RECOMPOSE, אוצרת דליה דנון, הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

IMG_0367

בחלל הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד מוצגת התערוכה RECOMPOSE המפגישה בין יצירותיה של פנינה רייכמן לבין היצירות של שחר קורנבליט. לעין הצופה נגלות העבודה עתירת הממדים של רייכמן והעבודות האינטימיות של קורנבליט. עבודות שני האמנים מזמנת את עין הצופה להתקרב ולבחון. ואצל שניהם יש מן הסוד הכמוס, הנגלה לעין בהתבוננות מקרוב, ופריו המניב, המהדהד למוזיקה.

עבודותיו של שחר קורנבליט מוצגות חלקן בוויטרינות וחלקן תלויות על הקיר. פעולת האיסוף, המיון והקידוד בדומה לחדרי הפלאות והמוזרויות מימים עברו, מודגשת בעבודות המוצגות בוויטרינות שמגירותיהן פתוחות לעיני הצופה וחושפות פכים מעולמו. דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "פתיחת המגירות חושפת חפצים קטני-ממד ולעתים אניגמטיים, כמו דפים שנלקחו מתוך אלבום תמונות לאחר שהצילומים הוסרו מהם והותירו רק סימנים שמזכירים אותם, ויוצרים מעין נוכחות רפאים. כמו כן, מוצגים שאריות של כלי עבודה, מסוריות ומקלות עץ שקצותיהם נחרכו. אובייקטים אלה מופיעים כסימני פיסוק בין חפצים ואלמנטים מקצביים ההופכים את ההצבה של החפצים בתוך המגירות למעין פרטיטורה".

IMG_0368.JPG

בדפי הפרטיטורה של בטהובן ומוצארט המוצגים על-ידי קורנבליט ניכרת פעולת ההנכחה והמחיקה. האמן טובל את הדפים בדיו, באזכור לטכסי חניכה דתיים-פולחניים, או לחילופין, טבילה של ניירות יקרי ערך בשעווה על-מנת לשמרם, אך הדיו השחור בו הוא משתמש, מאיים להסתיר את התווים ואת רוח היצירה כמעט לחלוטין. קורנבליט מסביר זאת כך: "לשחור יש עוצמה. הוא מכיל בתוכו מסתורין, אופל, את תהום הנפש והיקום, הוא צנוע ומשתלט, זועק ודומם, הוא בלתי אפשרי אך הוא האפשרות היחידה."

IMG_20190424_165527.jpg

IMG_20190424_170047.jpg

פנינה רייכמן מציגה את הסדרה "סונטינות", העבודה המונומנטלית על הצבעוניות המלכותית שבה – כחול, כסף וזהוב אליהם מצוות השחור.

IMG_0401

רייכמן עוסקת ביחס שבין המילה לבין הדימוי ובמתח שביניהם. מצע העבודה, הנייר, וסימני התווים שבשוליו, משמש לה כחומר גלם מרובד משמעויות: טקסטואלי, גראפי ותרבותי כאחד. לעין הצופה נגלים ציורים מרובדים, דחוסים, שרבה בהן החידתיות, ועליו להתבונן שוב ושוב במעמקי השכבות הנדמות כארוגות זו על גבי זו. דנון כותבת: "התווים יוצרים מבנה סדור, נוקשה שמכתיב מקצב פורמליסטי ללא פרסונה וללא פרטים ביוגרפיים. בו בזמן, לא ניתן להתעלם מהמטען שהם נושאים כמסמנים מובהקים של תרבות. על גבי המצעים הנוקשים, הטעונים והאינטימיים הללו, כעקבות או מצבות אילמות, רייכמן מטביעה סימני דרך באמצעות פרחים  שנלקחו מעבודות קודמות שלה. 'בימים רומנטיים יותר אוהבים היו שולחים אותם האחד לשנייה' מספרת עליהם רייכמן".

IMG_20190424_165750.jpg

סימני הדרך הדומיננטיים שמציגה רייכמן בתערוכה, הם מילים שכתובות באנגלית. מילה כדימוי ומילה כמקצב וכאקט ציורי. דפי המילים המופיעות על גבי מצע כסוף ששוליו זהובים, מאזכרים מנוסקריפטים מימי-הביניים וסימני מלכות שיש בהם מן ההוד וההדר. המילים, הבולטות ונשנות כאן הן YOU, אתה, אף שאין ברור מי נמען הפנייה שאליה מופנית המילה, וכן DON'T מילה שיש בה מן הציווי והאיסור. וכך מתקיים כאן משחק ומתח בין "האני" לבין "אתה", ואין ברור למי הפנייה? איש, אישה? רייכמן מסבירה שהיא מעדיפה להשתמש באנגלית ולא בעברית, כי זה מותיר אותה בעמדה ניטרלית מבחינת יחסה למטען התרבותי והרגשי של השפה המקומית.

IMG_9866.JPG

בטקסט התערוכה נכתב: RECOMPOSE" היא מילה רווייה במשמעויות, וכולן רלוונטיות למפגש החד-פעמי שנוצר בתערוכה הזו בין יצירתם של שני אמנים, היא הלחנה מחדש של יצירה מוקדמת. המשותף לשניהם הוא שימוש בדפי פרטיטורה ומקצבים. עבודותיהם עוסקות בצמדים דיכוטומיים של ייצוג מול הפשטה, גילוי מול כיסוי, הסתרה מול חשיפה ומחיקה מול הנצחה".

ולסיום: הנייר, חומר עתיק יומין משמש בעבודות השניים כמצב לעבודה, אך לא רק הוא. הצבע על משמעויותיו הגלויות והסמויות, המחיקה באזכור  ל-Erased de Koning של רוברט ראושנברג, המלים בזיקה לאמנות המושגית, לפופ ולפוסט פופ הכל נוכח בתערוכה קמרית ונוגעת ללב זו.

 

עבודותיה של פנינה רייכמן מוצגות בתערוכה באדיבות גלריה גורדון, תל אביב

תודה לדליה דנון, דורית קדר, אירית לוין וחנוש מורג על המפגש הפורה עמן.

שיח גלריה: שבת 27.4.2019, שעה 12.00

 

 

 

 

ציור מאוסף המוזיאון, אוצרת: סיגל קהת קרינסקי מוזיאון פתח תקוה לאמנות תאריך נעילה: 29 במאי 2019

 

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

אנטון בידרמן

 

 

                               

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

                                                  

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

משה קופפרמן

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

An Italian culture minister threatened to refuse a promised loan of Leonardos to France

ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות גלירה אופיצי, פירנצה.jpg
ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות מוזיאוני האופיצי, פירנצה

ב-1911, ויצ'נצו פרוג'ה גנב את ה"מונה ליזה", בזמן של הסחת דעת ובתפר שבין סוף השבוע לתחילתו (זמן ציור משוער 1516-1503, וגם בנוגע לכך יש ויכוחים רבים). פרוג'ה רצה להחזיר אותה לאיטליה. מה שהוא שכח! וזו הערת שוליים שלי לכתוב בפוסט קצר זה הוא שליאונרדו דה וינצ'י כשנסע לעבוד בשירותו של פרנסוא ה-1, מלך צרפת, (בשנת 1516) לקח עמו את המונה ליזה ועוד מספר ציורים אותם אהב מכל. ועם מותו (1519), הם נשארו ברשותה של צרפת, תחילה באוספי מלכי צרפת, ועם הלאמת הלובר בזמן המהפכה הצרפתית, הפכו לחלק מאוסף מוזיאון זה.

למעלה ממאה שנה לאחר הגנבה המתוקשרת, אנו עומדים בשיאה של מחלוקת בין צרפת לבין איטליה, בשל רצון הלובר לערוך רטרוספקטיבה של יצירתו של ליאונרדו, לרגל 500 שנה למותו.

שרת התרבות Lucia Bergonzoni מבקשת לערוך דיון מחודש באשר לעסקה שנעשתה ע"י שר התרבות הקודם להשאיל את כל יצירותיו של ליאונרדו לצרפת, בהעירה: "ליאונרדו הינו איטלקי, הוא רק מת בצרפת".

ברגונזוני, הציעה שהעסקה אינה מאלו הרצויות במיוחד לאיטליה. "ליאונרדו היה איטלקי, ככלות הכל", מסרה לThe Telegraph. למה אין הם משאילים לנו את  "המונה ליזה?"

צרפת מתכננת להשאיל יצירות אמנות לאיטליה בתמורה לאלו של ליאונרדו לרגל תערוכה של רפאל במוזיאון הקווירנלה ברומא בשנת 2020.

ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז.jpg
ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז

Wexelman, A. (2018, November 18). Re. An Italian culture minister threatened to refuse a promised loan of Leonardos to France. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-italian-culture-minister-threatened-refuse-promised-loan-leonardos-france

 

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין

 

 

Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

"מפגש עם ליאונרדו", הרצאה מפי פרופ' אייקה שמידט, מנהל גלריות אופיצ'י, פירנצה, מוזיאון תל אביב לאמנות

1506341238117584-leonardo-adorazione-magi-principale
ליאונרדו, "הערצת המגים", 1481, אופיצ'י
800px-Leonardo_da_Vinci_-_Adorazione_dei_Magi_-_Google_Art_Project
ליאונרדו, "הערצת המגים", 1481, אופיצ'י

פרופ' אייקה שמידט, מנהל גלריות אופיצ'י, דיבר במפגש עמו על ליאונרדו דה וינצ'י, על רסטורציה, על קהל המבקרים ועל הנגשת היצירות ולא רק.

IMG_20190402_183337.jpg
פרופ' אייקה שמידט

אחת מהעבודות אליהן התייחס באריכות הנה "הערצת המאגים" (חכמי קדם), 1481 מידי ליאונרדו, ציור שהצייר לא סיים.

הציור הוזמן על ידי הנזירים האוגוסטינים לעטר את המזבח הגבוה בכנסיית סן דונאטו, בסקופטו, בסמוך לפירנצה. "הערצת המגים" הינה נושא חשוב בנצרות שכן מסופר על חכמי קדם, האמגושים, אש ראו את הכוכב מפציע במזרח ובאו להשתחוות לישוע התינוק(הברית החדשה, "הבשורה על פי מתי", פרק ב, 8-1).

ליאונרדו החל לצייר, אך לא סיים; הוא הוזמן למילנו ע"י לודוביקו ספורצה, דוכס מילנו, והעבודה נשארה ללא סיום. מעבר לכך יש לזכור שליאונרדו ביצע מספר קטן של יצירות במהלך חייו, וכילד, נער ואדם בוגר התעניין בפלאי הטבע, המיקרוקוסמוס, גרמי השמיים, בעלי חיים ובעלי כנף, תנועה, ביצורים ועוד, ובשל כך יש אוסף רישומים נפלא פרי עבודתו.

ב-1568 הזכיר ג'ורג'יו וזארי בספרו "חיי האמנים", שהתמונה עברה לבעלותו של אדם בשם אמריגו בנצ'י. בשנת 1621 הועברה העבודה לידי משפחת מדיצ'י והחל ב-1768 הוצגה בחדר המדליות של המשפחה בארמון המשפחה, לימים גלריית אופיצ'י, פירנצה.

IMG_20190402_182649.jpg"הערצת המגים" של ליאונרדו באדיבות https://www.uffizi.it/gli-uffizi