התערוכה "דרך, ברוש וכוכב" מוצגת בחלל גלריית הסדנה לאמנות, יבנה. עבודות רישום מרשימות עשויות ביד מיומנת בצד ציורים.
ציורי הנוף עולים במאה ה-19 ביתר שאת הן ברומנטיקה – בציוריו של קספר דויד פרידריך, בריאליזם וכמובן בקרב אמני התנועה האימפרסיוניסטית כהצהרה על ציור בנוף הפתוח ובפוסט מודרניזם בעיקר אצל פול סזאן ווינסנט ואן גוך בברושים הלוהבים שלו כדוקרים את השמיים.[1]
בסקציה זו של ציורי נוף, ציורי ברושים בפרט מהווים הצהרה על גבולות, טריטוריה ושייכות. הברוש המצוי בדומה לשיח הצבר, מסמל בישראל גבולות, פרדסים ושבילים כפריים שהיו ואינם עוד. שורות הברושים שהגנו על הפרדסים מפני רוחות ופגעי מזג אויר נותרו על מקומם שנים רבות גם לאחר שהפרדסים נעקרו ונמוגו אל השכחה. באמנות הישראלית הברוש מסמל מקומיות, וישנה עבודת הפסיפס של האמן האיטלקי אנצו קוקי בגן הפיסול של מוזיאון תל אביב לאמנות, בה הברושים מהווים סמן של העיר תל אביב. ניתן גם לראות ברושים בבי קברות יהודים ומוסלמים וכמו גם בבתי העלמין הנוצריים, דבר המקשר את הברוש עם המוות ופרידה מהחיים.
רוני ראובן אוצר התערוכה כותב: "המשורר הרומאי הנודע אובידיוס כתב בספרו "מטמורפוזות" על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש, כאוב לאבלו הנצחי. אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו המירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח.
בירנבוים הוא צייר של רישום נוף שאינו יוצא אל הנוף כדי לצייר. הוא ספון בסטודיו, מבודד מהשפעותיו של הנוף עצמו. את מקורות ההשראה וההתייחסות שלו הוא יונק מתולדות האמנות, ומהתבוננות בדגמים שיצרו אמנים כקספר דוד פרידריך וגרהרד ריכטר. המייחד את הציירים הנודעים הללו, שהם יוצרים פרשנות משל עצמם של הנוף הממשי או המדומיין. אופן הנחת הצבע שלהם מייצג את ההשתנות והדינמיות המתמדת של הטבע. דינמיות זו היא אחד הגורמים הבולטים המושכים גם את בירנבוים בייצוג הטבע והנוף, לצד היסוד המסתורי והמאיים".[2]
כתב היד המתומצת של בירנבוים מאזכר תפיסות זניות – "במחי כף יד"… עבודות הרישום שלו מתאפיינות במשיכת מכחול אחת בה ניתן למצוא את דימוי הברוש ואת ההתמשכות שלו ההולכת ונגוזה כלפי מטה. ואילו בציורים, הברושים העשויים בתמצות ניכר נראים כמרקדים ומחוללים בצדי הדרך.
בעבודות הרישום בהן ניכר העיסוק בין גילוי והסתר, כאן ושם, אני מוצאת קרבה לעבודותיה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון ולבן זוגה זמן מה, האמן הדאדאיסט והסוריאליסטי מקס ארנסט ולאמנות סוריאליסטית בכלל בעיקר בעבודות בהן מופיע הירח כסימן או העיגול הלבן.
[1] התמה כעומדת בפני עצמה עלתה בארצות פרוטסטנטיות דוגמת הולנד במאה ה-17, כהצהרה ובחירה בנושאים שאינם עוסקים בדת.
[2] רוני ראובן, דן בירנבוים, דרך, ברוש וכוכב, טקסט התערוכה.
בתחילת 2018 יסדה האמנית והיזמית ענת גרינברג את קבוצתSHEVA. חברות הקבוצה: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר נפגשות דרך קבע לדיונים אמנותיים, להבנת ומינוף עשייה ומהלכים המקצועיים של כל אחת מהן. החברות בקבוצה שואפות לעורר דיון בנושאים חברתיים ובין השאר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) שיש בהן אפליה ודעה קדומה והאתגר העומד בפני אמניות שגילן מעבר לגיל חמישים, ומקדישות את מרבית זמן ליצירה אמנותית כמקצוע.[1]
בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי פעלו ופועלות קבוצות אמנים/ים רבות: אני מעוניינת להתייחס לקבוצה אנונימית של אקטיביסטיות פמיניסטיות עוטות מסכות שכונו "נערות הגרילה". הקבוצה הוקמה כקולקטיב בניו-יורק בשנת 1985. כל חברה קיבלה את שמה של אמנית מתה כפסיאודון; למשל, פרידה קאלו וג'ורג'יה אוקיף. בציבור הן מסתירות את הזהות שלהן מאחורי מסיכות גורילה. "נערות הגרילה" משתמשות במחקר ובהומור על מנת לחשוף אמיתות. הן אינן מיוצגות ע"י גלריה כלשהי והן מוחות נגד מוסדות, כך שיש אירוניה בכך שהן מוצגות במוזיאונים כגון גטי וטייט, והעבודות שלהן מופיעות באוספי הקבע שלהם.
ונחזור לענייננו: בתערוכה בגלריה הסדנה לאמנות, יבנה מוצגת התערוכה "עור שני". עבודות מגוונות במדיה שונות היוצרות אפקט מרהיב בחלל. האוצר אריה ברקוביץ כותב: "התערוכה 'עור שני', נבנתה סביב נושא משותף שניתן לכל אמניות הקבוצה. כל אחת מהאמניות התייחסה לנושא דרך גוף עבודות אופייניות לסגנונה האישי ומנקודת מבט ייחודית לה. התוצאה המוצגת בתערוכה היא רב- גונית ועשירה הן ויזואלית והן בתכנים. תערוכת 'עור שני' מציעה לצופה מבט רחב על בלות והתחדשות, עבר והווה, חומר ורוח". [2]
תחת ידיה של רוזה בן אריה הופכים חומרים סינתטיים תעשייתיים: יריעות ניילון עצומות ממדים הטבולות במלחים, דיו, דבקים פלסטיים, פיגמנטים ועוד למארג ששפתו אמנם מופשטת, אך מאזכר נשל של עור טבעי וטבע מלאכותי כאחד. המרקמים התלת ממדיים ספוגי הפיגמנטים הצבעוניים משדרים תחושת יופי והוד.
רוזה בן אריה
פניה המצולמות של אדית גורן, ולעתים עיניה בלבד, מבצבצות/עולות מבעד לקימוטי נייר פרגמנט שצבעו כצבע העור. העיניים כידוע הינן ראי הנפש! בעבודות שלפנינו, עיניה של גורן מתבוננות בנו הצופים ישירות, עוקבות, בוחנות, מספרות לנו את סיפורן, לא מניחות לעומדים מולן אפשרות מילוט.
אדית גורן
אדית גורן
ענת גרינברג מציגה בעבודותיה בתערוכה התייחסות לנושא המופיע בעבודותיה לאחרונה; עלומים וזיקנה ולמה שהזמן מחולל. סדרת הציורים מוצגת על בדים בגדלים שונים בטכניקה הייחודית לגרינברג- צבע אקרילי מימי ושקוף על בד. המבט החוקר במעין תקריב מציג בחלק מהעבודות את פגמי הגיל והזמן, את הפגיעות ואת הניסיונות מכמירי הלב לטשטש מציאות זו.
ענת גרינברגענת גרינברג
בסדרת הפסלים והציורים של דליה חי אקו, מוצגת הדמות האנושית, בדמותה של בובה שחלקי גופה מפורקים לאיברים. הדגש אצל חי אקו הוא על הגוף ופחות על הבעות הפנים. הבובה שהינה מטפורה לאדם, עשויה חומר סינתטי, אך ניתנת להשחתה בידי האמנית באמירה שיש בה מן כאב ועם זאת אפשרות לצמיחה מחודשת.
דליה חי אקודליה חי אקו
עבודותיה של איה סריג מתחילות על פי רוב בעבודה אופקית על הרצפה, בבניית קו וכתם על מצע הציור, בעוד שהציור המוגמר מהדהד את פעולת הציור הראשונית. בציורים אלה של סריג המתאפיינים בזיקה למופשט האקספרסיבי, הקווים והכתמים שבהם מעלים אנלוגיה לגוף האדם ולהתרחשות תת עורית, לנימים ולוורידים שמזרימים חיוניות המשוחררת מכבלי החומר.
איה סריגאיה סריג
עבודותיה של לילי פישר, מושתתות על זיכרונות אישיים, בזיקה לילדותה בארגנטינה. הציורים מציגים סצנות המצויות בתפר שבין מציאות לבין דמיון, עת זיכרונות מן העבר חוברים ומתמזגים עם המציאות היומיומית העכשווית כאן בישראל.
לילי פישר
בעבודות אניגמטיות אלו של פישר מופיעות דמויות נשיות וגבריות, ילדה, כלב/שועל, איקונוגרפיה הנושקת לאוטוביוגרפיה של האמנית. האב הדומיננטי והשמרן, והחירות שעלתה עם לכתו. הסצנות המעלות שאלה באשר לפשרן מצויות בתפר שבין מיניות אסורה, קרבה, אינטימיות בין אישה/חיה, פייטה? אישה/ילדה וילדה על חבל. סצנות המעלות שאלה באשר לפשרן ומעוררות אי-נוחות. חומר הגלם בו משתמשת פישר הוא משחת נעליים על ניירי, ויש בה מן הכיסוי והברקת הלכלוך שהצטבר.
לילי פישר
ולסיכום, מהיכרות עם עבודתן של האמניות בקבוצה, אני מוצאת הקשרים והתכתבויות ביניהן. אף שלכל אחת מהן שפה ייחודית משל עצמה, ניתן למצוא דו שיח במרקמי העבודות- יריעות הניילון הסינתטיות של רוזה בן אריה ונייר הפרגמנט של אדית גורן. הנימים והוורידים שכאילו עולים באוב מעבודותיה המופשטות לכאורה של איה סריג. בעוד שהעיניים שסימלו את עין הרע בעבודותיה הקודמות של דליה חי אקו הופכות לעיניים המתבוננות של אדית גורן. ואצל שתיהן ישנה הבחירה בהצגת חלק מהגוף – עיניים, פנים, רגליים, ידיים…
דו שיח נוסף אני מוצאת בין עבודותיהן של ענת גרינברג ודליה חי אקו – ציוריה של חי אקו מאזכרים ציורי ידיים המופיעים בעבודות קודמות של גרינברג ומנהלים עמן שיח.
ואילו עבודותיה של לילי פישר מגלות קרבה תימטית אף שלא סגנונית עם עבודותיה של ענת גרינברג בעיסוק במעגל החיים – מילדות לזיקנה.
[1] האמנות הפמיניסטית היתה חלק או היבט של פעילות פמיניסטית פוליטית, שהלכה והתעצמה בתחילת שנות ה-70. שורה של אירועים, בסוף 1969 ובתחילת 1970, הובילה לקראת פעולות המחאה הראשונות היוצאות נגד גזענות וסקסיזם בעולם האמנות האמריקאי. בתערוכה השנתית ב-1969, במוזיאון הוויטני בNY, השתתפו 143 אמנים, ביניהם רק שמונה נשים. קבוצה של נשים מעולם האמנות, ביניהן המבקרת לוסי ליפארד והאמנית פיית' רינגולד, הפגינו. באותה שנה קמו מספר קבוצות מחאה נגד קיפוח נשים באמנות ב-NY.
