"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

 

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.