ

האמניות יצרו במספר דרכים – מול מודל חי, מהזיכרון, רישום בהיחבא, ישיר או עקיף – ובטכניקות מגוונת: סקיצות, רישום, אקוורל, שמן, אקריליק, תצלום, רקמה, פלסטלינה ותבליט.[2]

עטרה איתן - אמא (1).jpg
עטרה איתן , "דברי אלי, אימא", 2019, צילום דיגיטלי, 17×35 ס"מ
רות שלוס - דיוקן אם (2).JPG
רות שלוס, "דיוקן דינה שלוס", 1948, צבע מים על נייר, 38X27.5 ס"מ

את התערוכה מלווה קטלוג ובו מאמר התערוכה ושירה מאת ד"ר דורית קידר

רחל אורי ימפולר - הזמן במעופו לאחור.jpg
רחל אורי ימפולר, "הזמן במעופו חזרה", 1991, עפרון, גרפית, ואקריליק לבן על בד, 10080X ס"מ
רעות פרסטר 1.jpg
 רעות פרסטר, "אימא כפול שלוש", 2001, צילום מחורר

תודה לאירית לוין על הקטלוג

שרה כץ (1).jpg
שרה כץ, ״אימא״, 2018, שמן על בד.

[1] שתי תערוכות קבוצתיות עיקריות עסקו בעבר בנושא מורכב זה כייצוג אימהות:

  • "הו – מאמא, ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", 1997, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, אוצרות: יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב. התערוכה עסקה בהרחבה במושג האימהות, כפי שחוו אותו אמנים מקומיים עכשוויים.
  • "אי-מהות", 2011, גלריה גרשטיין, תל אביב, אוצרת: נורית טל-טנא. בתערוכה הציגו אמניות דימויים שעסקו בדיכאון אחר לידה.

[2] אירית לוין, טקסט התערוכה

זיכרוניקה | אורלי עזרן, בית האמנים אלחריזי, תל אביב אוצרת מאיה קציר 25.5.2019-2.5.2019

IMG_20190521_121737.jpg

"זיכרוניקה", תערוכתה של האמנית אורלי עזרן מתייחסת למתח המובנה בין שתי צורות התייחסות אל העבר: זיכרון וכרוניקה.

הזיכרון שלט מקדמת דנא בחיי היומיום. במיתולוגיה היוונית מנמוסינה, אלת הזיכרון, אמן של תשע המוזות מוזכרת כמשקפת את חשיבותו של הזיכרון כסוכן של ידע.

הזיכרון כותבת מאיה קציר אוצרת התערוכה: "באופן בלתי נשלט ולעתים גם בלתי מפוענח, דולה מרשומות הנפש מקטעי תמונות, שברי אירועים, משפטים מבודדים ותועים, ומחבר אותם לכדי יצירה אחת שתפריה גסים ומפוררים. הכרוניקה, לעומתו, מאורגנת ורציונלית, פרשת את אירועי העבר על פי סדר התרחשותם בזמן האובייקטיבי, ואינה טורחת להבחין בין עיקר וטפל…"

IMG_20190521_121724.jpg

העבודות בתערוכה מוצגות כמיצב צילומי המבקש מאיתנו הצופים להתקרב ולהציץ על מנת לראות במה מדובר. בכך דומה הדבר לזיכרון המתעתע, האם אמת אנו זוכרים או שמא בדיה או בדיה למחצה. או כמו שהבחין מרסל פרוסט[1] בין זיכרון לא רצוני ומקרי, לבין זיכרון רצוני, אשר השכל שולט בו.

 

IMG_20190521_121832.jpg

בתערוכה מציגה עזרן סדרת צילומים שנבחרו מסרטי צילום שנשמרו אצל האמנית כשלושה עשורים, ונהרסו כתוצאה מהצפה. הצילומים שפותחו מסרטי צילום רטובים והודפסו על גבי פח מגולוון. עקב הצפה בסטודיו-מחסן של האמנית סרטי הצילום שהכילו את זיכרונותיה של האמנית משלושים השנים האחרונות ניזוקו. שאלה מעניינת עולה, האם מאגר הזיכרונות שלנו תלוי בגורם חיצוני, קרי הצילומים, וגם האם הצילומים שאנו בוחרים לשמור ומשמשים כמראה בזמן מעלים תמונת מצב אובייקטיבית.IMG_20190521_121757.jpg

עזרן בחרה דימויים ספורים אשר מציגים את שלבי הדעיכה של שלושה סוגי זיכרונות – דימויים יומיומיים, שקופיות המציגות יצירות אמנות קלאסיות וצילומי עבודות שלה משנים קודמות. בחלק מהצילומים נראה דימוי הזיכרון שנצרב רק כרמז, בעוד שבחלק הפך לצורות מופשטות לגמרי ואבד כליל.

[1] מרסל פרוסט, כרך א, תרגום: ה. ישורון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

 

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט