בחלל המרווח של גלריה ZUZU בעמק חפר מוצגות עבודות של האמניות חברות קבוצת SHEVA. מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. מסיבות שונות, הדגש על קריירה אמנותית בקרב חברות הקבוצה בא לידי ביטוי משמעותי בחמש השנים האחרונות: בין חברות הקבוצה יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).

אופן ההצבה מאתגר את העין הנודדת בין  המיצבים עתירי הממדים של רוזה בן אריה המוצבים במרכז,  פולשים אל המרחב ומתכתבים עמו, אל המיצב האינטימי עשוי במדיה מעורבת של אדית גורן. ובין עבודות בתכנים ובמדיה שונים המוצגות על קירות הגלריה. העבודה עתירת הפרטים של דליה חי אקו, שיש בה מן המקסם מן העבודות קטנות הממדים על הרקע השחור דמוי האלטר (מזבח) המאיים וכנגדה במעין קו אלכסוני דמיוני, העבודה האוורירית והמרחפת בין הקיר לרצפת הגלריה מן העבר השני של איה סריג. וביניהם, ביניהן כמאמר השיר עבודות בגדלים שונים, פיגורטיביות, ופיגורטיביות למחצה, ריאליסטיות (ענת גרינברג), אקספרסיביות ולעתים רישומיות (לילי פישר), בציור ובאסמבלאז' (אסתי דרורי חיות).

התחושה שאני כצופה עמדתי בפניה היתה הדיסוננס בין הצבעוניות והקלילות לכאורה, המקבלת ומשמחת לבין המבט השני המעניק תחושה של "המאוים", ה"אלביתי" עליו כותב זיגמונד פרויד.[1]

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות. חלקן עובדות בהקשר ומתוך קונטקסט אוטוביוגרפי – הקריאה בקפה והסרת עין הרע, חלק מהווי משפחתי אישי במיצב של דליה חי אקו, הנע בין אמונה טפלה לבין עולם הנסתר, התת מודע ופולחנים מתרבויות קמאיות, מזרח תיכוניות וגם של דרום אמריקה, ה"חמסה" הרווחת בתרבותיות המזרח התיכון תורמת אף היא נופך לכך.

עבודותיה של לילי פישר הנעות בין זיכרונות אוטוביוגרפים שיש בהם מן החזרה לילדות, אל בנות המשפחה – האם, הסבתא, הבנות והאחיות, ואל האב הדומיננטי בארגנטינה בתקופה רוויה באלימות. בין מציאות לחלום ולדמות הזאב המעלה על הדעת את השועל בעבודה המפורסמת של פול גוגן "אובדן הבתולים", (1891-1890), ואף את האגדות על אדם/זאב.

אמניות אחרות בקבוצה עוסקות בשפת החומר ובהקשרים אישיים. העבודות של רוזה בן אריה,

מדענית שעבודותיה העשויות מחומרים סינתטיים הופכות בעבודת ניסוי ותהייה למעין טבע מלאכותי; צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, אזכורים לטבע בחלקי הסלעים, זרמי הנהרות והמפלים, גזעי עצים ועלים. המיצב האוורירי והנזיל שלה מנהל דיאלוג סמוי ומהופך עם עבודת המיצב של אדית גורן במיקס מדיה, חומר רך, ספוגי ובו מוטבעות עיניים. המרחב המגונן לכאורה הופך למרחב קלאוסטרופובי בשל מאות העיניים המשובצות, חוקרות, עוקבות, מעין "אח גדול", המעניקות למיצב ממד סוריאליסטי, באזכור של העין ב"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, אך גם נושא העין כמוטיב משמעותי בתנועה הסוריאליסטית מחד, והקשר ל"מאוים" ול"עין הרע" ("מאל די אוקיו") בעבודה של דליה חי אקו, מאידך.

אסתי דרור חיות יוצרת כתגובה לאירועים אישיים, מיידים בחייה, תקופות חיים שונות ואתגרים יזיים, פסיכולוגיים ורגשיים העוסקים למעבר מעלומים לגיל הבוגר. סוגה שמעסיקה את שאר חברותיה לקבוצה. עבודותיה בציור ובאסמבלאז' עוסקות בפחד, שבר, כאב ומתכתבות עם עבודות של אמניות פמיניסטיות משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים.

ענת גרינברג הדמות ההוגה והרוח המאחדת בגיבושה של קבוצת SHEVA, מציירת דמויות ריאליסטיות באקוורל מדולל על פי רוב, שייחודו השקיפות שלו המתקבלת על מצע הבד. הדמויות הילדיות בצד דמויות הנשים הבוגרות מעלות לרגע על הדעת תום ועליצות של תקופת הילדות, אך הקומפוזיציות המקוטעות בצד היעדר הפנים, החידתיות בחלק מהן ואווירת הניכור מזכירים את "המאוים" בו עסקנו קודם לכן. בצד אלה יש עבודות נינוחות בהן יש דגש הנע בין ריאליה לאקספרסיביות בכפות ידיים צעירות ובוטחות, כאלה שיש בהן רוגע והשלמה עם הזקנה.

עבודותיה המונומנטליות של איה סריג מצויות על גבול ההפשטה, אף שנוכחים בהן אזכורים לשפה, סימן, כתב יד. בעבודות מצוי הפער בין הכתמיות המתאווה לספר סיפור לבין הלבן שלעתים הינו לבן טהור ולעתים כמו בעבודה "עוגן" מלווה בקווים דקיקים בצד כתמי צבע שחור במעין אזכור לכתב יד קדום. עבודה עתירת ממדים זו מנהלת דיאלוג עם הקיר ורצפת הגלריה. מחוות היד וה-Plein d'air בעבודה זו הינה אנטי תזה לעבודה מרובת הפרטים של דליה חי אקו, בעוד שהאווריריות והבוהק הלבן והמסמא לעתים, מאפשרים הקשר לבד הנשאר חשוף, כחלק מהעבודה בצוריה של ענת גרינברג.

על הקבוצה

המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, הכניסה לעולם האמנות, במיוחד לאלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.

באשר ל"גִּילָנוּת" אנו מוצאים כיום בעולם האמנות (הבינלאומי!) ניסיונות לצאת מגישות מקבעות, שיש בהן מן ההחמצה. דוגמא בולטת קשורה לפרס טרנר (Turner) הבריטי היוקרתי שהסיר לאחרונה את מגבלת הגיל. מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשייה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.[2]

[1] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה, יצחק בנימיני, תל אביב, רסלינג, עמ' 8-7   במסה זו שהתפרסמה לראשונה ב-1919, פרויד מתחקה אחר תחושה המופיעה במילה הגרמני. unheimlich השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.

[2] תודה: קטלוג קבוצת SHEVA, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה  זוזו, ולחברות הקבוצה על השיח עמן.