שתי תערוכות לכאורה שונות במהותן, יקום-קיום" של אשר אלהרר, ו"פרחי קוצים" של שרה שחק מנהלות שיח שעניינו טבע והתופעות המלוות אותו. בתערוכה של אלהרר התגובה היא לתופעות טבע גיאולוגיות, כמו רעידות אדמה ותופעות הלוואי הנלוות אליהן, שבעת התרחשותן גורמות לנזקים רבים לאדם ולסובב אותו. שחק מגיבה בעבודותיה הנעות בתפר שבין אמנות לעיצוב, ליצירה שימושית, לתפרחות קוצים, וליכולת העמידה של בני אנוש מול איתני הטבע בדומה ל"פרחי קוצים".

אלהרר יצר סביבה אפוקליפטית שיש בה מן הפרשנות לפנדמיה שהתפרצה בעולמנו. הבחירה בבלוקים של איטונג ביצירת סביבה עתידנית, חבולה ומרוסקת, נובעת מהיותו חומר רך וקל לעיבוד, ובדומה לטבע חומר שיש בו שילוב עוצמתי ובה בעת שברירי.

"מבנים, ספינות ולוויינים המשנים את צורתם, מתפוררים, מתנתקים זה מזה מוצגים לצד ציורי בעלי החיים על עץ לבוד חשוף. החומריות השכבתית ופיתוח המצע בציורים מתכתבים עם המיצב הפיסולי, הסביבה המצוירת שאולה מעולם השרטוט ותוכנת האוטוקד בה כל חלק מורכב כשכבה על שכבה ויש משמעות לצבע ולעובי הקו".(ציטוט מטקסט התערוכה)

טבע/תרבות שלובים זה בזה בסדרה "בוטניקה" של שרה שחק. פרחים קוצניים, פרחים דמיוניים, מוצגים בוויטרינות כמכלול ובו בזמן עשויים לשמש כל אחד ואחד כתכשיט. פרחים דמיוניים עשויים משאריות של מתכות שונות המותכות זו לזו. וכן "פרחי קוצים", שורות של תפרחת הקוצים המאופיינות בקצוות חדים, פרחים שיש בהם מן היופי אך גם מן הסכנה.

חומרי הגלם בהם משתמשת שחק בעבודותיה הם פעמוני ברזל תעשייתיים המוכרים כפעמוני משחק. הפעמון הסגור הוא כאותו גולם המאפשר לאמנית מרחב יצירה עצום, לגלגל ולגם ממנו צורות המדמות פרטים בטבע. (ציטוט מטקסט התערוכה)

תודה לרוני ראובן ולצוות

כוחם של פרחים!

דימויי פרחים כחלק מז'אנר הטבע הדומם מצויים לרוב בהולנד בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 כחלק מתפיסת עולם שרווחה בה באותה עת. תמונת מראה לחברה עשירה, מעצמה ימית באותה תקופה שאנשיה נסעו וחצו ימים והביאו טובין ממקומות שונים. שפע ו"תעתוע עין" מאפיינים על-פי רוב סוגה זו שפרחה כפרחים באותה תקופה. פרחים במלוא הדרם ופריחתם, מלווים לעתים בסמלים המסמלים אף הם עושר אך גם את הבלות החיים. שכן באופן התיאור שלהם, האשליה שהם מעוררים בקרבתם לטבע ממשי יש מן הרצון להתחרות במעשה הבריאה. דימויי פרחים מצויים גם בעת העתיקה, בפומפיי ובציורים ששרדו מרומי הקדומה, כחלק מתיאור השפע והעושר המצוי בעולמנו.

תפיסת הפרח באנלוגיה למחזוריות החיים, מצמיחה, פריחה ועד לקמילה מופיעה בהולנד הפרוטסטנטית. אם עד לשלהי המאה ה-16 הז'אנר ששלט בציור האירופאי היבנה מבט היררכי מובהק – ציורי היסטוריה וציורי הקדושים בנצרות אך גם התנ"ך שלנו, דיוקנאות, נופים ולבסוף, טבע דומם כסוגה נחותה, הרי שבהולנד הדגש הוא  על "דע מי אתה ולאן אתה הולך!" "הבל הבלים הכל הבל כדברי קהלת", ואניטס, "ממנטו מורי".  

הפרח מופיע גם כמסמן; "דבר אלי בפרחים.." כנאמר בשיר המפורסם. וישנו המינוח ו"פלוריוגרפיה"(Floriography)  "שפת הפרחים" העולה באנגליה הוויקטוריאנית במהלך המאה ה-19, עת השימוש בפרח כאמצעי לתקשורת סמויה רווח בחברה.

במודרניזם (שלהי המאה ה19 – שנות ה-70 בקירוב של המאה ה-20), עולים תיאורי פרחים כדימוי העומד בפני עצמו, ללא משמעויות איקונוגרפיות באשר לחלופיות החיים. הדימוי המעניק מבט פורמליסטי, פרח הוא פרח…

בתערוכה "ארבע עונות" ניתן למצוא מנעד רחב ויפהפה של דימויי פרחים, בסוגי מדיה שונים, ובאופני תיאור שונים. חלק מהעבודות עוסקות בריטואלים ובקונטקסט תרבותי, חלקן מעלות שאלות בנוגע למקומיות ולשייכות ולזהות, בין טבע לתרבות, פרחים כצופן חברתי, פרחים המצויים בין הממשי למלאכותי.

לדידי שם התערוכה קורץ אפשר לתמה נוספת בתולדות האמנות שרווחת מני קדם ועד ימינו והיא "שלושת גילאי האדם" ולעתים אף מעבר לכך, העוסקת במחזוריות החיים – לידה, בגרות, בשלות וזיקנה. ניתן למצוא תמה זו בציורים של מאסטרים מהרנסנס, והבארוק וגם אצל פול גוגין המודרניסט ועוד.

וכפי שכותב גילי דנון בטקסט התערוכה: "ובין אם מדובר בדימוי הפרח כאידאה של יופי, כמיהה אל הנשגב או בין אם זהו הרהור על מצבו הקיומי הרעוע של האדם – התערוכה מבקשת להעביר גם את אותה תחושת פליאה קמאית מיופיו של הפרח. אותה תחושה רגעית, שממלאת את עולמו של האדם בצבע ונחמה, נוכח המסע המטאפורי שאדם עובר בין עונות השנה, בין צמיחה לכליה".

התערוכה מלווה בקטלוג, ומשתתפים בה האמניות והאמנים: אסתר כהן, אורית ישי, אריה ברקוביץ, בטי אילת, ברכה גיא, דיוויד אייזקס, דרורה שנברג, חגית שחל, חדוה ראובן, חוה גל-און, לילי כהן פרח-יה, ענת בצר, עתליה שחר, עפרי מרום, צילה פרידמן, פנינה רייכמן, ראומה חיות, רתם רשף, רוני לנדה

תודה לדליה דנון על החומרים והדימויים, ועל הכל, ותודה לרוני ראובן על קבלת הפנים.

התערוכה "דרך, ברוש וכוכב" מוצגת בחלל גלריית הסדנה לאמנות, יבנה. עבודות רישום מרשימות עשויות ביד מיומנת בצד ציורים.

ציורי הנוף עולים במאה ה-19 ביתר שאת הן ברומנטיקה – בציוריו של קספר דויד פרידריך, בריאליזם וכמובן בקרב אמני התנועה האימפרסיוניסטית כהצהרה על ציור בנוף הפתוח ובפוסט מודרניזם בעיקר אצל פול סזאן ווינסנט ואן גוך בברושים הלוהבים שלו כדוקרים את השמיים.[1]

בסקציה זו של ציורי נוף, ציורי ברושים בפרט מהווים הצהרה על גבולות, טריטוריה ושייכות. הברוש המצוי בדומה לשיח הצבר, מסמל בישראל גבולות, פרדסים ושבילים כפריים שהיו ואינם עוד. שורות הברושים שהגנו על הפרדסים מפני רוחות ופגעי מזג אויר נותרו על מקומם שנים רבות גם לאחר שהפרדסים נעקרו ונמוגו אל השכחה. באמנות הישראלית הברוש מסמל מקומיות, וישנה עבודת הפסיפס של האמן האיטלקי אנצו קוקי בגן הפיסול של מוזיאון תל אביב לאמנות, בה הברושים מהווים סמן של העיר תל אביב.  ניתן גם לראות ברושים בבי קברות יהודים ומוסלמים וכמו גם בבתי העלמין הנוצריים, דבר המקשר את הברוש עם המוות ופרידה מהחיים.

רוני ראובן אוצר התערוכה כותב: "המשורר הרומאי הנודע אובידיוס כתב בספרו "מטמורפוזות" על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש, כאוב לאבלו הנצחי. אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו המירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח.

בירנבוים הוא צייר של רישום נוף שאינו יוצא אל הנוף כדי לצייר. הוא ספון בסטודיו, מבודד מהשפעותיו של הנוף עצמו. את מקורות ההשראה וההתייחסות שלו הוא יונק מתולדות האמנות, ומהתבוננות בדגמים שיצרו אמנים כקספר דוד פרידריך וגרהרד ריכטר. המייחד את הציירים הנודעים הללו, שהם יוצרים פרשנות משל עצמם של הנוף הממשי או המדומיין. אופן הנחת הצבע שלהם מייצג את ההשתנות והדינמיות המתמדת של הטבע. דינמיות זו היא אחד הגורמים הבולטים המושכים גם את בירנבוים בייצוג הטבע והנוף, לצד היסוד המסתורי והמאיים".[2]

כתב היד המתומצת של בירנבוים מאזכר תפיסות זניות – "במחי כף יד"… עבודות הרישום שלו מתאפיינות במשיכת מכחול אחת בה ניתן למצוא את דימוי הברוש ואת ההתמשכות שלו ההולכת ונגוזה כלפי מטה. ואילו בציורים, הברושים העשויים בתמצות ניכר נראים כמרקדים ומחוללים בצדי הדרך.

בעבודות הרישום בהן ניכר העיסוק בין גילוי והסתר, כאן ושם, אני מוצאת קרבה לעבודותיה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון ולבן זוגה זמן מה, האמן הדאדאיסט והסוריאליסטי מקס ארנסט ולאמנות סוריאליסטית בכלל בעיקר בעבודות בהן מופיע הירח כסימן או העיגול הלבן.

 

[1] התמה כעומדת בפני עצמה עלתה בארצות פרוטסטנטיות דוגמת הולנד במאה ה-17, כהצהרה ובחירה בנושאים שאינם עוסקים בדת.

[2] רוני ראובן, דן בירנבוים, דרך, ברוש וכוכב, טקסט התערוכה.