בהזמנה לתערוכה מציינת האמנית דליה זרחיה "אני מזמינה אותך בשמחה גדולה לתערוכה 'ריבת שושנים', בה אני רוקחת בעמלנות רבה את עבודותיי החדשות. "רוקחת" משתלב נכונה עם שם התערוכה "ריבת שושנים".
בשיחה עם האמנית דליה זרחיה ועם האוצרת דניאל צדקה כהן, מציינת זרחיה שהשם "ריבת שושנים" בא למקד את שימת הלב בעבודה הסיזיפית שלה, בדומה להכנת ריבת שושנים.[1]
זרחיה מספרת שברצונה לשמר עבודות נכחדות; מצע העבודות שלה, שולחנות קטנים, חלקי ריהוט, מעניין יותר לדידה מנייר ובד. ובשל כך כל נושא עבודת היד הסיזיפית מטרתו להביא לחלל התערוכה דברים שברצונה לשמר.
השולחנות שבחרה כאובייקט והן כמצע לרישום הינם בממדים קטנים, כפי שהיו בימים עברו. ציפוי הפורמייקה הקשור אף הוא לתקופה מוקדמות יותר.
האוצרת דניאל צדקה כהן אומרת שמעבר לשימור מסורות ישנה כאן עמדה ביקורתית של זרחיה כאמנית. היא לא מכניסה או מציגה את עצמה בדמות האישה העמלנית ויושבת הבית".
"עבדתי על זה כל כך הרבה זמן וזה לא טעים. כמו ריבת שושנים" אומרת זרחיה, וצדקה כהן מוסיפה: "משמרת תרבות אך באה מתוך המקום החדש שלה כאישה וכאמנית. אין כאן קנבס או ציור כפי שזרחיה ציינה. זרחיה, אמנית, יוצרת ואספנית – אספה את הפריטים והם מוצגים בתערוכה בדומה להצגת ציור. משהו שחוזר על עצמו באופן ההעמדה, הכיסא כמשענת, האמנות כמשענת לאמנית".
ומהי פורמייקה? מעין שיעתוק של "האחר" אותו דבר שרכש/ה מי שידו לא היתה משגת לרכוש ריהוט מעץ. מעין "תמונת מראה" לתרבות שהיתה אצלנו בארץ בזמן עבר. הרישום המוצג על האובייקטים, שולחנות מוקטנים, לוחות הנדמים כמעין לוחות ציור לילדי גן וכיתות בי"ס מוקדמות, אינו רישום מדוקדק או אקדמי. מנגד, את הכתוב על מצע הפורמייקה, ניתן למחוק, בלא שיישאר זכר למה שנרשם תחילה. האמנית מציינת ש"לצייר על הפורמייקה זה מאבק, הניסיון לשמר את הרישום, שעשוי להימחק".
השולחנות המוקטנים – שהיוו כאמור מעין אזכור לתקופה אחרת של צניעות או הצטנעות בלית ברירה, מסמלים את מרכז הבית. יש בהם מן הסמליות התרבותית. בשולחן טמונות משמעויות רבות: משמש לאירוח, לדיון, לשיח, ונושא עמו מטענים מורכבים – אהבות, שנאות, קנאות…
צדקה כהן מציינת "התערוכה נושאת עמה מרכיב פואטי לכל הג'אנק הזה שזרחיה מוצאת ברחוב". וזרחיה מוסיפה "התערוכה יוצאת מתוך כמיהה לעבר, לתרבות החומרית שלנו".
ומהו חפץ? מהו הוא מסמל עבורנו? – מקור של רגש, של כמיהה לביתיות, להתכנסות, למשפחתיות אך יכול לסמל גם פולמוס. חפץ הינו אזכור לתקופה, לזיכרון. כל זה מרתק מאוד את האמנית.
הרקמה המופיעה על חלק מהאובייקטים אינה רקמה שיש בה מן הקפידה וההוד, הקשרים (punto) המופיעים ברקמה, אינם תקניים, אך גם במעשה זה מבקשת האמנית לציין את רצונה לשמר מלאכות נכחדות. מאידך יש בהן "דוגמאות לרקמה" הלקוחות מתוך אוסף ארכיון האם, ובכך יש בהן מן השימור של זיכרון אישי.
בספרו "חפצים, עיצוב תעשייתי" מציין יונתן ונטורה "ברוב החברות בימינו, מוצרי הצריכה ה"סתמיים", היומיומיים, מסמלים את תרבותנו על כל רבדיה. הם המבט במראה. נוסיף את דבריו של מיטשל, אשר מציין את התהליך המואץ של העת האחרונה, שבו חפצים הופכים מ'אובייקטים סתמיים המלווים את חיי היומיום' למוצרים סובייקטיביים, בעלי ביוגרפיה וקשרים פסאודו-חברתיים, ונקבל תיאור מורכב של העולם החומרי שסביבנו".[2]
תודה לדליה זרחיה ולאוצרת דניאל צדקה כהן על השיחה עימן
[1] ריבת שושנים, מעדן שהכנתו כרוכה בעבודה עמלנית המתחילה באיסוף עלי כותרת של שושנים והפיכתם במעין מעשה קסם לריבה מדהימה, נושא עמו גם את הגעגועים שלי לריבה זו מעשה ידי סבתי שרינה.
[2] יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, תל אביב, רסלינג, 2014, עמ' 27.