דגש חזק

תערוכת גמר של התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית, סמינר הקיבוצים – הפקולטה לאמנויות, "גלריה אחד העם תשע", רחוב אחד העם 9, תל אביב 7.8.2021-15.7.2021 . הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5.

שעות פעילות הגלריה:
שלישי וחמישי  16.00-20.00
רביעי  11.00-15.00
שישי 10.00-14.00
שבת  11.00-14.00

בגלריה "אחד העם תשע" מוצגת תערוכת גמר של בוגרות ובוגרי התוכנית לימודי אוצרות וחשיבה חזותית בהובלתה של דרורית גור אריה.





תערוכת הגמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים, עוסקת בשפה ובוחנת מונחים שונים אשר על- פיהם נבחרו עבודות האמנות. 
שפה, אמצעי תקשורת מני קדם משמשת להעברת מסרים, קבלת ושיתוף מידע, תקשורת מילולית, ג'סטות (מחוות גוף) ועוד. אותיות, מילים הן היוצרות את השפה, ומאפשרות הקשרים למושגים בכללם ולהקשרי אמנות ושפה שהם מעניינינו בתערוכה זו.
שפה הינה דבר חי, נושם, משתנה. בעבודות המוצגות בתערוכה "דגש חזק" ניתן לראות מחד את הביטוי המילולי והוויזואלי כאחד למושגי יסוד בשפה כגון אות, מילה, שורש, אנגראמה, תרגום, הלחם בסיסים. מאידך, עבודות אחרות מדגישות אופני שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת מילולית או א-מילולית באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט.

בטקסט התערוכה מופיע הציטוט: "התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי  של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים".
התערוכה היא נקודת שיא בתוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של סמינר הקיבוצים, ומשקפת מלאכת אוצרות ויצירה אינדיווידואלית ומשותפת גם יחד, מבטאת קולות מגוונים של אוצרים ואוצרות, כל אחד ואחת מנקודת המבט הייחודית לו/ה, אשר יחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו.

במסגרת התערוכה יערכו אירועים ומפגשים ביניהם קונצרט פרפורמנס מיוחד. להלן רשימת האירועים המלאה:
שבת   31.07.21
11.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: רנא אבו-פריחה, טלי נבון, נעם פלומבו,  דפנה שלום
12.30, הרצאה  -"בין הבורקיני לחוטיני – הלחמי בסיסים באופנה": אביגיל טלמור, מעצבת רב תחומית, סטודנטית אוצרת.
שישי 06.08.21
12.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: יאיר ברק, בן הנטקנט
שבת 07.08.21 
20.00, קונצרט נעילה – "שיר ילדות – פרק חמישי": מיצב סאונד בשיתוף הקהל והאמנית הבין-תחומית עדיה גודלבסקי שתבצע יצירת סיום בנבל, קול ואלקטרוניקה
בלובי התיאטרון רחוב אחד העם 9

ביום זה תהיה הגלריה פתוחה בין השעות 19.00-20.00 / 11.00-14.00
העבודות המופיעות בתערוכה הן במדיה שונות: ציור, צילום, וידאו, מיצב, מיצג.
בחלקן ניכרת בחינה של גבולות הגוף, שאלות מהי שפה באופן חזותי ומילולי כאחד. התייחסות לשפות שמיות – עברית וערבית, פרשנות ואף קליגרפיה, ועיסוק בשפות כשפת החרשים וכתב ברייל שבהן יש למחוות היד ולתנועה שלה, ליכולת המימוש ולתובנות העולות תפקיד. ובכלל מהי שפה זרה ומנגד "שפת אם"?
בעבודות יש חקר של השפה העברית על מופעיה השונים, האות על הגלוי והנסתר שבה, של השפה הערבית על הנראה ועל האובד בתהליך תרגום, על מופעיה השונים של שפת הגוף.

על האמניות והאמנים, האוצרות והאוצרים

בחרתי להציג את העבודות לפי ציר הסירקולציה המקובל בצפייה בעבודות בתערוכה! אי לכך הבחירה אינה לפי שמות או שמות העבודות.

 

רנא אבו פריחה, כרם נאטור, תחומה היא קומפוזיציה מערך בשפת המיצג. יש לה צליל וחומר. היא הוויה אשר זורמת בלשון, מניעה התרחשות המתקיימת בו בזמן עם האובייקט והסובייקט כאחד. תחְּומָּה יכולה להיות סימן, מבנה, שטח, גבול, וחמר ובו בזמן היא חמקמקה, גבולותיה זזים ומשתנים תדיר.

רנא אבו-פריחה משלבת בעבודת הווידאו שלה בין צילום, ארכיטקטורה ושירה; בין הקבוע לזמני; בין טבעי למלאכותי, ובין הגוף לשפה.

רנא אבו פרחה, בין הגוף לשפה, 2014, וידאו אוצרת: ליאור קריאל

כרם נאטור מבצע בעבודתו פעולת היאחזות, השתרעות ומתיחה של גבולות הגוף בין שני כנים המשמשים להצגת אובייקטים. המבנה והגוף של האמן מצויים בתפר שבין קריסה, תנועה וא-תנועה. בין שיווי משקל לניגודו, לתחושת המאבק/הניסיון לשמור על תנוחת הגוף והכנים שעולה מהדימוי.

כרם נאטור, ללא כותרת, 2015 אוצרת: ליאור קריאל

ויקטוריה חנה, אות היא הצורה שבכתב להגיים השונים של הלשון, אות היא סימן המייצג צליל. בעבודתה האמנית ויקטוריה חנה חוקרת את מרחבי הקול האנושי וגבולותיו, בצליל ובשפה. חנה מופיעה כמורה המלמדת את תלמידותיה את סדר האותיות ואופן הגייתן ואת הקשרן למקומות שונים בגוף. במקביל מופיעה כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן. וגם על יכולתה של שירה לקשר בין התחומים ובין אנשים.

ויקטוריה חנה, "אל"ף בי"ת" (סדר הושענות), 2015 אוצרות: אורית בקרמן, נעמי משולם

נועם פלומבו, סאַבְטקסט הוא מונח המבטא טקסט משנה או טקסט סמוי ביצירה ובתקשורת בין-אישית, ומועבר באופן מרומז ולא ישיר.

עבודות ההדפס של פלומבו נוצרו מתוך עיסוק בפער שבין הציפיות למציאות לבין אי-הלימה של הפרטים לכך.  ההדפסים המשוכפלים בעבודות בדומה ל"אופסט", הם דימויים גרפיים של טקסט מוצפן, ופעולות ההצפנה והשכפול מתייחסות למושגים הנוגעם לחשיפה והסתרה, אשמה, קבלה וחמלה…

נועם פלומבו, אופסט, 2021 אוצרת: נגה אור ים

בן הנטקנט, מלה  מלה היא אבן יסוד בשפה, לכל מילה משמעות ייחודית משלה, ביטוי פונטי בעת דיבור או מרחבי ותנועתי בשפת הסימנים. במילים מצויה כל העת להתחדש וליצור משמעויות חדשות. מילה כחלק משפה ומילה – מילת גברים/נשים.

הנטקנט משתמש בעבודה זו בישות וירטואלית מוקרנת. הוא מעלה מופע קסמים שבמהלכו הוא מציג אילוזיה הקשורה למילה "מילה" מילה רבת משמעויות. גופו המוקרן של האמן מתפרק ומורכב מחדש באנלוגיה לשפה ולמחברים שבה.

התבוננות בדמות שיש בה מן הממשי בצד המיכני איזכרה לי את "האוטומטון" שכיכב בחדרי מוזרויות/פלאות בימים עברו (אבל על כך בפעם אחרת).

בן הנטקנט, מילה מ.י.ל.ה 2021 אוצר: ליאור חורש

עדיה גודלבסקי, הִדהוד מושג בשפה ובתקשורת, הוא חזרה על מקור באופן שונה. בשפת הדיבור, הדהוד הוא גם שיקוף רעיוני, אסוציאטיבי וסובייקטיבי של מסר.

היצירה "שיר ילדות" של גודלבסקי מנהלת דיאלוג עם המבקר/ת באמצעות להדהוד אישי המתרחש בין יוצרת-יצירה-קהל, העבודה מזמינה לפעולה את הצופים, מעבר לצפייה והאזנה גם לכתוב או לצייר. יש בעבודה זו המורכבת ממספר עבודות היוצרות שלם שהינו סה"כ של מרכיביו, הפעלה של המתבונן, תוצר שמתקבל, ואיסוף של הפעילות בנדון לערב סיום התערוכה.

עדיה גודלבסקי, שיר ילדות, 2021 אוצרים: דוד פייביש, עידו כהן, שמעון קסטיאל

יערה צח, הלחם בסיסים הוא חיבור של שתי מילים קיימות לכדי מילה חדשה אחת (למשל, מחזמר). שפה היא דבר דינמי ומתחדש וכך גם מילים מורכבות כגון אלה, אשר צורות הנקבה הרבים והסמיכות שלהן אינה  ברורה וקשה לגזור מהן פעלים.

בעבודה עולה פעולת הפירוק וההרכבה מחדש. צח מפרקת סירים, אך באמצעות פעולת ההרכבה מחדש, הצביעה וחיבור שוטי העור, נולד גוף חידתי., שיש בו משהו מן האנושי באופן הצגתו במרחב הגלריה. נוצרת יצירה מורכבת העולה על סך מרכיביה. עבודה שאינה הומוגנית ומפעילה את הצופה לחפש אחר השלם.

יערה צח, ללא כותרת, 2018 אוצרות: אביגיל טלמור, נועה פלג

לארי אברמסון, שׁרֶֹש – השורש הוא תשתית לצורתה ולמשמעותה של המילה והוא מאפשר בין היתר את יצירתן של משפחות מילים.

בעבודה בתערוכה אברמסון משתמש בשלושה דימויים מרכזיים: הריבוע השחור של קזימיר מלביץ, האוונגרדיסט הרוסי, שכבות הבסיס והסגול של הצייר משה קופפרמן, והענף/השורש החוזר בעבודותיו כחלק מהשפה האישית שלו. אברמסון מרבה להשתמש בסמלים ודימויים מתולדות האמנות באופן היוצר דיאלוג בין עולמות ושפה ייחודית.

לארי אברמסון, שובו של הריבוע השחור 2008 אוצרות: אור וינטר, תמר ברגר

יאיר ברק, שפת סימנים היא אמצעי ליצירת תקשורת בעזרת סימנים מוסכמים כמו מחוות, הבעות פנים והטיות גוף. היא משמשת בעיקר את אוכלוסיית כבדי השמיעה.

בדומה לשפת סימנים, הניצוח המוזיקלי מבוסס על מחוות ברורות, באמצעות שימוש בשרביט ניצוח או בלעדיו, שפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. בעבודה זו ברק מרכיב סדרה של שנים עשר צילומי ידיים בעת פעולת הניצוח של גדולי המנצחים במאה העשרים. מרבית הדימויים הם צילומי ארכיון שעברו טיפול ועריכה בידי האמן.

יאיר ברק, כתב יד, 2019, פרט אוצרות: מירב שחף, דין קרול-גביש

אניסה אשקר, תרגום הוא מלאכת ההעתקה מלשון אל לשון. אבַדָ בתַּרְַּגוםּ הוא ביטוי המתאר את תופעת אובדן המידע,  העומק והמשמעות, המאפיינת את המעבר משפה לשפה, משפה מדוברת לשפה כתובה ומשפה מילולית לשפה חזותית. מה שאבד בתרגום, במעבר, נותר לא ידוע, עלום, ואולם צרכן התרגום מקבל מבחינתו משהו שלם, וכלל אינו מודע למה שנשמט והוחמץ. בעבודתה, באמצעות ייצוג מילולי וחזותי.

אשקר מותירה את המילה כתובה בקליגרפיה ערבית ללא תרגום, ושומרת עליה באופן  אוטונומי. בכך היא מדגימה את נחיצותה של פעולת התרגום, אך גם מעוררת מחשבה לגבי האובדן הכרוך בכך.

אניסה אשקר, אל-היאם (טירוף זמני), 2019, (מתוך 14 דרגות האהבה) אוצרות: יעל דיין, עדי כהן

בלו סימיון פיינרו, אנָגַרְמָהָ, או בעברית טְרִיפתַ אותִֹיוּתֹ, היא יצירת מילה חדשה באמצעות ערבוב אותיות של מילה נתונה. כך ניתן ליצור אין סוף אפשרויות של מילים. באמצעות הפעלת הלוח והסיבוב שלו, מרפרר סימיון פיינרו אל ערבוב האותיות הקבלי ההופך את הסופי לאין-סופי. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים הם הסוד של השפה, של הלשון (פיינרו, מרק אלן, ערב רב, 3.2021).

תערוכה שעסקה ברב המקובל אברהם אבולעפייה, הוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים באוצרותה של ד"ר בת שבע אידה גולדמן).

בלו סימיון פיינרו, צירוף, 2006 אוצרות: אורה כהן, נועה שיזף

טלי נבון, שפָָה זרה היא שפה שאינה שפת האם של האדם ואינה שגורה בפיו. לימוד שפה זרה מאפשר תקשורת אישית ובין אישית, ומעודד את הבנת האחר והכרת תרבויות חדשות.

הספרייה בבית הספר המקיף ביאליק-רוגוזין ובגינת לוינסקי בתל אביב מיועדות לקוראים מקהילת העובדים הזרים בעיר תל-אביב, אותם אלה הסמויים מן העין… ספריה המעוררת מחשבות על מקומו של הפרט במצבי קיצון, על יחסי מרכז ושוליים, ועל מקומה של יצירה בחברה. נבון חוקרת בעבודתה את התהליכים הנפשיים והתרבותיים של הקורא בשעת הקריאה, את יחסי הגומלין בין הקורא לטקסט.

טלי נבון, Could be me, 2014 אוצרות: לינה לוין, נורית זלצמן, סיגל הררי

דפנה שלום, מפה היא תיאור סמלי של מרחב שיש בו מיקום על מרכיביו השונים וההקשרים ביניהם. בדומה לשפה, כך גם המפה מבוססת על סימנים מוסכמים ומטרתה לסייע להתמצא במרחב.

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ח"נ ביאליק, העוסקת בתולדות המילים ובמשמעותן, משמשת בסיס לעבודותיה של שלום המקודדת בכתב ברייל. כתב זה מוסס על סימנים מוסכמים, על נקודות בולטות על המצע אשר קריאתן נעשית באמצעות מישוש. בכתב זה ל"לא רואה" עליונות על האדם הרואה, ויחסי הכוח הינם אחרים ושונים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210716_121948.jpg
דפנה שלום, מתוך הסדרה "כתבי לילה" (ביאליק 7,8); 2019, 2021 אוצרת: דולב האקן

תודה על הטקסטים, חומרים מהם מצוטטים לעיל, תודה לדרורית גור אריה, ולסטודנטיות והסטודנטים בתכנית זה. שמחתי לפגוש, להכיר וללמד וללמוד! זיוה

גילי אבישר, "משחקי אצבעות" אוצרות: דרורית גור אריה וטל שוורץ, עוזר לאוצרות: עידו כהן, סמינר הקיבוצים, גלריה "אחד העם 9", תל אביב, עד ה-29.5.2021

… לקפל ולפרוש ולכרוך… זהו מרחב להתכרבל וללפות, לעטוף ולחשוף; מרחב של מפגש…[1]

המיצב "משחקי אצבעות" של האמן גילי אבישר, מעמיד את האמן כ"אלכימאי" הבורא בחומרי הטקסטיל עולם ומלואו. לעיני הצופה הנכנס לתערוכה מתגלה מיצב צבעוני ופתייני המפעיל את חוש הראיה וחוש המישוש לגעת, לבדוק, להפוך….

המיצב שהוא סה"כ של חלקיו שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד ובדומה, מתאפיין בארעיות, זמניות ושינוי. כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בו האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה.

תיאטראות נודדים, להקות של שחקנים, זמרים, ליצנים ועוד רווחו באירופה בימי הביניים אך גם במאות מאוחרות יותר, ואופיינו בנוודות ובתנועה ממקום למקום, הן כאפשרות למחייה בזמנים של אי-ודאות, אך גם כחלק מן המתודה להנחיל באמצעות משחק את רזי הדת הנוצרית, הקדושים ועלילותיהם בקרב ההמון.

בדומה, התערוכה של אבישר מתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין חלל התצוגה המוארך, העבודות המוצגות לבין הבמה בסופה של הגלריה, מעין אלטר מקודש שעדיו מגיעים הצופים ההופכים אף הם למעין שחקנים במרחב התצוגה.  

הסיפור שמספר לנו אבישר באמצעות העבודות המוצגות בתערוכה, מאזכר אף הוא את התיאטרון הנודד, בו חלק מהדמויות אופיינו ביכולת לספר סיפור באמצעות משחק, שירה, ליצנות ועוד. וכך המיצב נמצא במרחב לימינלי שיש בו מן הארעיות והמשחק, בתפר שבין הנשי לזכרי, בין השלם למרכיביו, בין הנגלה לנסתר,  בין הצופה לבין העבודה, בין החומר הרך למרכיבים נוקשים יותר. המיצב שובר דיכטומיות והיררכיות בין התחומים; כחלק מהארעיות, כל פרט יכול לשנות את צורתו, להיפרם ולהיתפר מחדש, ועושה "הזרה" לחלק מהמרכיבים, הטקסטיל כעור, כגוף שני, גוף נשי? זהות מינית נזילה, בין האני לאחר.

ההיסטוריון יוהאן הויזינגה  (Johan Huizinga, 1872-1945), ביקש להראות כי הן בהיבטיה האמפיריים והן בהיבטיה הסימבוליים, התרבות אינה אפשרית ללא משחק. ההתבוננות שלו מראה לו קודם כל, כי המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפיה. בדומה, הצופה המכניס את הגוף שלו לתוך עבודה במיצב "משחקי אצבעות", הופך לחלק מקברט זה.

בטקסט הנלווה מצוין: " כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח – האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.

בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה".[2]

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[3]  ברצוני לציין שפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש של אבישר מזכירה לי את הפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[4]

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

וכמו בשיר של נעמי שמר, בסופה של ההצגה, כלומר עם רדת התערוכה, העבודה תיעלם, תקופל, תשנה את צורתה, ולכשתוצג בשנית, תהיה עבודה אחרת ושונה.

תודה לדרורית גור אריה על השיחה עמה.


[1] Gilles Deleuze, " The Fold: Leibnitz and the Baroque, (1988), translated by Tom Conley. Athlone Press, London, 1993, chapter 9, "The New harmony", p. 137.   דלז מכנה את לייבניץ " (1714-1646), הפילוסוף והמתמטיקאי הגדול הראשון של הקיפול, העיקולים והמשטחים הפיתוליים" והפילוסוף הדגול של הבארוק. מתוך מאמרה של פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד",  כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 1 סתיו 2009, עמ' 12.

[2] מצוטט מטקסט התערוכה.

[3] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: ע טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95 , מצוטט בטקסט של אירנה גורדון, כחוט השני: הטקסטיל כחומר והתרחשות, קטלוג  התערוכה ארוגים בתודעה טקסטיל עכשווי בישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, 2014, עמ' 17.

[4] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002,, שם, עמ' 18.