מיצב הווידיאו המרהיב "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של מירב הימן ואילת כרמי במוזיאון פתח תקוה לאמנות, המהווה חלק ממקבץ התערוכות "הזדמנות אחרונה לראות", מעמיד לנוכח הצופים אתגרים ותהיות – מסע, תהלוכה, מעשה לוליינות?

באודיסיאה מתוארים שני מסעות המתקיימים במקביל: מסעו של אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה, השב מטרויה לביתו שבאיתקה, ומנגד מסעו של טלמאכוס, בנו שלאודיסאוס, המחפש אחר אביו. ויש את מסעות האלים ומסעות הגיבורים מהמיתולוגיות השונות, מזרחיות ומערביות כאחד, מסעות בני ישראל במדבר, מסעות גוליבר, עליה לרגל לירושלים, למכה או לסנטיאגו דהקומפוסטלה.

מסע הוא המרחב הידוע והלא ידוע הטומן בתוכו ריגושים, הפתעות, אכזבות, מכשולים והתגברות. יש בו מן הגילוי ומהאתגר שהרי לנוע אין הכוונה רק במובן הפיזי אלא גם במובן המטפורי. המסע כמהות,

מסע כסיפור על זמני, שאינו תחום בזמן, עשוי להיות מסע של הנפש, של התודעה; מי הם אותן/ם נודדות/ים בדרך לא דרך, מתגלגלות/ים על מעמדים, על מנורות שהפכו לנעליים, עירומות ועירומים למחצה, במסע מתמשך וסיזיפי המעלה שאלות רבות באשר למהו מסע. מסע כצורך אנושי, כצורך קיומי, כדחף הרפתקני.

המסע בעבודה של הימן וכרמי הינו מסע מתמשך ב"שביל ישראל".[1] אין זה טקס מעבר או חניכה, אך בהחלט זהו טקס תודעתי בו נוטלות חלק דמויות רבות (50 במספר) החוברות לשם אותה מטרה "כיבוש"השביל בסרט המצולם, והמצלמה שם כדי לתעד את ההתרחשויות.

יצירת מופת אפית ולירית זו נעה בין קטבים –הליכה וא-הליכה; נגיעה/לא נגיעה באדמה; הנאה מהטבע בצד עינויי גוף מתמשכים בשל תלאות הדרך; נוף נטול סממנים ספציפיים; צעדה המאזכרת קרקס ולוליינות. מיני מכשירים באזכור למכשירי עינויים ומכשירים קדמונים –  קביים, כסאות, גלגלים מאולתרים, מתקנים הנדמים למכונות והמצאות רנסנסיות של מייסטרים דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י ופיזיקאים ומהנדסים במאות 17-15.

במסע מעין זה המאגד בתוכו באופן מגדרי, נשים הנדמות לאמזונות, ילדים, מספר גברים והנו גם רב-גילי, הניתוק הוא בעת ובעונה אחתניתוק חברתי וגם ניתוק מן הקרקע תרתי משמע. הנוכחות הנשית בתהלוכה בולטת: שרות,תוקעות בשופרות, נושאות משא, דגלים, עוסקות באקרובטיקה. נעות (וכך גם הגברים והנוער) על מיני קביים, על מבנה דמוי כוכב במקצבים שונים, בין כיסוי לגילוי, בקולקציית ביגוד שעוצבה במיוחד עבור הסרט. נאבקות בתלאות הדרך והמכשירים אליהם הן צמודות,מלהטטות במסע הנע בין קשיי הדרך לקשיי הגוף.

ההתקדמות היא א-התקדמות ומורכבת מהליכה, נפילה, המשך, התגלגלות קדימה, כל זה במעין כוריאוגרפיה הדורשת תיאום מראש ושיתוף פעולה, התרכזות פנימה.

דרורית גור אריה כותבת בקטלוג: "אתהקרקע אפשר לחוש דרך רקיעות ודריכות חזקות; את הטבע אפשר לנשום טוב יותר כשנמצאים בתוכו".[2]כך, ברוח האתוס הציוני, ביקשו מעצבי התרבות העברית החדשה לשלב בין צעדי הדבקה החלוציים לבין הצעד התימני, בין הדחף העמוק להשתלב במרחב לבין מורשת העולים שבאומרחוק..

בעבודתן של מירב הימן ואילת כרמי, המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, במעין תחליף לטיפוס בשבילים ההרואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה מצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו הימן וכרמי, הנפרשת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההרואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמותמנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים נשאב מבמת המחול העכשווי.

בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, קורסות הילת העבר והחוויה המכוננת הקשורה בפולחן הטיולים המקומי. נותר האקט של הגוף, גופניותו וביצועיו, בפעילות אינטנסיבית רב-כיוונית.

התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אם בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם".[3]

איטלו קאלווינו כותב ב"הערים הסמויות מעין": "… הו, אזי פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בו".[4] אכן מסע מעורר קנאה, פולחני, גופני עד מאוד, הייתי אומרת בקרבה לבכחנליה, מעורר אזכורים לתהלוכות בסרטיו של פליני, ובעיקר מעורר השתאות.

מיצב הווידיאו מלווה בקטלוג.

---

[1] שביל ישראל הוא נתיב הליכה ארוך שנמשך לאורך כל מדינת ישראל. הוא מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ומסתיים בבית ספר שדה אילת, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-1,030 קילומטרים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[2] רות אשכנזי, סיפור מחולות העם בדליה, תל אביב, תמר, 1992, עמ' 22.

[3] דרורית גור אריה, בגוף יודעים, בתוך שביל ישראל: התהלוכה, קטלוג מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, עמ' 20-17.

[4] איטלו קאלווינו, ערים וזיכרון. 1.בתוך הערים הסמויות מהעין, תל אביב, ספרית הפועלים, 2004, עמ' 14.