בכניסה לתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות", במוזיאון פתח תקוה לאמנות מקבלת את פני הבאים סירת זהב של ליאור גריידי, מאתגרת את עין הצופה בממדיה ובצבע הזהב שבו היא צבועה.

סירת הזהב של גריידי מבוססת על מיפוי המרחב האישי של האמן בקנה מידה 1:1. לסירה זו קדמו שתי גרסאות בהן הפך חדר שינה בביתו של גריידי לסירת נייר ענקית. בגרסה מוקדמת בפרויקט גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, לפני כשני עשורים, גריידי פרס יריעת נייר על פני רצפת חדר השינה שלו, ויצר קיפולי נייר מוגדל. גרסה אחרת, הוצגה בניו-יורק ב-2010, עת שחזר את הסירה בבניין מגוריו בעיר.

סירת הזהב מעמתת חומרים וניגודים, גבוה ונמוך כאחד. נייר וצבע הזהב שניהם מקדמת דנא ועם זאת שונים במהותם; הנייר, קל ושטוח, מאפשר לגריידי להקים סירה בטכניקת קיפולי הנייר. סירה כאובייקט, שמהותה תנועה, ועם זאת כאן בחלל המוזיאון – בין הקירות, היא מקובעת, חסרת אפשרות מעין זו. ואם אכן "נוע תנוע" ותשוט, מה יקרה לנייר שיתמוסס מייד ולסירה? ומנגד, צבע הזהב, אותו צבע שמימי המוזכר בקבלה, ויש בו נאמר יכולות של הגנה, ואזכור לנשגב ומופיע לרוב גם ביצירות העוסקות ב"מדונה, אם ישו" בעיקר בימי הביניים והרנסנס, אך גם כיום.

במאמר "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סימבוליקת הזהב ומיתוס הזהב בתוך רבדים טקסטואליים ביהדות: [1]

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…

ובהמשך כותבת: "בקבלה נתפסה הנפש עצמה כ"חלק אלוה ממעל", והאלוהות תוארה כמערכת אצילות (=אמנציה) של אור. ואם כך, אפשר לתאר את הנפש כרסיס של אור זה, חלקיק זהב המשולח לעולם, כשמדרגותיו החומריות של העולם נתפסות כחושך ההולך וגובר ככל שמתרחקים מן המקור".

וכך זהב –כחומר וכרוח, ונייר כחומר עמיד שלמרות פגעי הזמן שומר על מקומו (אלא אם כן בא במגע עם מים) חוברים כאן למעשה שיש בו מן היציאה /לא יציאה למסע בסירת ענק הצדה את העין ומזמינה אותנו הצופים לשוט למחוזות הדמיון. "לו היתה לי סירה".

[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005 עמ' 32-20.