גבירה, סַמוּר וליאונרדו אחד  

            

סודות הציור של אחד מציוריו המפורסמים ביותר של ליאונרדו דה וינצ'י התגלו ע"י מדען צרפתי שהשתמש בטכניקה חדישה, ומעלים תהיות באשר לתולדות הציור עצמו, בחמש מאות השנים שחלפו מאז שצויר.

פסקל קוטה מהמכון הטכנולוגי לומייר, פריס, בחן את היצירה "גבירה עם סמור" (קרקוב) , שעד כה סברו שצוירה בין השנים  1490-1489. Reflective Light Technology, הטכנולוגיה בה השתמש  קוטה, מאפשרת בחינה של שכבות הציור.

קוטה גילה שהציור הידוע לא כלל בתחילה את הסַמוּר, ושליאונרדו צייר פורטרט אחד ללא הסמור בחיקה של הגבירה, ושתי ורסיות אלטרנטיביות עם הסמור בעל הפרווה.

קוטה , פיתח טכניקה  המכונה (The layer amplification method (LAM  המאפשרת למדענים "לקלף את הציור כמו בצל", להסיר את פני השטח כדי לראות מה קורה "בתוכו" ומאחורי שכבות הצבע השונות. "גילינו שליאונרדו שינה כל העת את דעתו. זהו מישהו שמהסס – מוחק דברים, מוסיף דברים, הוא משנה את דעתו שוב ושוב."

הציור מציג את הגבירה המזוהה כצ'צ'יליה גלראני, פילגשו של לודוביקו ספורצה, דוכס מילאנו, שהזמין את היצירה מליאונרדו דה וינצ'י שעבד בשירותו באותן שנים. לודוביקו היה הפטרון החשוב של ליאונרדו במהלך 18 השנים בהן שהה בחצר הדוכס. צ'צ'יליה גלארני היתה ידידה טובה של ליאונרדו, היא ידעה לטינית, כתבה שירים והעניקה חסות לאנשי ספר. הסמור בעל הפרווה הלבנה שבחיקה מסמל מעלות טובות – טוהר ובתוליות באנלוגיה לצ'צ'יליה. יש להניח שליאונרדו בחר בו גם בשל משחק המלים שכן ביוונית נקרא הסַמוּר  galè  משחק מילים עם שם משפחתה של צ'צ'יליה – גַלֶראני.‏‏ מעבר לכך, ובצורה מובהקת יותר, מסמלת החיה את הדוכס ספורצה, שזכה לכינוי "החולד" (L'Ermellino)

Three-versions-of-Leonard-012

ליאונרדו דה וינצ'י, גבירה עם סמור (ארמליין), 1489 בקירוב, המוזיאון הלאומי, קרקוב

http://www.theguardian.com/artanddesign/2014/sep/30/leonardo-da-vinci-painting-portrait-lady-ermine

Picasso.Mania, גרנד פלה, פריס

פבלו פיקסו, גרניקה, 1937, מומה ניו יורק
פבלו פיקסו, גרניקה, 1937, מוזיאון ריינה סופיה, מדריד

פיקסו כיוצר גאוני זכה לתהילה כבר בתחילת המאה ה-20, ושמו כגאון אמנותי של מאה זו הולך לפניו. וכך ניתן למצוא תיאורים רבים ומגוונים של יצירות פיקסו מידי אמנים בני הזמן מאפריקה ועד לסין כעדות למקסם האוניברסלי שלו ולפרסום המקיף לו הוא זוכה.

התערוכה "פיקסו.מניה" בגרנד פלס בפריס היא פרי שיתוף פעולה בין דידייה אוטינגר ממרכז פומפידו, פריז, אמילי בווארד מהמוזיאון הלאומי פיקסו, פריז ודיאנה וידמאייר פיקסו, נכדתו של האמן.

התערוכה מוצגת באותו אולם בו הוצגה הרטרוספקטיבה החשובה של פיקסו ב-1966, ויש בה התחקות אחר אמנים מובילים בני המאה ה-20 – ג'ספר ג'ונס, אנדי וורהול, דיוויד הוקני, זיגמר פולקה, פרינס, ג'ף קונס, מאוריציו קטלן, פרינס, ז'אן מישל בסקייאה וגם אמנים כאמן האלג'ירי אדל אבדסמד שה"גרניקה", יצירתו הפוליטית של פיקסו מהווה השראה ליצירתו בתערוכה זו ויש בה הדהוד לאירועים הקשים בפריס; בדומה, עבודת הווידיאו של הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה See a Woman Crying (Weeping woman) 2009-2010 בה מוצגת קבוצה של ילדי בי"ס בחזית של אימז' של "אישה בוכה" של פיקסו (1937).

Weeping Woman 1937 by Pablo Picasso 1881-1973
פבלו פיקסו, אישה בוכה, 1937, טייט מודרן, לונדון

 

אתר התערוכה: http://www.grandpalais.fr/en/event/picassomania

"אללי", דגנית בן אדמון, גלריה אסול, פלורנטין, אוצר יונתן אולמן. אבולעפיה 6 תל אביב

"אללי , תערוכת היחיד של האמנית דגנית בן אדמון מוצגת בגלריה אסול בפלורנטין. הגלריה הממוקמת בחלל מפעל טקסטיל פעיל, הפכה למרחב שבו משייטים דימויים של רבנים, נרות נשמה, הדפסי רשת בצד פרפרים סולאריים, בלא לנסות ליצור הבחנה בין גבוה לנמוך ובין המקודש ליומיומי והבנלי.

בן-אדמון ילידת באר שבע, חיה ועובדת בשנים האחרונות בתל אביב. בעבודותיה הקודמות נעשה שימוש ביציקות סיליקון ורדי מייד כאחד, "בקריצה" ליצירות של מרסל דושאן ולעבודות של אמנים ואמניות סוריאליסטים.

בתערוכה הנוכחית מספרת בן-אדמון "אני מנסה להצביע על המקומות בהם אנו מנסים ליפות דברים. במקום ממנו הגעתי, שיכוני "רכבת" חסרי הזהות צבועים בצבעי פסטל בניסיון ליצור 'יופי'. בתוך הבתים לעומת זאת, ישנה תחושה של אמירה אישית בשל העודפות בקישוטיות ובקיטש".

בתערוכה ניתן למצוא "אסתטיקה של הפריפריה" כדברי בן-אדמון. הדפס רשת "אובססיבי, אחד על אחד" על גבי ריפוד קיר באזכור לריפוד שנועד ליפות את קירות בתי מגורים בעיר הולדתה.  הריפוד, הקפיטונאז', כסוג של יופי בשאיפה לבורגנות. צילומי רבנים שאף הם נוכחים כדמויות מסוככות ומגינות. פרפרים  סולאריים במעין "סימולקרה" לפרפר הממשי המסמל את הבר חלוף, והינו אחד מסמלי "הממנטו מורי"(זכור את יום המוות" והוניטס"("הבל הבלים הכל הבל") בציורי טבע דומם בהולנד במאה ה-17 זוכים ל"אריכות חיים" בחלל הגלריה. "לבודד את הפרפר ולקחת אותו לגלריה, זה מבחינתי מעשה. פרפר הוא מוצר – כנגד פרפר חי שזמנו מאוד מוגבל".

דגנית מספרת על קשר מיוחד במינו עם סבתה שנהגה ללכת לשוק שוב ושוב ולהביא פריטים "יפים" (לדעתה) ולהציב אותם אחד על השני באקט מעין דושאן. "בעיני היא יצרה תפאורה לבית. כל הדימויים הם מהמקום הזה, הפרפרים, הרבנים המקבלים ממשות וגוף בתמונות שלהם, בניגוד לאלוהים חסר הגוף".

התערוכה היא געגוע לדימויים שנכחו בילדותה של בן אדמון, ולחזרתם של דימויים אלה בשפה ובתצורה שונה, אך גם לאובדן הנאיביות. "אללי", כזעקה שאין לה מענה טומנת בחובה געגועים,  ואת הסירוב להיפרד.

מעט רקע אישי- בן אדמון, בוגרת מכללת "ספיר", עובדת מזה חמש שנים במוזיאון תל אביב לאמנות. בשנים אלה למדה לקחת את מושגי הפריפריה ולדבר עליהם בשפת המרכז.

התערוכה מבוססת על מושגים של יופי; בן –אדמון מעידה על עצמה כמכורה ליופי – כלב, בן זוג. ועל מושגים כגון קיטש, גבוה ונמוך, אמונה ואופטימיות וחיפוש עצמי. "התערוכה כבר שנתיים בראש שלי, הבנתי מה אני עושה בדרכי האמנותית, משהו התגבש ונסגר. היה לי חיבור טוב עם יונתן אולמן (האוצר), הבנה של שפת האמנות, יכולת רגישה. הצליח לתווך בין הקצוות באופן מאוד עדין, ועברנו תהליך ביחד; וכדבריו, האמנית מסתכלת באומץ גם על הדברים הקשים – המקום ממנו באה והמקום בו היא נמצאת. מתחת מעטפת שכושלת להתייפייף. המקום פגוע, פגום וזועק אל השמיים – אללי"

אללי, תווית גורמט Souvenir
אללי, תווית גורמט Souvenir

 

דאבל טייגר, שמיכת צמר ופוליאסטר, 2015-2016
דאבל טייגר, שמיכת צמר ופוליאסטר, 2015-2016

 

קלאסיק, טכניקה מעורבת, 2015-2016
קלאסיק, טכניקה מעורבת, 2015-2016
DBA-0164
מבט לתערוכה

 

אברהם קרוזווילגס באולם הטורבינות של הטייט מודרן, לונדון

Hyundai Commission 2015: Abraham Cruzvillegas: Empty Lot, Tate Modern Exhibition     13 October 2015 – 3 April 2016  

האמן המקסיקני אברהם קרוזווילגס (Cruzvillegas)(יליד 1968) בצע את ההזמנה של יצרנית הרכב יונדאי (Hyundai) לאולם הטורבינות ב-2015. זו הראשונה בסדרת מיצבים חדשה ע"י אמנים עכשוויים בהת באולם הטורבינות האייקוני של הטייט מודרן, לונדון. סדרה זו התאפשרה בשל שיתוף פעולה ממושך וייחודי בין טייט מודרן לבין יונדאי.

Abraham Cruzvillegas, Empty Lot, 2015
Abraham Cruzvillegas Empty Lot, 2015

אברהם קרוזווילגס הידוע ביצירות הפיסול שלו מאובייקטים וחומרים מקומיים מצויים, עוסק גם בווידיאו, מיצב, ציור ושירה. היצירה שלו מושפעת מאמני אוונגרד רוסיים כגון אלכסנדר רודצ'נקו וקזימיר מלביץ'. ובו בזמן, הוא שואב השראה מיצירות של אמנים כג'ימי דורהם (Durham) ודויד המונס(Hammons) .

קרוזווילגס למד אצל האמן המקסיקני גבריאל אורצקו (Orozco) בין השנים 1987-1991. כדמות מפתח בקרב אמנים לטינו אמריקאים עכשוויים, השתתף בעשור 1980ב-"Friday Workshops" (Taller de los Viernes). המפגש השבועי נועד לדיון, ביקורת והצגת עבודות. בעשור 1990, Taller de los Viernes התפתח לחלל האמנות Temistocles 44 ע"י קרוזווילגס ואדוארדו אברואה (Abaroa)

קרוזווילגס יוצר אמנות וידיאו ומיצב שמשקפת את הייחודיות של החברה בדרום אמריקה. העבודה הפיסולית שלו מבוססת על מחקר קודם של אזור כלשהו, שלגביו הוא יוצר יצירה חדשה וזאת ע"י שימוש באובייקטים וחומרים קיימים. מ-2007 ואילך, הוא החל לעבוד על סדרות של עבודות החוקרות את התמה של ה-autoconstrucción (or self-construction) שבשל כך התפרסם. מינוח זה גם מתייחס לתרבות האנשים שהיגרו בעשור 1960 מאזורים כפריים של דרום מקסיקו למטרופולין מקסיקו סיטי. עשור זה שכלל גם את הוריו של קרוזווילגס, פיתח מתודות של איסוף ובנייה שעלו מתוך מגבלות של עוני, וכללו חיפוש בזבל, מיחזור ושימוש בחומרים. גם כיום תנועה זו הינה תופעה מוכרת במקסיקו. קרוזווילגס גדל ב-Ajusco, מחוז בדרומה של מקסיקו סיטי העומד על סלע וולקני שלא מאפשר בניה במובן המסורתי; בתנאים אלה, דור הוריו בנה כפר שצמח לעיר גדולה יותר.

התנסויות הילדות של קרוזווילגס במחייה באזור זה מעל עשרים שנה באות לידי ביטוי בעבודות שלו. הוא נוהג לקשר בין תחושת קהילתיות חזקה ופוזיטיביות עם הרעיון והאנרגיה למציאת חומרים. הוא גם שואל שאלות עכשוויות אודות האופן שבו  סולידריות קהילתית ופוזיטיביות יכולים להתקיים בכלכלת מדינה לא יציבה.

הפרויקטים של האמן הוצגו בגלזגו, פריס, אוקספורד, גואנגג'ואו (הרפובליקה הסינית),  קאסל ומקומות רבים אחרים מסביב לעולם.

AC: Blind Self Portrait: Glasgow-Cove Park 2008 by Abraham Cruzvillegas born 1968
AC: Blind Self Portrait: Glasgow-Cove Park 2008 Abraham Cruzvillegas born 1968 Presented by the American Fund for the Tate Gallery, courtesy of the Latin American Acquisitions Committee with additional assistance from Jack Kirkland 2012 http://www.tate.org.uk/art/work/T13779

איזבלה ד'אסטה, המונה ליזה והרישום המוזמן

לדמותה של איזבלה ד'אסטה, שליטת מנטובה התוודעתי לראשונה במסגרת המחקר לעבודת המ.א שלי בנושא "פטרוני אמנויות בארבע נסיכויות באיטליה במאה ה-15: אורבינו, פררה, מנטובה ורימיני".
איזבלה בת לנסיכי האסטה, שליטי פררה, נישאה לבן למשפחת הגונזגה, שליטי מנטובה, ונודעה כשליטה הומניסטית ומכירה בערך נתינת חסות למשוררים, סופרים ואמנים.
 איזבלה ד'אסטה שליטת מנטובה (1539-1474) פגשה לראשונה את ליאונרדו דה וינצ'י ב-26 באפריל 1498, בעת ביקור בחצרו של הדוכס לודוביקו איל מורו שליט מילנו. ליאונרדו ערך כנראה ביקור קצר במנטובה בדצמבר 1498, שכן במכתב שנשלח מגואיטו Goito, הורה המרקיז ג'אן פרנצ'סקו גונזגה לממונה על האוצר לשלם לליאונרדו הפלורנטיני 11 דוקטים עבור מיתרים של לאוטה וויולה שהביא עמו ממילנו, והפציר בו לעשות זאת מיד כך שהאמן יוכל להמשיך במסעו. ידוע שליאונרדו ורעו לוקה פנצ'לי Luca Fancelli אשר הקדיש את "ספר המשחקים" שלו למרקיזה, ביקרו במנטובה בדרכם לוונציה בסוף 1499. בביקור זה רשם ליאונרדו את הפורטרט בפחם של איזבלה (לובר, פריז). הרישום היה באוסף Calderara-Pino ולאחר מכן באוסף Vallardi, ונרכש ב-1860 ע"י הלובר תמורת 4,410 פרנקים תחת התיאור דמות לא ידועה. אחד החוקרים ייחס את דמותה  ברישום זה לאיזבלה.
,ליאונרדו דה וינצ'י, איזבלה ד'אסטה, רישום, 1499-1500, לובר פריס
 ליאונרדו רשם את הפורטרט של המרקיזה לובשת מלבוש פשוט עם גלי שיער הנופלים על צווארה החשוף ללא עיטור או תכשיט. עדות לרישום זה של ליאונרדו מצויה אצל לורנצו דה פביה; ב-13 במרץ 1500, כתב לורנצו למרקיזה על הלאוטה הספרדית מעץ אגוז שהוא שולח לה למנטובה, וסיפר על פגישתו בוונציה עם ליאונרדו דה וינצ'י שהציג לפניו רישום פורטרט שלה. (חוקרים כGoldscheider, סוברים שרק הראש הוא מעשה ידי ליאונרדו; בעוד שהבגד, הפרוטומה והיד הינם מידו של תלמיד בינוני שעבר שוב על הפרופיל). ליאונרדו רשם שני פורטרטים, אחד השאיר במנטובה, ואת האחר לקח עמו לוונציה. העתק של הרישום, אפשר מידי De Predis, מצוי באופיצ'י, פירנצה. רישום אחר במוזיאון הבריטי, הגיע מאוסף Leighton בלונדון. ב-27 במרץ 1501 שלחה איזבלה מכתב ל-Fra Pietro da Novellara בסנטה קרוצ'ה, פירנצה, וביקשה שיודיע לה מהו סדר יומו של הצייר ליאונרדו, וכן שיברר אם הצייר יכול לבצע תמונה בכל נושא שיחפוץ עבור הסטודיו שלה; במידה ויסרב עליו לנסות לשכנעו לצייר מדונה. היא ביקשה שיפציר בליאונרדו לשלוח אליה את העתק הפורטרט שלה, שכן המרקיז מסר את הרישום שהיה ברשותה. פרה פייטרו השיב שאורח חייו של ליאונרדו אינו קבוע, אך הוא ינסה למלא את מבוקשה אצל האמן. מספר ימים לאחר מכן כתב לאיזבלה שהתוודע לאמן באמצעות תלמידיו והודיע לו על רצון המרקיזה. ליאונרדו נאות לצייר עבורה לכשיסתיים החוזה שלו עם מלך צרפת, אז יבצע גם את הפורטרט. איזבלה כתבה ביולי  1501 למנפרדו דה מנפרדי, נציג אביה בפירנצה, וביקשה להעביר מכתב שכתבה לידי האמן. ליאונרדו מסר למנפרדי שהחל לבצע את היצירה עבורה. הבטחותיו של ליאונרדו לא יצאו לפועל, שכן זמן קצר לאחר מכן הוא החל באחת מהעבודות הגדולות ביותר שלו, The Battle of Anghiari על קירות אולם העיר של פירנצה, וב-1503, החל לעבוד על המונה ליזה. כך שבמשך מאות בשנים פקפקו באם ליאונרדו אכן התרצה לפתח את הרישום לציור פורטרט מוגמר. מכאן שאלת השאלות האם איזבלה ד'אסטה היא המונה ליזה? או שמדובר בעוד "אגדה" עתיקת יומין, בדומה ל"פתרונות" הצצים חדשות לבקרים באשר לזהות המוצגת.

 

ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1503-1513 בקירוב, לובר, פריס.

 

מהמחקר לעבודת המ.א שלי

מוזיאון רודין המחודש פותח את שעריו

 

Chantier musee Rodin, Paris.
Rodin Museum website

 

מוזיאון רודין, פריס, המוקדש ליצירותיו של הפסל, הרשם והצייר אוגוסט רודין, נפתח מחדש לציבור ב-12 בנובמבר, 2015, לרגל  יום הולדת 175 שנה לאמן. לשיפוץ וחידוש הבניין המתפורר, ששימש כסטודיו הפריזאי של רודין עד מותו ב-1917, תרמו קרן הפילנתרופיה האמריקאית איריס וג'רלד קנטור ומיניסטריון התרבות הצרפתי, במהלך שנמשך שלוש שנים.

המבנה לא תוחזק באופן נאות מאז המאה ה-18 ונדרשו לשם כך תיקונים רבים, כולל הצגת רפליקות היסטוריות מדויקות.  Catherine Chevillot מנהלת המוסד, מסרה ש"לכל גילוי התבקש פתרון מתאים, שכן זו היתה הזדמנות לעשות דברים בדרך הנכונה; לאפשר נגישות למוגבלים, ולדאוג לטכנולוגיה עכשווית במקום". שיתוף פעולה ייחודי נוצר בין המוזיאון לבין  Farrow & Ball לשם צביעת המקום, והצבע Biron Gray, צבע אפור ירוק, נוצר במיוחד עבור הפרויקט.

תהליך העבודה של רודין בפיסול, כלל רישומי הכנה רבים.  באוסף המוזיאון יש מעל 30,300 יצירות: 6,766 מהן, פסלים, רובם מודלים בגבס. בנוסף,  ניתן למצוא באוסף שרידים עתיקים ששימשו כמקור השראה לרודין ביצירותיו. וכן מעל כ-7,500 צילומים שחלק גדול מהם יוצג כעת במוזיאון. בנוסף יש במוזיאון אוסף ציורים משל בני זמנו של רודין, כגון, אוגוסט רנואר, קלוד מונה ווינסנט ואן גוך. יצירות אלה סבלו מגורל דומה לצילומים של רודין, שכן מעטות מהן הוצגו לציבור.

בהוטל בירון מוקדש חדר לקמי קלודל, שחברה לרודין כאסיסטנטית בסטודיו ב-1884, בגיל 19, ונשארה שם קרוב לעשור.

יצירות חשובות במוזיאון מוצגות בגן: "אזרחי קלה" (1885), "שערי הגיהינום" (1880), ו"האיש החושב" (ההוגה) (1888). הגן חובר בתכנית אוצרותית של הצגת אמנות עכשווית. בתערוכה הייחודית הבאה, "בין פיסול וצילום", יוצגו יצירות משל ג'ון צמברליין, ריצ'רד לונג, ג'יוזפה פנונה באופן שיעורר דיאלוג עם יצירתו של רודין.

 

telegraf
Telegraph.co.uk

מקור: http://www.musee-rodin.fr/en/museum/renovation-hotel-biron