מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות,  איה סריג, ענת גרינברג, אילנה סטרלין, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, 1.10.2022-8.9.2022

בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות", פרי שיתוף פעולה ממושך בין האמניות איה סריג וענת גרינברג, והסופרת והפסיכותרפיסטית אילנה סטרלין לבין האוצר אורי דרומר, נחשפים הבאים בשעריה לעשייה בה חברו עבודות אמנות ועבודת טקסט – קול וסאונד.

העין, ובמקרה הזה עיני שלי הצופה, מתבוננת, נעה בין העבודות: ציור בקנה מידה ניכר בעבודותיה של ענת גרינברג, רדי מייד מטופל וקולאז' בעבודותיה של איה סריג, הטקסט מכמיר הלב וקולה של אילנה סטרלין ועבודת הסאונד של נגה שליט גליק. 

במרכז, הכיסא המטופל של איה סריג, ומנגד, הציורים של ענת גרינברג, מבט אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

מספר חושים ניכרים באימפקט שהם יוצרים אצל המבקר בתערוכה זו: חוש הראיה, חוש השמיעה וחוש המישוש.[1] החומריות הניכרת בכיסאות השבורים ומחוברים לכדי חדש, לעומת העידון של הפלטה הציורית והטקסטואליות, הטקסט והאודיו!

אילנה סרלין, "פרחי זיכריני", בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

"העבודה המשותפת התבססה על שיחות, קריאת טקסטים, ניתוח עבודות ועיסוק בשברי זיכרונות, דימויים ותחושות; התהליך האמנותי-היוצר, שעמד במוקד השיח, מבקש להביע חוויות של שלוש נשים, האוצרות בגופן – קולות, צרחות, תחושות, דימויי-ניצוֹלים".[2]

בתערוכה עולות מספר סוגות אליהן אבקש להתייחס: זיכרון, עֵדוּת ואפשר שאף הבית.

בבואנו להידרש  לסוגת הזיכרון נשאלת השאלה מהו זיכרון? איך מבנים זיכרון? מה כל אחד מאתנו בוחר לזכור (לא תמיד זה בידינו) שהרי פרטים "הנחקקים" בזיכרון הם סובייקטים וסלקטיביים למדי. המהות שלהם משתנה בהתאם לזמן ולפרשנות אירוע כלשהו ע"י הפרט והקולקטיב.

איה סריג וענת גרינברג המציגות בתערוכה ביקשו לדבר בפגישה איתן על מסע. לדבר על השואה אך לא לדבר ולאזכר בשמות הרגילים, שכן דשו בכך הרבה. הן ביקשו אחר: חוויה אישית לצד קולקטיבית. ציינו שאינן מעוניינות להעמיד בפרונט את הפרטי, ורוצות ליצוק את החוויה של תוצרי העבודה המשותפת.

מבט אל חלל התערוכה, איה סריג, ענת גרינברג, מבט אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

ברצוני לציין שבתערוכות קודמות של אמניות אלו ניתן מקום לעיסוק בשואה ולביוגרפיה האישית של כל אחת מהן. עם זאת הזיכרון המודחק, לפחות בתערוכה זו מופיע כפי שפרויד ציין באופן לא שיטתי דרך חלומות ופליטות פה. בטקסט הנלווה לתערוכה מצוין: "בתערוכה מוצגים אובייקטים פיסוליים, ציורים ועבודת טקסט-קול-סאונד. ניתן לראותם כיוצאים מהגוף, או במידה רבה כקולותיהם, הדובבים של זיכרונות שנצברו בגופן של האמניות במשך שנים".[3]

אילנה סטרלין מנגד, מספרת שאיה סריג וענת  גרינברג ביקשו לצרף אותה לתערוכה, הן בשל היותה "דור שני" ומומחית שעוסקת בשואה וגם בשל עיסוקה – פסיכותרפיסטית והקשריה לעמותת "עמך". הטקסט שלה המופיע בתערוכה "חתום בנבכי נשמתם של הניצולים".

אלה מילים

לא נאמרות,

מתעקלות,

מתעקלות,

מתעקלות,

מתעקלות סביב הגרון

סביב הצוואר.

מתלעלעות,

מתלעלעות,

מתלעלעות,

מת

מת… נתקעות בלוע.מלוא הלוע דמעה חנוקה. (אילנה סטרלין, קטע מהטקסט)

ענת גרינברג: הציורים המופיעים בתערוכה קשורים לצילומי חללים ודימויים אותם היא מצלמת מקטנותה, והוצאתם מהקונטקסט. לפני כשנתיים החלה לצייר את העלים בגינת בית המשפחה לתערוכה בגלריה בארי.[4]

ענת גרינברג, בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

סריג מספרת על כסאות שבורים ומפורקים אותם אוספת ברחובות העיר, ועושה בהם שימוש מחודש מעבודותיה. תחילת המעשה בכיסא שבור בסטודיו של האמנית אותו חיברה מחדש.  "לקחת, לפרק, לנסר להרכיב מחדש וליצור משהו אחר. הכיסא הינו טריגר; כפי שקנבס מעורר רצון לצייר, כך גם חלקי כיסא שבור". בתערוכה מספר כסאות שעברו טרנספורמציה עד לאובדן מהותם, וחלק מהם אצל סריג אף שולחים "משושים" אל הקיר ומנהלים עמו שיח.

איה סריג בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

העבודות של איה סריג וענת גרינברג מעמתות אותי עם ההדהוד שעולה מתוך האין, דרך יצירות שבהן הזיכרון נוכח נעדר באמצעות חפצים. הם אלה שהופכים לפורטרט העצמי שלהן. לאן המדרגות מובילות? החלונות שיש בהם מן המלא והריק, מה מסתתר שם למעלה? השבר וסיפורו כפי שהוא נוכח/מונכח בכיסאות המפורקים/מתחברים/מתפרקים/מתהפכים…

שהרי הן גרינברג והן סריג מציגות אלמנטים שיש להם הקשרים לבית או למרחבים ציבוריים באשר הם. הבית כאוטופיה, כמרחב מוגן ומגונן? הבית שבו רוחשים חיים אך גם סודות. הבית כמאזכר את "האלביתי"("Das Unheimliche")  במסה של זיגמונד פרויד, בה הוא מתחקה אחר תחושה של זרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת  ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה[5].

מבט נוסף אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

סטרלין מביאה עמה את נוכחות הקול העולה בתערוכה באמצעות מילות הטקסט והאודיו המלווה את קולה. בשיחה עמה מציינת: "הקטע מיהו אחי? יצא כשאמרתי לדרומר – אני פה במקרה. יש משמעות ומחירים לסודות במשפחה". גילתה זאת בגיל 26, ועד אז לא ידעה שהיתה לאביה משפחה והיה לה אח מנישואים קודמים של אביה שנספה בשואה ואינה יודעת דבר אודותיו. ב"מיהו אחי?" מצאה דרך להנציח אותו, אף שאינה יודעת את שמו.

בעבודתה של סטרלין עולה לדידי סוגת העֵדוּת. ג'ורג'יו אגמבן מדבר על העֵדוּת ועל על חוסר אפשרותה של המילה. על שום כך היא מציגה עצמה כעדה, יכולה לדבר בעבור אלה שאינם מסוגלים לדבר. העדות היא כוח היוצר לעצמו מציאות בפועל, דרך – אי-האפשרות לומר היא אכן אי-אפשרות הקורמת עור וגידים – האפשרות לדבר. שתי תנועות אלה אינן יכולות להיטמע זו בזו לא בסובייקט ולא בתודעה, אך הן גם אינן יכולות להיפרד לכדי שתי מהויות נבדלות בתכלית. אינטימיות בלתי ניתנת לפירוק. זו העדות[6].

תודה לאמניות איה סריג, אילנה סטרלין וענת גרינברג על השיח עמן ועל החומרים.

מבט נוסף אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

[1] התמה של חמשת החושים: חוש הראיה וחוש הריח וחוש הטעם, השמיעה והמישוש זוכה לייצוג נכבד באמנות הרנסנס והבארוק, (בעיקר בבארוק ההולנדי והפלמי, מאה 17). 

[2] מתעקלות.מתעכלות.מתכלות,נתקלות, אוצר: אורי דרומר, ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] אורי דרומר, שם.

[4] סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג,לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג  2012.

[6] אורי ש. כהן בתוך: ג'ורג'יו אגמבן, מה נותר מאושוויץ הארכיון והעד (הומו סאקר III), רסלינג, 2007   , תרגום מאיטלקית, ד"ר מאיה קציר, עריכה מדעית: ד"ר אורי ש. כהן, תל אביב: רסלינג, 2007, עמ' 24-7.

אייל טבת, רגע ההתמסרות, אוצרת ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 3.9.2022-11.8.2022

התערוכה "רגע ההתמסרות" של הצייר אייל טבת מערבת מרחבים אישיים לצד מרחבים ציבוריים; דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, ביניהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל אזכור של מקום ספציפי. בעבודות אלה עליהן עובד טבת בשלוש השנים האחרונות, הן הזוגות האנונימיים המנהלים שיח ביניהם, והן הדמויות המצויות בתהליך לא מודע שבו השינה משתלטת, אינן מודעות לעין הצייר המתבוננת בהן, מצלמת, צדה את הרגע…

אייל טבת
אייל טבת

תהליך העבודה ראשיתו בצילום. טבת מצלם מספר צילומים בניסיון "לתפוס את הרגע" הרצוי לדידו שלעתים "אורך שעות רבות". את הצילום הוא עורך, ומסיר אינפורמציה שאינה רלוונטית לגביו. לאחר מכן הוא רושם את הדמויות עפ"י הצילום, ואזי עובד בצבע. "כשהוא מתחיל לרשום", מספר האמן, "הוא מתחיל להינות. בזמן העבודה בצבע, אין הוא צריך לחשוב על הרישום, ויכול להתמסר לעבודה".

אייל טבת

במהלך הצילום ובעבודת הציור נוטל לעצמו טבת זמן להתמהמה ולשהות במרחק מה מהעולם מרובה הגירויים והמידע בו אנו חיים. גם אנו הצופים מתבקשים לעצור ולו למספר רגעים, ולהיות נוכחים אל מול הדמויות, לתהות מי הן, מהו השיח שהן מנהלות ביניהן. עירוב של רגעים אינטימיים הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית חוברים יחדיו בעבודות המוצגות.

אייל טבת

ורה פלפול אוצרת התערוכה מציינת: "טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן, פני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. טבת בוחר לצייר, 'רגעים (של) התמסרות'. אותו רגע לדבריו, בו כל השאר נעלם, הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות".[1]

אייל טבת, מבט לתערוכה

אייל טבת למד אצל הצייר והאמן יוסי מרק איש פתח תקווה, כשלושים שנה, המצייר א.נשים במצבי תודעה פנימיים. טבת מציין, שמרק המורה שלו מגיל צעיר, מנהל דיון אמנותי עם תלמידיו, שיח המערב גם עניין באשר לאן כל אחד מהם שואף להגיע, ו"דוחף" תלמידים למה שחושב שעשוי לבנות אותם כאמנים.

תיאורי דמויות ישנות, מופיעים באמנות פלסטית, בספרות ושירה, ובמיתוסים קדמונים, כשם שבטקסטים מקודשים במסורות ביהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד. אחד הציורים הידועים הוא "ונוס הישנה", 1510 בקירוב מידי ג'ורג'ונה הוונציאני (שיש מייחסים לטיציאן הצעיר). לוסיאן פרויד הציג בעבודותיו נשים גברים במצבי שינה שונים (בגוף מלא, או בחלקו. בין הידועות, סו טילי – בכינויה "סו הגדולה")[2].

דמות המצויה במצב של שינה, הינה פגיעה וחשופה שכן יש כאן חדירה לאינטימיות של הישן/ישנה. פרקטיקה שונה בתכלית נקטה סופי קאל בעבודה מוקדמת מ-1979, בה היא מתעדת מרתון שינה: זרים ומכרים מוזמנים לבוא לישון במיטתה, במשמרות של שמונה שעות כל אחד, במשך שבוע בוויתור זמני על הזכות לפרטיות.[3]

המעבר בין היום ללילה נתפס בימים עברו כמעבר לעולם חלופי בו השינה נדמית ל"מוות קטן". הסיודוס התייחס ב"תאוגוניה", לדמויות היפנוס, אוניירוי ותנטוס – 'שינה, חלום ומוות', ילדיה של ניקְס, אלת הלילה כמסמלים את המעבר למצב של כאוס וא-היגיון.[4]   

האם שינה נחוצה? על  כך אין כמעט עוררין. גבריאל גרסייה מארקס מספר בספרו "מאה שנים של בדידות" על תושבי מקונדו שנתקפו מחלה מסתורית אשר מנעה מהם את הצורך בשינה. בשל כך, הם איבדו לגמרי את זיכרונם וכפרם נידון לחורבן.[5] ואילו אבי ברסטט בספרו "סוד השינה המושלמת" כותב על "איך תשיגו בוסט של אנרגיה מנמנום קצר באמצע היום".[6]    

אייל טבת
אייל טבת

בתיאורי שינה יש מן התום והשלווה, אך גם מן המציצנות והפגיעות. הדמויות המתוארות בציוריו של טבת אינן מודעות לעין המתבוננת. בין הדמויות הנגלות לעין הצופה המבקר בתערוכה דמותו של בן משפחה שנרדם על הספה, מוצג בעירום חלקי, אף שללא התכוונות ארוטית. בנותיו של האמן מתוארות מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיג'מות, המגוננות עליהן; ובאחת מהן מתוארים האמן ובתו הישנים חבוקים בחיבוק אבהי מגונן. ובשונה, בן זוגו של הצייר מוצג בערות מליאה, מתבונן לאן? מכוסה בשמיכה. בתיאורים אלה חובר המבט של האמן למבטו של הצופה הנחשף לדימוי, תר ומשוטט, ומשאיר מקום לפרשנות.

אייל טבת

ומנגד בדימויי הזוגות, או החברים האנונימיים, ניכר קשר עין או שיח אותו הם מנהלים. דימויים קבוצתיים מעין אלו אנו מוצאים אצל אמנים דוגמת אדגר דגה בשלהי המאה ה-19, (אף שניתן למצוא לכך עקבות באמנות המאה ה-17 בעיקר בהולנד). דמויות אלה כשם שהדמויות הישנות, מוגדרות בקו שלעתים נטמע בצבע, ויש שניכרים לעין הצופה עקבות הרישום. טביעת היד של טבת בעבודות המוצגות חומרית מאוד. האור וצל מתורגמים בציור למסת צבע ולכתם ולמשיכות מכחול הנוצרות באמצעות כתמי צבע באדום, ורוד, לבן, חום. וכדבריו: "זהו חיפוש שבו באופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו  היוצרות תחושה טקטילית מאוד". הרקע בעבודות מוצג לעתים חלק וחף מחומריות, כמעט על גבול ההפשטה, ויש שניכרת בו הטקסטורה העזה.

אייל טבת

תודה לאייל טבת ולורה פלפול על השיח עמם.


[1] ורה פלפול, רגע ההתמסרות, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] לוסיאן פרויד, אוצר: מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.

[3] סופי קאל, סיפורים אמיתיים, אוצרת: נחמה גורלניק, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, פברואר-מאי 1996.

[4] הסיודוס, מעשים וימים, תאוגוניה, מגן הראקלס, תרגם שלמה שפאן, מוסד ביאליק, 1956

[5] גבריאל, גרסייה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרי-דן, הוצאת עם עובד, 1967.

[6] אבי ברסטט, NAP סוד השינה המושלמת, אגם הוצאה לאור, 2018.;

יהודית אולמן שמחת חיים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 9.7.2022-16.6.2022

מילדות לבגרות, והטבע כמקור להנאה ולשמחת חיים, עומדים בלב התערוכה "שמחת החיים" של האמנית יהודית אולמן. סדרת עבודות חדשה זו מהווה המשך לתערוכה בשם "החיים מנצחים", שעלתה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בשנת 2015.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט צילום רן ארדה

אולמן ציירה בעקבות עבודה זו את Alice Where to בהשראת אליסה השואלת את החתול שחייך כשראה אותה:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

" הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע", ענה החתול.

 "לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה עליסה.

 "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", ענה החתול.

 "כל עוד אגיע לאן-שהוא", הוסיפה עליסה לצורך הסבר.

 "הו, אין ספק שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן".[1]

 שאלת השאלות אומרת אולמן, היא לאן מכוון את מאמציך? זו שאלת כיוון בחיים.

העבודות המוצגות בתערוכה ניכרות בצבעוניות שלהן הבאה לידי ביטוי במשיחות מכחול חופשיות, בקו הנוכח אף הוא, ובניעות מפיגורציה לעברה של הפשטה. בחלקן משלבת אולמן מגזרות של דמות ילדה או דמות בוגרת יותר המובחנת מהרקע בו היא משתלבת בצבע הלבן המאפיין אותה כאזכור לתום ילדות, ולעתים אף ברדי מייד של חצאית בד.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

"לפעמים אני בורחת לחצר ילדותי רואה עצמי כילדה שהייתי ולאן צמחתי. אני יוצרת עבודות שעוסקות בעולם הפנימי כמנוף לדרך חיים משמעותית". (ציטוט מטקסט התערוכה).

דמות הילדה הקטנה, ומנגד זו הבוגרת יותר מהדהדת לתמה של "שלושת גילאי האדם" (ולעתים ארבעה), נושא אהוב על אמני הרנסנס כטיציאן והבארוק, אך גם על אמנים משלהי המאה העשרים כפול גוגין וגוסטב קלימנט – ינקות, עלומים, לעתים גיל הביניים וזקנה.

שם תערוכתה של אולמן "שמחת חיים" מעלה על הדעת את ציורו הידוע של הנרי מאטיס "שמחת החיים", 1906 (אוסף ברנס, מריון פנסילבניה)[2], אך עבודותיה של אולמן מעלות לפחות בזיכרוני איזכורים ארקדיים/פסטורליים; נוף אידילי שיש בו מן האיזון וההרמוניה, גן עדן שיש בו שמחת חיים, עצים ופרפרים מעופפים, פיות (הפיות – רקדניות ורקדנים שנעשו עפ"י חיילות וחיילים שהיו באים להתאמן באולם תרבות בקרבת ביתה בתל אביב. ההשראה לכך אופרה "טנהאוזר" של ריכרד וגנר שראתה בווינה, והתפאורה המרשימה), תום וקרבה אל הטבע.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט, צילום רן ארדה

מאיר אהרונסון כתב: ”יהודית אולמן עוסקת בציור באופן המזכיר חיטוט בארכיון פרטי. במסעה אל הזיכרונות נוברת אולמן בעבר על מנת לחפש את אותם הדברים שהזמן מנסה, ולעתים מצליח להשכיח – את המקומות שבהם החיים נראו מבטיחים, את המקומות שבהם הצבע היה בהיר, ואת המקומות שבהם היה נדמה שהעתיד נושא בחובו את ההווה".[3]

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

סוגת הזיכרון מעסיקה כותבים רבים. מהו זיכרון, כיצד ניתן לאחוז בזיכרון המתעמעם בחלוף הזמן, את רגעי הקסם והאחרים המסייעים ולו במעט להבניית העצמי. או שמא זו אידיאליזציה באשר למה אנו מבקשים לזכור ומה להדחיק מתוך חוויות העבר הרחוק והקרוב יותר. "האני המספר/מצייר" שולה אירועים המשמשים לעיצוב ההווה ונוכח בציורים המעלים נקודות זמן אופטימיות מופזות באור.

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…"[4]   כדברי האמנית הציור ככלי להתמודדות, להציף דברים מבפנים, מהו הערך שהיא מביאה לצופים. עולם אופטימי וטוב יותר.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

[1] לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 63.

[2] בציורו של מאטיס מופיעות דמויות רוקדות, שתופענה לאחר מכן בציור שלו "הריקוד".

[3] מאיר אהרונסון, פורטרט של זמן, חורף 2014 מתוך יהודית אולמן ציורים, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, פתיחה 2015.

[4] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

בית האמנים ע"ש זריצקי, רחוב אלחריזי, תל אביב, 11.6.2022-19.5.2022

מקבץ תערוכות טובות ומעניינות מוצג בבית האמנים. להלן סקירה קצרה:

"תוגת יומולדת" אליסיה שחף, אנה ים, דביר כהן קידר, ורד אהרונוביץ, יובל חי, לי אורפז, שגית פרידמן – הלל, לילך רז ושושקה (זאב) אנגלמאיר , אוצרת: ענת גורל רורברגר

אנה ים, ללא כותרת, 2022

 יום הולדת נתפס לרוב כיום שמח וחגיגי, אך מלווה לעתים בציפייה, משאלה מי יברך, יגיע… הפער וניעות זו בין תקווה לאכזבה הם מעניינן של העבודות ב"תוגת יום הולדת".

אליסיה שחף, מריון, 2015

יומולדת כנקודת ציון בזמן, מאפשר רפלקציה לעבר, הווה ואפשר לעתיד, ונע בין גילאי האדם מילדות ואילך. בתערוכה מדיה שונות – ציור, פיסול, צילום.

"קצוות זיכרון" פבל וולברג, אוצרת: שלי ליבוביץ קלאורה

פבל וולברג

 פבל וולברג מפנה בתערוכה זו את המבט שלו מעיסוק מרובה שנים בביטויי כוח לאומיים ושברם אל משפחתו, אל צילומים שהותירו אחריהן אימו וסבתו, ומנרטיב קולקטיבי אל אישי והפרטי. בתערוכה ציור על בסיס תצלום, קולאז'ים, ציאנוטייפ וצילום.

פבל וולברג, לנין, סברודונצ'ק, אוקראינה, 2018

"יהודיות יפות", יוליאן סטופ, אוצר: אריה ברקוביץ

 העבודות נעשו בתגובה לסדרת העבודות המוכרת של אנדי וורהול "Ten Portraits of Jews of the Twentieth Century". בתערוכה מוצגות ידועניות יהודיות מזמנים שונים שאת הדימוי שלהן מצא האמן באינטרנט, ועשה בשאיפה לכך שהתוצאה תהייה דומה למקור. המדיום: תחריטים, לצידם מציג סטופ מגזרות נייר ששימשו אותו בתהליך יצירת הדיוקנאות.

יוליאן סטופ, יהודיות יפות

"צלקת" אידית פישר כץ, אייל ברטוב, אריאן ליטמן, בועז לניר, ורדה כהנא, זיו קורן, חן שפירא, מירה מיילור, פיני מוזס סילוק, פריד אבו שקרה, קארן גילרמן, ראובן קופרמן, שירה נפתלי, אוצרת: נורית טל טנא

מירה מיילור, התיל העגול, 2016

לבה של התערוכה הינו דמותה של מיכל פז יעקבסון, שהינה הפגועה הקשה ביותר מאירוע הטרור שהתרחש ב-21.11.2002, בקריית יובל, שבירושלים.

משה פיני-סילוק, דיוקן מיכל פז-יעקובסון, 2022

במהלך השנים שחלפו, מיכל חווה תהליך שיקום ממושך הכרוך בטיפולי גוף ונפש רבים, ומחפשת אחר משמעות החיים הנסתרת. הצלקות הרבות שהצטלקו על נפשה וגופה הן תעודת הזהות שלה. מטרת התערוכה מציינת נורית טל טנא, להעלות מודעות וריפוי, ל"צלקת" המסומנת בהקשריה השונים לחברה, תרבות, רפואה ועוד.

"פירוק והרכבה" אלי יחזקאלי, אוצר: אריה ברקוביץ

אלי יחזקאלי

 בסדרת ההדפסים מוצגים דימויים ריאליסטיים, סירות, בתים מתפוררים, כיסא. הדימויים מתפרקים לחלקים נעים במרחב דף הנייר עד להיטמעותם ברקע והפיכתם לכתמים בציור מופשט.

"התחדשות עירונית – תמא 7"  אורלי עזרן, אוצר: אריה ברקוביץ

אורלי עזרן, התחדשות עירונית

סידרת העבודות 'התחדשות עירונית' מציעה באמצעות מפגשים בין ישן לבין חדש, בין דו- ממד לבין תלת-ממד, קו וכתם, שיח בין המבנה כפי שהוא לבין מהות הזיכרון אודותיו, וכל המשתמע מכך.

 WATCH OUT אורית הלפרן, אוצרת: אורית לוטרינגר

אורית הלפרן

אורית הלפרן מציגה בציוריה מקבץ דמויות נשיות, במודעות לאפשרות שמשהו עשוי להתפרק, להשתנות המבט רפלקטיבי לעצמה ולהוויה הנשית בכללותה, כמעין מסע. העבודות נוגעות וקורצות לקומיקס, גרוטסקה וריאליזם מופשט.

אהוד פקר "קנה המידה", אוצרת: אירית לוין, 9.4.2022-17.3.2022, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב

בתערוכה אהוד פקר "קנה המידה" בתערוכה בבית האמנים תל אביב מוצג גוף עבודה מגוון של האמן המעניק מבט מקיף על יצירתו במהלך השנים: אובייקטים פיסוליים ומקטים בדיקט בדו-ממד ובתלת-ממד משנות ה-70 המורים על הלכי הרוח של היצירה המינימליסטית המוקדמת, ולצידם עבודות נייר, ספרי סקיצות ויומנים של האמן שיש בהם התייחסות לשנים מאוחרות שבהן עסק ברישום ובציור גאומטרי/ פיגורטיבי/ סוריאליסטי ובדיוקנאות עצמיים. בנוסף, מוצגים בתערוכה חומרים תיעודיים.

אהוד פקר, דיוקנאות עצמיים

מעיון בחומרים עולה דמותו של אהוד פקר, יליד ירושלים (2016-1928) כ"איש אשכולות". וכפי שמצוין בטקסט התערוכה: "עוד בילדותו הרבה לרשום, וכשהיה בן 13 למד אצל הצייר יצחק פרנקל. בלימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" הצטיין בפיזיקה ובמתמטיקה, ומכאן נטייתו למדעים מדויקים. בנעוריו למד זמן ממושך נגינה בכינור אצל יריב אזרחי ואצל ויוסף קמינסקי. בשנים 1956–1957 למד בשיעורי ערב רישום במכון אבני אצל יחזקאל שטרייכמן. בשנים 1970–1971 למד ציור בצבע אצל הצייר חיים קיווה, וב-1972 למד אצל האמן רפי לביא".

גבריאל טלפיר (1973) כתב אודותיו בגזית: ירחון לאמנות וספרות: אהוד פקר "נמנה עם אותו אוונגרד בארץ, המבקש להיאחז באמצעים ובחומרים חדשים, כדי ליצור יחידה ויזואלית חדשה; לזכותו  יש להדגיש שהוא מצטיין ברגישות רבה ובכוח ניתוח אינטלקטואלי שאפשרו לו למצוא אופני הבעה שונים ואף נוגדים […] עסק בציור, מוסיקה, כתב שירים; הוא בוגר הטכניון בחיפה, שם למד הנדסת-בנין.  ובכן, הרגישות לציור, השירה, המוסיקה והיכולת לבנות אובייקטים המורכבים ביותר, אופייניים לדמותו האמנותית".[1]

פקר היה מבאי ביתו של האמן רפי לביא בשנות ה-70, בוגר ממורו ביותר מעשור, למד ועבד בחברת אמנים צעירים כמו תמר גטר, אפרת נתן, נחום טבת ומיכל נאמן.

כשני עשורים לאחר מכן ציין דוד גינתון את שנות ה-70 שלו עצמו באמנות הישראלית ועל המפגש עם רפי לביא שלימד באותה עת בבצלאל, ולקראת סוף 1972 צירף אותו (את גינתון) לאחת הקבוצות שהציג בשם, "פנים חדשות". "באותה קבוצה היו גם אהוד פקר, תמר גטר, דרורה כלפון ויפתח ברקין".[2]

בשיחה שערכה אירית לוין, אוצרת התערוכה עם דוד גינתון, ציין גינתון:

"הפעם הראשונה שהצגתי הייתה עם אהוד פקר, בתערוכה קבוצתית ב'גלריה 220' בתל אביב  בשנת  1973.  נפגשנו בשנים אלו נדמה לי פעמיים. האופן שבו הוא הכניס תוכן לגאומטריה היה בשבילי לא צפוי, האינטנסיביות של המחשבה שלו הרשימה אותי, אין לו משהו דומה בארץ. הדבר שהכי הרשים אותי אצלו הוא היכולת לקשור בין מושגים גאומטריים כמו חתך ומנסרה לעניינים של מחשבה ורגש. אני חושב שהייתה לו תרומה לקבוצה מסוימת של עבודות שעשיתי בסוף שנות ה-70, שאולי לא הייתי עושה בלעדיו".[3]

ברצוני לציין שליצירתו של פקר התוודעתי לראשונה עת הוצגה עבודתו "הגדרת פירמידה" 1972-1970 (2014) שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות עד לאחרונה. עבודה שיש בה מן הצהרת האמן באשר לגופים גיאומטריים.

אהוד פקר, הגדרת פירמידה, מוזיאון תל אביב לאמנות

האוצרת אלן גינתון, באותה עת אוצרת ראשית לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, כתבה בקטלוג האמן שליווה עבודה זו: "במחצית הראשונה של שנות השבעים בנה אהוד פקר קבוצה גדולה של אובייקטים, פסלים, שהייתה יוצאת דופן באופייה הגאומטרי ובבשלותה האמנותית, הטכנית והרעיונית. את העבודות האלה – אחדות מתוך קבוצה גדולה שתכנן – הציג פקר בתערוכות קבוצתיות בכמה גלריות בירושלים ובתל אביב עם אמנים שהיו צעירים ממנו בשנים רבות, רובם אמני הדור הצעיר של אותן שנים, תלמידיו של רפי לביא. הפסלים המינימליסטיים-מושגיים בלטו בייחודם וזכו להערכה גדולה בקרב האמנים הצעירים"[4]

פקר מייצג זמן, תקופה ומסורת  האמנות. שנות השבעים של המאה העשרים הן שנים שבהן באה לכלל הבשלה התפיסה המושגית באמנות, עת הצורה הפכה ל"תוכנה" של העבודה. ראשיתה של תפיסה זו באמנות הקונסטרוקטיביסטית מהעשורים המוקדמים של המאה העשרים והמשכן, החובקת היסטוריה עשירה של עשייה אמנותית במערב אירופה ובמזרחה.

על רציונל העבודות שלו ועל קונטקסט הזמן סיפר אהוד פקר בריאיון. "אני חושב שאם אמן מעניק לצורת החיים שהוא מנהל תרגום בצורה ובצבע, ומדבר על המסורת ההיסטורית והמקומית שלתוכה הוא נולד ובה הוא חי, אז המסר שלו עוסק כמובן בתקופה זו ובמרכיביה […]  לכן עברתי באותה תקופה (שנות ה-70) מציור אסוציאטיבי לעבודות שנוצרו על ידי חיתוך בקרטון ובדיקט. צירופם יחד אִפשר לי לפתור את בעיית הגבולות, שהייתה הבעיה המרכזית לגביי, והיא בעיה חשובה מאוד באמנות בכלל. תמיד היה קיים אצלי קונפליקט בין עשייה מורכבת, שמסתכנת לכן בבעייתיות מבחינת השאיפה שלי לשלמות, לבין עשייה של עבודה פחות מסובכת, שמצמצמת מראש את האפשרויות לשגות. מכל מקום, העיסוק באמנות לא היה פשוט עבורי, והייתי מרוכז בניסיון לקשור קשר נכון בין עומק הרגש ובין החשיבה האנליטית הצרופה".[5]

"האמנות הקונסטרוקטיביסטית המוכרת לנו התפתחה בין השנים 1915 ו-1920 בשתי ארצות, ובכל אחת מהן יצאה מהנחות יסוד מקומיות שונות: בהולנד קמה הקבוצה "דה סטיל".[6] ברוסיה לעומת זאת, אחרי 1912-1910 הובילו הנטיות האנארכיסטיות לניתוץ כל המסורות והמוסכמות, ולמזיגתן לתערובת ייחודית של רעיונות קוביסטיים ופוטוריסטיים. הצעירים הרוסים המהפכנים חשו עצמם "פוטוריסטים", כלומר, מבשריה של חברת העתיד. הם עצמם כינו את יצירתם הנלהבת בשם "פוטורו-קוביסטית".[7]

אחרי מלחמת העולם השנייה התפשטה החשיבה הקונסטרוקטיביסטית במהירות בארה"ב.  עד מהרה הפכו המגמות הקונסטרוקטיביסטיות לתופעה בינלאומית אמיתית- יותר משהיו בשנות העשרים, ובדומה, הן ניכרו בקבוצות אמנים שונות באירופה.[8]

כדי להבין את האמנות הגיאומטרית – קונסטרוקטיביסטית, עלינו לקחת בחשבון שתי הנחות מרכזיות. ראשית, בכל התקופות ניכרת באמנות הנטייה להבין את הרבגוניות והחידתיות של עולמנו, ולהמחישן בעזרת חוקי הסדר הגיאומטרי. מאז התקופה הפרה-היסטורית השתמש האדם בצורות גיאומטריות בנסותו כאמן, לפענח את העולם. אמנות גיאומטרית מכל התקופות והתרבויות מוכיחה כי צורות ודגמים פשוטים ודו-ממדיים עשויים לגלם, להנציח, או לחילופין, להתמודד ולהשביע איתני טבע או כוחות על-טבעיים. והרי אנו מכירים עבודות מזמנים אחרים, המשתמשות בחוקיות הרציונאלית של ארגון פני-שטח, גופים וחלל, כאמצעי להכרת חוקי הטבע. בקצרה, ניתן לראות בגיאומטריה חוויה בסיסית של המין האנושי

על אופן העבודה סיפר פקר: "הכול מתחיל בקובייה ובגליל מעץ מלא אותם חוצה רצועת מסור כאשר משטח מכונת הניסור מוטה על-פי המתכונת שנקבעה על שולחן המשרטט.

כמובן שכאשר עוברים לממדים גדולים, מחליפים את הקובייה והגליל גיליונות עץ לבוד, שנחתכים, מעובדים בקצותיהם ומודבקים וכן לוחות עץ, תומכי ומעצבי מבנה, הבונים מסגרות ושלדה.

וישנם חומרים נוספים. חוטים שזורים, גלילים נקובים, משקולות אנך, בדים ומוטות נחושת. סרגלי עץ למיניהם, עמודי תמיכה לאוהל הודי, אביזרי אינסטלציה, קרסים, טבעות, מותחי כבלים, פלטות פלדה, צינורות מתכת, כולם חומרים פשטים הנמצאים בכל עיר ברובע בתי המלאכה.

ואתם יש להתמודד עם בעיות של הגדרה שבמהלכן אתה נתקל במושגים של נקודה, קו, משולש, תיבה, מנסרה, קווים יוצרים, כבידה, מתח, קמט, ביתור וחיבור. נפחים שליליים, תיחום ואכלוס, האפס והאין סוף, שפה ומגבלותיה, סדר וכאוס, נסתר וגלוי.

כל אלה שהעבודות עוסקות בהן בצורה אירונית של טעימת הנשגב המהול במרירות הקיום".[9]

יש לציין שורה אחרונה זו המטעינה את עבודותיו של פקר, ובעיקר את "הגדרת פירמידה" בתפיסה שיש בה מן המטאפיזיקה. "לעבודה 'התכנסות הסדרה הגאומטרית' הייתה ארומה של פעם. הפסל ששוחזר, נפלא ככל שהיה, כבר היה מחומרים אחרים, כי לאהוד לא היה כל כך חשוב החומר אלא המימוש של עיקרון 'ספק גאומטרי ספק מיסטי', כמו שהוא היה מדבר".[10]

כדי להבין את האמנות הגיאומטרית – קונסטרוקטיביסטית, יש לזכור שבכל התקופות ניכרת באמנות הנטייה להבין את הרבגוניות והחידתיות של עולמנו, ולהמחישן בעזרת חוקי הסדר הגיאומטרי. מאז התקופה הפרה-היסטורית השתמש האדם בצורות גיאומטריות בנסותו כאמן, לפענח את העולם. אמנות גיאומטרית מכל התקופות והתרבויות מוכיחה כי צורות ודגמים פשוטים ודו-ממדיים עשויים לגלם, להנציח, או לחילופין, להתמודד ולהשביע איתני טבע או כוחות על-טבעיים. והרי אנו מכירים עבודות מזמנים אחרים, המשתמשות בחוקיות הרציונאלית של ארגון פני-שטח, גופים וחלל, כאמצעי להכרת חוקי הטבע.[11]

וברוח הדברים שלעיל כותבת אלן גינתון על "הניסיון להצביע על היש הגיאומטרי, המופשט, האידיאלי (אחד הגופים האפלטוניים – טטרהדרון), שהוא הפירמידה, בעזרת אובייקט ממשי. הפסל אינו אלא תשליל של הפירמידה. הוא המרחב, החלל, שבין שתי המנסרות ובין הקו הדמיוני שמייצג החוט המתוח מעל מקצוע המנסרה העליון שהפירמידה הוחסרה ממנה. הפסל מייצג את הפירמידה באמצעות הצבעה על היעדרה. זוהי דרכו המיוחדת של אהוד פקר לקשר בין שהוא מכנה "הנשגב" ובין "הפשוט" או בניסוח אחר שלו "הנשגב המהול במרירות של הקיום".

תודה לאירית לוין על טקסט התערוכה.


[1] גבריאל טלפיר, "אהוד פקר", גזית: ירחון לאמנות וספרות ל' (ט'-י"ב): דצמבר 1973. מתוך: אירית לוין, קנה המידה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] דוד גינתון, "ללמד בני יהודה אמנות או סדרה של זינוקי נפל", סטודיו, 40, 1993, עמ' 42.

[3] מתוך שיחה שקיימה אוצרת התערוכה, אירית לוין עם דוד גינתון, פברואר 2022, ציטוט מטקסט התערוכה.

[4] אלן גינתון, "אהוד פקר: הגדרת פירמידה" הגדרות ומצבים בין הפשוט לנשגב עבודות משנות ה-70, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014, עמ' 4.   

[5] רמה וחיים לוסקי, "בחזרה מן הכפור", הארץ" 1984, ציטוט מטקס התערוכה

[6] קבוצה זו פיתחה גישה נוקשה של ארגון הקו ופני השטח בזוויתיות מהוקצעת. יצירותיהם של אמניה נשענו על המשגה פילוסופית של סדר עולם חדש, המושתת על עקרונות רציונליים.  עם חברי הקבוצה נמנו פיט מונדריאן, תאו ואן דויסבורג, גיאורג ואנטונגרלו, בארט ואן דר לק וציירים ואדריכלים נוספים. וולי רוצלר, "היבטים באמנות הקונסטרוקטיביסטית", מגמות באמנות המופשט הגיאומטרי מתנה מאוסף ריקליס של חברת מקרורי, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986.

[7] ב-1915 בקירוב התפלגו אמנים אלה לשתי קבוצות. האחת, התקבצה סביב קזימיר מאלביץ' שהעלה את הרעיון של "עולם משולל עצמים". אמנות ה"סופרמאטיזם" – אמנות של תחושות טהורות – כפי שכינה זאת: אמנות המורכבת מקווים מרחפים, זוויות ישרות, צורות דמויות קרן, ישרות, ומאוחר יותר קמורות. כל אלה נראים כמערך של צורות המקיימות ביניהן איזון עדין ובלתי תלויות ברקע, כקטעים של מציאות צורנית חסרי משקל לנוכח האין-סוף של הכוליות, המכיל את האין המוחלט. למראית עין היתה זו אמנות רציונאלית, ואף על פי כן היתה ריגשית מאוד, וביקשה לתת ביטוי לרגשות דתיים חדשים. השנייה, בהנהגתו של ולדימיר טטלין התייחסו אל עבודותיהם שנוצרו בכלים רציונאליים, כאל מבנים ממשיים, הקרובים באופיים לקונסטרוקציות הטכניות של מהנדסים מקצועיים. על קבוצה זו נמנו בנוסף על טטלין עצמו – אל ליסיצקי, אלכסנדר רודצ'נקו והפסל נחום גאבו – והפכו למנהיגי ה"קונסטרוקטיביסטים", כפי שכינו את עצמם, בניגוד לסופרמאטיסטים, בני קבוצתו של מאלביץ'. וולי רוצלר, שם.

[8] לתנועה הקונסטרוקטיביסטית היו נקודות מוקד שונות, בעבר ואף בהמשך. כך, במזרח אירופה שלאחר 1960 פעלו מספר רב של אמנים צעירים, שהשתדלו לחדש את האמנות הקונסטרוקטיביסטית המקומית, שהיתה בזמנו בעמדה מובילה. פעמים רבות נעשה הדבר מתוך התקוממות תוקפנית נגד תפישת האמנות הרשמית. אמנים כקרל מאליך, יאן קוביצ'ק, זדנק סיקורה, אטילה קובאקס, רייזר ויניארסקי ואחרים התעניינו במיוחד בפיתוח מבנים, שטחים ודגמי תבליט שיטתיים, שניתן לשבשם או לעוות אותם.

תנועה של אמנות קונסטרוקטיביסטית חדשה החלה מתהווה בהולנד. הדמויות המרכזיות בה היו: יאן סכונהובן, אד דקרס, הרמאן דה וריס, אוורדט הילגמאן והאמן הגרמני גרהרד פון גראבניץ. אצל סכונהובן מדובר בדרך כלל בדגמי תבליט. דקרס, לעומת זאת, מייחס חשיבות לקווים בולטים, המופיעים לעתים גם בתלת ממד. קומפוזיציות של שדות צבע בעבודותיו של בוב בוניס מקיימות זיקה לאסכולה של ציריך (כלומר לביל, גרייזר ואחרים). אל תנועה הולנדית זאת קרובים אורח החשיבה גם מספר גרמנים צעירים. בדגמי התבליט של הארטמוט בהם Hartmut Bohm המתייחסים אליה בעקיפין.

באנגליה עובדת ברידג'ט ריילי באופן עצמאי. עבודותיה, הנעשות לרוב בשחור לבן, עוסקות בצורות קוויות. בנוסף ישנם מרי וקנת מרטין וכן אנתוני היל אשר בלטו בין אלה שהציגו עבודות דו ממדיות ותלת ממדיות, שנתנו ביטוי לבעיות צורניות ברוח הקונסטרוקטיביזם.

גם באיטליה פעלה תנועה חזקה של אמנות קונסטרוקטיביסטית, שהתרכזה בעיקר במילאנו. שורשי התנועה בזרמים המוקדמים של שנות העשרים. אמניה העמידו במרכז שאלות הנוגעות לחלל, כלומר, להיבט התל ממדי של התמונה, כפי שהן מודגמות בתמונות התבליט המונוכרומיות של פיירו מנצוני, ובייחוד אצל לוצ'ו פונטאנה שה"ספאציאליסטמו" Skpazialismo שלו (המניפסט הלבן) עורר רושם עצום. גם הקבוצה "מאק (תנועה לאמנות קונקרטית) היוותה מאגר של סוג חדש של אמנות קונסטרוקטיביסטית.

[9] "בין הפשוט לנשגב עם קמצוץ אירוניה/הקדמה אהוד פקר", אלן גינתון, "אהוד פקר: הגדרת פירמידה" הגדרות ומצבים בין הפשוט לנשגב עבודות משנות ה-70, שם.

[10] משיחה שקיימה אירית לוין עם אלן גינתון, פברואר 2022, ציטוט מטקסט התערוכה.

[11] וולי רוצלר, שם.

בת-שבע האס, "גילויי זפת", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.11.2021-28.10.2021

" זהב וזפת"!

האמנית בת שבע האס מציגה בתערוכתה החדשה "גילוי זפת", בית האמנים, עבודות בפורמט קטן לרוב, הנראות למתבונן כמעין איקונות של קדושה מופזות בזהרורי זהב. העבודות, פרי ניסוי וטעייה בזפת, חומר שאינו מתמסר ליוצר/ת הן תוצר של החקר והחומר המופיע בעבודות המוצגות.

בת שבע האס, "אחרית הימים", 2020, זפת וצבע זהב תעשייתי על פלסטיק, 27/41 ס"מ

"הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב", מציינת האס.

הזפת, המשמשת מטבעה לאיטום משמשת כאמצעי עבודה ביצירות של אמנים ישראלים ובינלאומיים כאחד. צבעה של הזפת נע במקור בין שחור לחום/זהוב. האס משתמשת בעבודותיה בזפת שחורה אותה היא מערבבת בטרפנטין המשמש כאמצעי לדילול, אזי מתקבל צבע בהיר יותר ושקיפות. בתהליך יצירה זה טבע ותרבות חוברים יחדיו; הזפת, חומר המופק בין היתר מחומרים המצויים בטבע (כבול ועץ, אך גם פחם ועוד), "מתורבתת" בידי האמנית, בעת שהוא משמש כמצע וכאלמנט ליצירה המוגמרת.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

"הזפת", מציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, "משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה".

זהרורי הזהב נוצרים מאבקת זהב אותה מפזרת האס מעל הזפת; אבקה זו מעניקה גוון חום בהיר לזפת. בחלק מהעבודות היא משתמשת בספריי זהב אשר בשילוב עם זפת נוזלית מייצר דימויי קווים מעודנים. זהרורים אלה מטעינים במשמעות רוחנית את הזפת הארצית/חומרית.

בת שבע האס, "קוציץ סורי", 2021, מרקר, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

צבע הזהב טעון משמעויות סימבוליות ורוחניות: צבע המסמל מלכות ארצית ושמימית כאחד; טעון משמעויות בימים עברו בדתות פגניות במצרים וביוון הקדומות, וצבע בעל משמעויות רוחניות ביהדות, באסלם ובנצרות.

במאמרה "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סמליות הזהב והמיתוס שלו ברבדים טקסטואליים ביהדות:

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…"[1]

צבע הזהב שימש כהילה לדמויות מקודשות בנצרות, וכרקע באיקונות מימי הביניים ואף בתחילת הרנסנס, וקיבל לעתים משמעויות טעונות ביצירות אמנות משלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים (ביצירות אמנים כגוסטב קלימט, איב קליין, אנסלם קיפר ואחרים).   

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/12.7 ס"מ

מרבית העבודות בתערוכה הן כאמור בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית ויש בהם אזכורים פיגורטיביים בצד הפשטה, דימויים המעלים על הדעת נוף חרוך שיש בו מן השבר, צמחייה חרוכה רקועה במצע, ובה בעת, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מצוירים בצבעי החום והשחור כאזכור ועדות לטבע המצולק. העבודות שיש בהן מן העידון הניכר מעלות בחלקן תחושה של עבודת תחרה מעודנת רקומה ברקמת זהב.

בת שבע האס, "יחסי גומלין", 2021, מרקר, זפת, אבקת זהב באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי כמעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי הענוג שהעלה בדעתי רישומים יפניים, נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב., קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, דיו, צבע זהב ואפוקסי על נייר, 25/35 ס"מ

רובדי זיכרון – לוין מציינת את השימוש בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. ואת הביוגרפיה האישית של האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: "יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך 'שמרדפים' המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים".

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

בעת ביקור בתערוכה עלו בזיכרוני אזכורים לעבודותיו של אנסלם קיפר, לשימוש שהוא עושה בחומריות המשלבת זפת, בדיל, וקש, ולשכבות הנוצרות שהן גם שכבות המאזכרות זיכרון אישי בצד קולקטיבי, שהרי זיכרון עשוי רבדים/שכבות, בדומה למצעי הזפת שחלקם מרובדים וחלקם שטוחים המופיעים בעבודותיה של האס.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2019, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

קווים ביוגרפיים:

בת שבע האס, ילידת 1947, חיה ויוצרת בכפר סבא.
בזמן שירותה הצבאי החלה ללמוד אמנות במכון אבני תל אביב. בין מוריה היו יעקב וכסלר, משה שטרנשוס, יחזקאל שטרייכמן ושלמה ויתקין.
1967–1970 למדה עיצוב גרפי ביחידה ללימודי חוץ בטכניון ועסקה בתחום.
1981–1980 סדנת תחריט במכון אבני תל אביב עם האמן טוביה בארי.
1995–1999 לימודי תעודה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל.
במהלך השנים השתלמה אצל מורים שונים לאמנות והציגה בתערוכות קבוצתיות.

תודה לאירית לוין, אוצרת התערוכה על החומרים, ולאמנית בת שבע האס על השיחה עמה.


[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי מס' 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005, עמ' 32-20.

בית האמנים, תערוכות – אברהם שיף, ישראל מושינזון, זיו צפתי ואוסף בית האמנים, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2021

אברהם שיף, "נופת נופים", אוצר אריה ברקוביץ עוסק בציוריו בנוף ובמקום, ציורים המעבירים את רשמיו מסיורים ברחבי הארץ.

אברהם שיף
אברהם שיף

זיו צפתי, "פומפיי אהובתי", אוצרת טובה אלעד. נקודת המוצא לתערוכה הינו צילום משרידי העיר הרומית העתיקה פומפיי צפתי מציגה בעבודותיה את רגע התפרצות הלבה בשנת 79 לספירה. אותה לבה שכיסתה את פומפיי וסביבותיה עד לחפירות שנערכו בימים עברו (במאה ה-18) ומצאו עדויות לחיים שהיו בה. העבודות הנקיות מסמלות אפשר רגע שהוא אחר מוקדם יותר קודם מה שאירע לאחר מכן.

זיו צפתי
זיו צפתי

ישראל מושינזון, "האניגמה של הטרנספיגורטיבי", אוצר אריה ברקוביץ בוחן בעבודות הפיסול שלו את שפת הקומפוזיציה, ואת היחס שבין צורה לתוכן ומיקום העבודה במרחב

ישראל מושינזון
ישראל מושינזון

וכן מבחר מאוסף האמנות של בית האמנים.

מבט אל החלל
אריה ברקוביץ
שלומי נחמני
אנטון בידרמן
גילה צימט
משמאל למעלה, ג'ניפר אבספירה
אמנון דוקטור

בברלי ג'יין סטוארט, מסע במרחב הזמן לרומניה,  Romanian Heritage – A Journey in Time,  Beverley Jane Stewart    אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ   Curators: Vera Pilpoul, Arie Berkowitz   בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2020

מסע בזמן

בברלי ג'ין סטוארט נוסעת במרחבי הזמן. המרחב אותו היא בודקת בתערוכתה בבית האמנים הוא המרחב של רומניה, מדינה שבעבר חלק ממנה השתייך לקיסרות האוסטרו הונגרית, ידעה פלישות וכובשים (האימפריה העות'מנית, גרמניה הנאצית, השלטון הסובייטי, וכיום עומדת כישות עצמאית.

במהלכו של מסע זה, היא מבקרת ומתעדת ערים ועיירות במרחבי רומניה, מסע לאורך זמן בו היא מבקשת לחבר בין עדויות לקהילות יהודיות בה, אירועי עבר, בתי מדרש, גורלם של יהודי רומניה במאות קודמות ואת שאירע לקהילה זו בעת שהנאצים וקבוצות אנטישמיות עשו שמות ביהודי המקום. במהלך חקר זה היא מעלה הקשרים בין אירועים היסטוריים מקומיים, חילוניים ודתיים כאחד, בין היסטוריה יהודית לבין זו הנוצרית ומעלה אזכורים להיסטוריה משפחתית-יידית בצד התייחסות להווה.

אבל תחילה מספר מילים על יהדות רומניה.

תחילה מוזכרת העיר בוקרשט (הוקמה במאה ה-14) בה מופיעים אזכורים לקיומה של קהילה יהודית החל מהמאה ה-16. היחסים בין המקומיים לבין הקהילה היהודית ידעו עליות ומורדות והושפעו מנסיבות פוליטיות ומדינות (עלילות דם, פרעות, הרס בתי כנסת ועוד ולצדם מלחמה באנטישמיות), ועם זאת פריחה, השתלבות, התפתחותה של קהילה תוססת שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. עיתונות יהודית בשפות – רומנית, יידיש, עברית, לדינו, ומאבקים לאמנציפציה. הקהילה היהודית ברומניה מנתה בעיקר יהודים דוברי לאדינו, שמוצאם ממגורשי ספרד, והגיעו לבוקרשט דרך האימפריה העותומנית ויהודים יוצאי פולין, שנהגו להתפלל בנוסח אשכנז. שיא פריחתה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחות עולם. לאחר שואת יהודי רומניה והמשטר הקומוניסטי, מרבית היהודים עלו ארצה.[1]

בתערוכה נפרשים לעין הצופה, עבודות ציור בצד רישומים, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. האזכור הראשון שעלה במוחי היה סצנות ממנוסקריפטים, כתבי יד מאוירים – יהודים, נוצרים, מוסלמים ועוד מימי הביניים ועתות אחרות; הדף המלא הנושא עמו לעתים את תחושת "אימת הריק"  "horror vacui", ולעתים ללא פרספקטיבה, מעלה ומטה, שמיים ואדמה משמשים בהם יחדיו. נופים שיש בהם מן ההתייחסות למקומות אחרים, שונים ואפשר מרוחקים, ישן מול חדש כפי שניתן לראות באלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים בעבודות, מבנים הנושאים עמם הוד קדומים בצד מגדלים מהמודרנה, סצנות פנים מבתי כנסת, נופים עירוניים בצד נופים כפריים והרריים. נופים אלה שנדמה כאילו שהזמן עמד בהם מלכת, נושאים את חותמה של האמנית שביקרה, חקרה ותעדה אותם במהלך שלוש שנים.

בטקסט התערוכה מצוין: "אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת".[2]

האמנית בברלי ג'ין סטוארט המתגוררת בלונדון, מגדירה עצמה יהודייה מאמינה. בית הכנסת המקומי בו היא מתפללת, וביקור בבתי כנסת אחרים, ההתרשמות שלה מהארכיטקטורה של בתי הכנסת בלונדון, באנגליה ובאירופה, כל אלה ניכרים בציורים אותם היא מציירת. אולמות תפילה, מבט מ"עזרת הנשים", חקר הקהילה היהודית בהקשרים היסטוריים-חברתיים, תהליכים עיור והתערות שחוו ועברו קהילות יהודיות באירופה במאות עברו, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.  

בד בבד בתערוכה זו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, העבודות עוסקות בחיי הקהילות היהודיות ברומניה ותרומתם לחיי הכלכלה והתרבות בה מהמאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת האמנית.

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה".

ולסיום ברצוני לציין, העבודות מעלות על הדעת מהו זיכרון – זיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי, ומה הזמן מעולל באשר לזיכרונות באשר הם. זיכרונות הדוהים לאורך זמן, התייחסות לבני משפחה שחיי בעיר אלבה יוליה והתרומה שלהם למרקם החיים. תיאור סיגט, עיירה הררית פסטורלית בה היה בימים עברו שטעטל חסידי פעיל, ואחד מתושביה היה הסופר אלי וייזל, והמקום ממנו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. מחוז בוטושאני ממנו הגיעו סבא רבא של האמנית, שעיסוקו כנגר מקרין על הגילוף בעץ, אותה מסורת מקומית שהשפיעה על סטוארט המשתמשת בחלק מעבודותיה במצע עץ, עליו היא חורטת בעט חשמלית את דימוייה.

וכך זמן עבר והווה, יהדות ונצרות, נופים עירוניים וכפריים משמשים להם בכפיפה בדימויים העולים בתערוכה, ומעלים געגועים לזמנים אחרים.

תודה לורה פלפול על הטקסט


ויקיפדיה, יהדות רומניה   [1]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

טקסט התערוכה, תודה לורה פלפול.  [2]

דיוקנאות ברישום, תערוכה קבוצתית אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב עד 24.7.2021

בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

אנטון בידרמן
גבי בן ז'אנו

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

תרצה פרוינד
אלכס קרמר
לאה כוכב שבדרון
שיר שבדרון

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

רוני טהרלב
`טגיסט יוסף רון

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

גד אפוטקר
אודרי ברגנר
עולא זיתון
תמר סימון
חגי ארגוב
אמנון דוד ער

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d790d7aad799-d7a2d79ed7a8d79d-1.jpg
אתי עמרם
גידי פובזנר

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

אבי עזרא
ז'אק ז'אנו

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

סמאח שחאדה

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

דן בירנבאום

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אהוד פקר
אליזבט בניאל

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.


[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.

אודרי ברגנר/ רשמים – ניירות וספרי סקיצות, אוצרות: אירית לוין בשיתוף גלריה דן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, עד 24.7.2021

ראשית תודה, ביקור בתערוכה אודרי ברגנר – זרקור אל יצירה מגוונת ורבת שנים תענוג לעין המתבונן/ת. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית. מאפיין נוסף – שילוב חומרים ביוגרפיים שעניינם צילומים, התייחסות לתיאטרון ועוד המרחיבים את היריעה ומעניקים מבט רחב. התערוכה החלה כאירוע אמנות ל- 3 ימים והתארכה בחלל אחר בבית האמנים.

אודרי ברגנר ילידת סידני באוסטרליה (1927), גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.

בחצר הבית

העבודות האינטימיות המוצגות בתערוכה מפנות את שימת הלב אל מספר יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה מקטנותה, והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.

כרזות להצגות וצילומים, למטה: נסים אלוני, יוסל ברגנר ואודרי ברגנר צילם: בוריס כרמי

הדיוקנאות העצמיים של אודרי מגלים פן אישי שיש בו גם מן הפן המשעשע, שכן בצד ציורים "תקניים" בהן ישנן התובנות בצד ההתבוננות פנימה, ניתן לראות את דיוקנה ככוס או חפץ.

דיוקנאות עצמיים

חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.

חצר הבית בביל"ו 30

וציורים אישיים ומכמירי לב בהם מתוארת דמות האב בביתו במחוז דבון (Devon), בדרום אנגליה. יושב על כורסא בבית או בגן, ומהלך עם כלבו. הציורים המייצגים את האב מצויים בתפר שבין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין נוכח להיעלם.

אב האמנית בדבון, אנגליה

העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.

בריכת גורדון

דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."[1]

מימין לשמאל: אודרי ויוסל ברגנר בסטודיו שלהם בצפת, שנות ה-50 צילום: אפרים ארדה, יוסל ברגנר רושם קפקא, 1952, אודרי ברגנר בעת עבודה
אסף בסטודיו

כאן ושם, הרחק מעבר לגבולותיה של תל אביב וישראל, זוכים לייצוג בעבודותיה. ברגנר נהגה להרבות בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עמה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.

קונכיות

בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."[2]

המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.

ולסיום, אף שזו סוגיה מאוד חשובה – זוגות אמנים, דומיננטיות של בן או בת זוג. על כך בפעם אחרת.

תודה לאירית על השיח עמה, ועל הטקסט ממנו מצוטטים החלק מהחומרים.


[1] מתוך הטקסט בגב הספר ""סיפורים מתל אביב", אודרי ברגנר, משכל הוצאה לאור, 2006

[2] נסים אלוני מתוך הספר "אודרי ברגנר, ציורים 1947 –1988", שבא הוצאה לאור בע"מ תל אביב, 1990