אנדרה דרן העשור הרדיקלי תערוכה במרכז פומפידו, פריז

1_1 (2)
André Derain (1880 – 1954) Le faubourg de Collioure  (Port de Collioure ; Vue de Collioure) [1905]  Huile sur toile 
Photo credit : © Philippe Migeat – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

0_0
André Derain (1880 – 1954) Portrait de Lucie Kahnweiler  (Portrait de Madame Kahnweiler) 1913   Huile sur toile 

Photo credit : © Service de la documentation photographique du MNAM – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

ביום הראשון להגעתנו לפריז ביקרנו בשתי תערוכות במרכז פומפידו. האחת של דיוויד הוקני, שזוכה לסיקור עצום, ועליה כבר כתבתי בעבר פוסט,  והשנייה נפלאה מעין כמוה, זו של אנדרה דרן המציגה אמן שהתחיל כבעל בשורות גדולות וסוערות בצבע ובצורה בתנועת הפוביסטית, ועבר לסגנון ריאליסטי. תערוכה נאה, בעלת קו ברור המאפשרת גם לצופה הלא מיומן למצוא דרכו ברזי היצירה של האמן.

אנדרה דרן משחק תפקיד חשוב בעלייתן של שתי תנועות אמנות אוונגרד של תחילת המאה העשרים – פוביזם וקוביזם – קודם שהציב לעצמו ערב מלחמת העולם הראשונה משעול ייחודי, שנטה יותר לנאמנות לריאליזם, במעין "בשורה" להתפתחויות מאוחרות יותר.

0_1
André Derain (1880 – 1954)   Nu debout  (Femme debout ; Figure debout)  [automne 1907]   Pierre

Photo credit : © Adagp, Paris

בזמן מותו ב-1954, הוא השאיר מאחוריו גוף עבודה מגוון ועשיר, שצוין על ידי ההתנסות האמיצה ועם זאת מעמיקה בציורי המסטרים של העבר.  העשור הראשון בקריירה של דרן, מ-1904 ועד ל-1914, היה בסיסי ומעמיק: הוא ניהל דיאלוג עם ולמינק, מאטיס, בראק ופיקסו, חקר שדות אמנות רבים ומגוונים, מקרמיקה ועד לחיתוכי עץ, כשם שציור, ויצר גוף מהותי של עבודה שאופיינה כבר ע"י מה שיהפוך למדגם העיקרי באמנותו: קשר ברור לריאליזם, עניין עמוק במה שמכונה אמנות "פרימיטיבית", וחיפוש אחר קלסיציזם בן הזמן.

התערוכה מעניקה מבט מקיף על תקופת "מפתח" זו, ומציגה 70 ציורים, כשם שפסלים והדפסים, רישומים, ספרי סקיצות ועבודות קרמיקה. בתערוכה מוצגים גם פריטים מהסטודיו ואובייקטים שמהם הוא שאב השראה, כולל פסלים אפריקניים ואוקייניים מהאוסף הפרטי של דרן עצמו, רפרודוקציות מהסטודיו, ואוסף ההדפסים של האמן, הכתבים שלו ומבחר נאה של צילומים. התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי, ומביאה לידי ביטוי את רגעי השיא בתקופה משמעותית זו, בהתפתחות של דרן מהפוביזם לקוביזם הסזאנסקי ואזי לריאליזם מגי.

1_1 (4)
André Derain (1880 – 1954) Les Quais de la Tamise  (Londres, les quais de la Tamise ; les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou,Londres, les quais de la Tamise ; Les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou)            1906 – 1907 Huile sur toile

Photo credit : © Adagp, Paris

את אנדרה דרן נפגוש בשנית בתערוכה המוקדשת לו, לבלתוס ולג'קומטי במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

 

ANDRÉ DERAIN 1904 – 1914. LA DÉCENNIE RADICALE

 4 October 2017-29 January 2018  Retrievd from https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cb56kjg/r58BdjK

Crédit photographique : © Centre Pompidou, MNAM-CCI/Service de la documentation photographique du MNAM/Dist. RMN-GP © Adagp, Paris

 

 

"Viva Arte Viva" הביאנלה ה-57, של וונציה

08BIENNALEJP3-master768MWKEMVHQCB45401

ונציה של הרנסנס היא מהות מנטאלית, מסחר פורח, טובין, מסלולי מסחר – צפון אירופה, קונסטנטינופול והמזרח. זוהי עיר אפיקורסית בה טופח מודל של יציבות בצד טירניות של האריסטוקרטיה המקומית. זוהי עירם של ג'יובני בליני, ג'ורג'ונה וטיציאן, פאולו ורונזה ויקופו טינטורטו,  וזו העיר שהשכילה לשלב מערב ומזרח, מני קדם ועד היום. בעיר זו בה רוחשת בעשורים האחרונים סצנה פעילה של אמנות עכשווית, עיר של צבע וריצוד האור על המים, מתקיימת הביאנלה מס' 57.

בעוד שהביאנלה של ונציה באוצרותו הראשית של Okwui Enweazor נתפסה לעתים כמעין מניפסטו פוליטי, עם התייחסויות ל"דאס קפיטל" של מרקס, ויצירות שעסקו בשינויי אקלים, קולוניאליזם ומשבר הפליטים באזור הים התיכון.ל- Christine Macel, האוצרת של הביאנלה בשנה זו, חזון אחר: לשים אמנים ופרקטיקה אמנותית במרכז.

עבור הגברת Macel, האוצרת הראשית של מרכז פומפידו בפריז, הביאנלה ה-57, שנפתחת היום ה-13 במאי, עוסקת  במעמד האמנות ובמצבם של אמנים/יות.. האוצרת מסרה שזוהי "ביאנלה שתוכננה עם אמנים, על ידי אמנים ועבור אמנים".

אך בזמנים מעין אלה – לאחר "הברקזיט" ובחירתו של הנשיא דונלד טראמפ, עליית הפופוליזם והחזרה במלוא העוצמה לנציונליזם באירופה ומעבר לה – האם אוצרת ביאנלה יכולה להרשות לעצמה להתנער מפוליטיקות ולהתמקד באמנות למען אמנות?

לכשנשאלה, השיבה האוצרת שבהחלט, שאכן זו הדרך שבה היא מאמינה שעל אמנות לפעול. "אני מאוד מעוניינת בפוליטיקה, אך לא כל האמנות צריכה להיות אודות פוליטיקה. זהו ממד אחד בלבד".

"עבורי" אמרה, "אמנות קשורה לכל תחומי החיים. אנשים חושבים שאמנות תציל את העולם", המשיכה. "איני חושבת שאמנות תציל את העולם, אך היא הצילה הרבה ממנו".

גב' מסל, הינה כנראה האישה החשובה ביותר שעליה לא שמענו בעולם האמנות האירופאי. מאז 2000, היא סייעה ברכישת אמנות עכשווית עבור מרכז פומפידו. היא האוצרת הרביעית במספר בהיסטוריה בת 122 השנים של הביאנלה, אירוע יוקרתי ומוערך ביותר, אשר ב-2015 משך 500,000 מבקרים.

האוצרת העניקה לביאנלה את הכותרת "Viva Arte Viva", והתערוכה משתרעת מהפביליון האיטלקי לשעבר דרך הארסנלה, חלל רחב ידיים שבו בנו בעבר ספינות, ולא הגנים שמסביב. בתערוכה השנה משתתפות 86 מדינות; האוצרים נבחרים על ידי כל המדינה המציגה.

"Viva Arte Viva", מתחילה עם השאלה המתודולוגית: מה זה אומר להיות כיום אמן? מוצגים 120 אמנים, מתוכם 103 משתתפים בביאנלה לראשונה. גב' מסל בחרה להעניק את פרס האריה המוזהב של הביאנלה על הישג מתמשך לאמנית המיצג הפמיניסטית קרולי שינמן Carolee Schneemann, שעבודתה – כולל הווידאו הבקחנלי שלה, 1964 – "Meat Joy"- מתח את הגבולות בין ריקוד ואמנות חזותית. "רצוי לכבד מישהי ששינתה את ההגדרה של אמן/ית.

רוברט סטור, אוצר ומנהל ביה"ס לאמנות בייל ששימש כאוצר הביאנלה של ונציה, 2007 אמר: "אחד מהאתגרים בתפקיד זה, היה להציב את הטון בלא שתהיה בהכרח תמה".

הפביליונים הלאומיים מעוררים שיח באשר לרעיון היותם כאלה. מרק ברדפורד שמייצג את הפביליון של ארה"ב מעלה שאלה איך לייצג מדינה שהוא חש שאינה מייצגת אותו יותר.

כמו כל האוצרים בעבר של הביאנלה, גב' מסל עבדה בזמן ותקצוב מוגבל. התקציב לתערוכה שלה הוא 13 מיליון יורו (כ-14.2$ מיליון), שממנו היא סייעה לאסוף 10%.

גב' מסל שימשה כאוצרת של הפביליון הצרפתי בביאנלה ונציה 2013, אז בחרה באמן לא צרפתי: האמן יליד אלבניה, תושב ברלין אנרי סאלה, ועבודת הווידאו שלו "Ravel Ravel Unravel" בה שני פסנתרנים ניגנו את "Piano Concerto for the Left Hand" של רוול, שהמלחין יצר עבור מוזיקאי שאיבד את ידו במלחמת העולם הראשונה.

יצירה זו הינה פתח המספר לנו על טעמה של האוצרת ועל החשיבה – הפילוסופית, פואטית ואסתטית שלה, עם הדגש מעודן באשר לפוליטיקה ביצירה שעוסקת בעויינות בזמן המלחמה בין צרפת  וגרמניה. (לאנרי סאלה יש עבודה גם ב- "Viva Arte Viva").

כריסטיאן מסל ארגנה את  "Viva Arte Viva", במסגרת של תשע סקציות,  שהיא מכנה פביליונים.

 

Donadio, R.(2017, May 7). Re: A Venice Biennale About Art, With the Politics Muted. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/05/07/arts/design/a-venice-biennale-about-art-with-the-politics-muted.html?_r=0

"מגריט: בגידת הדימויים", תערוכה במרכז פומפידו, פריז

catalogue-magritte-centre-pompidouvisu-magritte-1-850x480.png

בתערוכה "Magritte: La Trahison des Images" המוצגת כעת במרכז פומפידו, פריז, יצירות מופת ידועות היטב ויצירות מוכרות פחות, של האמן, כולן השאלות מאוספים ציבוריים ופרטיים, ויש בה מבט רענן על אחת מדמויות המפתח של האמנות המודרנית.

"מגריט: בגידת הדימויים" חוקרת את עניינו של האמן בפילוסופיה, עניין ששיאו בפרסום ספרו של מישל פוקו Ceci n'est pas une Pipe (1973). בספר, אשר נכתב בהמשך לשיחותיו של פוקו עם האמן, בצד הקריאה הראשונית של היצירה, מצוי הפרדוקס שייצוג ואובייקט אינם היינו הך. היחס שבין האובייקט עצמו לבין הייצוג שלו על הבד. הוצאה של חפץ מהקשרו. ערעור הממשות וההיגיון. [1]

מגריט הצהיר בהרצאה ב-1936,  שהציור  Les affinités électivesשצויר ב-1932, סימל נקודת מפנה בעבודתו – נטישת האוטומטיזם והמקריות של הסוריאליזם המוקדם.[2] הציור בו מוצגת ביצה סגורה בכלוב, היה הראשון ביצירותיו שביקש לפתור את מה שהוא כינה "problem". לאחר המקריות ו"מפגש מקרי בין מכונת תפירה ומטריה"[3] הגיעה שיטה לוגית שביקשה פתרונות ל"בעיות" של נשים, של כסאות, של נעלים, של גשם… התערוכה פותחת במחקרו של מגריט בבעיות אלה, אשר מסמלות את נקודת המפנה ביצירת אותם שילובי מוטיבים, בלתי אפשריים לכאורה מהם מורכבת אמנותו:  וילונות, צללים, מלים, להבות, גופות מפורקים ועוד – שהוא מסדר ומארגן מחדש ללא הפסקה. התערוכה נענית לאתגר הפילוסופי לייצוג הוויזואלי, למשל, הווילונות עם ההתייחסות לסיפור העתיק המוזכר בקונטקסט של זאוקסיס ופרהסיוס; [4] המצאת הציור ועוד.

René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017

https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/c65EMjd/r45MbXB

https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cBorexr/rAog7ea

[1] Michel Foucault This Is Not a Pipe With Illustrations and Letters by Rene Magritte, University of California Press 1973).

[2] בשנת 1924 פרסם אנדרה ברטון את "המניפסט הסוריאליסטי", ובו התייחס לסוריאליזם כמבוסס על אמונה במציאותן של צורות מסוימות של אסוציאציה שהוזנחו עד כה, על שלטונו הכו5555ל יכול של החלום ועל משחקה החופשי של המחשבה. הוא מוביל להרס התמידי של כל המכניזמים הנפשיים האחרים  ומציב את עצמו כממלא מקומם בפתרון בעיות החיים העיקריות.                                                                     האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 – סוריאליזם הבריחה מכבלי ההיגיון. עמ' 1-2.

[3] ב"שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון (Isidore Ducasse, 1846-1870) מוזכרים צירופים ודימויים שיצרו זיווגים משונים ביותר ומעוררי דמיון. תיאור מפורסם הוא של אחד מקרבנות מלדורור, יצור שחציו אדם וחציו חיה, היה "יפה כה פגישתן של מכונת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים". צירוף יוצא דופן, מוזר ומעורר עניין.                                                                                                                האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 – סוריאליזם הבריחה מכבלי ההיגיון. עמ' 4-5.

[4] פליניוס מספר כיצד גבר פרהסיוס על זאוקסיס: זאוקסיס צייר ענבים באופן כה מתעתע, עד שציפורים היו באות לנקר בהם. אז הזמין פרהסיוס את מתחרהו אל סדנתו כדי להראות לו את עבודתו שלו, וכשניסה זאוקסיס להרים את הווילון מן הלוח, גילה שלא היה זה וילון אמיתי אלא מצויר, ונאלץ להודות בניצחונו של פרהסיוס, שהונה לא רק ציפורים חסרות תבונה אלא אמן.                                                                                                                                                                         א. ה. גומבריך, אמנות ואשליה הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי, (ירושלים 1990), עמ' 173