הצעתו של איקה שמידט מנהל גלריה אופיצ'י בפירנצה, להעביר את יצירות האמנות שנעשו למטרות פולחן מהמוזיאונים אל הכנסיות אליהן השתייכו, מעניינת ומעוררת פולמוס. ראשית נשאל מהי יצירת אמנות דתית? האם נעשתה כיצירת אמנות גרידא או כעבודה שמטרתה פולחן להמוני העם הפוקדים את הכנסיות? במקרה שלפנינו "מדונה רוצ'לאי" מידי דוצ'ו, מדובר בעבודה שהוזמנה על ידי אחת האחוות (fraternity) בפירנצה לשם הצגתה לקהל המאמינים בכנסיית סנטה מריה נובלה..

להזכירכם ולטר בנימין בו אנו מרבים לעסוק בעשורים האחרונים ציין ב"אמנות בעידן השעתוק הטכני" את היעלמות ההילה שאפפה אובייקט פולחני, ציור דתי באשר הוא שנעשה בימים עברו לשם פולחן.[1] העברתן של עבודות מעין אלו מהחללים המקודשים שאליהם השתייכו, הן על קירות הכנסיות או כתמונות מזבח שלפניהן נושא איש הכמורה את הדרשה שלו לקהל המאמינים, יש בו מן המעבר מ"קדושה לחולין", שכן הצגתן במוזיאונים, אותם "מקדשים חילוניים מודרניים", חשופות לעין המתבונן לעתים מאמין, לעתים לאו או אף אתאיסט, מנתק אותן מהקונטקסט הראשוני שלהן, והופך אותן למושא הערצה מסוג אחר לחלוטין.

קצרה היריעה מלדון במהות המוזיאונים, ההיסטוריה שלהם ותפקידם כמוסדות תרבות חיוניים, ובמהות אוספי אמנות, פטרוני אמנות ואספנים (באלה ועל אלה כתבתי ועסקתי באין ספור קורסים והרצאות).

שאלות אתיות נוספות עולות כאן – מדינות רבות בעולמנו הקטן מחזיקות ביצירות אמנות, באובייקטים, במונומנטים שהועברו כמו שהם – בין אם מדובר ביצירות אמנות, כאלה שהוחרמו ונוכסו על ידי אימפריות עבר כבריטניה, גרמניה ואחרות באקטים קולוניאליסטים מיוון, עיראק, מצרים, יבשות אפריקה ואסיה ובין אם יצירות שהוחרמו על ידי הנאצים. מה באשר לכך? ולפני שתשאלו, אזי יש מדינות שהתבקשו, ומחזירות כמו במקרה של נשיא צרפת שהחתחייב להחזיר חפצי פולחן למדינות באפריקה, או השבת יצירות מוחרמות מיהודים ע"י הנאצים, ע"י גופים פרטיים, ממשלתיים ואחרים…אף שזה נושא נרחב הדורש דיון בנפרד.

אז לפני שנעבור לאיקה שמידט – שאלה מהותית – מה מקומם של מוזיאונים כיום, לאחר משבר הקורוניה, האם בעקבות הצעתו, ישתנה דבר מה במבנה של המוזיאונים, באוספים שלהם, בהיותם היכלות חילוניים מקודשים? ובכלל… תהיות…

"מדונה רוצ'לאי" צוירה ע"י הצייר דוצ'ו די בואונינסניה (Duccio di Buoninsegna), יליד סיינה, איטליה, הנושא ביצירתו השפעות של הסגנון הגותי ומסורת ארוכת יומין של ציורי מזבחות (altarpiece) וציורי קיר, בצד הקשרים לאמנות הביזנטית.

היצירה מכונה "מדונה רוצ'לאי", שכן הוצגה מאות בשנים בקפלה שהוקצתה למשפחת רוצ'לאי בסנטה מריה נובלה בפירנצה (הועברה לקפלה ב-1591 בקירוב). היא מזוהה כנראה, כותב חוקר אמנות הרנסנס פרידריך הארת[2] עם המדונה שהוזמנה על ידי(Compagnia dei Laudesi, Laudesi confraternity) של פירנצה ב-1285 בקירוב, ויוחסה בעבר בשוגג על ידי ההיסטוריון ג'ורג'יו וזארי לצ'ימבואה. הדגש הוא על מריה כ"מלכת השמיים", יושבת על כס מחזיקה בידיה את העולל ישו. היא לבושה בשניים מהצבעים המאפיינים אותה – כחול (שהשתנה והשחיר) בגלימה, מייצג את היותה מלכת השמיים, ואדום – הצבע המייצג את החומריות והארציות, והיותה מלכת האדמה. הכס נתמך/נישא ע"י מלאכים – שלושה מכל צד. ישו כמודע לתפקידו בעתיד, מוצג כמברך.

כנסיית סנטה מריה נובלה בה היתה העבודה של דוצ'ו במקור, והמנזר הצמוד לה, נוסדו על ידי האחים הדומיניקנים. החזית שלה הושלמה על ידי האדריכל ליאון בטיסטה אלברטי בין השנים 1470-1455 בהזמנתו של ג'יובני די פאולו רוצ'לאי. (יש לזכור שבעיר פירנצה נותני הטון היו בני משפחות בנקאים וסוחרים שעם השנים עלו למעמד אצולה: רוצ'לאי היו ביניהם כשם שהמדיצ'י, פצ'י, סטרוצ'י ואחרים)

ובאשר להודעה: איקה שמידט, מנהל גלריית אופיצ'י בפירנצה, מסר בהודעה לעיתונות ב-2 במאי שלדעתו יש להחזיר יצירות אמנות דתיות הנמצאות במוזיאונים לכנסיות מהן הן נלקחו. הוא הציע שאחת מהעבודות הידועות ביותר בגלריה, מדונה רוצ'לאי  (Madonna Rucellai)  מידי דוצ'ו שצוירה ב-1275 בקירוב (יש אומרים 1285-86) צריכה לחזור אל ביתה המקורי, הכנסייה סנטה מריה נובלה בפירנצה, ממנה היא הועברה ב-1948. (ברצוני לציין שלאחר מלחמת העולם השנייה, הועברו יצירות רבות למוזיאונים, מתוך  רצון לשמור עליהן).

רעיון זה הינו חלק מהתגובה של האופיצ'י למשבר הקורונה, ולחשיבה אודות הגיוון והחלוקה של יצירות האמנות שבו על מנת ליצור מוזיאון [diffuso] "רחב" יותר מעבר לתפיסות וגבולות המיידים של הגלריה.

שמידט הודה שיש תועלות בהצגת אמנות במוזיאון. למשל, כעת, מדונה רוצ'לאי תלויה לצדן של תמונות מזבח אחרות מידי שני "סופר סטארים" של הציור המדייוואלי האיטלקי המוקדם, צ'ימבואה וג'יוטו, כך שניתן להשוות אותן אחת לשנייה, אך הוא אמר, היעדרה של "מדונה רוצ'לאי" מכנסיית סנטה מריה נובלה גורע חלק משמעותי מההיסטוריה שלה וממובנה.

"אמנות של אמונה ודבקות לא נולדה כיצירת אמנות אלא לשם מטרה דתית, על פי רוב במערך דתי", הוא אמר ל-Art Newspaper. הוא הוסיף שהחזרתה למבנה שלמענו היא נוצרה, יאפשר להציג אותה בחלל היסטורי ואמנותי נכון והצופה יוכל להכיל ולהבין את המקורות הרוחניים שלה. "הקונטקסט היה חשוב", הוא אמר, למדינה האיטלקית לא היתה תפיסה אודות מארג האמנות והארכיטקטורה (vincolo pertinenziale), או פרקטיקה אודות ארכיאולוגיה קונטקסטואלית במקום ה'שבץ נא' מעין אינדיאנה ג'ונס ליצירות אמנות בלבד".

שמידט הינו הנשיא של ה-(Fondo edifice di culto -FEC), קרן מבני הדת. זהו ענף של מיניסטריון הפנים אליו משתייכים כתשע מאות כנסיות קתוליות ומבני דת. הוא גילה שיש קרוב לאלף יצירות אמנות דתיות במחסנים של ה- Soprintendenze (the state bodies with responsibility for art, architecture and archaeology) של איטליה, שהובאו למוזיאונים לשם שמירתם בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. אין קטלוג מדויק והם לא נגישים בקלות, אף לחוקרים, כך שהמצב העכשווי אינו רצוי כלל.

מאחר ומרבית הכנסיות משתייכות ל-FEC, האופן המשפטי והתחיקתי של החזרת יצירות אמנות עשוי להיות פשוט, שכן הן תעבורנה מגוף מדינה אחד לאחר. נושאים שעניינם שימור וביטחון יש לשקול בקפידה ולעבוד עליהם, אך הטכנולוגיה המודרנית מקלה מאוד מאשר בעבר; כפי ששמידט ציין, תמונת המזבח Castelfranco של ג'ורג'יונה, אחת היצירות החשובות ביותר של הרנסנס האיטלקי, תלויה מוגנת במיוחד בכנסיה אליה היא משתייכת.

התגובות להצעתו של איקה שמידט הינן מעורבות. אם נעזוב עלבונות מצדם של חלק, ראש הבישופים הפיורנטיני, Monsignor Timothy Verdon, אמר לסוכנות החדשות Ansa שהוא חושב "שזו פרובוקציה חיובית ביותר", אך לא ריאליסטית "מסיבות שכל אחד יבין", בעוד שהארכיבישוף של פירנצה, Cardinal Giuseppe Betori אמר, "יש לשקול את ההצעה ולהעיר עליה" אך "יש לשקול כל מקרה לגופו".

Mark Jones, לשעבר מנהל מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, בשיחה עם עיתונאי Art Newspaper, הסכים שיש לשקול על בסיס של כל דבר לגופו, אך חושב שההצעה הינה בכיוון הנכון. "כל אחד המתעניין באמנות יודע שנכון יותר שהיא נמצאת בקונטקסט שלה".

Somers Cocks, Anna. (2020, June 3). Re: Send the religious art in museums back to the churches, says the director of the Uffizi gallery. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/send-the-religious-art-in-museums-back-to-the-churches-says-the-director-of-the-uffizi-gallery

[1] ולטר בנימין, אמנות בעידן השעתוק הטכני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983.

[2] Friedrich Hartt, History of Italian Renaissance Art, second edition, (New York: Harry N. Abrams, Inc., Publishers, 1979), pp. 95-95.