איטאלו קאלווינו במסה הנפלאה שלו "הערים הסמויות מעין" בחן, כתב, התייחס למושג העיר. סקציות שונות ושמות שונים ורבים העניק לעיר, זו המבויתת, זו הפראית, זו הנושאת עמה מטעני זיכרון, "ערים דקיקות, ערים ותשוקה, ערים ועיניים, ערי מסחר, ערים ללא תחום" ועוד. בתערוכה "זורה" ב'מקום לאמנות' מציגות ומציגים: אלי דינר, דובי קדמון, דפנה שרתיאל, חגית קזיניץ, יעל פז, תמר רודד שבתאי המבקשים ומבקשות לבחון בעבודותיהם את מושג העיר. אך תחילה לציטוט המופיע בטקסט התערוכה:
"…מעבר לשישה נהרות ושלוש שלשלות-הרים ניצבת לה זורה, עיר אשר כל מי שראה אותה פעם, שוב לא יוכל לשכוח אותה. אבל אין היא מטביעה זיכרון כל רואיה מה שמטביעים ערים אחרות הראויות שיזכרו אותן, דמות של עיר יוצאת דופן…"[1]
עת זו, עת קורונה, העמידה במבחן חשיבה אודות המרחב העירוני, היכולת שלנו לשוטט, לחוות, להגיע ללא מגבלה ואכיפה. זהו זמן של חשבון נפש, בתקופה זו שבה מרחבים כפריים ועירוניים כאחד מהדהדים מושגים כמו עיר, עירוניות, זיכרון, וכדברי קאלווינו: "…עיר זו אשר אינה נמחקת מהזיכרון, הינה כמו שלד או רשת שבין קוריה יכול אדם לשבץ את הדברים שהוא רוצה לזכור…".[2] באותו אופן ארגה האוצרת צדקה כהן מארג נפלא של עבודות המוצגות באופן המאפשר הסתכלות וצפייה בנחת על מנת שנוכל "…ביתר קלות, לזכור אותה, זורה…"[3]
צדקה כהן כותבת בטקסט לתערוכה: האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה זורה מכלים ומרוקנים את מושג העיר ממשמעותו ומתארים שרידים דוממים, גופים נשכחים, ואותות של ציוויליזציה שוקעת. העבודות מתנערות ממחויבות לתקופה ומקום ספציפיים, ועוסקות בשבריריות ובפירוק צורני – הן שלד המתעתע בזיכרון…" [4]
ורק לריפרור קצר כרגע, בספרם "העיר הישראלית, העיר העברית האחרונה, בעריכת עודד היילברונר ומיכאל לוין מופיעה אסופת מאמרים של כותבות וכותבים המתייחסים לעיר תל אביב העיר העברית הראשונה, וכמאמר העורכים, סובלת ונהנית העירוניות הישראלית – כמו מרכזים עירוניים רבים אחרים בעולם – הן מריתמוס החיים האורבניים והן מסמני שקיעה, ניוון וחידלון.[5]
ימים יגידו אנה מועדות פנינו מתקופה זו הנושאת בחובה אותות אפוקליפטיים, תתכן אפשרויות לתיקון ושנוי, ואפשר שדווקא באזור זה, קריית המלאכה על סדנאות האמנים והגלריות שבו, והמשנה פניו באופן מואץ, ובדומה לכך את המרקם האנושי, תצא בשורת השינוי.
בגלריה טובה אוסמן מוצגת חן שיש, אמנית בינלאומית מוערכת שמציגה בימים אלו במוזיאון ישראל – בית טיכו ובמוזיאונים וגלריות בארץ וברחבי העולם, לצידו של טומס קרונר (1992-1909), יליד גרמניה, שזכה להערכה רבה בימים עברו (הציג במשכן לאמנות עין חרוד ובגלריות בארץ) ו"נשכח". על כך כותבת שיש: "להציג עם טומס קרונר, רשם גאון, רשם נשכח שלא זכיתי ללמוד עליו, שלא דיברו עליו בבצלאל של שנת 2000".
קיר בתערוכה
טומס קרונר
בתערוכה הארוגה מעשה אמן באוצרותה של טובה אוסמן אנו פוגשים את הקו האקספרסיבי הלוהב, את הדמויות הנשיות המשירות מבט אל הצופה, מכוסות בצלב שחור או בכתמי שחור החושפים ובה בעת "חוסמים" את הדמות; את כתמי האדום, וגם הזהב שהפך להיות לאחד מסימני ההיכר של שיש, זהב שיש בו מן הקריצה אל השמימי, אל מלכות השמים בצד עושר חומרי/ארצי. ואת היד הרושמת, את הקו הדקיק בדומה לקורי העכביש והדמויות מכמירות הלב של קרונר שמבטן נסוב הצדה ולא אל הצופה. אוסמן השכילה לשלב בין שיש האמנית בעבודותיה שיש בהן מן החצנת המבט והרגש לבין קרונר האמן שיש בעבודותיו מן המבט פנימה, וליצור תערוכה מרגשת.
חן שיש
חן שיש
הדיאלוג אותו מנהלת שיש עם קרונר מעניין ומאתגר את העין; ה-X המוחק, הצלב הנוצרי, עבודות שיש בהן מן הקרבה והגילוי, ובהן לקו ולכתם נוכחות בולטת. הדמויות בציוריה של שיש המביטות מבעד לסורגי ה-X החוסם ומגלה בה בעת, אקספרסיביות ועוצמתיות וכדבריה "לנוכח התקופה יכולות להיות דיוקן עצמי"; ובדומה, עבודותיו המיוסרות, הנפלאות של טומס קרונר.
טומס קרונר
מרים טל ציינה: "הציור של תומאס קרונר הוא עדות. אחרי שתיקה של שנים רבות התעוררו בתומאס קרונר דחפי היצירה, משום שהיה לו מה להגיד; וכמעט מיד ידע להגיד זאת, באמצעים פלאסטיים, נאותים ומשכנעים.
הנושא של תומאס קרונר הוא האדם. הוא מספר לנו על עצמו – אך חוויותיו לבטיו וגעגועיו אינם רק אספקלריה של נפש אחת, אלא גם אספקלריה של דור – דור אומלל, מעונה, מחפש, מתייאש וצמא-חיים".[1]
טומס קרונר
בטקסט המלווה את התערוכה ומסביר יותר מכל את "מעשה המרכבה" בתערוכה זו, כותבת שיש: "כשפגשתי את היד 'המקשקשת', את רישומי היד הרכה בנייר הקשה, את המסע של ההגירה האומנותית אבא פסל, אחות אמנית וטומס קרונר הרגשתי אותך לרגע, הלכתי לצידך עם מקל ההליכה, הוא עזר לי בדרך, הבין את השביל המטושטש והזיז את האבנים עבור כולנו. רשמים כמוהו שכבו על הגדר כדי שאנחנו, האמנים שעכשיו נוכל לראות, נוכל לשמוע, נוכל להרגיש".
[1] מרים טל, תומאס קרונר בדרך, גלריה רנה, ירושלים, 1.4.1966? – תומאס קרונר, תיק אמן, שם.
במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899), נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.
האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]
אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.
מיניאטורות הודיות במבט עכשווי אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י. בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.
שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".
אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית. ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.
שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו.
בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.
לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.
מידד אליהו / "סף"אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י. זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.
מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]
מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י. בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.
מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין
מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".
בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.
מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין
"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].
[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000
פיירו דלה פרנצ'סקה צייר דיוקן כפול של פדריגו דה מונטפלטרו, שליט אורבינו, ושל אשתו בטיסטה ספורצה. אופן ההצגה בפרופיל הושפע מדיוקנאות מוטבעים על מטבעות ברומי הקדומה, אך גם בשל אילוץ, שכן פדריגו נפגע באחד מקרבות האבירים שבהם השתתף, והחרב שפגעה בצד הימני של פניו, עקרה את עינו, ושברה את אפו. הדמויות מוצגות על רקע הנוף המרשים של נסיכות אורבינו בה שלט הדוכס.
מצדו השני של הדיוקן הכפול תוארו ה"טריונפי" –מסע ניצחון. בטיסטה יושבת במרכבה הנישאת ע"י צמד חדי-קרן (המסמלים את הצניעות). את המרכבה מנהיג קופידון. שתיים מהמעלות התיאולוגיות – "חסד" לפניה ו"אמונה" לצדה. מאחוריה שתי דמויות נשיות – האחת צעירה האחרת זקנה. הכתובת מהללת את בטיסטה בשל מעשיה הנאותים, ומתייחסת לחלופיות חייה.
פדריגו מוכתר ע"י "תהילה" העומדת לפניו. הוא נושא את מטה הפיקוד שלו מעבר לראשיהן של ארבע המעלות הקרדינליות: "צדק", "מתינות", "חוכמה" ו"גבורה". קופידון, נוהג בצמד סוסים לבנים. הכתובת מהללת את פדריגו המצביא המהולל בדומה למצביאי העבר.
פדריגו נחשב לפוליטיקאי וקונדוטיירה (מצביא שכיר) מפורסם בתקופתו באיטליה. במהלך מלחמותיו עמד בראש צבאותיו של פיוס ה-2. בתמורה לכך קיבל תואר של דוכס אורבינו מידי סיקסטוס ה-4 בשנת 1474. תחת שלטונו של פדריגו הגיעה אורבינו לשיא גדולתה והדרה, וחצרו נודעה בכל איטליה. פדריגו היה שליט מטיב ואהוב על בני עמו. הוא השקיע את ההכנסות שקיבל כקונדוטיירה, והעביר כספים רבים לקופת המדינה. הוא נהג לשוטט בקרב נתיניו ללא מלווים וללא נשק, ואת ארוחותיו הפשטות נהג לסעוד באולם פתוח לקהל, כשקריין מקריא לו מתוך ספרי ליויוס. הוא נהג להאזין להרצאות גדולי ההומניסטים, וכך הוא אף מתואר באחד הדיוקנאות שלו שצויר ע"י יוסטוס מגנט (Joos van Wassenhove- Justus van Gent), או ע"י פדרו ברוגווט (Pedro Berruguete) בו הוא מוצג בשריון כפטרון נאור וכשליט מלומד. הספרייה שלו באורבינו נחשבה לטובה ביותר בזמנו.
פדרו ברוגוואט או יוסטוס מגנט, פדריגו דה מונטפלטרו ובנו גווידובלדו, 1474 בקירוב
שילם יותר מכל פטרון אחר באיטליה עבור הבניינים שהקים ועיטר
פדריגו דה מונטפלטרו בנה ארמונות ומבנים שנועדו להקנות לו פרסום ותהילה, ולגרום נחת לנתיניו. הוא בנה את Castel Durante, Gubbio, Cagli ו-Fossombrone; כמו כן בנה את כנסיית סנטה קיארה (Santa Chiara) ושיפץ את סן דונטו (San Donato). הוא הכיר בכך שבאמצעות המבנים שבנה, הציב לעצמו ולבני משפחתו מצבת זיכרון. מאחר והתמצא באדריכלות, דאג שהארמון באורבינו, יבנה באופן נאות ובפרופורציות נכונות התואמות את תפיסת המבנה האידיאלי של הרנסנס. בניית הארמון הותחלה ע"י לוציאנו לאורנה (Luciano Laurana) שהיה מהנדס העיר מ-1468. לאחר מותו, המשיך אותו פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני. ((Francesco di Giorgio Martini. אחד האגפים בארמון תוכנן ע"י ברמנטה (Bramante). פנים הארמון קושט ע"י מיטב אמני הרנסנס: ברמנטה, פדרו ברוגווט (Pedro Berroguet), פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני, יוסטוס מגנט (Justus of Gent) ואחרים. עיטורי הפנים שבארמון נקשרו לעולם ההומניסטי. היו בו ציורים מהמיתולוגיה (סיפורי הרקלס ודיוניסוס) וסיפורים מההיסטוריה העתיקה.
קורטילה ד'הונורה, פלצו דוקלה, אורבינו
הטקסט לקוח מעבודת המסטר שלי – פטרונות האמנויות באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה ורימיני, בהדרכתו של פרופ' אברהם רונן, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב.
בתערוכה "ציפור/וריאציות" המוצגת בחלל "מכון המים" בגבעתיים מציגים עשרים ושישה אמנים ואמניות ממספר דורות, שמוטיב הציפורים נוכח ביצירתם: אילונה אהרון, לוסי אלקויטי, עובדיה אלקרא, עדנה אלשטיין, דן בירנבוים, שולי בר נבון, אודרי ברגנר רעיה בר אדון, יוסל ברגנר, נהונד ג'בארין, רות הורם, שרה כץ, רודי להמן, לידה שרת מסד, עופרי מרום, חנה נוה, תמי סואץ, דורית ספיר, פימה, עודד פיינגרש, רות פינס, דורית קדר, יוסף קונסטנט, רוני ראובן, יוסף שליין, צבי תדמור.
יוסל ברגנר, מתוך הגדת ראשי ציפורים, 1984, שמן מדולל בטרפנטין על נייר (צילום גל אוריון) "בראשית שנות השמונים, 'נתפס' ברגנר להגדת ראשי הציפורים – הגדה של פסח שנעשתה כנראה במגנצה בסוף המאה השלוש-עשרה… מה שמשך אותו באיורי ההגדה היה הצירוף שבין ראש ציפור לגוף האדם, צירוף המתאים להשקפת עולמו בדבר הנדודים היהודיים, ובראיון אמר פעם: 'מאז ומתמיד ראיתי יהודים כציפורים, בעצם מנותקים מזמן וממקום, נודדים נצחיים, כמו ציפורים… הם מרחפים בערים גותיות, בונים שיכונים במדבר, אוכלים, מעלים זבחים, ריקודים.'" (כרמלה רובין על יוסל ברגנר, מתוך קטלוג יוסל ברגנר – רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2000)
אודרי ברגנר, "חסידות", 1984, אקוורל "עבור אודרי ברגנר, אמנית אוסטרלית-ישראלית, ציורי חיות היוו מקור השראה לכל אורך חייה. … התבוננותה המוקפדת בצורות המיוחדות בהן בעלי חיים עפים, זוחלים, שועטים, או נחים – יצרה סדרות רבות של ציורים ושל רישומים בנושא חיות…" (יקיר שגב על אודרי ברגנר, תרגום חופשי מתוך "The Captured Animal: Audrey Bergner's Animal Prints," 2016 )
העבודות מענגות העין והנפש המוצגות בתערוכה מגוונות; חלקן נעשו על סמך התבוננות בציפורים, נוהגן ומעופן בטבע, אחרות נלקחו ממגדירי ציפורים או מתצלומים פרטיים ואישיים ויש שמקורן בספרות הגותית. חלקן זניות ותמציתיות במהותן, אחרות ליריות או אקספרסיביות, רבות הוד והדר, מרהיבות ביופיין, צופנות סוד כמו הספינקס, נעות בין ריאליה להפשטה,
לידה שרת מסד, ציפור 1, 2013, דיו על נייר תעופה "… ניווט חופשי לנופים רחוקים, מציאויות נכספות … ואני מקימה כנפיים, ציפור ומעוף מחומרים כבדים רצוצים מחלודה ומלט שכוח המשיכה שולט ומקרקע אותם." (לידה מסד שרת מתוך השיר "תעופה")
לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר
לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום "… שיר הייקו הוא כרישום בדיו ועוד דרך עבורי לצייר תמונה, רישום של רגע… לחבר יחד שתי דרכי ביטוי ולהפוך את המילה למצוירת." (מתוך דברים של לוסי אלקויתי)
דורית קדר, נשר – ראש, 2018, טכניקה מעורבת על עץ לבנה "ציפור – אבן יסוד תורשתית, סמלית, טקסית ופולחנית.
היצור ההיולי-קדמוני, שריד של אב קדמון – נוסק כנפיו למרומים, נוחת ומטופף על הארץ.
הברוא ניתך על המצע, שחרור אנרגטי כשל אמן קליגרפיה לאחר התמקדות, פעולת טקס מאגית. האמנית מתאחדת עם הציפור, חשה את מהותה, עוצמתה, רואה בעיניה את טרפה, מרפה את טופריה, פורשת נוצותיה. קיום הציפורים נע בין עולמות, ושירתן מהדהדת מבעד לגבולות."
(צח בן יוסף על דורית קדר, מתוך קטלוג שומרי הסף: חיות, ציפורים, עצים…,
הסדנה לאמנות יבנה, 2018)
ציפורים כותבת האוצרת אירית לוין בטקסט המלווה את התערוכה: "ציפורים קושרות בין עולמות של מטה ומעלה, מופיעות בתרבויות ובמיתוסים כבעלות כוחות מאגיים, ומאגדות בין עולם החיים למתים.
אילונה אהרון, ללא כותרת, 1996, פוטוקולאז', (צילום: גל אוריין) "שאון קבוצת יונים רוחשת, כשהכפלת הדימוי הצילומי יוצרת תחושת דחיסות ואנדרלמוסיה". (אירית לוין על אילונה אהרון)
הציפור, במהותה הפיזית והרוחנית מופיעה ביצירות אמנות, בהגותם של פילוסופים, משוררים, סופרים מני קדם. הביטוי "לעוף כמו ציפור" מבטא כמיהה של האדם "לעוף כמו ציפור", להצמיח כנפיים שתסייענה לו לעוף, וניתן למצוא לכך ביטוי במקסם של ליאונרדו דה וינצ'י האמן הרנסנסי ואיש האשכולות מהאפשרות לעוף, ההתבוננות שלו במעוף הציפורים ומכונות תעופה שונות אותן בנה. וגם במיתוס "איקרוס" על הרצון להגביה עוף ולהתקרב אל השמש ותוצאותיו. ביטויים כמו "ציפור הנפש", "פשושון ובשפת הלדינו "פשריקו" כינוי חיבה שהאם מעניקה לעוללה…
עדנה אלשטיין, "גרה בשלוות העלים", 2020, עיפרון ועט על נייר "…בעודי מתבוננת בזהרורי הכסף שהותיר מסלולו היגע של השבלול, על פני הדשא והאדמה, אני רואה מעליי ציפור." (מתוך שיר של עדנה אלשטיין)
דן בירנבוים, ללא כותרת, 2020, שמן על בד מוצמד לעץ "דימויי ציפורים מהמרחב הקרוב, המהדהדים נופי ילדות וחיבור לטבע הארץ ישראלי." (אירית לוין על דן בירנבוים)
"מספר עבודות של אמני התערוכה מפגישות בין ניגודים כותבת לוין: שאון להקה לצד צליל בודד, תאוצה וזינוק לצד קפיאה וסטטיות, דרמטי לצד קומי, פיגורציה של דימוי לצד הפשטה, שקט לצד סערה, ביטויים אקספרסיביים לצד קווים גולמיים. העבודות במגוון טכניקות: רישום, ציור, פיסול, הדפס, צילום, קולאז', טכניקה מעורבת".
עופרי מרום, בולבול, 2019, אקוורל על נייר "בסדרת הציפורים אני בוחרת לתאר את הציפורים המקומיות (דוכיפת, שחרור, עורבני וצופית) המזכירים לי את נוף ואווירת הילדות, את ספר מגדיר הציפורים שהיה לנו בבית כמו בהרבה בתים בישראל של שנות ה-60. (עופרי מרום)
חקר ציפורים מופיע בחוגי צפרות, אך גם במוזיאונים לטבע בהם אנו רואים תצוגות ציפורים לסוגיהן השונים, ואף בציוריהם של ציירי טבע המציירים לעתים קרובות אם כי לא רק למטרות מחקר.
רות פינס, "ציפור", 2010, אקריליק על בד "הושפעתי מהספר 'קורות הציפור המכנית' של הסופר היפני הרוקי מורקמי, בו מופיעות אלגוריות של ציפור ללא מעוף. הציפור מופיעה בספר לעיתים כמטפורה למצב האנושי וכסמלים של פגיעות הרס וחורבן. הציפור אינה ישות פיסית והיא מתקיימת אך ורק כזעקה." (רות פינס, מתוך עלון התערוכה פני ציפור, בית האמנים תל אביב, 2010)
תקופה מורכבת זו בה האדם מצוי בתהייה החזירה ולו לזמן מה את הציפורים למתחמים העירוניים. לגור בעיר, לשמוע את צפצוף הציפורים בכל שעות היום זה כמו לגור בכפר… עוד איזכור למקומם של בעלי הכנף בחיינו וביקום.
יוסף שליין, "ללא כותרת", 2020, רישום בטוש על נייר. "פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית. הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק… עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט, בד ובד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת." (דורית קדר על יוסף שליין, חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת, על המשמר, 17.2.92)
את התערוכה מלווה טקסט של ד"ר דורית קדר (אהבתי במיוחד את "דרמה קווינס, פשניסטיות מהודרות, חידות פלאיות, ידידות נפש") וכן ציטוטים של אמניות ואמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה.
U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.
בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991
בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"
ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020
בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020
דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.
בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגות העבודות של בוגרי/ות המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית, מוזיקה חדשה והתכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד.
בית ספר מוסררה על חלליו השונים הפך למתחם תצוגה רב-תחומי המפגיש בין המחלקות השונות ומראה עבודות "הנושקות" למספר תחומים: בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, תוצרים חזותיים שונים, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד. העבודות בוחנות יחסי אם בת; סבא- נכדה; צילום בצד צילומי ארכיון; מהו זיכרון, ומהו בית ועוד.
הבוגרים/ות המציגים:
אבישג חכימי, אהוד לקס, אינה אורלי ספוז'ניקוב, איתי תירוש, אלון ירקוני, אלי אוריאן, אלי פריימן, אריאל אלטרץ, בר אלטרס, בר זקן, דניאל טרייסטמן, הדר מרדכי, הילי דוד, ורד צין-קליינמן, חגית פרנקל, טניה שרייפל, יובל זיקוט, ירדן לוי-אלנטק, מירב רוזנברג, מלק מטר, משה סילבר, מטווי שפירא, נועה כרם-בלומנדל, ניר פינחס קליינמן, ניתאי לוי, קוראל יפת, רויה שפירא, רחלי דבורקין, שיר סמואל, תום מאור, תום פרל
בתערוכה עבודות הבוחנות הקשרים, קשרים, יחסים, בין אם יחסי אם (משוררת)-בת (אמנית) – אבישג חכימי;
עבודות סאונד ווידאו המנסות לפרש חוויות עולם- אהוד לקס;
עבודה מול ומ/ארכיון משפחתי שצילם הסב – אינה אורלי;
עולם הדאטה והמידע –איתי תירוש;
אלבום מעולם הסאונד – אלון ירקוני;
הצצה לעיר ירושלים כעיר מדומיינת, עירוב פנטזיה ודמיון – אלי פריימן;
אלבום שהינו אוסף של הקלטות- אריאל אלטרץ;
מפגש בין יצירת מחול לעבודת סאונד ניסיונית – בר אלטרס;
מיצב סאונד ואור בצד תופעות סאונד אורבניות בעיר ירושלים – בר זקן;
מיצב אודיו-ויזואלי – חלל של צליל ואור בהשראת תנועת מטוטלת – דניאל טרייסטמן;
תיאור מסע חיים מטלטל של אישה – הדר מרדכי;
אובדן זיכרון אצל הסב, והקשר בין עיבוד לאיבוד – עיבוד תמונה העשוי לגרום לאיבוד פרטים – הילי דוד;
ספר מאויר של שירי עם בלדינו ניסיון להכיר מחדש את הסב – ורד צין-קליינמן;
מה מעצבן אותך. כעסי יום יום והתמודדות מולם באופן הומוריסטי – חגית פרנקל;
הצל האמיתי והאם ניתן להפריד אדם מצילו – טניה שרייפל;
ספר מאויר- הומור בצד טקסטים ביקורתיים באשר למיניות נשית – יובל זיקוט;
לשמוע תדרים ועוד ע"י נשכנים – ירדן לוי אלנטק;
מה בין העין לפרשנות של הצופה – מירב רוזנברג;
יומן אישי המשקף במלל ובאיורים חרדות אישיות – מלק מטר;
פרויקט המבוסס על תכנה ייעודית המנתחת חומרים מוזיקליים המוזנים אליה ומעבדת אותם לכדי יצירה חדשה המוסיפה רבדים חדשים – משה סילבר;
פרויקט החוקר את הקשרים הפנימיים שבין נופים, ציורים ומוזיקה בסדרות של ציורים – מטווי שפירא;
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
חיבור באמצעות קולאז'ים דיגיטליים וידניים בין הטבע לעולמה הפנימי של האמנית – נועה כרם-בלומנדל;
הילכו יחדיו מוזיקת מטאל ויהדות? במדיה שונות – איור צילום, שירה, קראפט ועוד – ניר פנחס-קליינמן;
"דיוקנאות" של חרקים – ניתאי לוי;
ביטוי חדש לאבן הירושלמית – לטקסטורה שבה – קוראל יפת;
צילומים באור יום, בבית – רויה שפירא;
בין עבר, ילדות (מצפה רמון) לבין הווה (מושב אורה) בצילומיה של רחל דבורקין;
עריכה של סיפור ילדים על שני תנינים – שיר סמואל-טרגר;
מהקרטון אל הדמויות המפוסלות בסקלפי – תום מאור;
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
הבית כחלל פואטי ורציונלי הבנוי מקירות זוכרים – תום פרל.