מיניאטורות הודיות במבט עכשווי, צלם: דימה ולרשטיין

במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899),  נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.

האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]

אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י.  בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".

אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית. ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.

שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו.

בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.

לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.

מידד אליהו / "סף"  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.

מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]

מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.

מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין

מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".

בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

[1] אוסף אמנות המזרח, מוזיאון וילפריד ישראל http://www.wilfrid.org.il/?p=22

[1] שיר מלר-ימגוצ'י, מיניאטורות הודיות במבט עכשווי http://www.wilfrid.org.il/?p=4399

[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000

[3] פרופ' מרדכי עומר, פתח דבר, שם.

[4] קוצ'ין, בשמה העכשווי קוצ'י https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99

על יהדות קוצ'ין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99%D7%9F

[5] שיר מלר-ימגוצ'י, מידד אליהו/ סף http://www.wilfrid.org.il/?p=4389

[6] שיר מלר-ימגוצ'י, מאיה סמירה, "בתנועה דוממת" http://www.wilfrid.org.il/?p=4382

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, הארמון הדוכסי אורבינו. כיום באופיצ'י, פירנצה 

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, מימין, פדריגו דה מונטפלטרו, משמאל, בטיסטה ספורצה, 1465- מקום תצוגה אפשרי "אולם הכס", הארמון הדוכסי אורבינו. כיום באופיצ'י, פירנצה  https://www.uffizi.it/en/artworks/the-duke-and-duchess-of-urbino-federico-da-montefeltro-and-battista-sforza

פיירו דלה פרנצ'סקה צייר דיוקן כפול של פדריגו דה מונטפלטרו, שליט אורבינו, ושל אשתו בטיסטה ספורצה. אופן ההצגה בפרופיל הושפע מדיוקנאות מוטבעים על מטבעות ברומי הקדומה, אך גם בשל אילוץ, שכן פדריגו נפגע באחד מקרבות האבירים שבהם השתתף, והחרב שפגעה בצד הימני של פניו, עקרה את עינו, ושברה את אפו. הדמויות מוצגות על רקע הנוף המרשים של נסיכות אורבינו בה שלט הדוכס.
מצדו השני של הדיוקן הכפול תוארו ה"טריונפי" –מסע ניצחון. בטיסטה יושבת במרכבה הנישאת ע"י צמד חדי-קרן (המסמלים את הצניעות). את המרכבה מנהיג קופידון. שתיים מהמעלות התיאולוגיות – "חסד" לפניה ו"אמונה" לצדה. מאחוריה שתי דמויות נשיות – האחת צעירה האחרת זקנה. הכתובת מהללת את בטיסטה בשל מעשיה הנאותים, ומתייחסת לחלופיות חייה.
פדריגו מוכתר ע"י "תהילה" העומדת לפניו. הוא נושא את מטה הפיקוד שלו מעבר לראשיהן של ארבע המעלות הקרדינליות: "צדק", "מתינות", "חוכמה" ו"גבורה". קופידון, נוהג בצמד סוסים לבנים. הכתובת מהללת את פדריגו המצביא המהולל בדומה למצביאי העבר.

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, הטריונפי

פדריגו נחשב לפוליטיקאי וקונדוטיירה (מצביא שכיר) מפורסם בתקופתו באיטליה. במהלך מלחמותיו עמד בראש צבאותיו של פיוס ה-2. בתמורה לכך קיבל תואר של דוכס אורבינו מידי סיקסטוס ה-4 בשנת 1474. תחת שלטונו של פדריגו הגיעה אורבינו לשיא גדולתה והדרה, וחצרו נודעה בכל איטליה. פדריגו היה שליט מטיב ואהוב על בני עמו. הוא השקיע את ההכנסות שקיבל כקונדוטיירה, והעביר כספים רבים לקופת המדינה. הוא נהג לשוטט בקרב נתיניו ללא מלווים וללא נשק, ואת ארוחותיו הפשטות נהג לסעוד באולם פתוח לקהל, כשקריין מקריא לו מתוך ספרי ליויוס. הוא נהג להאזין להרצאות גדולי ההומניסטים, וכך הוא אף מתואר באחד הדיוקנאות שלו שצויר ע"י יוסטוס מגנט (Joos van Wassenhove- Justus van Gent), או ע"י פדרו ברוגווט (Pedro Berruguete) בו הוא מוצג בשריון כפטרון נאור וכשליט מלומד. הספרייה שלו באורבינו נחשבה לטובה ביותר בזמנו.

 פדרו ברוגוואט או יוסטוס מגנט, פדריגו דה מונטפלטרו ובנו גווידובלדו, 1474 בקירוב

שילם יותר מכל פטרון אחר באיטליה עבור הבניינים שהקים ועיטר
פדריגו דה מונטפלטרו בנה ארמונות ומבנים שנועדו להקנות לו פרסום ותהילה, ולגרום נחת לנתיניו. הוא בנה את Castel Durante, Gubbio, Cagli ו-Fossombrone; כמו כן בנה את כנסיית סנטה קיארה (Santa Chiara) ושיפץ את סן דונטו (San Donato). הוא הכיר בכך שבאמצעות המבנים שבנה, הציב לעצמו ולבני משפחתו מצבת זיכרון. מאחר והתמצא באדריכלות, דאג שהארמון באורבינו, יבנה באופן נאות ובפרופורציות נכונות התואמות את תפיסת המבנה האידיאלי של הרנסנס. בניית הארמון הותחלה ע"י לוציאנו לאורנה (Luciano Laurana) שהיה מהנדס העיר מ-1468. לאחר מותו, המשיך אותו פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני. ((Francesco di Giorgio Martini. אחד האגפים בארמון תוכנן ע"י ברמנטה (Bramante). פנים הארמון קושט ע"י מיטב אמני הרנסנס: ברמנטה, פדרו ברוגווט (Pedro Berroguet), פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני, יוסטוס מגנט (Justus of Gent) ואחרים. עיטורי הפנים שבארמון נקשרו לעולם ההומניסטי. היו בו ציורים מהמיתולוגיה (סיפורי הרקלס ודיוניסוס) וסיפורים מההיסטוריה העתיקה.

הטקסט לקוח מעבודת המסטר שלי – פטרונות האמנויות באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה ורימיני, בהדרכתו של פרופ' אברהם רונן, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב.

בתערוכה "ציפור/וריאציות" המוצגת בחלל "מכון המים" בגבעתיים מציגים עשרים ושישה אמנים ואמניות ממספר דורות, שמוטיב הציפורים נוכח ביצירתם: אילונה אהרון, לוסי אלקויטי, עובדיה אלקרא, עדנה אלשטיין, דן בירנבוים, שולי בר נבון, אודרי ברגנר רעיה בר אדון, יוסל ברגנר, נהונד ג'בארין, רות הורם, שרה כץ, רודי להמן, לידה שרת מסד, עופרי מרום, חנה נוה, תמי סואץ, דורית ספיר, פימה, עודד פיינגרש, רות פינס, דורית קדר, יוסף קונסטנט, רוני ראובן, יוסף שליין, צבי תדמור.

יוסל ברגנר, מתוך הגדת ראשי ציפורים, 1984, שמן מדולל בטרפנטין על נייר (צילום גל אוריון)            "בראשית שנות השמונים, 'נתפס' ברגנר להגדת ראשי הציפורים – הגדה של פסח שנעשתה כנראה במגנצה בסוף המאה השלוש-עשרה… מה שמשך אותו באיורי ההגדה היה הצירוף שבין ראש ציפור לגוף האדם, צירוף המתאים להשקפת עולמו בדבר הנדודים היהודיים, ובראיון אמר פעם: 'מאז ומתמיד ראיתי יהודים כציפורים, בעצם מנותקים מזמן וממקום, נודדים נצחיים, כמו ציפורים… הם מרחפים בערים גותיות, בונים שיכונים במדבר, אוכלים, מעלים זבחים, ריקודים.'"
(כרמלה רובין על יוסל ברגנר, מתוך קטלוג יוסל ברגנר – רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2000)

אודרי ברגנר, "חסידות", 1984, אקוורל      "עבור אודרי ברגנר, אמנית אוסטרלית-ישראלית, ציורי חיות היוו מקור השראה לכל אורך חייה. … התבוננותה המוקפדת בצורות המיוחדות בהן בעלי חיים עפים, זוחלים, שועטים, או נחים – יצרה סדרות רבות של ציורים ושל רישומים בנושא חיות…"  (יקיר שגב על אודרי ברגנר, תרגום חופשי מתוך  "The Captured Animal: Audrey Bergner's Animal Prints," 2016 )

העבודות מענגות העין והנפש המוצגות בתערוכה מגוונות; חלקן נעשו על סמך התבוננות בציפורים, נוהגן ומעופן בטבע, אחרות נלקחו ממגדירי ציפורים או מתצלומים פרטיים ואישיים ויש שמקורן בספרות הגותית. חלקן זניות ותמציתיות במהותן, אחרות ליריות או אקספרסיביות, רבות הוד והדר, מרהיבות ביופיין, צופנות סוד כמו הספינקס, נעות בין ריאליה להפשטה,

לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר

לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום   "… שיר הייקו הוא כרישום בדיו ועוד דרך עבורי לצייר תמונה, רישום של רגע… לחבר יחד שתי דרכי ביטוי ולהפוך את המילה למצוירת."
(מתוך דברים של לוסי אלקויתי)

דורית קדר, נשר – ראש, 2018, טכניקה מעורבת על עץ לבנה  "ציפור – אבן יסוד תורשתית, סמלית, טקסית ופולחנית.
היצור ההיולי-קדמוני, שריד של אב קדמון – נוסק כנפיו למרומים, נוחת ומטופף על הארץ.
הברוא ניתך על המצע, שחרור אנרגטי כשל אמן קליגרפיה לאחר התמקדות, פעולת טקס מאגית. האמנית מתאחדת עם הציפור, חשה את מהותה, עוצמתה, רואה בעיניה את טרפה, מרפה את טופריה, פורשת נוצותיה. קיום הציפורים נע בין עולמות, ושירתן מהדהדת מבעד לגבולות."
(צח בן יוסף על דורית קדר, מתוך קטלוג שומרי הסף: חיות, ציפורים, עצים…,
הסדנה לאמנות יבנה, 2018)

ציפורים כותבת האוצרת אירית לוין בטקסט המלווה את התערוכה: "ציפורים קושרות בין עולמות של מטה ומעלה, מופיעות בתרבויות ובמיתוסים כבעלות כוחות מאגיים, ומאגדות בין עולם החיים למתים.

בין הציפורים המופיעות בעבודות: אנפה, בולבול, דרור, דוכיפת, חסידה, יונה, נחליאלי, נשר, עורב, עורבני, עגור, שחרור, תור, תנשמת".

הציפור, במהותה הפיזית והרוחנית מופיעה ביצירות אמנות, בהגותם של פילוסופים, משוררים, סופרים מני קדם. הביטוי "לעוף כמו ציפור" מבטא כמיהה של האדם "לעוף כמו ציפור", להצמיח כנפיים שתסייענה לו לעוף, וניתן למצוא לכך ביטוי במקסם של ליאונרדו דה וינצ'י האמן הרנסנסי ואיש האשכולות מהאפשרות לעוף, ההתבוננות שלו במעוף הציפורים ומכונות תעופה שונות אותן בנה. וגם במיתוס "איקרוס" על הרצון להגביה עוף ולהתקרב אל השמש ותוצאותיו. ביטויים כמו "ציפור הנפש", "פשושון ובשפת הלדינו "פשריקו" כינוי חיבה שהאם מעניקה לעוללה…

"מספר עבודות של אמני התערוכה מפגישות בין ניגודים כותבת לוין: שאון להקה לצד צליל בודד, תאוצה וזינוק לצד קפיאה וסטטיות, דרמטי לצד קומי,  פיגורציה של דימוי לצד הפשטה, שקט לצד סערה, ביטויים אקספרסיביים לצד קווים גולמיים. העבודות במגוון טכניקות: רישום, ציור, פיסול, הדפס, צילום, קולאז', טכניקה מעורבת".

חקר ציפורים מופיע בחוגי צפרות, אך גם במוזיאונים לטבע בהם אנו רואים תצוגות ציפורים לסוגיהן השונים, ואף בציוריהם של ציירי טבע המציירים לעתים קרובות אם כי לא רק למטרות מחקר.

תקופה מורכבת זו בה האדם מצוי בתהייה החזירה ולו לזמן מה את הציפורים למתחמים העירוניים. לגור בעיר, לשמוע את צפצוף הציפורים בכל שעות היום זה כמו לגור בכפר… עוד איזכור למקומם של בעלי הכנף בחיינו וביקום.

את התערוכה מלווה טקסט של ד"ר דורית קדר (אהבתי במיוחד את "דרמה קווינס, פשניסטיות מהודרות, חידות פלאיות, ידידות נפש") וכן ציטוטים של אמניות ואמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה.

On Some Birds

By Dorit Kedar

על מספר ציפורים          

מאת דורית קדר

תרגום: דורית קדר, צח בן יוסף

In the Air, On Earth and The Waters, Winged by Fire, Migrants, Watchers in the Sky, Swift killers, Biological cleansers, Parenting hunters, Multi-lingual and taskers, Fancy fashionistas, Incentive navigators, Architects of the heights, Builders in practice, Performers of prestige, Magnificent, Fervent suitors, Ever stimulated, Competitive warriors, Auspicious, Announcers of Spring, Seers in Darkness, Mythical monsters, Wise, Creepy, Symbols of Spirit, Chaperons of magicians, Pets of witches, Fabulous enigmas, Vivid, Of smooth fragility, Poignant and rapacious, Volatile, Hybrid, Social, Ascetic, Exotic, Robust, Drama queens Marital Tenors and jazzists, Noble Deities, Nightmarish, Cherished Soulmates.

באוויר, על אדמה, במים, מכונפות באש, נודדות, עוקבות מעל, רוצחות בזק, מנקות סביבה, ציידות והורות, רב לשוניות ומטלות, פשניסטות מהודרות, מנווטות נמרצות, אדריכליות שחקים, בנאיות במעש, אמניות מהוללות, מפוארות, מחזרות יוקדות, ערניות, לוחמות הישגיות, מבשרות טוב, מכריזות על אביבים, רואות מחשכים, מפלצות אגדה, חכמות, מרעידות, סמלי טבע, שוליות הקוסם, חיות מחמד למכשפה, חידות פלאיות, חיוניות, גמישות ברכות, חדות בחמדנות, הפכפכות, היברידיות, חברות, נזירות, אקזוטיות, איתנות, דרמה קווינס, זיווגיות, טנוריות וג'זיסטיות, אלילות אצולה, אימתניות, ידידות נפש אהודות.

תודה לאירית לוין על הטקסט והדימויים

 

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגות העבודות של בוגרי/ות המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית, מוזיקה חדשה והתכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד.

בית ספר מוסררה על חלליו השונים הפך למתחם תצוגה רב-תחומי המפגיש בין המחלקות השונות ומראה עבודות "הנושקות" למספר תחומים: בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, תוצרים חזותיים שונים, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד. העבודות בוחנות יחסי אם בת; סבא- נכדה; צילום בצד צילומי ארכיון; מהו זיכרון, ומהו בית ועוד.

הבוגרים/ות המציגים:

אבישג חכימי, אהוד לקס, אינה אורלי ספוז'ניקוב, איתי תירוש, אלון ירקוני, אלי אוריאן, אלי פריימן, אריאל אלטרץ, בר אלטרס, בר זקן, דניאל טרייסטמן, הדר מרדכי, הילי דוד, ורד צין-קליינמן, חגית פרנקל, טניה שרייפל, יובל זיקוט, ירדן לוי-אלנטק, מירב רוזנברג, מלק מטר, משה סילבר, מטווי שפירא, נועה כרם-בלומנדל, ניר פינחס קליינמן, ניתאי לוי, קוראל יפת, רויה שפירא, רחלי דבורקין, שיר סמואל, תום מאור, תום פרל

בתערוכה עבודות הבוחנות הקשרים, קשרים, יחסים, בין אם יחסי אם (משוררת)-בת (אמנית) – אבישג חכימי;

עבודות סאונד ווידאו המנסות לפרש חוויות עולם- אהוד לקס;

עבודה מול ומ/ארכיון משפחתי  שצילם הסב – אינה אורלי;

עולם הדאטה והמידע –איתי תירוש;

אלבום מעולם הסאונד – אלון ירקוני;

הצצה לעיר ירושלים כעיר מדומיינת, עירוב פנטזיה ודמיון – אלי פריימן;

אלבום שהינו אוסף של הקלטות- אריאל אלטרץ;

מפגש בין יצירת מחול לעבודת סאונד ניסיונית – בר אלטרס;

מיצב סאונד ואור בצד תופעות סאונד אורבניות בעיר ירושלים – בר זקן;

מיצב אודיו-ויזואלי – חלל של צליל ואור בהשראת תנועת מטוטלת – דניאל טרייסטמן;

תיאור מסע חיים מטלטל של אישה – הדר מרדכי;

אובדן זיכרון אצל הסב, והקשר בין עיבוד לאיבוד – עיבוד תמונה העשוי לגרום לאיבוד פרטים – הילי דוד;

ספר מאויר של שירי עם בלדינו ניסיון להכיר מחדש את הסב – ורד צין-קליינמן;

מה מעצבן אותך. כעסי יום יום והתמודדות מולם באופן הומוריסטי – חגית פרנקל;

הצל האמיתי והאם ניתן להפריד אדם מצילו – טניה שרייפל;

ספר מאויר- הומור בצד טקסטים ביקורתיים באשר למיניות נשית – יובל זיקוט;

לשמוע תדרים ועוד ע"י נשכנים – ירדן לוי אלנטק;

מה בין העין לפרשנות של הצופה – מירב רוזנברג;

יומן אישי המשקף במלל ובאיורים חרדות אישיות – מלק מטר;

פרויקט המבוסס על תכנה ייעודית המנתחת חומרים מוזיקליים המוזנים אליה ומעבדת אותם לכדי יצירה חדשה המוסיפה רבדים חדשים – משה סילבר;

פרויקט החוקר את הקשרים הפנימיים שבין נופים, ציורים ומוזיקה בסדרות של ציורים – מטווי שפירא;

חיבור באמצעות קולאז'ים דיגיטליים וידניים בין הטבע לעולמה הפנימי של האמנית – נועה כרם-בלומנדל;

הילכו יחדיו מוזיקת מטאל ויהדות? במדיה שונות – איור צילום, שירה, קראפט ועוד – ניר פנחס-קליינמן;

"דיוקנאות" של חרקים – ניתאי לוי;

ביטוי חדש לאבן הירושלמית – לטקסטורה שבה – קוראל יפת;

צילומים באור יום, בבית – רויה שפירא;

בין עבר, ילדות (מצפה רמון) לבין הווה (מושב אורה) בצילומיה של רחל דבורקין;

עריכה של סיפור ילדים על  שני תנינים – שיר סמואל-טרגר;

מהקרטון אל הדמויות המפוסלות בסקלפי – תום מאור;

הבית כחלל פואטי ורציונלי הבנוי מקירות זוכרים – תום פרל.

אתר התערוכה

המחלקות המציגות:

המחלקה לצילום: ראשת המחלקה – איילת השחר כהן

המחלקה למוזיקה חדשה: ראש המחלקה – אילן גרין

המחלקה לאמנות מדיה-חדשה: ראשת המחלקה – איילה לנדאו

המחלקה לתקשורת חזותית: ראש המחלקה – גיא גולדשטיין

התכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד: ראש התכנית – דן וינשטיין

 

שעות פתיחת התערוכה:

א' – ה' 10:00-19:00
ו' 10:00-14:00

 

 

www.musrara.co.il

לאתר תערוכת הבוגרים – https://www.musrara.co.il/graduation-2020/