16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.