"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001