עושות היסטוריה, פמיניזם בעידן הטרנס-לאומיות, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, אשכול תערוכות. אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד, אוצרות שותפות: רויטל סילברמן-גרין, ענת מרטקוביץ',מיכל שקנאי, 20.6.2020-21.12.2019

אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 1.jpg
אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 

במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, מוצג אשכול תערוכות חדש וחשוב שעניינו "פמיניזם בעידן הטרנס- לאומיות". סוגות וזהויות העוסקות בפמיניזם, מגדר, זהויות היברידיות, האלה הגדולה ועוד. העבודות מידי אמניות (בעיקר) אך גם אמנים, מהארץ ומהעולם, עשויות במגוון מדיה. 

האוצרת סבטלנה ריינגולד: "במוקד אשכול תערוכות זה עומדת השאלה: האם לאחר מאבק פמיניסטי ממושך אכן התרחש מהפך באשר לתפיסה המסורתית אודות תפקוד המינים במרחב הפוליטי? אשכול התערוכות מבקש להציג את הדרכים שבהן האמניות משתמשות כדי ליצור מרחבים חדשים של חירות ולהתמודד עם הסדרים ממגדרים של כוח. ובנוסף, האם נשים יכולות לכונן היסטוריה אלטרנטיבית ולהוביל בעתיד מהפכה אמיתית"?

קריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan) משוררת ונציאנית (1364 בקירוב-1430) התבטאה בכתיבתה (הגות, פרוזה, מוסר, שירה, בלדות)  כנגד תפיסות מיזוגניות וממגדרות. הספר הידוע שביניהם הוא "עיר הגבירות" (1406 בקירוב) המספר על נשים גדולות בהיסטוריה האנושית, ומבקשת להגן על נשים בחברה.

ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך כתבה ב-1976 אמירה אותה אימץ השיח הפמיניסטי: "נשים שמתנהגות כיאות עושות לעתים רחוקות היסטוריה". עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון למזער ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים; כלומר הרצון "לְנַחְמֵד" נשים,  ולקשר אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

אשכול זה כותבת ריינגולד: "בוחן את האתגרים העומדים בפני הפמיניזם העכשווי, בשאיפתו להציע פלטפורמה אקטיביסטית שתאפשר לקיים דיאלוגים משמעותיים בין קבוצות ולגבש ידע פמיניסטי חדש".

את פני הבאות/ים למוזיאון מקדמת עבודתה המונומנטלית של אייריס קנסמיל,  אמנית חזותית הולנדית ממוצא סורינאמי, אשר גוף העבודות שלה כולל ציורים, רישומים ומייצבים.

אירייס קנסמיל - צלם גריט שראורס.jpg
אייריס קנסמיל, צילם גריט שראורס

באשכול מספר תערוכות:

התערוכה "נלחמות בגורלן" מבקשת לבחון ייצוגי נשים בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי, בדגש על מדינות העולם השלישי והעולם השני לשעבר, ולהציג ביקורת פמיניסטית נגד הגלובליזציה והקפיטליזם המערבי השולט. משתתפות: טניה אוסטוג'יק, וננה בוריאן, יעל ברתנא, טליה הופמן ודגנית אליקים, אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_120307.jpg
וננה בוריאן

התערוכה "סולידריות כדרך פעולה" עוסקת בקריאה לסולידריות נשית, כנגד התחרות ביניהן המשקפת הפנמה של עולם גברי. האמניות מביאות חזון פמיניסטי רדיקלי, התומך בשיח סולידרי בין הצפון הגלובלי והדרום הגלובלי. משתתפות: רעיה ברוקנטל, טליה הופמן, אריאן ליטמן, ענבל מנדס פלור, שירין נשאט, שירלי סיגל, ארהמאיאני פייסל, מאשה רובין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים" מציגה דמויות של בת הכלאיים, המפלצת ו"האחר", המשקפות את הזהות הדינמית בתרבות העכשווית, כזירה פלאית שמאפשרת התבוננות חדשה על הגוף. משתתפים/ות: בוריאנה רוסה, אנה ים, מאירה גרוסינגר, רועי ויקטוריה חפץ, סטלארק, אסף רהט. אוצרת: רויטל סילברמן גרין.

אסף רהט 1 - צילום רוני קאופמן.jpg
אסף רהט, צילום רוני קאופמן

התערוכה "מין זה שאינו אחד" מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות. משתתפות: קת'ה בורקהארט, מישל סילוונדה, קלוד קאהון, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

קלוד קאהון 01.jpg
קלוד קאהון

בתערוכה "העולם הלוהט" האמניות מייצרות מציאויות אחרות בייצוגי נוף שנדמה כאילו נלקחו מעולם אחר, אך נטועים במציאות היומיומית. כך הן חותרות תחת עולם שעוצב על ידי התודעה הגברית, המערבית והלבנה. משתתפות: אפרת גל־נור, נעמה רוט, מאיה אטון, אלהם רוקני. אוצרת: ענת מרטקוביץ'.

IMG_20191219_124556.jpg
אפרת גל-נור

בתערוכה "האלה האם" מוצגות עבודות של ארבע אמניות ישראליות. יצירתן נקשרות למיתוס של "האלה האם" ומשקפות התייחסות לעידן המטריארכלי עתיק, כחלק ממגמה פמיניסטית עכשווית. משתתפות: ביאנקה אשל גרשוני, מיכל בלייר, אביגיל שקלובסקי, ציפי גולדשטיין. אוצרת: מיכל שכנאי.

IMG_20191219_123311.jpg
ביאנקה אשל גרשוני

אמניות המציגות פרויקט יחידשרון לוקהרט, אייריס קנסמיל, איזבלה וולובניק, בוריינה רוסה, יעל מאירי, רונה יפמן. תערוכות אלו מציגות מגוון היבטים של התייחסויות לזהות נשית פורצת גבולות בעידן העכשווי ברחבי העולם. הפרוייקט של אייריס קנסמיל מגיע לחיפה הישר מהביאנלה בוונציה, שם ייצג את הולנד לשנת 2019. המיצב שלה קורא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

IMG_20191219_134409.jpg
איזבלה וולובניק

בפוסטים באים אבקש להתייחס למספר תערוכות באופן פרטני יותר.

תודה למוזיאון חיפה לאמנות עכשווית ולכל המעורבים בדבר על חומרי התערוכה.

 

מריה סאלח מחאמיד, אָנָא הוּן, אוצרת: איה לוריא, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21.9.2019-1.2.2020

IMG_20191015_122532.jpg

תערוכת רישום קטנה, אינטימית ומרגשת, המוצגת במפלס התחתון של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, לא רחוק מהמיצב עתיר הממדים של ציבי גבע, עוררה את שימת לבי בעת הביקור בו לפני זמן מה.

סיפורה של שנה אחת, השנה שחלפה, מוצג בעבודתה של מריה סאלח מחאמיד, "אנא הוּן" (בעברית, "אני כאן"). שנה שבמהלכה מצאה האמנית את עצמה מיטלטלת בין חיים ומוות; . קורות אותה שנה מוצגים על מגילת בד לבנה, בעירוב של דימויים וסמלים ובשפות רישום שונות.[1]IMG_20191015_122624.jpg

החיים והאמנות כאחד, שלובים כמארג ביצירתה של סאלח מחמיד שאת נוכחות גופה בעת פעולת הרישום, במעין אנלוגיה ל-action painting, כשם שאת טביעות ידיה ורגליה (מריחה, שפשוף), ניתן לראות בבירור. האמנית, הרושמת על רצפת חדר המגורים בבית הוריה, מאפשרת גם לכלבים וחתולים שהיא מגדלת, להשאיר את חותמם על העבודה.IMGמחאמיד.jpg

חומר דומיננטי ביצירתה של סאלח מחאמיד הוא הפחם השחור. חומר זה מציע מנעד שלם בין שרטוט, רישום כתמי ושרבוט, ומאפשר ביטוי אינטימי ורגיש, הנובע במידה רבה ממגען הישיר של אצבעותיה על מצע הציור.IMG_20191015_122613.jpg

במאמרה לתערוכה כותבת איה לוריא, אוצרת התערוכה: סאלח מחאמיד מאנישה בציוריה את תא הנהג של המשאית הגדולה שהתנגשה בה ואת כף ההרמה של טרקטור. אלה מתוארים בסמוך לגדר הביטחון השבורה, כמשפילים ראש ומבקשים מחילה מדמותה השמוטה, החבולה, המובלת מזירת התאונה כשהיא נתמכת בידי שתי דמויות גבריות. הדימוי מאזכר ייצוגים אייקוניים של סצנת "ההורדה מהצלב" מהברית החדשה, אלא שהפעם דמותה של מריה (האמנית) היא הנושאת, בגופה שלה, את כאב הקורבן ואת חוסר האונים האופף אותו. הדימוי מתעצם לנוכח רגלי העגל הקשורות הנראות בתחתית הבד, שנוטפות מהן טיפות דם אדומות, המהדהדות את הסצנה התנכ"ית של העקידה כפרה-פיגורציה של הצליבה. ולצד כל אלה, מצלמות ביטחון ומעקב המתפקדות כעין מכאנית גדולה; בולשות, מפקחות ומתעדות באדישות לדרמה המתרחשת מולן, נטולות חמלה ועיוורות לעוולות ולכאב האנושי".

אתר המוזיאון, התודות ל-איה לוריא, מריה סאלח מחאמיד, אָנָא הוּן, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית https://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%90%d7%9c%d7%97-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%93/

 

 

[1] הקורות אותה עת נענתה לפנייה מבית החולים הדסה בירושלים לתרום מח עצם מגופה לנער אלמוני; המשכם במעורבותה בתאונת דרכים קשה על כביש 6, שבה התנגשה במכוניתה משאית כבדה שהובילה עגלים לשחיטה; ועד לחתונתה, שנערכה לא מכבר, עם בחיר ליבה ראמי חביב-אללה, שהיה לצידה כסלע איתן בתהליך החלמתה.

 

חנה לוי: הפָּנים שלי, אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי, 'זמן דיוקן', מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21 בספטמבר , 2019 – 1 בפברואר, 2020

מראה הצבה 1

התערוכה "הפָּנים שלי"[1] מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית.

בתערוכתה של הציירת חנה לוי (2006-1914), מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, ומציב את דמות האישה במרכז יצירתה. לוי נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – (ולעתים גם נשים אנונימיות) המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה [2].מראה הצבה

גדעון עפרת מציין ברשימה על עבודתה של לוי את הדיוקנאות העצמיים הרבים שהחלו להופיע ביצירתה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.[3]  לוי עצמה מספרת באותה כתבה כי בשנות השלושים והארבעים הרבתה לצייר ילדות, ובשנות הארבעים נוספו גם "כמה נשים מבוגרות. מעניין, גברים כמעט לא. אולי רק את יצחק (בעלה). לא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל רציתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה. כמו היום. בעצם לא השתניתי הרבה".[4] "אפשר שבדבריה אלו טמון רמז, גם אם קלוש", כותבת חינסקי אמיתי, "להעדפה אינטואיטיבית של נשים כמודלים – העדפה שקיבלה ביטוי כבר בשנים המוקדמות של עבודתה, ושוב שנים רבות אחר כך".

האוצרת מציינת שיש לציין שבשנותיה הראשונות בארץ היה הדיוקן נושא מרכזי בעבודותיה של לוי, אך מסוף שנות ה־ 40 ואילך ראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית – ומקומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נקשר בתהליכי ההפשטה שחלו בו. [5] ב-1974 הצטרפה לקבוצת "אקלים" שזוהתה עם ציור הנוף הישראלי. בד בבד, המשיכה כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות.

במהלך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, זכתה לוי להערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים הרחוקים מטבורה של סצנת האמנות הישראלית  הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", [6] אך בה בעת הצביעה בכך, במובלע,  גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים, נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין,  עד ששבה מעט לתודעה בשנים האחרונות, הודות לשתי תערוכות קבוצתיות שהציגו מקבץ מצומצם של עבודות נוף ודיוקן שלה: "12 אמנים: מבט שני", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, אוצרת: אירית הדר  ו"הסיפור שלה" (העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל ובית האמנים, תל-אביב, 2016, אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי).IMG_20191015_121414_Bokeh.jpg

לוי, נולדה בברלין, והחלה את דרכה האמנותית כציירת דיוקנאות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה לארץ, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. לאחר מכן עברה להתגורר בפתח תקווה ובתל־ אביב. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא" שפעלה ביישוב זה בשנים 1941-1938  שעם חבריה נמנו, בין היתר שמשון הולצמן, אביגדור סטימצקי וציונה תג‘ר (שעל קשר אתם תמשיך לשמור עוד שנים רבות). במוצא הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, אף הוא מחברי הקבוצה, וב-1944 נישאה לו. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת. ב-1995 עברה לוי להתגורר בשרון , בקרבת בני משפחתה.

חינסקי אמיתי כותבת: "לוי עצמה והכותבים עליה כמעט אינם מתייחסים לנוכחות הנשית ביצירתה. לוי השתייכה לדור של אמניות שהיו מקורבות לאמני "אופקים חדשים" ופעלו תחת צל השראתם, אגב הקפדה על שוויוניות מגדרית והתעלמות מכל אזכור מכוון של היבטים נשיים ביצירתן. בנוסף, ברוח התקופה דאז, יש בטקסטים על יצירתה תיאורים שיפוטיים המסמיכים כוח ועוצמה ציוריים לגבריות, דוגמת "רושם של כוח ציורי עצום וגברי הולך ומתבלט בתמונות השמן שלה",[7]  או התייחסות לתקריבי הגוף שלה כ"הצהרה 'גברית' של אמירה 'נשית".[8]

תיאוריות פרשנות פמיניסטית עלו בארצנו בשנים מאוחרות יחסית, והתמקדו בתחילה בעיקר בדור הצעיר של אמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים והשמונים. מכאן נראה שבשנות פעילותה של לוי לא הייתה רוח התקופה בשלה לבחון את עבודותיה מנקודת מבט מגדרית.

ב־ 1975 נפטר בעלה יצחק, פרידה עצובה וכואבת. מתקופה זו ואילך הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמותה. החל בסוף שנות ה-70 החלה לצייר סדרת תקריבים של פניה תחת הכותרת הפָּנים שלי (My Face)  אותה כתבה בצידו האחורי של כל ציור; בעל פה, כינתה אותם "הפנים המלוכלכים שלי"[9] בעבודות אלו הלכה והתפוגגה ההפרדה בין דיוקן ורקע,, ותווי הפנים עברו פירוק, הפשטה ולעיתים מחיקה כמעט מוחלטת, עד שקשה להבחין בינם לבין ציורי הנוף של האמנית.

בציורים מאוחרים בסדרה זו ערבבה בצבע חול, וכך יצרה בדימויים המונוכרומטיים הללו מרקם מחוספס וסדוק, שהקרין תחושה של התייבשות, קילוף ופציעה  השימוש בחול רווח גם בטיפול הנועז והחשוף של לוי בגוף הנשי. שילוב האדמה המקומית – ובפרט זו של נוף חייה – בחומר הציור נושא משמעות כפעולה מושגית, המהדהדת את הקשר העמוק שלה למקום. ניתן אף לראות הלימה בין תהליכי הבלייה והשחיקה של הטבע, שגרגירי החול הם תוצר שלהם, לדימויים המשקפים תהליכי זקנה ומודעות לחידלון ולסופיות. דומה שבזאת פורמת לוי את ההבחנה לא רק בין הנוף והדיוקן בעבודתה, אלא גם בין מעשה הציור והחיים עצמם.

ולסיכום, כפי שמציין צבי תדמור: עיזבונה של לוי מלמד כי ציירה בשנים אלו בעיקר נשים, חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה. לוי העמידה אותן, חשופות ובודדות, בחלל ריק ומופשט. לדבריה, לא ניסתה ליצור דמיון בין הדמות המצוירת למציאות וגם לא חשבה על אופייה של הדמות. "אני מחפשת ומוצאת את גורם ההפתעה", אמרה, "וכשהוא ישנו, אני מרגישה שנכנסתי לתוך נשמתו של המודל".[10]דיוקן.jpg

על רקע זה, מעניין להתבונן בדיוקנאות של חברותיה הציירות, לאה ניקל (1966)IMG_20191015_120907 ופאולה רוזט הולצמן (1991), שבהם הבליטה במרכז התמונה את ידי היוצרות, כהצהרה על זהותן כציירות. ציור נוסף, של דמות מצועפת ואניגמטית שכפות ידיה הגדולות מוצגות בלב הציור, (1987) הוא כנראה דימוי של ציירת, אולי לוי עצמה, התובעת את הזכות ליצירה.דיוקןעצמי11.jpg

תודה לאוצרת התערוכה רותי חינסקי-אמיתי על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר.

[1] תודותיה של רותי חינסקי-אמיתי לרות מרקוס על הצעתה לשם התערוכה.

[2] בשנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים, הציגה כמה תערוכות יחיד שהוקדשו לדיוקנאות ולדמויות, ואף השתתפה בתערוכות קבוצתיות בנושא הדיוקן. בשנים אלו ציירה לוי גם דיוקנאות של גברים (ביניהם סם לימן, בעלה של לאה ניקל, הצייר אהרון גלעדי, וכן מעט מודלים גבריים), אך לא בכמות ובאינטנסיביות שאפיינו את טיפולה בדמויות נשים. לוי לא הותירה אחריה טקסט המסביר את התמקדותה בדמות הנשית בשנים אלו, ולכן קשה לדעת מה היו מניעיה לכך.

[3] גדעון עפרת פרידלנדר, "הגן הנעול של חנה לוי", הארץ, 20.11.1981 , עמ‘ 23 .

[4]  שם, עמ‘ 22 .

 

[5] בספר סיפורה של אמנות ישראל מוזכרת לוי כאחת מטובי אמני ההפשטה. ר‘ בנימין תמוז, דורית לויטה

וגדעון עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל , תל-אביב: מסדה, 1980, עמ‘ 120 .

[6] לאה ניקל מצוטטת בתוך: אירית הדר, 12 אמנים – מבט שני, קט‘ תערוכה, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, עמ' 16

[7] אוה גולדמן, "תערוכות בחיפה", הארץ, 11.12.1964 .

[8] גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך דליה לוין )עורכת), חנה לוי: עבודות

1990-1940, קט‘ תערוכה, פתח תקוה: מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 1991, ללא מס‘ עמוד.

[9] אירית מילר, "בין פנים וחוץ, חנה לוי: עבודות", 1990-1940, סטודיו, מס‘ 29, ינואר1992, עמ‘ 49 .

[10] לוי מצוטטת בתוך צבי תדמור (עורך) דיוקן, תל-אביב: אמנות לעם, המדור לאמנות, 1989, עמ' 18 .

 

לא בשמיים, הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית, אוצרת ורה פלפול, מבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי מכון ואן ליר, ירושלים, הוארך עד שלהי דצמבר 2019

אל התערוכה במבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי הגענו לעת ערב. המבנה רחב הידיים והמואר, אחד מני מספר מבנים במכון ואן ליר משמש בנוסף למהותו כמשכן ללימוד וחקר, גם כחלל להצגת יצירות אמנות ולתערוכה הנוכחית.[1]

"מקורה של כל עבודת האמנות" כותבת פלפול, טמון בזרע שנבט בתודעתו של האמן, זרע שהונבט ומומש באמצעות יכולתו הייחודית להטיל רעיון מופשט על המציאות הקונקרטית ולכונן ממשות חומרית, קונקרטית. יכולת זו נובעת מן ההבנה שאין דבר שיעמוד בפניו כי "לא בשמים היא"[2]. זהו ערך הליבה של אמנות".

התערוכה מציעה מבט מרובד על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הממשית הבוראת יש-מאין. מבט מרובד זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שיכרכו עבודות אינדיבידואליות לכדי מערך קולקטיבי של הבעה.

פלפול בחרה אמנים שלדעתה מיטיבים לייצג כל אחד בדרכו, את היות האמנות כלי לחיפוש אחר האמת הפנימית. מכלול העבודות מציע מספר נקודות מבט; חלקן עוסקות בחיפוש אחר ה"נשגב" וגילומו במציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת האמנות העכשווית. חלק מהעבודות, או שמא  תיאורי המסע, מזמין את הצופה לדיון על מקורו התרבותי-פוליטי של מעשה האמנות, תוך שהוא מאיר ומעורר שאלות על ייצוגי אמונה וספקנות ממקום אינדיווידואלי וחילוני כיום.

בקומת הכניסה המוארת ורחבת הידיים  מוצגות עבודותיהן של שולי בורנשטין וולף, דניאל פלדהקר, ושתיים מעבודותיו של יונתן אולמן.

 באובייקטים של שולי בורנשטיין וולף ודניאל פלדהקר עומדים חומרי גלם זמינים וחפצים יומיומיים שהופשטו מקיומם הפונקציונלי לכדי שפה פיסולית, ולשיח עם החומריות (פלורסנט, קריסטל) המצויה בעבודות והמשמעויות הטמונות בהן.

 שולי בורנשטיין וולף, בין שמים וארץ

לפני שנתיים החלה שולי בורנשטיין וולף לאסוף גופי זכוכית ישנים משווקי פשפשים בארץ ובעולם, מחנויות וינטג׳ ומאוספים פרטיים, וליצור מהם אובייקטים לעיתים צבעוניים ופתייניים, אחרים לבנים ונזיריים, שהשימושיות שלהם מוטלת בספק. את גופי הזכוכית מחברת בורנשטיין וולף לסיפור האישי של משפחתה שנמלטה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. מה שהתחיל כהיקסמות מהקריסטלים בסלון בית הוריה שנמלטו מגרמניה לברזיל, הפך ל"דחייה" לאחר שנחשפה להיסטוריה המשפחתית בנעוריה, וכעת להתאהבות מחדש ולסגירת מעגל רגשית וחומרית בין דורות, עמים ותרבויות.

שולי בורנשטיין וולף
שולי בורנשטיין וולף

 דניאל פלדהקר, Woven

 נורות פלורסנט וחוטי פלסטיק דקים, חומרי גלם זמינים ויומיומיים שלובים יחדיו בעבודה Woven של דניאל פלדהקר. השילוב בין נורות הפלורסנט הדקיקות שצבען לבן, לבין החוט השחור הכרוך סביבן יוצר מארג מעין מסך-חוצץ, המפתה את הצופה לגעת, לנסות להאיר. ברם ההבטחה להעברת אנרגיה של חשמל ואור, אינה באה לכלל מימוש. העבודה משתלבת בחלל בדיאלוג עם עבודותיה של בורנשטיין וולף שגם בהן פוטנציאל אפשרי לתאורה נשאר בגדר מחשבה.

דניאל פלדהקר
דניאל פלדהקר

יונתן אולמן, "הצעה למונומנט לעצמי כפי שהייתי רוצה להיזכר"

טכניקה חדשה אותה פיתח יונתן אולמן מופיעה בסדרת עבודות מונומנטליות עליהן הוא עובד בשנים האחרונות. הטכניקה- יציקת שכבות של גבס לבן לתוך תבניות דקות הממוקמות על גבי משטחי פורמייקה לבנים. התוצאה, תבליטים שניתן לקרוא אותם כציורים בעלי נפח, או פסלים מושטחים. בסדרה הזו בחר אולמן להציג דיוקן עצמי שלו כייצוג משולב של הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו ופסל 'האדם החושב' של אוגוסט רודן. שתיים מתוך רצף של ארבע עבודות בהן אולמן מתאר את מהלך 'חייו' של הפסל, נבחרו לתערוכה זו  אחד בו הוא עומד מלוא תפארתו, והאחר שבור חלקים, חלקים על הרצפה בתום ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

יונתן אולמן4.jpg
יונתן אולמן

 

בקומה התחתונה מוצגות עבודות של אמניות ואמנים נוספים, מתכתבות עם החלל, מעלות הקשרים תמטיים באשר לאמונה, תפילה, קטנות האדם מול גדלות האל, יצירה/יצר, מהות הספר והאופן שבו הוא נתפס בעיני היוצרות/ים, בצד הקשרים פמיניסטיים, פוליטיים וצורניים.  הציר האורכי של המבנה מהדהד לחדרי עיון ולמידה דוגמת הספרייה המצויים בחלל זה

IMG_20191127_183325.jpg
קומה תחתונה – מבט כללי

 פיטר יעקב מלץ, עמוד COLUMN 100 על 70, טכניקה מעורבת על נייר, 2016

מלץ "דימויי רוג'ום ועמודים החלו להופיע ביצירתי בשנת 2016. פעולת הרישום מתחילה מחלקו התחתון של הדף ונעה מעלה. תנועה זו שואפת לתמצת את התנועה האנכית הקושרת את האדם למרכז האדמה ולאינסוף. תפילת מודעות לגדול ממנו".

ספר האמן מקיים תמהיל של מודולים ספרותיים שונים כגון – היומן האישי, הכרוניקה, סיפור אלגורי, פרוזה ושירה, תפילות וספרי הדרכה. חומרי היצירה הם דיו, גרפיט, עלי זהב ולעתים אף טיפקס צבעי זכוכית ונצנצים. ספר האמן נתפש בעיני רוחו של מלץ ככרוניקה אחת. תיעוד של חייו והסובב אותו. בנוסף, השפעות התפילה היהודית והקבלה בצד השפעות בודהיזם וסופיזם נוכחים לאורכו של הספר.

פיטר יעקב מלץ, ספר היצירה.jpg
פיטר יעקב מלץ
פיטר יעקב מלץ.jpg
פיטר יעקב מלץ

בברלי ג'יין-סטוארט, תפילה בין הצללים

ברישום גדל ממדים שיצרה האמנית הבריטית בברלי ג'ין סטוארט עבור הביאנלה, היא מתארת את החוויה הדתית כפי שדרש בה הבעל שם טוב, תוך שהיא מתמקדת בתיאורים נרטיביים היסטוריים העוסקים בחיבורים בין העבר להווה, וברצון להתעמק בהבנת ההיסטוריה החברתית היהודית והזהות היהודית.
לצד הרישום מוצגת סדרת רישומי הכנה המתארים בתי כנסת ברחבי אנגליה, בהם ביקרה האמנית. כחלק מתהליך ההכנה לציורי השמן מצלמת סטוארט את החלל ויוצרת סקיצות ובהן התייחסות לגיאומטריה, לפרספקטיבה ולאלמנטים המרכזיים הלוכדים את תשומת ליבה. חלק מבתי הכנסת הללו אינם קיימים יותר ועבודת הציור והתיעוד שלהן היא חלק מהמחקר ההיסטורי אותו עורכת האמנית מזה מספר שנים.

בברלי ג'יין סטוארט 1
בברלי ג'ין-סטוארט
בברל יג'יין סטוארט 4.jpg
בברלי ג'ין-סטוארט

חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת, מיצב רצפה

חנאן אבו חוסיין מבקשת לכרוך בעבודותיה את האישי והסובייקטיבי עם עקרונות, מחשבות ואירועים אוניברסליים ועם חוויות של נשים ואנשים אחרים בארץ ובעולם.

המיצב עשוי עפרונות צהובים ובובות מיניאטוריות של תינוקות. אבו חוסיין יוצרת בפעולת חיבור סיזיפית ומתמשכת מעין "מחצלת". העפרונות והבובות המונחים כדגם רציף זה בצמוד לזה יוצרים עיטורים בולטים על גבי אבני המרצפות. העיפרון מחודד בקצהו האחד ובקצה השני יש מחק. העיפרון הנתפס כמסמל כתיבה, רכישת השכלה ודיבור יכול להתפרש בהצבה זו כמו חרב בעלת 2 פיפיות, כתיבה ומחיקה. בתווך של שטיח המחצלת הזו, שורות של בובות תינוקות שהלוע שלהן ואברי הרבייה כמו עוקרו ונחסמו בחוט שחור. סמל להשתקה ולמחיקה  זהות נשית וזהות באשר היא.

חנאן אבו חוסיין 2
חנאן אבו חוסיין

במיצב/מונומנט עשוי ספרי לימוד שנאספו על ידי אבו חוסיין מבתי ספר ערביים ממזרח ירושלים, היא יוצרת נגטיב של חלל מתחת למדרגות. הנגטיב בנוי מערימות של מאות חוברות ללימוד בערבית המאוגדות כחבילות שכמו נארזו בחופזה בעזרת ניילון נצמד. לעין המתבונן שאינו מכיר את השפה, צבעי החוברות, מה שכתוב בשדרתן או בחזיתן, יוצר מארג צבע ודגם לאו דווקא קוהרנטי.

חנאן אבו חוסיין1.jpg
חנאן אבו חוסיין

ליהי תורג'מן

 "החיבור העמוק בין כדור הארץ לחוויה האנושית, בין הארץ לשמים ובין ההווה לעבר שמלווים אותי כל העת בעבודתי שלי וקשורים להתעניינות שלי בעבודות רצפה המבוססות על השטחה, מבט על וקנה מידה המאפשר מבט 'מלמעלה". הפרויקטים של תורג'מן מבוססים לעתים קרובות על "תקופות שהות" בבניינים – סימון של מקום בעיר, אנדרטה היסטורית או דתית או אתרים אחרים בעלי משמעות תוך שהיא מלקטת עדויות או עקבות על מנת לייצג אותם בחומר.

HAVE עבודה המונומנטלית מתוך פרויקט GEAPOLITICA, נוצר והוצג בטורינו ב2017.

בעבודה מופיעה המילה HAVE, שעשויה להשתייך לפועל באנגלית, אך כאן הכוונה להקשרה בלטינית ומשמעותה "ברוך/ברוכה הבא/ה" (לדוגמה, Have Maria). משיכתה למילה הכתובה, החקוקה כפסיפס באספלט הישן  נעוצה בחיפוש מתמיד אחר צורות ומשמעויות שעברו שינוי.

ליהי תורג'מן.jpg
ליהי תורג'מן

קלאס עבודה מונוכרומטית המדמה את צורת משחק הרצפה המוכר לנו מילדות. ליצירת פני השטח המגורענים תורג'מן השתמשה בטכניקת הפרוטאז'- היא הניחה מעין משטח מחוספס מתחת לפני הבד והדפיסה אותו באופן ידני באמצעות הגרפיט. המספרים עשויים באמצעות שבלונה פשוטה; פני השטח של הבד עמוסים בצלקות ו'לכלוך' במנוגד לצורה ולמספרים ה'מושלמים' המסתמנים על פניו. הסטרוקטורה של העבודה מרפררת גם למונח הקבלי של 'עשרת הספרות" באשר להופעת האלוהות בעולם הגשמי באמצעות צורה, מספר וסדר.

לידה שרת מסד, צלול ועכור מאד

המחשבה על היות הדברים ברי חלוף, זמניים,[3] היופי שבמינורי והחבוי – תמות ומושגים בשורשי הזן והבודהיזם והפילוסופיה של הוואבי סאבי נטועים בתוך העשייה של שרת-מסד. האמנית יוצרת עבודות המבטאות חסר, שבר, צמצום וצניעות. ראית האסתטיקה של הפגום כערך אך גם כהתרסה. את חומרי העבודה שלה לסדרת האובייקטים מלקטת שרת מסד מאתרי בנייה, והם בעיקרם חוטי ברזל ואבני חצץ.

שרת מסד בוחרת גביעי יין, שמפניה או קוניאק כפורמט לסדרה שלה; גביעים שנועדו להכיל משקאות אלכוהוליים יקרים וערבים. היא מתייחסת אל חלל הכוס כאל חלל של בד הקנבס הניטרלי, ובתוכו היא יוצרת העמדה חדשה בחומרים, צבעים וצורות. תהליך העבודה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף, בסטודיו החומרים עוברים התמרה. היא לוקחת את חומר הפסולת, המושלך ומרימה אותו לדרגת אובייקט נכסף.

לידה שרת מסד
לידיה שרת מסד

יובל שאול, גביע קידוש

מתוך סידרת הציור "יודאיקה"  שעניינה  חפצי פולחן יהודיים ותשמישי קדושה.

בסדרה גדולת ממדים שאול משתמש בטכניקת ציור ייחודית שפיתח בעזרת צבעי שמן צבעים תעשייתיים ומתכות (אלומיניום, נחושת, ברונזה ) ולקות סמיכות ומבריקות .

כך מתעד האמן בהשטחה על גבול ההפשטה, דימויים עתיקים מהתרבות היהודית כגון, כתרי תורה, מגדל בשמים, גביעי קידוש, חנוכיות ועוד.

שאול מנסה בכך לבטא את תרבות ציור היודאיקה בשפה עכשווית, ולחקור את הקשר בין הצייר לבעל המלאכה היהודי. בעבודותיו מופיע מתח צורני וחומרי בין היופי, היצריות והפיתוי בדימוי הגשמי לבין דרך הביטוי בסמלים ובשפה המאפיינים עבורו את הצד הסגפני והרוחני.

yuval shaul
יובל שאול

בברלי ברקת

רישומיה וציוריה של בברלי ברקת נתפסים לעתים קרובות כמופשטים. "המטרה שלי היא ללכוד משהו שמעבר למראה – צורתו, עורו, תבנית או מרחב. מהות, אך לא רק, נוגעת בחוויות שלי או כאלה שצפיתי בהן. בהדרגה, הצורה האנושית או המציאות מתעוררת ומתחילה להתמוסס. צבעים משתנים ואני מפרשת אותם באופן שונה. חלקם רכים ומפוזרים, אחרים חדים יותר – כולם מרמזים על תנועה. הזמן הוא תנועה של חומר דרך החלל, מה שהופך את התנועה לבסיס החוויה שלנו".

"האמנות שלי היא חקירה של תפיסותיי, מציאות ותחושת מה שלא ידוע בעולמנו הגופני – מה שמורגש ומוכר דרך חושים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם אך לרוב איננו מודעים לכך. האמנות שלי מייצגת את החיים ואת העולמות הסובבים אותנו – מציאות מופשטת ויזואלית".

בברלי ברקת 2
בברלי ברקת
בברלי ברקת
בברלי ברקת

איתן דור-שב, להטוטי החרב המתהפכת. טכניקה מעורבת על נייר.

לקרקס תנועה משלו. חדה, מהירה, זוויתית, על גבול הסכנה. סדרת העבודות לוכדת זיכרונות צרובים של דור-שב מיצירה משותפת ואינטנסיבית עם אמן מחול אווירי. הטכניקה שלו מהירה, מרובדת, מיידית, נוקבת, המשאירה חותם מהיר בתוך לובן מסנוור. עבור דור-שב, להט החרב המתהפכת מהווה פרופלור נצחי של רוח קוסמית שדוחפת אותנו מהרחם העקר של גן העדן אל קרקס החיים היצירתי של המציאות האנושית.

איתן דור שב
איתן דור-שב

יונתן אולמן, " א'-ת' "

אולמן מציג סדרה שבה מיוצגות כל 22 האותיות העבריות שראשיתה באות ב' וסופה באות א'. כמו שלוחות הפורמאיקה הלבנים שעל גביהם יצוקות האותיות מהווים נקודת התחלה וסוף של כל דימוי, בהצגה של כל האותיות זו לצד זו יש בראשית ואינסוף – הפוטנציאל להגיד כל דבר ולא לומר דבר.

במהלך 2018 נשזרה העבודה בכאן ועכשיו, באקטואלי-פוליטי: כמחאה נגד 'חוק הנאמנות בתרבות' שרף אולמן את הא', האות הראשונה בסדרה .כעת, הסדרה א'-ת' נפתחת בהיעדר; ויש בה מן הקרבה וההקשר למילה 'בראשית' הפותחת את ספר התנ"ך.

יונתן אולמן 3
יונתן אולמן

 

ואולי כל המחשבה על התערוכה הזו והנושא שלה והקשר שלה לכותרת של הביאנלה כולה- "לשם שמים", כותבת אוצרת התערוכה ורה פלפול "מתחבר לקשר המתכונן בין אמונה לאמנות באשר היא ( מוסיקה, אמנות פלסטית, ספרות וכו') – הקשר שבין עוצמת הרוח, לעוצמה הרגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין, אולי רגע היצירה מחבר את היוצר למעגל האינסופי העל זמני של היצירה והבריאה". [4]

 

קרדיט צילום: דניאל רחמים והביאנלה של ירושלים

 

 

 

 

 

 

[1] בחודש פברואר 2014 הושלמה במתחם ון ליר בנייתו של בניין נוסף – האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. המבנה החדש הוקם מכספי תרומתו הנדיבה של ד"ר לאונרד פולונסקי.  משרד "חיוטין אדריכלים" (ברכה ומיכאל חיוטין) נבחר לתכנן את הבניין החדש. https://www.vanleer.org.il/he/content/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99

[2] "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד.

[3] התפיסה מופיעה גם בקהלת פרק א' פסוק ב', ברומי הקדומה, בנצרות הפרוטסטנטית ועוד.

[4] תודה לורה על ההזמנה ועל חומרי התערוכה, תודה לדניאל על השינוע.