דיוויד הוקני, תערוכה בטייט בריטיין, לונדון

בתערוכה בטייט בריטיין, לונדון, מוצג מבחר מיצירותיו הידועות ביותר של דיוויד הוקני בתחום הציור, הרישום, ההדפס, הצילום והווידיאו במהלך ששה עשורים.

הוקני העומד לחגוג שמונים שנה (יליד 1939, ברדפורד, בריטניה), ממשיך לשנות את סגנונו ואת דרכי העבודה שלו, ולהשתמש בטכנולוגיות חדשות. מציורי הפורטרט שלו לאימז'ים של בריכות השחייה בלוס אנג'לס, ועד לרשומים והצילומים שלו, נופי יורקשייר והציורים האחרונים – כאלה שמעולם לא הוצגו בציבור – תערוכה זו מציגה איך המקור של כל כיוון מצוי בעבודה שהיתה קודם לכן.Scan0001.jpg

David Hockney Portrait of an Artist (Pool with Two Figures) 1972 Private Collection © David Hockney Photo Credit: Art Gallery of New South Wales / Jenni Carter

הוקני מספר שהינו עובד כעת יותר מתמיד, ויוצר יותר ממה שיצר לפני כשני עשורים, ועדיין עודו נלהב ממה שהוא עושה.

עצם העובדה שהוקני אימץ אפשרויות טכנולוגיה חדשות אינה מפתיעה. הוקני שאף תמיד למצוא אופני עבודה חדשים – קלטות טייפ, מצלמות, מכונות צילום, פקס וכיום, אייפון. במחצית שנות ה-60, התחיל להשתמש במצלמה. בתחילת שנות ה-70 הכין את ה"ג'וינרים" הראשונים שלו – אסמבלז'ים גדולים של תצלומים שיצרו אפקט כמעט קוביסטי.

ציורים שצייר הוקני באמצע שנות ה-60 מזוהים אתו יותר מכל – בריכות השחייה, השמים הכחולים, הנערים. ציורי דיוקן כפולים של דמויות כגון בן זוגו לשעבר הצייר דון בקארדי, הסופר כריסטופר אישרווד ואחרים. הציור "ההורים שלי", 1977, דיוקן של הוריו הושלם זמן קצר קודם מותו של אביו, נבחר ע"י הציבור הבריטי לציור האהוב ביותר.

My Parents 1977 by David Hockney born 1937

David Hockney My Parents 1977 Tate © David Hockney

לפני כשנתיים הוקני הציג תערוכה בשם The Arrival of Spring בבייג'ין, תערוכה שהתבססה על ציורים שצוירו מאייפד, וכדבריו, "אני אמן המשתמש באייפד, עזר חדש". ציורים אלה היו במקור חלק מתערוכה גדולה A Bigger Picture שנערכה באקדמיה המלכותית, לונדון. תערוכה זו שהתפרסה על כל החלל, הציגה סרטי מצלמה שתיעדו את חילופי העונות ביורקשייר, בריטניה בצד סרטים שצולמו בחללי פנים של בתים.

הוקני למד באקדמיה המלכותית לאמנות, לונדון, ועוד בהיותו סטודנט השתתף בתערוכות חשובות ומכר מיצירותיו. לאחר סיום לימודיו נעשה לאחת הדמויות הידועות בתקופה של Swinging London[1]. משם עבר לניו יורק ולאחר מכן ללוס אנג'לס. וכיום חי בבריטניה.

התערוכה עד 29 במאי, 2017

billy_audrey_wilder_los_angeles_april_1982_1982_1

David Hockeny, Billy + Audrey Wilder, Los Angeles, April 1982, 1982 Composit  polaroid, 46X44 Private Collection © David Hockney Photo Credit: Richard Schmidt

 

David Hockney, Tate Britain Exhibition. Retrieved from http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-britain/exhibition/david-hockney

[1] "לונדון המתהוללת" הוא כינויה של תקופת שנות השישים בלונדון בפרט ובבריטניה בכלל. התקופה התאפיינה ביצירה צעירה ומשוחררת בתחומי המוזיקה, האופנה והתרבות ובמתירנות מינית. המונח נטבע בגיליון ה-15 באפריל 1966 של המגזין האמריקאי טיים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%92%D7%92%D7%AA

 

 

אנג'ליקה קאופמן, מרי מוסר, בעקבות דיוקן – מבט הדדי, בית רוזנטליס, יפו

בסיכומם של האחים גונקור על צרפת המאה ה-18 (נכתב מאה שנה לאחר מכן במאה ה-19) נכתב ש"האישה היתה העיקרון, השלט, ההיגיון המנחה והקול המצווה של המאה ה-18. מעולם קודם לכן באירופה המערבית לא השיגו נשים כה רבות הכרה ציבורית באמנויות ושדות החקר האינטלקטואליים". מכאן שאין זה מפתיע שאמניות ידועות במאה ה-18, ביניהן אנג'ליקה קאופמן, רוסלבה קריירה, אליזבט-לואיז ויג'ה להברון, ואדלייד לביל-גוויארד Labile-Guiard קשורות קשר בל ייפרד לאידיאולוגיות המשתנות של רפרזנטציה ושוני מגדרי שליוו את המעבר מתרבות אריסטוקראטית חצרונית לזו של חברה קפיטליסטית של מעמד הביניים המצליח.

בין החברים המייסדים של האקדמיה המלכותית הבריטית ב-1768 היו שתי נשים, אנג'ליקה קאופמן ומרי מוסר Moser. העובדה ששתיהן היו בנותיהם של זרים, וששתיהן היו פעילות בקבוצה של ציירים בעיצוב האקדמיה המלכותית, הקלה על חברותן בה.

singleton540
הנרי סינגלטון, אנשי האקדמיה המלכותית, 1795, ש/ב, אוסף הרויאל אקדמי, לונדון
Sing0701.jpg
הנרי סינגלטון, פרט, מרי מוסר מימין,  ואנג'ליקה קאופמן   http://www.racollection.org.uk/ixbin/indexplus?record=O1710

אנג'ליקה קאופמן (1741-1807) היתה האישה הציירת הראשונה שהתעמתה במונופול הגברי שיושם ע"י האקדמיסטים. היא חתרה תחת נטיית בני זמנה לקשר נשים עם דקורטיבי, מיניאטורי סנטימנטלי ועוד סט של מאפיינים שליליים המבחינים בין "אמנות נמוכה" לבין "אמנות גבוהה". בהיותה באיטליה בעשור 1760, העתיקה ציורים של אמני הרנסנס והבארוק, פגשה את הצייר האמריקאי בנג'מין ווסט והפכה לחלק מקבוצה של ציירים אנגלים. מפגשה עם יוהן יואכים וינקלמן ברומא ב-1763 היה מכריע. היא החלה לנטות לאופן הניאו קלאסי שלו, לאידיאל שלו על סגנון עצור ואצילי, ובססה את הסגנון שלה על ציורי הפרסקו בהרקולנום, והקלאסיציזם הרומנטי של הצייר הגרמני רפאל מנגס. קאופמן נבחרה לאקדמיה היוקרתית של סט. לוקס ברומא ב-1765.

mw03540.jpg
אנג'ליקה קאופמן, פורטרט עצמי, 1770-1775, ש/ב, גלריית הפורטרטים הלאומית, לונדון  http://www.npg.org.uk/collections/search/portraitLarge/mw03540/Angelica-Kauffmann

בלונדון אליה הגיעה ב-1766, זוהתה בציוריה עם הזרם הרומנטי והדקורטיבי של הקלסיציזם, ודאגה להפצתן של התיאוריות האסתטיות של ווינקלמן באנגליה. כאן פגשה את ג'ושוע ריינולדס, ותוך שנה הרוויחה סכומי כסף ניכרים מציור פורטרטים של האריסטוקרטיה ורכשה בית. שנותיה ברומא סייעו לה בציור יצירות בנושאים היסטוריים, "המשעול" הממשי להגדרה של אמן רציני באנגליה. הזדמנות הראשונה להציג את ציוריה הגיעה ב-1768 בזמן ביקור המלך קריסטיאן ה-7 מדנמרק. היא שלחה את "ונוס מופיעה לפני אניאס", פנלופה עם הקשת של אוליסס" ו"הקטור עוזב את אנדרומכה". ההצגה של ציורים אלה בשנה שלאחר מכן בתערוכת האקדמיה המלכותית לצד יצירות של בנג'מין ווסט, אפשרה את זיהויה של קאופמן עם ווסט כנושאי הדגל של הסגנון הניאו קלאסי באנגליה. תערוכות נוספות אישרו את המקוריות של יצירתה עם עבודת המכחול השקופה והצבע העשיר, הנביעה המעודנת ממקורות קלאסיים, והשימוש החדשני שלה בנושאים שנלקחו מההיסטוריה האנגלית של ימי הביניים כשם שמהעת העתיקה. העובדה שריינולדס שכנע את ג'ון פרקר מSaltram, לאחר מכן לורד Morley לרכוש את כל ציורי קאופמן בנוסף ל-13 הפורטרטים שלו לבטח אפשרה לה להתקיים כציירת ציורי היסטוריה.

הסיבות להצלחה המקצועית העצומה של קאופמן אינן רק בשל קישורה עם ציירי ציורי ההיסטוריה החשובים של זמנה. בעשור 1770 עבודותיה הידועות היטב דרך תחריטים השרו השראה על ציירים אחרים, וגם הגיעו לקהל נרחב ביותר. היה לה קשר עם רוברט אדם, הארכיטקט הניאו קלאסי האופנתי ביותר בזמנה. היא סיפקה דמויות אלגוריות עם קומפוזיציה, יכולת המצאה, עיצוב וצבע לתקרה של האקדמיה במיקומה החדש בבית סומרסט Somerset (מאוחר יותר הועברו לאולם הכניסה של בית בורלינגטון) ובעשור 1780 כשנסעה לחו"ל עם בעלה השני הצייר Zucchi, היא המשיכה לשלוח קנווסים מונומנטליים בנושאים היסטוריים ללונדון.

תערוכת 1968 "אנג'ליקה קאופמן ובני זמנה" הציעה הקשר עיקרי של קשרי קאופמן לציירים היסטוריים אחרים והשפעתה העמוקה על בני זמנה.

images
אנג'ליקה קאופמן, ונוס משפיעה על הלנה להתאהב בפריס, 1790, ש/ב, הרמיטאז', לנינגרד  http://www.arthermitage.org/Angelica-Kauffman/Venus-Induces-Helen-to-Fall-in-Love-with-Paris.html

מרי מוסר (1744-1819) שפרסומה התחרה בזה של קאופמן, היתה בתו של ג'ורג' מוסר, עובד שוויצרי באמייל. היא היתה ציירת פרחים אופנתית שקיבלה פטרונות מהמלכה שרלוט, והייתה אחת בלבד מבין שני ציירי פרחים שהתקבלו ע"י האקדמיה. ועדיין כשיוהן צ'ופני הציג את ציור הפורטרט של האקדמיה (1771-72) קאופמן ומוסר לא היו בין האמנים שהוצגו. נשים הורחקו מלימוד מודל עירום שהיווה את הבסיס לחינוך האקדמי ולציור מהמאה ה-16 למאה ה-19. רק ב-1922 לואיז סוינרטון צורפה לאקדמיה, בעוד שלאורה קנייט נבחרה לחברה מלאה ב-1936. צ'ופני שציורו הנו אודות האידיאל של האמן האקדמי כשם שאודות האקדמיסטים המלכותיים, כלל שני בסטים מצוירים של שתי נשים בקיר שמאחורי הפלטפורמה של המודל. קאופמן ומוסר הפכו לאובייקטים של אמנות יותר מאשר היוצר שלהן; הן מוצגות בתבליט נמוך וביציקות גבס והינן אובייקטים להערצה והשראה עבור האמנים.

ocatc3cmracwniio53s5.jpg
מרי מוסר, קיץ, 1780 בקירוב, ש/ב, האקדמיה המלכותית לאמנויות, לונדון    https://artuk.org/discover/artists/moser-mary-17441819

mw69339.jpg

ג'ורג רומני, פורטרט מרי מוסר, 1770-1771 בקירוב, ש/ב, גלריית הפורטרטים הלאומית, לונדון  http://www.npg.org.uk/collections/search/portraitLarge/mw69339/Mary-Moser

 

Chadwick, W. Women, Art and Society London 1990

אניש קאפור זוכה בפרס בראשית לשנה זו

kapoora_2208-jpg
מראת השמיים, מנהטן, ניו יורק
candles-burn-memorial-shoes-remembrance-holocaust-victims
במלאת 70 שנה לשחרור אושוויץ, סדרת הנרות

אניש קאפור, הינו הזוכה בפרס "בראשית" לשנה זו, על כך הכריזה קרן הפרס. הפרס השנתי המוכר גם בשם "נובל היהודי", ניתן לאדם שתרם תרומה משמעותית למדיניות והתרבות היהודית, והינו בסך מיליון דולר. קאפור שאמו הינה יהודייה, יצר יצירות ציבוריות מונומנטליות חשובות, אשר מאפיין בולט בחלק מהן הינו השתקפויות.

היצירה  "שער העננים" הוצבה ב-15 במאי 2006 בפארק המילניום בשיקגו והפכה לסמל של העיר.  בשנת 1999 נבחרה הצעתו של קאפור לפסל שעתיד היה להיות מוקם בפארק המילניום. בין ההצעות היתה גם זו של האמן ג'ף קונס. בין השנים 2002-2004 הוכנו לוחות הפלדה המרכיבים את הפסל באוקלנד שבקליפורניה, וההרכבה הסופית בוצעה בפארק המילניום בשיקגו.

בשנת 2005 התעוררה מחלוקת בנוגע לצילום מסחרי של יצירה זו, וזאת לאחר שנאסר על צלם מקצועי לצלם את הפסל, שכן בשל חוק זכויות היוצרים בארצות הברית נאסר צילום מסחרי של יצירות אמנות ציבוריות. פסל פופולרי הפך למוקד תיירותי מוביל, ולאחד האתרים המצולמים ביותר בעיר. ראש העיר שיקגו הכריז על התאריך ה-15 במאי 2006 – יום הצבת הפסל כ"יום שער העננים".  נגן הג'אז ארברט דיוויס, אף כתב יצירה על שם הפסל.

פסל ידוע נוסף הוא "מראת השמיים" המוצב בשני מקומות שונים – בנוטינגהם, בריטניה, ובמנהטן, ניו יורק. תיאטרון נוטינגהם יזם את הצבת הפסל במימון הלוטו הלאומי בבריטניה. צורת הפסל שנעשה בפינלנד – מראה קעורה מפלדת אל חלד שקוטרה שישה מטר. משקל הפסל – עשרה טון. המראה פונה אל השמים ומשקפת אותם. הפסל הוצב באפריל 2001. הפסל השני בשם זה, שהינו גרסה מוגדלת של הפסל בנוטינגהם, הוצב במרכז רוקפלר, ניו יורק בספטמבר 2006. קוטרו של הפסל 10.6 מטר, גובהו כשלוש קומות, ומשקלו 23 טון. פסל זה המשקף גורדי השחקים של ניו יוק מטרתו כדברי קאפור "להוריד את השמיים אל הארץ".

במוזיאון ישראל, מוצב בחוץ פסלו של אניש קאפור "היפוך העולם, ירושלים", באשר לכפל המשמעות שבין קדושה לחולין, ובין גבוה לנמוך.

קאפור, אשר זכה בעבר בפרס טרנר הבריטי היוקרתי, שהה בצעירותו בארצנו, ולבסוף השתקע בבריטניה. לאחרונה היה אחראי לעבודה לזכר השואה בבית הכנסת היהודי הליברלי בלונדון; ובשנת 2015, במלאת 70 שנה לשחרור אושוויץ, קאפור תכנן סדרות של נרות זיכרון לזכר קורבנות השואה.

קאפור מסר שהוא יעביר את כספי הפרס לעזרה לפליטים הסוריים, ועל כך ידון בפירוט בחודש יוני.

Stan Polovets, יו"ר הקרן ומייסד שותף אמר בהודעתו: "אנו מעריצים במיוחד איך, בתקופה המאופיינת בציניות ואדישות, אניש ממשיך לפעול למען המקופחים – מאתגר את כונו לעשות יותר ולעזור בכל מקום בו אנו יכולים".

Anish Kapoor's Cloud Gate, on a winter and foggy afternoon in Chicago.jpg
שער העננים, פרק המילניום, שיקגו

Greenberger, A. (2017, February 6). Re: Anish Kapoor Wins $1 M. Genesis Prize, Will Put Money Toward Helping Syrian Refugees. Retrieved from http://www.artnews.com/2017/02/06/anish-kapoor-wins-1-m-genesis-prize-plans-to-put-money-toward-helping-syrian-refugees/

http://anishkapoor.com/210/cloud-gate

http://www.nottinghamplayhouse.co.uk/about-us/sky-mirror/

https://www.publicartfund.org/view/exhibitions/5775_sky_mirror#&gid=1&pid=2

http://www.ibtimes.co.uk/holocaust-memorial-candles-created-by-anish-kapoor-light-britain-january-1480486

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ואן ברוגן, "ליפסטיק", 1974, אוניברסיטת ייל  

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941lipstick

http://oldenburgvanbruggen.com/largescaleprojects/lipstick.htm

"ליפסטיק" מתעצב בתודעה שלנו כמיצב בעל קונוטציות פאליות. השילוב בין שפתון אדום ורדרד שיש בו מן הפתיינות לבין הטנק המשמש כמעמד, מאזכר משמעויות של גבריות  ומלחמה, המצויים בעבודה זו.

הרעיון המקורי להזמנת קלאס אולדנבורג ליצור מונומנט ספציפי עבור אוניברסיטת ייל היה פרי רוחו של Stuart Wrede ב-1968, אז סטודנט בוגר במחלקה לארכיטקטורה בייל. ההשראה להצעה זו היתה הצהרה של הרברט מרקוזה, המנטור הפילוסופי של "השמאל החדש". בראיון ביוני 1968 בקמברידג' מרקוזה ציין ש"אם המונומנטים הנראים בלתי ניתנים לביצוע של אולדנבורג היו קורמים עור וגידים, אזי יש כאן מהפכה. אם יהיה מצב שבו בקצה פרק אווניו יהיה בר גלידה עצום עם המון הומור ובאמצע הטיימס סקוור תהיה בננה עצומה, אוכל לומר – ואני חושב שבביטחון גמור – שחברה זו תגיע לקיצה. שכן אזי האנשים לא יוכלו לקחת דברים ברצינות: לא את הנשיא שלהם, לא את הקבינט, ולא את הרשויות המבצעות. ישנו אופן שבו סוג כזה של סטירה, של הומור אכן יכול להרוג. אני חושב שזה יהיה אחד מהאמצעים נטולי האלימות להשגת שינוי קיצוני…"

Wrede מונע ע"י הערה נבואית זו, הציג רעיון זה לשאר חבריו הסטודנטים בביה"ס לארכיטקטורה. עוד קודם לכן, מבקריו של אולדנבורג הדגישו את האופי המהפכני ליטראלי של ליפסטיק כסמל מלחמתי של רגשות מחאה כנגד המלחמה אך בהקשר לאחד התומכים הראשונים בפרויקט, "ליפסטיק בבירור לא היה הזמנה פוליטית; לכוונות שלנו לא היה כמעט דבר ישירות למלחמה או לסימבוליזם צבאי, אף שנושא המלחמה היה במחשבתו של כל אחד בזמן זה. רוח העבודה, התוצאות שלה, נוצרו ע"י מלחמת וייטנאם; אך העובדות שהביאו להתחלת העבודה לא היו כאלה. זו היתה מעל הכול מתנה ישירה נטולת כל פרודיה או הדגשים פוליטיים, הזדמנות נפלאה עבור ייל לקבל עבודה יוצאת דופן זו".

"הליפסטיק" אם כך, כוון לאתגר את ייל ואת הפוליטיקות שלה בנושאים ספציפיים. השם הרשמי של הColossal Keepsake Corporation הוענק ע"י אולדנבורג עצמו בקבוצה, ששילמה לאמן עבור החומרים שלו, על זמן העבודה לא ניתן תשלום.

"ב-15 במאי 1969 יום שלישי, בצהרי היום, הפסל הוכן להצבה בכיכר ביינק. התלהבות וההתרגשות פשטה באוניברסיטה, וההנהלה החלה להיות לחוצה. זו היתה ככלות הכול השנה המהפכנית של 1969, והיו אלה הסטודנטים לארכיטקטורה שההנהלה חששה ביותר מהם בזמן זה. ביום האירוע הגיע ואלפי האנשים שקיווינו שיגיעו אכן מלאו את כיכר ביינק לקראת הצהריים. המשטרה נערכה בחזית וודברידג' הול,  ואז הגיעה משאית גדולה עמוסה בסטודנטים לארכיטקטורה, וחלקים לא מחוברים של "שפתון". הסטודנטים קפצו מטה והחלו להוביל את שפתון בהדרכתו של אולדנבורג. הקהל הריע. המעשה הושלם, אך הויניל לא הצליח לעמוד. לא היתה משאבה; זה שקע. הקהל אהב זאת במיוחד".  (וינסטנט שולי, 1989)

הוויניל המשיך לקרוס. לבסוף באביב 1970 אולדנבורג לקח את הפסל ואחסן אותו בבית חרושת ליפינקורט. ב-1972, התמנה מנהל חדש לגלריה שביקש לשקם את הפסל בחומרים עמידים. המיצב החדש הוצב בסתיו 1974. החומר: פלדת קורטן, אלומיניום, יציקת שרף, פולוריתן ואמייל.

קלאס אולדנבורג על היצירה: השימוש הראשון שלי בשפתון כנושא, והפעם הראשונה שזה הוצע כמונומנט ענק היתה בלונדון ב-1966, כשהצעתי זאת כתחליף למזרקת ארוס בכיכר פיקדילי. עם הזמן נראה טבעי להציע אלטרנטיבה מעין זו, שכן מגזינים של אופנה היו מלאים בפרסומות לשפתונים, המדגישות את טבעם הפאלי. להצעה זו, שפתונים בגדלים שונים, חתוכים ממגזינים הושמו כקולאז'ים על גלויות של המקום. ורסיה אחת מציגה קב' של ליפסטיקים שנראו כקליעי רובים,  עם אזכור לקישור הפוטנציאלי בין אמנות ואהבה שהופכת למלחמה – רעיון שחזר שלוש שנים ב"שפתון" עומד על טנק".

 

Casteras, Susan. P, The Lipstick: A Colossal Keepsake Product, 1974