אניסה אשקר, "דרגות אהבה", תערוכת פרס רוזנבלט 2020, אוצרת: אורלי הופמן בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, עד 15.5.2021

בעבודותיה של אניסה אשקר זוכת פרס רוזנבלט 2020, לאקט הראיה/צפייה של הצופה, כפל משמעות. הצופה המתעמת/ת עם המילה הכתובה, מנסה לפענח, ברם ביאור הטקסט ומשמעותו חומקים ממנו/ה, נוכחים ובלתי מושגים כאחד. כתבתי מילה, שכן למילה בצד הדימוי תפקיד ניכר בעבודות אלו.

בשהות בת מחצית השנה בפריז, בירת צרפת, בחנה האמנית תמות שונות שראשיתן היתה בשירה ובספרות הערבית, והמשכן בפריז, בשפה ובתרבות הצרפתית. במהלכו של חקר זה חברו מילים ודימויים לכדי ייצוג אינוונטר צורני וצבעוני: כתמים ומשיחות מכחול במנעד שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. לבבות ופרחים; בין שירה לבין הגות – אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר. בפריז, עיר האמנות הבלתי מעורערת עד שנות ה-40 של המאה ה-20, מושא הנפש והגעגוע של רבים, התנהלה אשקר במרחב ניטרלי "לכאורה", ללא שְׁנִיּוּת ומורכבות הזהות והלשון.

קלבי (הלב שלי), 2019 , אקריליק וסופרלק על נייר כותנה,
32X24

אשקר, ילידת עכו, הפועלת בתל אביב ובמקומות נוספים, מרבה לעסוק בזהות רבת הפנים שלה: "אישה, אמנית, ערביה-מוסלמית, פמיניסטית". למילה הכתובה תפקיד ניכר ביצירתה, הן בעבודות על מצע קונבנציונלי כגון נייר, והן על פניה המשמשות כמצע ליצירה.

תחלמי, 2019 , שמן על נייר כותנה, 21X30

בתחילת דרכה למדה אשקר קליגרפיה, תחום שיש לו הקשר לכתבי קודש, לאסלאם, לעיטורים במסגדים, ליהדות, לעיטורי שוליים בכתבי קודש מהמאה ה-14-13 בגרמניה לדוגמה, עת נקטו הכותבים בעיטורים מעין אלה בשל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"…, וגם לתרבות המזרח הרחוק. תחום עיטור וכתיבה זה שנשמר בעבר לגברים בלבד, בא לידי ביטוי בעשייתה של אשקר, שכן כפי שמוזכר לעיל, כתב הקליגרפיה שיש לו נראות חיצונית ופרפורמטיבית על פניה של האמנית (כתב המשתנה מדי יום), נסתר לעתים מפני הצופים שכן חלק מהמשפטים בשפה הערבית קשה לקריאה ולפיענוח.  

עָׁ 'רַאמי (אהבה עזה, צער מתמשך), 2021 , צבע זכוכית, שמן
ותרסיס על נייר כותנה, 56X76

המרחב בו משוטטת אשקר הוא מרחב של קטבים: יש בו מן הגלוי והנסתר, עונג  בצד מכאוב, כמיהה ודחייה. השיטוט במרחב זה חוצה תפיסות של מגדר ותרבויות, יש בו מושא והוויה. העבודות המקדמות את פנינו בכניסה/ תחריטים שרכשה בשווקי פריז, משמשים כמצע לביטוי שיש בו מן הפתיינות. עבודות אלה נושאות עמן מטעני זיכרון של יצירות רוקוקו ולעלמות חן אך גם אזכור לזרי הגירלנדות/וקליגרפיה, עבודות שיש להן חיים משל עצמן והן בבחינת סוד נגלה ולעתים סמוי. ואילו כתמי הצבע האדום מנהלים שיח עם דימויי פרחים ובו בזמן עם איברי גוף נשיים.

עכו שלי, 2019 , צבע זכוכית על בד, 100X150
אהבה 1, 2021 , מונוטייפ מן המוכן ושמן על נייר כותנה, 28X38

והצבעוניות – זהב – זהב מלכות, הזהב הקבליסטי של מלכות שמיים, אך גם זהב ההילות של הקדושים בנצרות. הארגמן המלכותי, והשחור המלווה צבעוניות זו כקול נוסף ממתן ובה בעת אקספרסיבי בעזות ובחומריות שבו. הזהב בא לידי מיצוי שלו בעבודות רבות תערוכה, אך בעיקר בדיפטיך שצבעו כצבע הזהב.

שָׁאוּקי (השתוקקות), 9190 , צבע זכוכית, שמן ותרסיס על
נייר כותנה, 56X76

הביטוי "דרגות אהבה" מזכיר לפחות לי את המידות טובות, "המעלות הטובות" ואיזכורן ביצירות אמנות מימי הביניים ובעיקר מתקופת הרנסנס. יש בהן מן היצר ומן הרוח ומעגל החיים באשר הם. ואנלוגיה לאמנית, ללשון, לתרבות שיש בה מן הדואליות – ערבית/עברית, פורטרט שיש בו מן הכוליות הנוגעת ללב.

עאידה נסראללה במאמרה "היטהרות ומחיקה" כותבת על העיסוק של אחדות מהאמניות הפלסטיניות המתגוררות בישראל ב"שאלת המרחב הגופני, אשר באמצעותו, דרכו וסביבו הן יוצרות את יצירות האמנות שלהן. הגוף מיוצג בטכניקות מולטימדיה, במיצגים, מיצבים, וידיאו, ציור, צילום, פיסול וקרמיקה".[1]

נסראללה מציינת את השימוש של אמניות דוגמת אשקר ביצירות האמנות שלהן ככלי להעביר באמצעותו מסר.  השפה משולבת במיצג. אשקר משתמשת בשפה הערבית מעל במות עבריות וזרות, כדי לכפות אותה על המרחב של האחרים. בתחילת דרכה כסטודנטית במדרשת בית ברל, כתבה האמנית על פניה בערבית כדי להגן על מעמדה של השפה הערבית במרחב גיאוגרפי ותרבותי הנשלט על ידי השפה העברית.[2]

תודה לאניסה אשקר


[1] עאידה נסראללה, "היטהרות ומחיקה" באמנות נשית פלסטינית עכשווית בהקשר הפוליטי: ראידה סעאדה ואניסה אשקר כדוגמה. מתוך כתמים והחתמות- מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, עורכת ראשית: שולה קשת, עריכה ואוצרות: שולה קשת, פריד אבו שקרה, הוצאה  לאור: אחותי למען נשים בישראל, 2015, עמ' 29.

[2] שם, עמ' 38-37

"סוד הצמצום", אוצרת: ענת גורל-רורברגר, תערוכה קבוצתית, תל אביב, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, 15.5.2021-16.4.2021

"סוד הצמצום" תערוכה קבוצתית בבית האמנים מעלה סוגיה שיש בה מן השילוב בין המילים נושאות המסר לבין הוויזואליה. בתערוכה מציגים אסף אבוטבול, יאיר ברק, אריה ברקוביץ, שגית זלוף נמיר, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון, לכל אחת ואחד הפרשנות משלו.

יאיר ברק

ותחילה לדבריה של האוצרת ענת גורל רורברגר: "כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר, בלי הצטעצעויות וללא עודפים של דמיון ורגש.

מירב שין בן-אלון

כששאלו אותי האמנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

אריה ברקוביץ
אסף אבוטבול

העבודות המוצגות בתערוכה נעות בתפר שבין הפשטה למושגי, הפשטה של קו, צבע, דימוי מרומז אך לא רק, שכן יש בחלקן גם "מלאות", במובן הבשרני, וגם הומור. עבודותיו של אסף אבוטבול חלקן, נוקטות בהפשטה של הכיסא למרכיביו הראשוניים וצמצום בצבעוניות, בצד עבודה שלו המנהלת שיח צורני ואף מושגי עם חלק מעבודותיו של יאיר ברק. בעבודה של יאיר ברק שעל אף המנעד שבין לבן/שחור ומה שביניהם יש בה מן החומריות והממשות באופן בשבו מבליחה הטקסטורה של הפדסטל לעין הצופה. המיצב של אריה ברקוביץ שנושא עמו עקבות זמן, החפץ שהופשט מהמשמעות המקורית שלו ונושא עמו "טון" חדש. צילומיה של שגית זלוף נמיר נושאים עמם עדות לדימויים בשרניים, גופניים מאוד, טעונים מאוד. בצילומיה של נורית ירדן יש מן המושגי, עבודות, בהן למילה, למשפט, ניתן תפקיד. רישומיה של מרב שין בן-אלון, בהם הקו הרזה הוא נושא המסר, מאופיינים בצמצום ובהומור, מקבריות ואף אבסורד.

שגית זלוף נמיר

כפי שכתבתי לעיל "שילוב בין המילים נושאות המסר לבין הדימוי, הוויזואליה. וכאן ברצוני לפרט: "סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי מעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י . תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו.[1] סוד הצמצום מעלה על הדעת גם את תרבות יפן – בתפיסה הזן בודהיסטית, האדריכלות שיש בה מן האיפוק, המקדשים העתיקים, המינימליזם המאפיין כל פרט ופרט כולל תרבות האוכל וסידור המרכיבים בצלחת… שירת הייקו, התיאטרון היפני והקליגרפיה…

נורית ירדן

ובאשר לפן הוויזואלי – המאה העשרים משופעת בתפיסות שיש בהן מן ההפשטה והקונספטואליות. בעשור השני של המאה העשרים הגיע האמן הרוסי קזימיר מלביץ להפשטה בעבודות האיקונות שלו "לבן על לבן", ריבוע שחור על לבן" ועוד ועוד. קומפוזיציה שמאופיינת בצמצום מרכיביה – הצורה והצבע, ואי-אפשר כמובן בלי פיט מונדריאן, והתנועות ששילבו ארכיטקטורה, עיצוב ואמנות ועוד דוגמת "הדה סטיל" והבאוהאוס. ו…רובנו זוכרים מן הסתם את האמירה של האדריכל מיס ואן דר רוהה ""Less is More.

ואי-אפשר בלי "הזרם המינימליסטי" שעלה בארה"ב ובאירופה בשנות ה-60 של המאה העשרים, וחלק ניכר מהתפיסה שלו היה התרסה כנגד הגודש והפרשנות הניתנת ליצירת האמנות (האיקונוגרפיה).

וכפי שכותבת גורל-רורברגר: "החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית  ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם 'התפלק' להם משהו נקי יותר כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות, חלקי משפט, הברות, מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות".

תודה לענת גורל-רורברגר על החומרים! ):


[1]  חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריאטואל, תל אביב, רסלינג, 2011.

בשיעוריה של פרופ' פדיה, והפוסט דוקטורנטים במרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התוודעתי לתורת האר"י, ולא רק…

דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

איה סריג, "ארון בגדים", אוצר: אוֹרי דרוּמר, בית האמנים ע"ש אלחריזי, תל אביב, 5.12.2020-22.10.2020

שלוש קבוצות של עבודות מוצגות בתערוכה "ארון בגדים" של האמנית איה סריג. עבודות המקיימות ביניהן הקשרי מדיה/מצע: עבודות על בד, ניירות שנלקחו מגיליונות של בורדה וצילומים עליהם עבדה. חלק מהעבודות נושאות אזכורים לעבודות מוקדמות יותר של סריג, עבודות בהן לכתב היד, לסימנים הקטנים שמשאיר המכחול, ולמשיכות המכחול האקספרסיביות יש תפקיד. אחרות מעלות על הדעת רשתות, קווי אורך ורוחב, בצד הצבעוניות בצהוב, כתום, אדום ואת הפער בין הנגלה לבין הנסתר. וישנה סדרה בת מספר עבודות קטנות בממדיהן המזמינות את הצופה להתקרב ולהביט מקרוב.

2Z3A5335

שם התערוכה "ארון בגדים" מעלה אזכורים לארון הבגדים הפרטי, ארון שעשוי להיות בו סדר, אך אפשר גם אי-סדר, ועשוי לרחוש סודות.

IMG_20201026_174506

בשיחה עמה בסטודיו שלה (2019) סיפרה סריג על השלבים בתהליך העבודה: מניחה את המצע (הבד) על הרצפה, ובמעין אקט "פולחני" סובבת סביבו, מגירה כתמי צבע. באקט זה יש מן המקריות. לאחר מכן תולה האמנית את הבד וממשיכה בפעולת הציור. חשוב לה ציינה למצוא איזון בין כל הדברים.

לדידי, אופן העבודה מעלה בזיכרוני את הפרקטיקות של ג'קסון פולוק, ואת נוהגו בדומה, וגם את האיזכור במודע או שלאו, את אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת. לדברי סריג: "הציור הוא מעשה נפשי-גופני של דברים שסיפרו לי ושלא סיפרו לי… הדברים המקופלים בפנים שיקבלו צורה, צבע, חיים".[1]

איה סריג,התמסרות,טכניקה מעורבת על קנווס,200-170,

IMG_20201105_110152

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודות בראשיתן מתחילות, כאשר צבע שחור מהווה משטח-הכנה לעבודה, אך לא מהות. גווני-הצבעים שאני משתמשת בהם: אדומים, חומים וצהובים, מזכירים לי את צבעי הבדים הססגוניים בשוק הבדים הבדווי בבאר שבע, שהייתי רגילה לשוטט בו – תחילה עם אמי לאורך הילדות; ולאחר מכן, בגפי, בתקופת הבגרות".[2]

2Z3A5333

בסדרת העבודות על גיליונות מגזין בורדה, הונחו הניירות על הרצפה, וטופלו בלכה ובחומרים נוספים, מה שאפשר דרגות שקיפות שונות. בעבודות אלה כשם שבעבודות בממדים קטנים ניתן לראות על מצע העבודות עקבות לקווים וסימונים, עדות לחלקי נייר גזרות בורדה שהושלכו אל הפח בסמוך לסטודיו של האמנית. סריג צילמה דפים אלו והמשיכה לעבוד על גבי הצילומים, סימון קווים, קיפולים, הצופנים אפשר סוד, ומנהלים שיח בין הפנים לחוץ. הדימויים שנוצרו מאזכרים מעין מפה של הנפש.

avi55927

avi55929

בסדרת הצילומים על נייר פוטוקופי, ממשיכה מתודת העבודה שלעיל; אף שכאן ניכר המעבר מן העבודות גדולות הממדים שיש בהן מן ה-grandeur של מחוות היד, אל עבודות אינטימיות בקנה מידה קטן, המצוירות על נייר. בעבודות אלו שיש בהן מן היופי והליריות, ניכרת תחושה של תלת ממד העולה בעין המתבונן בשל הקיפולים היוצרים שכבות. בקיפול, סידור, קווקוו.

2Z3A2538-cut001

 

IMG_20200831_200807

בשנות ה-60 אך גם בשני העשורים שלאחריהם רווחו גיליונות בורדה בבתים ובסלונים של תפירה. כל אשר חפצה נפשה/ו לתפור השתמש בגזרות הללו. וכך השימוש בהן "זלג" גם ליצירות אמנות.

2Z3A5323

התכתבות עם גיליונות בורדה, גזרות ועוד הפציעה בשדה האמנות הישראלי בשנות ה-80 וה-90. למשל, בעבודותיה המוקדמות של דיתי אלמוג, שאף הוצגו בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות (בהן ניתן היה למצוא גזרות של שמלות ועוד…).

בשיחה עמה בסטודיו אמרה סריג: מתחילה עבודה, יודעת מה רוצה לעשות, מה היד רוצה לעשות. רוצה אבל לא יודעת מה תהיה התוצאה. האיזון הפנימי בין כל הדברים, שכל הזמן מטרידים אותה ו"רצים בראש", החיפוש והגילוי הם חלק מתהליך העבודה.


[1] מתוך טקסט התערוכה, הדברים המקופלים בִּפְנִּים: על התערוכה "ארון בגדים" מאת האמנית איה סריג, אוצר: אורי דרומר. תודה לאיה סריג על הפגישה והשיחה עמה.

[2] טקסט התערוכה.

הרי ברון, "סף המציאות", אוצרת: דליה דנון, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.8.2020-19.9.2020

IMG_20200827_175550

התערוכה " סף המציאות", כותבת אוצרת התערוכה: דליה דנון, "כשמה כן היא –  סף שבו נפגשים המציאות המובחנת והגלויה לבין המציאות הסמויה, הרוחשת בדמיונו של הפסל הרי ברון".[1]

לבירינת

ניסוי ותהייה, ניסיון בן שנים רבות, שליטה ומיומנות בטכנולוגיה ובחומרים שונים מאפיינים את העבודות צופנות הסוד של ברון (פסלים ותבליטים), עבודות שנוצרו בטכניקה ייחודית אותה המציא ועליה עבד ללא לאות.

פני מסיכה

העבודות מכילות צירופי חומרים מתחומים ומפרקי זמן שונים, מודבקים, משולבים,  מוטבעים אלה עם אלה; קו, מרקם, מילים ומשפטים, קטעי תפילה, רכיבים אלקטרוניים, כמו שבבים, מעגלים אלקטרוניים מודפסים, ציורי שמן זעירים, לעתים חבויים, לעתים נגלים לעין העירומה או באמצעות זכוכית מגדלת. "הטבעי והמלאכותי, המינרלי והאורגני, הסדור והמקרי, ההיולי והמודרני דרים בכפיפה אחת ביצירתו של הרי ברון" כותב יוסי מרק בטקסט שלו.[2]

הרהורים על קהלת

לי מזכיר הרי ברון אלכימאים מן העבר, אותם עוסקים במלאכה, משייפים, רוקמים, שוזרים, שורפים, חושפים את החומר שלפניהם בשל הרצון להפוך גבבה למתכות אצילות כזהב וכסף. במקרה של ברון הבקיאות, הניסיון והשליטה המקצועית והמיומנת במגוון רחב של טכנולוגיות וחומרים מסורתיים כמו גם חדשניים, מקנים לו את היכולת ליצור תמהילים של חומרים וטכניקות ייחודיים, כגון ה- Stone Fusion. טכניקה העושה שימוש בקונסטרוקציות מפלדת אל–חלד, אבקות אבן שונות בשילוב חומר נושא, פיגמנטים, מינרלים, חומצות מתכת ואלמנטים נוספים העוברים היתוך בטמפרטורה גבוהה והופכים ליחידה הומוגנית הנושאת איכויות של אבן. בתום שלב זה מעבד ברון באופן ידני – סיתות בפטיש, באיזמל ובפצירות את האובייקט המוגמר.

IMG_20200827_175625

כל אלה דורשים מהצופה להסתכל מקרוב, לבחון את העבודות, את הפרטים הנדמים מרחוק כמעין ציור מופשט המשנה את פניו למעין תבליט/חפץ עם ריתמוס, מרקמים, מסה ואנטי מסה, בליטות ושקעים.

IMG_20200827_175725

ברון, יליד 1941, הוא פסל בעל מוניטין בינלאומי שהציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. עבודותיו מוצגות במבחר אוספים, ביניהם במומה בניו יורק, ובמתחמים ציבוריים בארץ  ובעולם.


[1] דליה דנון, הרי ברוון, סף המציאות, טקסט התערוכה.

[2] יוסי מרק, סף המציאות – צפנים של ארכיאולוגיה הפוכה, זיקות ותכנים ביצירתו של הרי ברון, אוגוסט 2012.

דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

סיון כהן, מצולות, אוצרת ג'ניפר בלוך, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

IMG_20200722_180530
קיר אמן

ספינות, דימויי גן ובעלי כנף, הם מן המוטיבים המופיעים בקיר האמן של סיון כהן. קיר אינטימי ואישי באופיו כפי שמספרת כהן בשיחה עמה.

ספינת קש, 2019, 30-40 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, ספינת קש, 2019, 30-40 ס"מ, אקריליק על נייר

העבודות, רישומים עדינים בקו דקיק על פי רוב וביד בוטחת, ובשימוש בצבע מתכת – נחושת, כסף וזהב, נעות ברצף שבין הפשטה או הפשטה למחצה לבין עבודות שאופיין קונקרטי יותר.

במצולות 2019, 30-40 סמ, טכניקה מעורבת על נייר sss
סיון כהן, במצולות 2019, 30-40 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר 

הדימויים המתווים כנגד הרקע השחור מבליחים ועולים  כמעין רוחות רפאים. חלקם ניתנים לקריאה ולפרשנות – ספינות, ארכיטיפ של ספינה (ספינות קדומות), שלדי ספינות, זוחלים, צמחייה, וחלקם דו-משמעיים. ( כמו לדוגמה בעבודה "זינוק חופשי" הניתנת לקריאה כזוחל, בעל כנף),

סיון כהן, זינוק חופשי, 2019
סיון כהן, זינוק חופשי, 2019, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

או בעבודה "נדודים", הניתנת לקריאה ככלי שיט או תעבורה כלשהי, והאזכור ל"נוודים"- קו/אדם/ סימן. בקווים האלכסוניים קמעה הנראים כתמצות וכסימן לדמות האדם באשר היא, ולאזכור בני אנוש בימי קדם.

הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר

נדודים, 2018, 30-20 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, נדודים, 2018, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

כהן מספרת – "בקיר אמן זה מוצגות עבודות שהינן חשופות יותר, ויש בהן דיבור אישי יותר. במעין אנלוגיה למסע אישי.

לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר

 כהן מאמינה שכל דבר שעושים הוא "אכסניה בה דרים באותו זמן". יצירה לגביה, היא עלייה בהר, להתאכסן באכסניה בזמן נתון, רגע שקרה וזהו, מכאן צריך להמשיך הלאה. הדיבור של כהן על משמעות העלייה מהדהד לתפיסות רוחניות באשר לעלייה, שהות, זמן ומקום.

בקיר מוצגות בנוסף לספינות, מכלול של עבודות שיש בהן "הלך רוח". הספינות מסמלות עבור כהן מסע של חיים,  אך גם זיכרונות ילדות שכן גדלה בבת גלים ליד הים, והדימוי של הספינה/ות נצרב בה.

 

רותי זינגר, טיפות חלב, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.7.2020

IMG_20200613_131340

הנכנסים אל חלל התערוכה הקטן של רותי זינגר "טיפות חלב" חווים חוויה האופפת ומעמתת מספר חושים: עיני הצופה מתעמתות באחורי הפרות המוצגות. חוש הריח מאותגר אף הוא בריח החלב חמצמץ, ואזי נגלית העבודה "חמש מאות טיפות חלב", עבודת מלבנים העשויים נייר אורז ויוצרים מארג המדמה לשוקולד פרה מוגדל. בנוסף, עולה שאלה מהו רישום, ובאילו אמצעים ניתן לרשום, שכן על כל יחידה בעבודה זו טפטפה זינגר מאות טיפות חלב שנספגו והתייבשו והותירו את חותמן כמדמות שקערורית מוקטנת.IMG_20200613_131353

בחלל התערוכה הקטן עולה תחושת ה-Horror vacui, "אימת החלל הריק" או אימת הריק"; מרחב התערוכה נראה כלא מסוגל לשאת את גודלן וכובדן של הפרות המוצגות בו.IMG_20200613_131430

עבודות העוסקות בחמשת החושים הנגלים ואופפים את הצופה היו פופולריות במאה ה-17 בתקופת הבארוק.  ציורי חיות באשר הן – בעיקר סוסים אך גם פרות היו פופולריים בציורי נוף הולנדיים מהמאה ה-17 אך גם בציוריו של הצייר האנגלי ג'ורג' סטבס מהמאה ה-18. בתערוכה זו הנעה בין הציר האינטימי לבין הgrandeur של הפרות אנו מתוודעים לציורי הפרות של זינגר, המציירת אותן בעין אוהבת ואפשר אף חומלת, אך גם חוקרת.

זינגר  מציירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף; ציורי פרות כנגד הריבועים הלבנים, ועבודת גרף הצמיחה.  מכאן עולה המתח בין פיגורציה לבין ההפשטה, בין הכתם/כתמיות שיוצר הדיו לבין הקו, ובין כבד לקל.

רויטל בן-אשר פרץ האוצרת  כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול".

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה".IMG_20200613_131348

בשיחה עם זינגר בתצוגה קודמת בבית האמנים, ציינה זו את מהלך העבודה שלה: מהלך שיש בו מן האיסוף והאגרנות: איסוף נתונים, צילום, תיעוד וכמובן שמירה כפי שגם בא לידי ביטוי "עקומת גדילה עדר עגלים". מחקרה של האמנית אינו רק צורני-חומרי אלא גם תיאורטי שכן כפי שהיא מספרת היא חוקרת את תהליכי הפקת חלב וגידול העגלים, ואת מקומה של הפרה ומיתוגה בארץ כסממן המייצג את ההתיישבות העובדת הציונית. הפרה כמטפורה לתנובה, חלב כמייצג הזנה ותזונה וגם המקבילה שיש מוצאים בין האמירה הבוטה "פרה שמנה" שיש לבין נשיות. בנוסף עולות סוגות נוספות, כגון פליטת גזי חממה, פגיעה בכדור הארץ ועוד, הרלבנטיות לימינו אנו ולשריפות שאיכלו יערות ולמשבר הקורונה.

הפרות במיצב הווידאו בתערוכה, נראות  כמהדסות, מרקדות בקלילות שבל תאומן. מיצב וידאו זה אופף אף הוא את החושים. בסרט שהעלתה האמנית לערוץ היוטיוב היא מציינת: "הפרות הולכות לחליבה וחוזרות מחליבה. כל המטרה – עשיית חלב. בשום מקום בתערוכה לא רואים את הפרה בשלמותה. זהו חלק מהאמירה של התערוכה".

תודה

 

איריס ובן קדישמן, "בסמיכות", אוצרת: אינה ארואטי, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.220

IMG_20200613_131038

בתערוכה "בסמיכות" חולקים איריס ובן קדישמן חלל משותף: עבודות קדרות מעשה ידיה של איריס, ועבודות על נייר של בן. רעיון ותוכן חוברים יחדיו בדיאלוג שנוצר בין עבודות הקדרות של איריס, המרקמים, הצבעוניות לבין הצורות והצבעוניות בעבודות על נייר של בן, אלה ואלה משתלבים בחלל התערוכה ויוצרים אחדות, יישות אחת.

בני זוג המשתפים פעולה מצויים באמנות הפלסטית כשם בספרות, שירה, קולנוע ועוד. בין המוכרים סוניה ורובר דלוניי, מקס ארנסט וליאונורה קרינגטון ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג ואחרים, ובארצנו, רודי להמן והדוויג גרוסמן ועוד.

אינה ארואטי אוצרת התערוכה כותבת על עבודותיה של אריס קדישמן: הסדרה מיישמת דינמיות ערכית ומסתורית. […]  נדמה, שאצבעותיה של האמנית מרחפות בתנועה המעוררת חיות במשטחיהם. יצירות הקדרות של איריס מעידות על משיכתה למיחברי חומרים, בהמחשה ניסיונית ובספונטניות אתגרית".

ואילו על בן כותבת ארואטי: "בן כאילו מתמזג וממשיך עם הזרימה ומקיים דיאלוג וריחוף עם היווצרות היצירה. היא כביכול מופשטת אך מעוררת את הקשר הננעל לתוך הדימויים הבונים את זהות יצירתו העכשווית". IMG_20200613_131113

בתערוכה עולה לדידי אפקט של הטעיית העין – הניגודיות בין כובדם המתבקש של הכלים כנגד הנייר הדק והקליל, מתגמדת לנוכח הניירות הצבועים בצבעים כהים היוצרים תחושה של כובד וגופניות כאחד; הצורות המתפתלות המאזכרות צורות אורגניות בצד גופניות (וכאמור, קלילות הנייר שהופך ל"כבד" בשל הצבעוניות הכהה והפטרנים על גבי העבודות של איריס). IMG_20200613_131047

מישל פוקו כתב: "אנחנו בעידן של הבו-זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה… העולם נחווה… כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[1]

עבודות הקרמיקה של איריס קדישמן המוצבות בחלל יוצרות סינרגיה עם העבודות על נייר של בן קדישמן, מאפשרות מבט למרכז ולסובב כאחד. IMG_20200613_131052

תודה על הטקסט

 

[1] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003, עמ' 7.