אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

הדרך, תערוכה, אוצרים: דליה דנון וניר הרמט, בית האמנים ע"ש זריצקי, ת"א 18.11.17 – 26.10.17

איה בן רון מתוך התערוכה הדרך.jpg
איה בן רון, פרט

בתערוכה  'On the Road מוצגות עבודות של חמישה אמנים ואמניות: אברהם קריצמן | אורית חופשי | איה בן רון | דורית פיגוביץ גודארד | טסי כהן פפר. העבודות במגוון מדיה – ציור, מדיה מעורבת, מיצב, וידיאו/אנימציה, הדפס עץ, מתכתבות עם המושג "דרך" המשתמע למספר פנים: דרך במובן הפיזי, הניתן למדידה; דרך, כמסע של הנפש פנימה, כמסע שיש בו מן החקר ומן ההתבוננות.

דורית 4
דורית פיגוביץ גודארד

עלילות מהמיתולוגיה  ויצירות אמנות עוסקים במסעות ובערגה למקום אחר שיש בו מן השלווה, הרוגע או מן העבר הקדום. במהלך  המאה ה-16 ולאחריה אנו שומעים על האיטליינטים – אמנים מארצות השפלה שנהגו לנסוע לאיטליה, והביאו עמם כמקור השראה חורבות רומיות ונופים איטלקיים אותם "שתלו" ביצירותיהם.  העיסוק בארקדיה, בהשראה מה-Eclogues (אקלוגיות) של המשורר הרומי וירגיליוס, עולה ביתר שאת ביצירות אמנות רנסנסיות, ברוקיות ורוקוקו המתארות חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה; ו"אודיסיאה" כמטאפורה למסע ארוך, מופיעה בעלילות אפיות מרומי הקדומה, ובימינו אנו.

טסי 2
טסי כהן פפר

בטקסט הנלווה לתערוכה כתבו האוצרים: "חמישה אמנים מציגים דימויי 'דרך' בה המסע לעולם אינו מסתיים. זהו מסע קיומי המתבונן פנימה תוך כדי תנועה.

התערוכה שואבת השראה מסיפורי מסע וממיתולוגיות, בהם הדרך חשובה יותר מן היעד. העבודות מזמינות את הצופה לשוטטות, להסתכלות ולבחינה עצמית ביחס לזמן, לדרך החולפת, הנעה, רצופת מעברים, פניות ומכשולים, מול וגם יחד עם כוחות של טבע ואדם. סימני הדרך המוצגים בתערוכה עומדים על היחס שבין השפה ומסמניה לבין מציאות מרובדת שסופה אינו ידוע".

קריצמן
אברהם קריצמן

את התערוכה מלווה השיר "הגעה לחוף" של פרימו לוי, הסופר והמשורר היהודי איטלקי ניצול השואה, המוסיף רובד רב משמעות באשר למושג הדרך.

תודה לדליה דנון, אוצרת התערוכה עם ניר הרמט, על טקסט התערוכה והדימויים.

אורית חופשי מתוך התערוכה הדרך.jpg
אורית חופשי

עתליה שחר Cut glass אוצרת רותי חינסקי אמיתי, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

unnamed

כלי קריסטל וסרוויס הפורצלן של מותג היוקרה "רוזנטל", שהיו מוצבים בגאון בוויטרינה בסלון בית הוריה של עתליה שחר, מופיעים כתמה דומיננטית בעבודותיה של האמנית. הכלים שימשו את המשפחה באירועים טקסיים: מעין סוכנים של זיכרונות אמתיים ובדויים כאחד, סמל סטטוס המעיד על בעליו, ומהווה סמן של זמן ושל תקופה.

שחר לוקחת את כלי הפורצלן בעלי המשמעות האישית/משפחתית ומעניקה להם חיים אחרים. הם "יוצאים" מהוויטרינה ומהמדפים שבה, ומקבלים תוקף אחר בהסבה שלהם מחפץ ממשי שימושי לחפץ ייצוגי על גבי הבד.

בתערוכה "פורצלן: הזהב של אירופה", שהוצגה במוזיאון העיר חיפה כתבה האוצרת עינבר דרור לקס: ”הפורצלן, סממן של תרבות חומרית אירופאית, יובא בעשורים לפני קום המדינה למרחב הביתי מתוך ניסיון לשמר ניחוחות של זמנים עברו […]  והתקבע כאחד האובייקטים המצביעים על מעמדו ועל הונו התרבותי של בעליו. [1]

unnamed (4)

הכלים מוצבים על פי רוב במרכז הקומפוזיציה בציוריה של שחר "באופן שמעלה על הדעת", כפי שכתבה האוצרת רותי חינסקי אמיתי "סידור הראלדי, שהוא כשלעצמו סממן של אצולה ויוקרה. ואולם עד מהרה מתחוורת הפעולה האמנותית כחותרת תחת האקסיומות המשפחתיות. החפצים המצוירים מתגלים כדימויים משובשים ופגומים, צפים כפליטים תלושים בחלל אפוף מסתורין על סף הפנטסטי. היא כמו נרתעת מהמעשה האלים שחוללה ומנסה למתנו בציפוי בצבע זהב, בהדגשת שרידי הפאר שנותרו בחפץ הפגום ואף בהוספת דימויים סימבוליים כדוגמת כנפיים או ברבורים […]" [2]

הזהב, צבע מלכותי, צבע של קדושה ושל עושר שמימי וארצי, משמש בציוריה של שחר כמעין כסות, המסתירה וחושפת בעת ובעונה אחת את הפגמים שיצרה. פרקטיקה זו אף מעצימה את תפיסת ה"מממנטו מורי" המאפיינת חפצים – השבירות והנפיצות שלהם באזכור לחלופיות חיי אנוש ואפסותם.

unnamed (2)

בכלים אחרים, נוקטת שחר בגישה שונה, כיסוי בשכבת צבע לבנה, שיש בה מן ההתייחסות לפעולת מחיקה וטשטוש; בפעולה זו  יש מן היפוך המשמעויות שאנו כבני אנוש מעניקים לחפצים, אוספים אותם, מתנאים ומציגים אותם לראווה; פעולה שהופכת אותם לחלק מהותי מהדי. אן. איי שלנו והזיכרון האישי בצד הזיכרון הקולקטיבי.

וכך מציגה שחר בעבודותיה דבר והיפוכו; בעידן הצרכנות בו אנו חיים, בו יש אין ספור חפצים שניתן לשכפל ולקנות ב"הכל בדולר", הרי שבכלים מתוצרת רוזנטל מודגשת הייחודיות, האיכות  והעמידות שלהם, זאת בדומה לאופן בו הוצגו לראווה בבית הוריה בנושאם מטען תרבותי הייחודי להם. ברם, כלים אלה שבמקור "שמרו" על ההילה שלהם הופכים באקט חתרני בעבודותיה של שחר, לחפצים "נעדרי הילה", פגומים ומחוקים.

unnamed (1)

[1] עינבר דרור לקס, פורצלן: הזהב הלבן של אירופה, מוזיאון העיר חיפה 7.3.2015-5.10.2015    http://www.hcm.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/409/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%9F%3A_%D7%94%D7%96%D7%94%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94

[2] רותי חינסקי אמיתי, עתליה שחר: Cut Glass, בית האמנים. תודה לאמנית ולאוצרת

אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

11-web
.
 אליהו גת
לטרון באביב, 1978
שמן על בד, 50X70 ס"מ

אליהו גת (1919-1987), אמן נערץ וחשוב בזמנו, עומד במרכזן של שתי תערוכות בתל אביב האחת בבית האמנים והאחרת בגלריה אלפרד. שתיהן מהוות הומאז' לצייר ומוצגות בהן תמות מרכזיות ביצירותיו אותן חקר ובחן כל העת: מודל נשי ונופים מקומיים.

14-web.jpg
אליהו גת
פרחים בחלון, 1979
שמן על בד, 80X100 ס"מ

וכך כותבת האוצרת אירית לוין: החקר של אליהו גת הוא חקר אידיאי, רגשי ויצרי, הנפרש לאורך שנות יצירתו".

עשייתו רבת השנים של גת, המורשת החינוכית והתרבותית שלו בתקופת פעילותו כמנהל ומורה במכון לאמנות בת ים (1964-1978), במדרשה לאמנות ועוד, מעוררים השתאות. גת העמיד אמנים ואמניות ממשיכי דרכו, מעריציו ומוקיריו אז כיום, הנוהגים לומר "הייתי תלמיד/ה של אליהו גת".

אליהו גת תרם תרומה ייחודית לאמנות ולתרבות הישראלית. הוא מיזג בקרבו את שני הניגודים שכה היו אהובים בעת הקלאסית וברנסנס – "ויטה אקטיבה" ו"ויטה קונטמפלטיבה" – חיים אקטיביים של עשייה ויצירה, ולכך התווסף ידע נרחב בשדה האמנות, מוסיקה ותרבות; איש חזון ומעש כאחד.  גת היה ממייסדי קבוצת "העשרה" (1951-1960), ויסד עם רחל שביט את קבוצת "אקלים" (1973-1982). זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1978), ושימש כיו"ר אגודת הציירים והפסלים (1980-1981).

13-press
אליהו גת
מבט מזיכרון יעקב לים (צפון), 1982
שמן על בד, 80X100 ס"מ

"אליהו גת היה אמן טוטלי, רומנטיקן, חדור באהבת הארץ – המקום, האדמה החדשה, אהבה שינק עוד מבית הוריו" – אהבה זו ניכרת בציורי הנוף עזי המבט והרגש, במשיכות המכחול הסוערות, היצריות, בצד אזכורים למבניות צורתית, ואף במודל הנשי כאנלוגיה ל'אימא אדמה'.

16.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

בתערוכה היפהפייה בבית האמנים מוצגים ציורי הנוף של גת, בצד עבודות של חברים לדרך ותלמידים מקבוצות "העשרה" ו"אקלים".

אמנים: אליהו גת, שמעון אבני, מיכאל גרוס, אלחנן הלפרן, קליר יניב, שרה כץ, חנה לוי, אפרים ליפשיץ, ציפי פריידנרייך, בתיה רגב, אורי ריזמן, שרה שמי, צבי תדמור

17.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

תודה, לאירית לוין על ההדרכה ועל חומרי התערוכה