קלאס אולדנבורג וקוז'ה ואן ברוחן: הגשר שמעולם לא היה…

 

ב-1996, גשר ארסמוס [1]ברוטרדם נחנך באופן רשמי בטכס בנוכחותה של המלכה ביאטריקס מהולנד. מדובר בעיצוב יפהפה, מודרני ומלוטש המעוגן בכבלים מצדו האחד, ועמוד פלדה המעגן את הגשר מצדו השני, ומקשר בין שני חלקי העיר רוטרדם.

ועדיין, ישנה יצירת אמנות נוספת שיכלה לעמוד במרחב זה, כזו שיכלה לגרום הנאה להולכי רגל ונוסעים בחוש ההומור הביזרי שבכך

ב-1977, האמן קלאס אולדנבורג ואשתו ושותפתו קוז'ה ואן ברוגן הגישו הצעה לגשר שכוון להימתח באותו נהר הניווה מאס ברוטרדם. מלכתחילה, ההצעה היתה תיאורטית אך הזוג יצר רישומים, תכניות ואף מודל בתקווה לשכנעה את הממשלה לבצע זאת בפועל.

הפרויקט נקרא the "Screwarch Bridge" והוא היה בדיוק כך – עיצוב של שני ברגים מסיביים, אחד בכל חוף בצורת קשת כך שהחודים הצרים יכלו להיפגש בנקודת העוגן במרכזו של הגשר.

אולדנבורג שהינו כעת בן 87 שנה נחשב אחד מאמני הפופ הגדולים, אך הקריירה האמנותית שלו החלה כילד המוקסם מרישום, ומשתמש בדמיונו וכישוריו לברוא את המרחב שלו עצמו. אולדנבורג נולד בשבדיה, אך גדל בשיקגו והפך לאזרח אמריקאי ב-1953.  לאחר שלמד ספרות בייל, חזר לאהבתו המוקדמת ונרשם למכון לאמנות של שיקגו. כשהחל להצליח כאמן, חבר לעולם הצומח של אמנות המיצג וההפנינג ששלטו ברמה בשלהי עשור 1950 ותחילת עשור 1960.

לאורך הקריירה הארוכה שלו, אולדנבורג התנסה בצורות אמנות שונות, שהתמזגו לעתים קרובות זו בזו.

בתחילת עשור 1960, החל יוצר את "הפסלים הרכים" שלו, אובייקטים גדולים עשויים מחומרים גמישים כמו וויניל ואריג דמוי עור שהיו בממדים דומים לפסלים המסורתיים, אך היו נתונים לשינוי מתמיד. הוא השתמש בטכניקות חדשניות אלה ליצירת יצירות כמו "Floor Hamburger" וחתיכת "Floor Cake", "Three-Way Plug" ועוד כולם היו חפצים רגילים, אך קיבלו ממדים עצומים וצבעוניות רבת חיות. אולדנבורג תכנן את יצירות האמנות, בעוד שאשתו הראשונה, Patty Mucha, עזרה לתפור את האובייקטים ולהפכם לממשיים.

מכאן אולדנבורג החל לגלות עניין ביצירות אמנות ציבוריות ובפסלים בסקלה גדולה. הראשונה ביצירות אלה היתה "Lipstick (Ascending) on Caterpillar Tracks",[2] מונומנט שהוצב בייל ונתפס ע"י הסטודנטים כחלק מהמחאה שלהם כנגד מלחמת וייטנאם. ביצירה זו שנוצרה ב-1969, מיכל מסיבי דמוי ליפסטיק ורוד/אדום מוצב על מתקן מעין טנק שחור.

בשלהי עשור 1960, אולדנבורג גם החל לעסוק בקשרי הגומלין שבין אמנות וארכיטקטורה. בסדרת עבודות להן קרא the "proposed Colossal Monument", הוא יצר רישומים של מונומנטים נפלאים שהיו קשורים למיקומים ספציפיים. מאוורר ענק ב-Staten Island בדומה לפסל החירות; תחנת רכבת בפירנצה הותוותה בצורה של שעון יד; וטדי בר עצום הוצב באמצע הסנטרל פרק.

פרויקטים אלה לא יצאו אל הפועל, אך הם הובילו לסדרות של פסלי אמנות במרחבים ציבוריים שאולדנבורג ממשיך בהם עד ימינו, והם משמרים בחובם חוש הומור הקיים במכלול יצירתו, ומגיבים לסביבה, ובו בזמן מנהלים דיאלוג עם  עבודות הרדי מייד של מרסל דושאן.

הראשון בפסלים אלה היה "אטב כביסה" בן 45 רגל שנוצר ב-1976 והוצב בין שני בניינים בכיכר בפילדלפיה.

באותה שנה,  אולדנבורג מספר שהוא החל להבחין – הוא ואשתו שניה ושותפתו לעשייה, ואן ברוחן, בנוסעם ברחבי הולנד – שהקשתות של הגשר הינן תמונת מראה של בורג. הם יצרו תכניות לגשר בניסיון לממש זאת בפועל, ולאחר שלמדו שרוטרדם מתכננת לבנות גשר חדש, הם בחרו את מרכז העיר כמיקום לכך. "כמובן הבנו עד כמה לא מתקבל על הדעת שגשר גדול פרי התכנון שלנו יבחר עבור העיר, אך המשכנו בכך כאילו זה יכול לקרות", כתב אולדנבורג בהצהרה על הפרויקט.

בנוסף להמשך עבודה על סדרת עבודות אמנות ממשיות ותיאורטיות בסקלה גדולה הקשורות לסביבות שלהן, פרויקט ה-Screwarch Bridge" הנו גם בעל משמעות אישית לזוג.

אולדנבורג סיפר ש"Van Bruggen"  פירושו "of bridges" בהולנדית, ושבני הזוג גם הבחינו שהאות "B" כשהיא מונחת על בסיסה נדמית לגשר.

הרישומים והתכניות לגשר זה הובילו לתחריטים בשחור ולבן והן בצבע. אך התרומה הגדולה ביותר לפרויקט לא ממומש זה היתה ב-1978 כשאולדנבורג וואן ברוחן נבחרו להשתתף בתערוכה במוזיאון Boymans van Beuningen ברוטרדם.

לתערוכה שלהם הם אספו את כל החומרים שהם הכינו ל-"Screwarch Bridge", ויצרו מודל שולחן חדש ופסל אלומיניום גדול של "Screwarch" בגובה 3.86 מטר, או מודל שיכול לשמש לגשר.COURTESY OF TATE MUSEUM

הפרויקט כוון להיות רעיון פנטסטי – כזה שהינו מלא בתקווה, אך לא מומש. יש גשרים יוצאי בעולם, ויש כמובן את גשר דה וינצ'י בנורבגיה[3], גשר המבוסס על תכנון של ליאונרדו מ-1502 עבור "קרן הזהב" באיסטנבול, שרשויות נורבגיה אמצו לעצמם.

אפשר "Screwarch Bridge" ייהנה מגורל דומה מתי שהוא?

49441015-cached
Courtesy of Tate Museum

Mcnearney, A. (2017, January 1). Re: Claes Oldenburg and Coosije van Bruggen's 'Screwarch': The Pop Art Bridge That Never Was. Retrieved from http://www.thedailybeast.com/articles/2017/01/01/claes-oldenburg-and-coosje-van-bruggen-s-screwarch-the-pop-art-bridge-that-never-was.html

[1] דסידריוס ארסמוס מרוטרדם תיאולוג והומניסט ידוע https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A1_%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D

[2] על כך בפוסטים הבאים

[3] http://news.walla.co.il/item/135622

אנרי פנטן-לטור וציור אמריקאי, שנות ה-30 – בתערוכות באורסיי

Henri Fantin-Latour 1836-1904 Second Skin

אנרי פנטן-לטור אחד מאמני המאה ה-19, מוצג כעת באורסיי בתערוכה Henri Fantin-Latour 1836-1904 Second Skin. פנטן-לטור אשר נודע בציורי הטבע דומם שלו, מציג בציוריו את האטמוספירה של זמנו, משהו בין ריאליזם לבין אינטימיזם.

פנטן-לטור היה חלק מקבוצת באטיניול שבין חבריה היו אמנים כאדוארד מאנה, קלוד מונה, פרדריק באזיל, אדגר דגה, אוגוסט רנואר ואחרים וכן סופרים כאמיל זולא, ומבקרי אמנות. הקבוצה נהגה להתכנס בקפה גרבואה ברובע באטיניול בפריס, ולנהל דיונים וויכוחים על אמנות.

התערוכה באורסיי שואפת להגיע קרוב ככל האפשר לעולמו של צייר שתחילה קיבל השראה מסביבתו המיידית: פורטרטים עצמיים, פורטרטים של משפחה וחברים, ציורי טבע דומם, קומפוזיציות דמיוניות בהשראת החיבה שלו למוזיקה של ווגנר, בין השאר.

מתחת לפני השטח, מבליחה דמות מלאה בניואנסים, והתכתובת הפורייה שלו עם אמנים אחרים, כולל מנה, גוסטב קורבה, ארתור רמבו ופול ורלין, מטילה אור על חלק מכך.

הציור "סדנה ברובע באטינול"' 1870 – הינו מחווה של פנטן-לאטור לרעו מאנה. הציור הוצג ב"סלון" 1870, ומזכיר ציור קודם שלו שצייר לכבודו של אז'ן דלקרואה. מאנה יושב מול כן הציור שלו, מצייר את דיוקנו של אסטריק (מבקר), עומדים משמאל לימין: אוטו שולדרר (צייר גרמני), רנואר, זולה, אדמון מטר (מוזיקאי), באזיל ומונה.

http://www.musee-orsay.fr/en/events/exhibitions/extramural/exhibitions/article/henri-fantin-latour-44085.html?S=&tx_ttnews%5BbackPid%5D=253&cHash=40c1540830&print=1&no_cache=1&

American Painting in the 1930's

לארצות הברית המדינה הצעירה, היתה באופן טבעי, בניגוד לאירופה מסורת אמנותית קצרת ימים. האמנות הצרפתית והבירה פריס,  שמשו עדיין בראשית המאה העשרים מקור להשראה.

סקירה קצרה – הציור האמריקאי במאה ה-19 התייחס על פי רוב לנוף; נוף בראשיתי נשגב. נקודת מפנה חשובה באמנות האמריקאית התרחשה עם הצגתה של תערוכת Armory Show, פברואר 1913 בניו יורק. בתערוכה הוצגו אמני אוונגרד מאירופה בצד אמנים אמריקאים.

בתערוכה  American Painting in the 1930's מוצגות עבודות של אמנים  משנות ה-30 של המאה ה-20. שנים לא קלות אלה של שפל כלכלי הינן קודם לשיעתוק מרכז הכובד של האמנות מצרפת בפרט, ואירופה בכלל לארה"ב.

בתערוכה מוצגות עבודות בטווח סגנונות ממופשט לריאליזם "חברתי", עולמם האסתטי של ציירים כמרסדן הרטלי, ג'ורג'יה אוקיף, גרנט ווד או אדוארד הופר שפעלו באותה תקופה בארצות הברית.

גרנט ווד יליד איווה ידוע בשל ציוריו המתארים את המערב התיכון הכפרי, והציור שלו  "אמריקן גותיק",  1930, נודע כאימאז' אייקוני של המאה ה-20.

מבקרי אמנות שאהדו את הציור כמו גרטרוד שטיין וכריסטופר מורלי, הניחו שהציור כוון להיות סאטירה על הדיכוי וצרות המוחין של חיי הכפר בעיר קטנה. ווד דחה קריאה זאת, ועם דעיכת המשבר הגדול, היצירה נתפסה כתיאור של הרוח החלוצית האמריקאית היציבה והאיתנה. קריאה אחרת מפרשת יצירה זו כמיזוג דו-משמעי של תחושת כבוד עמוק ומסירות, יחד עם פרודיה.

ההשראה של ווד הגיעה מEldon, דרום איווה, שם קוטג' שעוצב בסגנון התחייה הגותית עם חלון עליון בצורה של קשת מדיוואלית מחודדת, סיפק את הרקע וגם את כותרת הציור. הדמויות עוצבו עפ"י רופא השיניים של האמן, ונאן, אחותו של האמן. הקלשון בידי הגב מסמל עבודה קשה. הקלשון מהדהד לרקמה בבגדו  של הגבר, לחלון הגותי שבבית ולמבנה הפנים של האיש. כל אלמנט צויר בנפרד; המודלים ישבו בנפרד ואף פעם לא עמדו בחזית הבית.

http://www.musee-orsay.fr/en/events/exhibitions/extramural/exhibitions/article/la-peinture-americaine-des-annees-1930-44079.html?tx_ttnews%5BbackPid%5D=253&cHash=ee4234d4bd

800px-Henri_Fantin-Latour_-_A_Studio_at_Les_Batignolles_-_Google_Art_Project.jpg

Henri Fantin-Latour (1836-1904)
A Studio in Les Batignolles
1870
Oil on canvas
H. 204; W. 273.5 cm
© RMN-Grand Palais (Musée d'Orsay) / Hervé Lewandowski

tmp_2d177ca6c21d555e1f2cf51de01faf76

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Grant Wood (1891-1942)American Gothic1930Huile sur panneau de fibres H. 78 ; L. 65,3 cmChicago, The Art Institute of Chicago, Friends of American Art Collection, 1930.934© The Art Institute of Chicago

 

 

 

 

 

 

 

גרהרד ריכטר במוזיאון היהודי והמרכז לסובלנות במוסקבה

3327b8269e71421e884a1b1abbc3577e

"Birkenau" at the Jewish Museum Jewish Museum

גרהרד ריכטר יצר עבודות הנעות מפוטוריאליזם לאימפרסיוניזם מופשט מאז שעזב את מזרח גרמניה ב-1961, זמן קצר לפני בניית החומה. כעת בגיל 84, ריכטר נתפס בין האמנים הגדולים ביותר החיים בקרבנו כיום.

העיסוק שלו באירועים משמעותיים של המאה ה-20 הינו בלב התערוכה העכשווית במוזיאון היהודי והמרכז לסובלנות במוסקבה, תערוכת יחיד חשובה ראשונה בקריירה של האמן ברוסיה.

נקודת המוקד של התערוכה Abstraction and Appearance  הינן סדרות המופשט שהוקדשו למחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו. אוצר התערוכה הוא Paul Moorhouse, אוצר בכיר בגלריית הפורטרטים הלאומית בלונדון, והתערוכה חוקרת אם ואיך אמנות יכולה לייצג טרגדיה בלתי נתפסת מעין זו.

תגובה לשואה

התערוכה מציגה יצירות מובילות של ריכטר משנת 1973 עד 2016, ומתמקדת בעיקר בשימוש של האמן בהפשטה. אך כפי שMoorhouse ציין, זהו רק מקטע של יצירתו.

"הוא ידוע כאמן שעובד בטווח של סגנונות שונים, שחלק מהם מופיעים כסותרים זה לזה – ואף נראים מנוגדים. כצייר, הוא ידוע בעבודה באופן שהינו פיגורטיבי ובו בזמן מופשט. שני צדדים אלה שהינם מנוגדים בחלק ניכר מהאמנות של המאה ה-20, מאוחדים ביצירתו של ריכטר".

איחוד זה של סגנונות מנוגדים הינו מוחשי ביותר ב"בירקנאו" 2014, סדרה של ארבעה ציורים מופשטים בפורמט גדול המבוססים על צילומים שנעשו ע"י זונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו באוגוסט 1944. הזוועות המתוארים בצילומים אינם נראים בציורים, ובמקום זאת מכוסים מעל במשיכות מכחול.

אלה מלווים בצילומים המקוריים ו-93 פרטים צילומיים של יצירות מופשטות של ריכטר, במטרה לחקור את תפקיד השכפול בהתנסות שלנו של מציאות ונראות.

עבור מורהאוז השאלה שהוצבה ב"בירקנאו" הינה באשר לאופן שבו אנו מגיבים למציאות המשולבת באמנות: "איך אנו מייצגים אירוע שהיה ממשי לחלוטין, אך איש מאילנו כאן לא התנסה בו? עלינו למצוא דרך לתאר זאת".

צילומים מצויים ופוטוריאליזם

ב-1962 ריכטר החל לעשות ציורים שהתבססו על צילומים. בהשתמשו באימז'ים שנלקחו ממגזינים ומאלבומי משפחה, הוא הפך אותם לפורטרטים  פוטוריאליסטים, נופים ודוממים מצוירים. בחלק מהעבודות הוא איחד חתימה "של טשטוש" לאימז' בקנבס המוגמר.

ב-1966 הוא הפתיע את כולם בשינוי כיוון לחלוטין והתחיל לעשות ציורים מופשטים. תחילה, כפי שמורהאוז ציין, הם היו כתמים מקריים של צבע", אך ב-1976 הוא יצר את "ההפשטות הציוריות יוצאות הדופן" שכעת הוא מפורסם בשלן.

בדברו על האמנות שלו, ריכטר אמר: "איני חושד במציאות, שלגביה אני יודע מעט. אני מפקפק בתמונה של מציאות שהועברה לנו ע"י החושים שלנו, שאינם מושלמים והינם מוגבלים".

הדבר ניכר במיוחד "בצילומיו המטופלים", סגנון שבו האלמנטים הצילומיים והמופשטים של יצירתו חוברים, כמו למשל הפרויקט המיוחד "Museum Visits", שכולל מיחבר של 24 יצירות בתערוכה העכשווית.

מורהאוז נחוש בכך ש"הפשטה ונראות" אינה תערוכה רטרוספקטיבית. "אף שזו הפעם הראשונה שעבודתו של ריכטר מוצגת ברוסיה, לא רצינו ליצור התייחסות מעין זו. מה שרצינו לעשות היה ליצור תערוכה שיהיה לה קשר עם מוזיאון זה וההיסטוריה היהודית".

1455592f9c3e4b2fbe187ca37fe1e5f5.png

Some of the artworks feature used photographs that have been painted over in an abstract style. Jewish Museum

Muchnik, A. (2017, January 5). R: Representing the Unimaginable: Gerhard Richter at the Jewish Museum. Retrieved from https://themoscowtimes.com/articles/representing-the-unimaginable-gerhard-richter-at-the-jewish-museum-56309

התגלה רישום בשווי 16 מיליון דולר המיוחס לליאונרדו דה וינצ'י

במרץ 2016, רופא שפרש לגמלאות ביקר בבית המכירות Tajan בפריז, ובידו ערימה של רישומים לא ממוסגרים מאוסף אביו הביבליופיל (שמו של הרופא נשאר חסוי לבקשתו). אחד מהם, רישום בעט ודיו המתאר את סבסטיאן הקדוש קשור לעץ[1], צד את עינו של Thaddée  Prate, מנהל המחלקה של אמני המופת של העבר. Prate ביקש חווה דעת שנייה מדילר ויועץ בלתי תלוי בשם   Patrick de Bayser אשר הבחין שהרישום נעשה ע"י אמן שרשם ביד שמאל (ליאונרדו היה איטר יד ימינו). חוות דעת שלישית ניתנה ע"י Carmen C. Bambach אוצרת הרישומים האיטלקיים והספרדיים במטרופוליטן. שני המומחים החיצוניים ייחסו את העבודה לליאונרדו דה וינצ'י, ובמבך אף  התייחסה לכך כ"מקרה וסגור". הרישום תוארך בין 1482 לבין 1485, כשדה וינצ'י חי במילנו וצייר את הוורסיה הראשונה של "המדונה של הסלעים"[2] (1483-86). בגבו של הרישום, התגלו שני רישומים מדעיים קטנים יותר. בהקשר לבומבך, "סט סבסטיאן" מייצג את הרישום הראשון של ליאונרדו דה וינצ'י שאין עליו ויכוח מאז 2000, כשסותביס הציעו רישום בגיר ודיו המתאר את הרקולס ונקלעו לעין הסערה. בהקשר לחוקי הירושה הצרפתיים, המדינה יכולה להצהיר על עבודה זו "אוצר לאומי" על מנת למנוע את הוצאתה מחוץ לגבולות צרפת. זה מעניק לממשלה הצרפתית 30 חודשי חסד להשיג את סכום הכסף המקביל ל"ערך השוק הבינלאומי" של הרישום.

12discovery5-blog427

The drawing of the martyred St. Sebastian, attributed to Leonardo. CreditTajan

12discovery2-master675

The back of the drawing of St. Sebastian, said to be by Leonardo. CreditTajan

[1] סבסטיאן הקדוש, חייל רומי, הואשם בבגידה בשל הפצת הדת הנוצרית. הוצא להורג בירי חיצים, אך ניצל בדרך נס, כשטופל ע"י אירן הקדושה. לכשניתפס בשנית הוצא להורג במכות אלה. סבסטיאן הקדוש נתפס כפטרון המגן מפני מחלת הדבר, באזכור לסימני ירי החיצים בגופו. מופיע על פי רוב כשפלג גופו העליון חשוף, קשור לעץ. הדימוי שלו נפוץ ביצירות אמנות. אחד התיאורים המפורסמים הוא מידי האמן אנדראה מנטנייה,

[2] ליאונרדו דה וינצ'י (1452-1519) עזב בשנת 1482 עזב את פירנצה ועבר בשירות שליט מילנו לודוביקו ספורצה. במילנו צייר בין השאר את "הסעודה האחרונה", "הגבירה עם הסמור" (ססיליה גלרני)  ויצירות נודעות נוספות.   ל"מדונה בין הסלעים" שתי וורסיות, אחת בגלריה הלאומית, לונדון, והאחרת בלובר, פריז. בציור נראית מרים הבתולה כורעת ברך במערה עם ישו התינוק ויוחנן הקדוש. הציור מאופיין ברקע הספומטו עמו מזוהה ליאונרדו כל כך.

Reyburn, S. (2016, December 11). Re: An Artistic Discovery Makes
a Curator’s Heart Pound. Retrived from http://www.nytimes.com/2016/12/11/arts/design/leonardo-da-vinci-lost-drawing-discovered.html?_r=0

גבריאל מטסו, "הלילה ה-12" ("המלך שותה"), מחצית המאה ה-17, שמן על בד, אלטה פינקוטק, מינכן

הפיאסטה של האפיפניה[1] או שלושת המלכים נחגגה באופן מסורתי בארצות השפלה ב-6 בינואר עם ארוחה שבה חברים וקרובים חברו לאכול, לשתות ולעלוז. שיאו של הערב היה הרגע שבו נבחר מלך השולט על החגיגה. בקבלו את התפקיד הוא ממנה חברים ארעים של חצרו, כולל בדחן. אזי הוא מרים את כוסו ושותה בעוד שכל החבורה צועקת "המלך שותה!"

מסביב לחדר מצויות מספר דמויות המתבוננות במלך בשלל הבעות: האישה הצעירה מימין ודמות האישה המבוגרת שלצידה שמבטן משתומם והתינוקת שלצדן; הילד פעור הפה לצדו של המלך; הבדחן אשר מבטו מופנה (אלינו הצופים?) בעודו מצביע על כוס המשקה של המלך כמדגיש את חשיבות המטלה והרגע שלפנינו. מאחורי המלך אישה זקנה כורעת לפני אש בוערת אופה פנקייק, מעדן מסורתי לפיאסטה זו. ברקע, אישה המחזיקה פמוט ואיש הנושא סל ומוצג במדרגות בצד ימין למעלה מביאים אף הם אוכל לחגיגה.

ברגע חגיגי זה מוטמע אלמנט מוסרי. נבחר באופן מקרי בשל מציאת אפון בעוגה מיוחדת שנאפתה במיוחד למטרה זו, ובחירה זו הינה בעל משמעות של בחירה לזמן קצר. מעבר לכך אקט השתייה והשולחן שמן הסתם היה עמוס במטעמים, וכעת המפה הוסטה קמעה, מדגישים את מימד הווניטס (הבלות החיים אשר הודגשה בציורי הג'נר בהולנד בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17).

the-feast-of-the-bean-king-1655-jpglarge

https://www.wikiart.org/en/gabriel-metsu/the-feast-of-the-bean-king-1655

[1] חג ההתגלות או בשמו הלועזי, חג האפיפניה (=התגלות ביוונית) מסמל שני אירועים נוצריים חשובים בחייו של ישוע מנצרת – האחד, ביקורם של 3 החכמים שביקרו בבית לחם במהלך הולדתו של ישוע והכירו בהתגלותו של המשיח והשני, הנחגג בנהר הירדן, יום הטבלתו של ישוע בידי יוחנן המטביל

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%92_%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA