ברכה בינ'וינידה גיא, שדות געגוע; ציור, תערוכה, בית גורדון לונדון, אוצרת: אפי גן, נובמבר 2019-22 בינואר 2020

unnamed (4)

געגוע למחוזות ילדות, שדות נרחבים בהם צמחו פרחי בר הם הרציו והרגש העומדים מאחורי העבודות היפות, בתערוכתה של ברכה בינ'וינידה גיא, "שדות געגוע; ציור", שבחלקן נגיעת המכחול, עדינה כמשק כנפי הפרפר מתכתבת עם שבריריות הזיכרון.

בינ'וינידה גיא כותבת: "בילדותנו ציירנו פרחים. לא צריכים היינו ללמוד על יופי או להבין ערכיו כדי להתפעל משלמותו של פרח. פרח הוא פרט שיכול להצביע על שלם סביבו. ציירנו פרחים כי זוהי תמציתו המושלמת של הטבע שהיה סביבנו. תפרחות כלניות, נוריות, נרקיסים ואיריסים, עלים ושיחים שצמחו בשולי מחוזות ילדותנו – הם שדות געגוע של ילדות".

פרחים מופיעים תכופות בעבודותיה של ג'יא בינ'וינידה. לעתים שזורים בזרים  או בשדות. פרחים כמייצגים מחזוריות, את מעגל החיים, צמיחה, בשלות וקמילה, באנלוגיה לפסוק מקהלת '"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' (קהלת פרק י"ב, פסוק 8), ולמושג ה"ואניטס" שרווח בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה 16 ומאה 17, באשר להבלות החיים.

ברם יש לזכור, פרחים מופיעים בהקשרים נוספים. כהלל ליפי הטבע, והן כמושא לחושניות. באמצעות הציור כותבת האוצרת אפי גן "בוראת גיא בינ'וינידה את עולמה הפנימי ואת העולם המקיף אותה. ציור 'שדות געגוע' הוא קריאה ממעמקים ואין הבדל אם מקורה הוא חלום, הדהוד קמאי, או תדר קיים של הווה מתממש".

unnamed (1)

בתערוכה מוצגות עבודות על נייר, "אלה פרימה", ללא מתווה. הן תלויות מהתקרה. ללא מתיחה, הדבקה או מסגרת. הן נדמות כמרחפות, מנהלות דיאלוג עם הקיר מאחוריהן, אחת מהן נדמית למגילה הנושקת לרצפת הגלריה ואחרת מנהלת "דו-שיח "עם הקיר המתפצל שמאחוריה. העבודות משלבות ציור בגירים צבעוניים, רישום, מחיקות ואף שיוף בנייר זכוכית. כל כתם צבעוני על הנייר הוא ניסוי ותעייה, עד שרבדים, מעשה של שכבות, גיאולוגיה אישית מרכיבים את היצירה המוגמרת.IMG_20200118_111605

המילה "געגוע", מופיעה באחת העבודות בצבעי צהוב ושחור. טקסט ודימוי חוברים כאן לצהוב בוהק הנושא עמו משמעויות של אור והשחור מסביב, צהוב השואב פנימה את עין  המתבונן. unnamed (5)

ציור נוסף, שהרקע שלו נצבע ורוד, מפתיע בצבעוניות שלו בין העבודות הנוטות לצהובים/אפורים/שחורים/לבנים. "הפרחים אינם אלה שנצבעו וורוד אלא הרקע הציורי והשחור עד שברור לצופה שלפניו נוף מדומיין. אנחנו מקבלים את שאריותיו הספק מתקתקות של זיכרון".      unnamed (2)

ברכה גיא"ההרגשה שלי", כותבת האוצרת אפי גן, "היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט, תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט".

וכפי שמופיע בטקסט באופן המבהיר יותר מכל את רציונל התערוכה: "מה שמחבר את כל העבודות שהוצגו עד היום, לאורך עשרות שנות יצירה מגוונות, היא התמודדות הנעה בין יפה לכעור, בין שלם ליחידי, בין פרט לקבוצה. התמודדות אסתטית מפעימה אשר לוקחת את המתבונן פנימה אל תוכו, שואבת אותו הרחק מן הנוף הפיזי. הפרחים אינם רק 'שדות געגוע', אלא נשאי תרבות עתיקה, היסטוריה אישית המעלה שאלות קיומיות על אין ועל יש, על מהות הנגיעה ועל אפשרויות העומס. כל אחת מהעבודות היא ביטוי לתוהו ובוהו, כאוס הנוגע בשאלות של סדר וצבע. מתקיים מתח פנימי תמידי בין גירוי חושי – למבניות מאורגנת, בין חיים למוות, בין יש לאין המופיעים בשדות מדומיינים של געגוע".

unnamed (6)

 

בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן
אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה
בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג
רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.

סולידריות כדרך פעולה, תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת סבטלנה רינגולד, 21.12.2019-20.6.2020

"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

IMG_20191219_115055.jpg
אייריס קנסמיל

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

IMG_20191219_132201.jpg
אייריס קנסמיל

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

IMG_20191219_130837.jpg
שירלי סיגל

 

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

-2 11.jpg
רעיה ברוקנטל

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

IMG_20191219_130801.jpg
ארהמאיאני פייסל

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.

 

 

מה עושה אמן לטוב יותר – ליאונרדו דה וינצ'י ממשיך להעסיק מדענים וחוקרי אמנות…

הורדה.jpg

ליאונרדו דה וינצ'י מעסיק מדענים, חוקרים מזה מאות בשנים. דמותו האניגמטית, מיעוט היצירות בשמן שצייר, עבודות שלא סיים, רישומים רבים שרשם, הפטרונאז' שקיבל מדוכס מילנו, לודוביקו ספורצה, והחסות שקיבל בחצרו של פרנסואה ה-1 מלך צרפת; כישוריו כמדען, מהנדס, ואדריכל ביצורים, בונה כלי נגינה, מערכי במה, צייר, פסל, הפרעת קשב וריכוז (מחקר שהתפרסם ב-2019) ועוד. ואולי צריך לשנות פרדיגמות – שמאלי, פוזל, הפרעת קשב! שומו שמיים, ולתת קרדיט למי שעשה ועושה מספר דברים בבת אחת, לפעמים לא מסיים מטלות ועם זאת הגאונות שלו אינה מוטלת בספק.

במחקר שנעשה בגלריה אופיצ'י, פירנצה בשנה שחלפה נאמר שליאונרדו יכל לעבוד בשתי ידיו. ממצאים אלה השוללים את האמונה רבת השנים שליאונרדו היה איטר יד ימינו, הוצהרו חודש לפני מלאת 500 שנה למותו של ליאונרדו. באופיצ'י חקרו את הרישום הידוע כמוקדם ביותר של ליאונרדו,  את רישום הנוף Landscape of Tuscany's Arno River Valley and Montelupo Castle  מ-5 באוגוסט, 1473, כשהאמן היה בן 21 שנה, והגיעו למסקנה זו. חוקרת האמנות Cecilia Frosinini מסרה שליאונרדו נולד איטר  יד ימינו (שמאלי) אך לימדו אותו לכתוב בידו הימנית מגיל צעיר ביותר. בהתבוננות בכתב היד שלו ובעבודותיו, כולל רישום זה, ניתן לראות את יכולות הקליגרפיה שלו ביד ימין.[1]

במחקר נוסף, נאמר: לא צריך זכוכית מגדלת על מנת לראות שליאונרדו דה וינצ'י היה אמן גדול, ולמעשה, זה מה שעזר לצייר הרנסנסי ביצירת יצירות המופת שלו. חוקרים שחקרו את יצירתו, טוענים שליאונרדו סבל מסטרביסמוס – פזילה, לקות ראייה שבה העיניים אינן מתמקדות באותה נקודה במרחב בו זמנית. זאת לטענת החוקר Professor Christopher Tyler בריאיון ל-Independent  "צורות מסוימות של סטרביסמוס עשויות להקל בעת יצירת עבודת אמנות".[1]

הערה: בליאונרדו דה וינצ'י ובקשריו עם איזבלה ד'אסטה שליטת נסיכות מנטובה, איטליה, עסקתי בעבודת המאסטר שלי ובמחקרים נוספים.

[1] Wexelman, A (2018, October 9). Re: Leonardo da Vici may have suffered from an eye condition the made him a better artist. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-leonardo-da-vinci-suffered-eye-condition-made-better-artist

[1] Wallace, L (2019, April 9). Re: Leonardo da Vinci was ambidextrous, according to a new study by the Uffizi Gallery. Retrieved https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-leonardo-da-vinci-ambidextrous-new-study-uffizi-gallery

חיים סוטין, צייר של ציירים. פוסט המשך לפוסט הקודם מ-12.11.2019 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, אוצרים: סוריה סדיקובה, ד"ר בת-שבע גולדמן-אידה, יניב שפירא

 

חיים סוטין, ילדה בכחול, 1938-39.jpg
חיים סוטין, ילדה בכחול, 1938-39
חיים סוטין, שביל ביער עם שני ילדים, עשור שלישי של המאה העשרים, בקירוב, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, שביל ביער עם שני ילדים, עשור שלישי של המאה העשרים, בקירוב
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, אוסף פרטי.jpg
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב

מרכז התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" עומדת (ראו פוסט קודם) [1] יצירתו של חיים סוטין, מהאמנים החשובים והמשפיעים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סוטין פעל בפריז שבין שתי מלחמות עולם, אמדיאו מודיליאני היה לחברו הקרוב, ועם חוג ידידיו נמנו פבלו פיקאסו, מקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו וחנה אורלוף.

בפוסט זה ברצוני להתייחס לחיים אתר, לתפקידו בהקמת המשכן, להשפעות שספג בפריס ולאמנים הישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו.

 

חיים אתר, דיוקנאות ילדים וילדות, שנות ה-40.jpg
חיים אתר (אפתקר) דיוקנאות ילדות וילדים, שנות ה-40

 

מקוריותו של סוטין ושפת הציור הייחודית שגיבש עשוהו ל"צייר של ציירים", מקור השראה ומודל חיקוי לאמנים רבים אחריו, שתפסו את יצירתו כמופת של מחויבות אמנותית. שכן התערוכה מפנה זרקור אל השפעתו הנמשכת, שנטבעה בעבודות של שלושה דורות באמנות הישראלית – בדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה מייצגים מגוון של זרמי עומק בהשפעת יצירתו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים מתים ושחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; ואצל אחדים היתה זו האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו מהדהדת "איכות סוטינית", שעיקרה פגיעוּת, חרדה ו"נפש עירומה".[2]

ותחילה חיים אתר

חיים אתר (אפתקר) ביקר בפריז בשנים 1933 ו-1938-1937. לביקורים אלה נודעה השפעה מכרעת על גיבוש השפה האמנותית שלו. אתר נפגש במהלכם עם רבים מאמני אסכולת פריז היהודים ונחשף ממקור ראשון ליצירותיהם של אמני מופת, בהם רמברנדט, סזאן וּון-גוך. עם זאת, הציור הישיר, האינטואיטיבי והכֵּן של חיים סוטין הוא שהטביע בו חותם עמוק, והצגתם בסמיכות בתערוכה זו מאירה את עבודתו של אתר באור חדש.

אתר ראה בציור הדיוקן ביטוי אינטימי ללבטי היחיד והתמסר בעיקר לציור דיוקנאות, שבהם ביקש לשקף הן את נשמת האדם והן את סערת עולמו הפנימי. כמודלים שימשו אותו בעיקר חברי עין-חרוד וילדיה, אשתו ובניו, המתוארים כאילו נלקחו מזמן ומקום אחר וכמו מחזירים אותנו אל זלטופול, העיירה היהודית שבה נולד וגדל.

במחצית שנות ה-40 החל אתר לצייר גם טבע דומם של פרחים, ששימש לו שיקוף של נפש חסרת מנוח: "מתוך שחדרתי לגוניהם העסיסיים של הפרחים ולריחניות המיוחדת הנודפת מהם", אמר. ציורי בשר ועופות שחוטים, שגם אותם החל לצייר באותו פרק זמן בהשפעת העבודות המוּכּרות והמטלטלות של סוטין, היו לעבודותיו החידתיות והחשופות ביותר. התצוגה שלפנינו מאפשרת להתוודע למכלול ציורי זה כיחידה אורגנית אחת, השוזרת זיכרונות של עבר עם חזונות של עתיד. רצף המעיד על פתיחות אמנותית שגברה עם הזמן.[3]

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932.jpg

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932

אמנות ארצישראלית וישראלית

אמנים בני דורות וזרמים שונים שאבו השראה מסוטין, על פי רוב בשלבי מעבר בהתפתחותם. חלק מהם ראו בו מורה דרך לחיים ומצאו עידוד בעזות המצח שלו. אסף רהט הטיב לבטא את המשיכה לסוטין: "כמעט תמיד, כשאני לא יודע מה לצייר ואיך לצייר, אני נזכר שציור עבורי הוא קודם כל זירה של מאבק […], בין יצר החיים ליצר המוות, בין בנייה להרס, בין דיוק לעיוות, בין מיניו לקמילה, בין חוץ לפנים. בכל המאבקים האלה, סוטין הוא עבורי מורה דרך.

גם משה מוקדי הזכיר עד כמה השפיעו עליו הקונפליקטים הבלתי מוכרעים אצל סוטין.

פרק זה של התערוכה מוקדש לאמנים ארצישראלים וישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו. כמה מאמני שנות ה-30 מצאו בסוטין מיזוג ייחודי בין אמנות יהודית ואוניברסלית – למשל סימה סלונים, יצחק פרנקל, משה קסטל ומשה מוקדי, שאפשר להם להשתחרר בהשראתו מהפוביזם הארצישראלי ולשכלל ביטוי אישי יותר. אביגדור סטמצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שייסדו לימים את "אופקים חדשים" וניסחו את ההפשטה הלירית, ציירו באותן שנים בנוסח פיגורטיבי קודר, בהשפעת הציור של אסכולת פריז.

האמנים המשתתפים בתערוכה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.

פנחס אברמוביץ, זכרון יעקב, שנות ה-30.jpg
פנחס אברמוביץ, זיכרון יעקב, שנות ה-30
יחזקאל שטרייכמן, היקב בזכרון-יעקב, 1947.jpg
יחזקאל שטרייכמן היקב בזיכרון יעקב, 1947

בשנות ה-50 הושפעו מסוטין אמנים כמיכאל גרוס, לאה ניקל ואורי ריזמן, שבין השאר התנסו בציור של תרנגולת שחוטה. בשנות ה-60 נעזר מרדכי לבנון בנופי קאן-סור-מר של סוטין לניסוח סגנונו הבוגר, ובשנות ה-70 וה-80 שאבו ממנו יגאל תומרקין, אביבה אורי ומשה גרשוני, כאשר סטו מנוסחי האמנות המינימליסטית והמושגית ופנו אל מבעים גופניים ואקספרסיביים יותר.

מיכאל גרוס, אווז שחוט, 1959.jpg
מיכאל גרוס, אווז שחוט, 1959
יגאל תומרקין, מחווה לסוטין, מסדרת הקצבים, 1968-69, שוחזר ב-99.jpg
יגאל תומרקין, מחווה לסוטין, מסדרת הקצבים, 1968-69, שוחזר ב-1992
אביבה אורי, ללא כותרת, 1983.jpg
אביבה אורי, ללא כותרת, 1983

 

ציבי גבע, ללא כותרת, 2015.jpg
ציבי גבע, ללא כותרת, 2015
מיכל נאמן, Shma Israel, 2012-14.jpg
מיכל נאמן, Shma Israel, 2012-14

השפעתו של סוטין ניכרת גם ביצירה של דור אמנים צעיר יותר, בהם אמיר נווה, מריק לכנר, עמית קבסה ואחרים, המְאמצים מעבודתו דימויים וטכניקה ורואים בה דגם לביטוי ישיר של נימי נפש חשופים.[4]

אסף רהט, ללא כותרת, 2019.jpg
אסף רהט, ללא כותרת, 2019
ארם גרשוני, רגרסיה, 2016.jpg
ארם גרשוני, רגרסיה, 2016
עמית קבסה, דיוקן עצמי עם נוף, 2011.jpg
עמית קבסה, דיוקן עצמי עם נוף, 2011
רותי הלביץ, ללא כותרת, 2008-12.jpg
רותי הלביץ, ללא כותרת, 2008-12
יוסף-ז'וזף-יעקב-דדון, שכנים, 2018.jpg
יוסף-ז'וזף-יעקב-דדון, שכנים, 2018

תודה שוב ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי, משכן לאמנות עין חרוד. תודה על החומרים והמידע, ועל נדיבות הלב!

IMG_20191107_135626

 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019

https://zivakoort.com/2019/11/12/%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/[1]

[2] יניב שפירא, נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, פתח דבר, קטלוג התערוכה, המשכן לאמנות, עין חרוד, עמ' 8.

[3] יניב שפירא, חיים אתר: נאמנות כפולה, שם, עמ' 63-56.

[4] בת-שבע גולדמן-אידה, "אור מבפנים", שם, עמ' 85-72.