בְּחִינַת שַׁחֲרוּת | אסתר כהן אוצרת: שירה פרידמן, נווה שכטר, פתיחה: לכשיתאפשר!

בחינת שחרות (דיפטיכון)

אסתר כהן, "בחינת שחרות" דיפטיכוון

אסתר כהן מציגה בקיר האמנות סדרת רישומים חדשה, מיצב צמחי בושם ועבודת וידאו. סדרה אישית זו נרקמה במהלך ימי הסגר של מרץ–אפריל 2020 הוצגה לזמן קצר במהלך הימים הנוראים של שנת תשפ"א, ובתקווה לפתיחה מחדש.

כהן מתמסרת לסמליות של לוח השנה היהודי, למוטיבים קבליים, לצמחיה, לרימוני תורה, לאותיות הא”ב, לגוף האדם ובמיוחד ליד הרושמת. שם התערוכה הינו ציטוט מליקוטי הלכות המתייחס לצבע התכלת ולכתיבה בדיו.[1]

אשרי האיש

אסתר כהן, אשרי האיש

כהן ממשיכה במסורת בת מספר שנים, באשר לעיסוק בצמחים. התערוכות שלה, תערוכות יחיד וקבוצתיות כאחד מהשנים האחרונות עוסקות בנושא (פרחים בכחול שחור, בית האמנים, תל אביב; תערוכת המגדירים, בניין הסנט, אוניברסיטת בן גוריון, פיליגרין ומיני בשמים ועוד). מסורת המאפיינת את עבודותיה בסוגה זו. רישום צמחייה, השורשים, הפירות והזרעים, כשלכך מצטרף רובד נוסף, אותיות הא"ב הקדושות, רובד המחבר בין עולמות גשמיים, חומריים לבין עולמות של מעלה. העבודה העמלנית בדיו ובעט כדורי, מוצגת על נייר המחולק לשניים, במעין אזכור לדיפטיך, ומתקיים בה שיח מעניין בין הרישום המשוחרר לכאורה בחלקו האחד, לבין הרישום העמוס והתובעני יותר בחלקו האחר.

כפי שמצוין בטקסט התערוכה הדיו השחורה, מומרת בתערוכה מדיו של סופר סת”ם העוסק בכתיבת ספרי קודש לרישומי אמנות. לכך מתווספים גם הצבעים כחול ואדום בחלק מן העבודות. "…בְּחִינַת שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת חוֹתָם, כִּי הַדְּיוֹ מְצַיֵּר וְחוֹתֵם עַל הַקְּלָף אֶת אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה". (ליקוטי הלכות)[2]

נעמנים וזמרת זר תזרענו

אסתר כהן, נעמנים, וזמרת זר תזרענו

ספירת העומר-x3-s

אסתר כהן, ספירת העומר

"מלבד הדיו השחורה, הכחול-אינדיגו מרפרר לחוט התכלת של הטלית אשר ניתן לראות בו המשך של תהליך הבריאה והיצירה לצד צבעו הלבן של הדף המבליח כאור בין הקווים והכתמים הכהים של הדיו. אסתר בוחנת מחדש ברישומיה את מרכיבי הדיו השחור אשר בשימוש סופרי סת"ם בשילוב חומרים מן הטבע כגון בלוטי אלון העפצים המכילים טאנין להכנת תרכובת "מי מילין" אשר נועדו לשימור וביסוס הדיו כדי שלא תתפורר מהנייר. בלוטי עץ האלון שימשו גם כקמע בשם "עפצה" שנועד לברכה והגנה על הרך הנולד.[3] צבע התכלת אשר הופק בעבר מחלזון מהים התיכון בשם ארגמון קהה קוצים מופיע ברישום לצד פרחי התורמוס הכחולים. ברישום אחר מופיע צמח הקרוי קלא אילן/ איסטיס הצבעים/כחול אינדיגו כצבע אסור ופסול לשימוש בטלית ובציצית על פי ההלכה". (תודה לאמנית על התוספת החשובה!).

קלא אילן-ק

אסתר כהן, קלא אילן

צבע התכלת  מלא במשמעויות ובסמליות. הצבע הכחול/תכול מייצג בעתות קדומות קדושה, שמיימיות, מלוכה. ראשיתו בלפיס לזולי, אותה אבן נדירה מופיע בפתיל התכלת בציצית. בספר במדבר, הציצית מוזכרת מפורשות: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). על פי הכתוב, בכל ציצית יש להוסיף פתיל צמר שצבוע בצבע תכלת, וזו נחשבת "מצוות תכלת". וכפי שהרחיב הרמב"ן: "אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת".[4]

Tchelet-s

אסתר כהן, התכלת

בספרה "המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה" כותבת חביבה פדיה: במשכן היו שלושה סוגי חציצות המעניינים אותנו: "הכפרת, הפרכת והמסך. הכפרת היוותה למעשה חלק הכרחי במבנה ארון הקדש שכן הארון היה מעין תיבה פתוחה מלמעלה והכפרת – המכסה החותם אותו מלמעלה. תבנית זו אינה רק תבנית ארכיטקטונית המשרתת את מטרות המשכן המטלטל ואת היות הארון נשא בכתף – היא משקפת את רעיון הכלי ואת ההתגלות כחופפת ונכנסת מלמעלה.[5]

החציצה הנוספת היתה הפרכת. הפרכת היתה כיסוי בד אשר כפי הנראה היה דומה מאד במבנהו למעין סוכה או חופה שכן היתה זו יריעת בד הסוככת מלמעלה על הארון אך גם מוצבת על ארבעה עמודים וחוצצת בין כל המשכן לבין תחום הארון. יריעת בד זו היתה מכילה צבעים וכנראה גם מרקמת בכרבים: 'ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש חשב יעשה אותה כרבים: ונתת אתה על ארבעה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף: ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארן העדת והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'.[6]

החציצה הנוספת היתה המסך. המסך היה יריעת בד כעין וילון, המסך עמד בפתח האהל והכיל את צבעי הפרכת והיה אף הוא רקום (אך ללא כרבים): 'ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני שש משזר מעשה רקם'.[7] מסך כעין זה בחומריו בצבעיו וברקמתו (אם כי בגודל אחר ובמספר עמודים תומכים אחר) היה גם לשער החצר.[8]

אם נשאל עצמנו מה נראה לעין מבחינת האדם הצופה לכיוון ארון הקדש נאמר כי ראה לפניו פרכת שאחד מצבעיה הבולטים הוא תכלת. למעשה שני צבעים טבעם, או האזור הכללי שלהם, ברור לנו פחות או יותר: תכלת וארגמן, ואילו בהבנת צבעי תולעת, שני ושש רבו הדעות כבר אצל מפרשים ראשונים. הפרשנויות לנושא הכפרת, הפרכת והמסך עשויות לבאר את נושא הצפייה בכבוד מנקודת המבט של זיקת תפיסות מיסטיות אלה לפולחן הקדום".

פדיה מוסיפה: "ברצוני להראות שהפרכת, עליה היתה רקמת צבעים ואשר היתה המראה העיקרי שראה האדם המתקרב אל הארן שתחומו קדש קדשים והמלווה בידיעה שבמקום זה האל נראה בכבודו, פרוכת זו, היתה קשורה בה תפיסה שמראה זה מלמד באופן סמלי על טיבו ומראהו של הכבוד.

מתוך כך הכבוד שהוא מראה אור ואש נתפס כמרוקם, הכבוד שהוא 'מלוא' נתפס כמכיל צורות אור בדומה למסך המכיל צורות מרוקמות. על הפסוק  וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים. (שמות לו, לה), מתרגם אונקלוס: 'ועבד ית פרכתא תכלא וארגונא וצבע זהורי ובוץ שזיר עובד אמן עבד יתיה צורת כרובין'.[9]

הצבע האדום הנראה ברישום “פטל רימון ולשון של זהורית” מתקשר לתהליך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אז נקשרה לשון של זהורית אדומה (חוט צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת השני) על ראש השעיר הנשלח למדבר כדי לכפר על חטאי בני ישראל. איזכור לכך ניתן למצוא בציורו של ויליאם הולמן הנט "השעיר לעזאזל", 1854.[10]

פטל רימון ולשון של זהורית

אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית

כהן מוצאת משמעות וסימבוליקה רבה באובייקטים אותם היא מעלה על הדף, בצבעים בהם היא יוצרת ובחלל התצוגה עצמו. רימוני התורה בסגנון מזרחי המתנועעים בדממה בעבודת הווידאו מרמזים על דנדון הפעמונים הנשמע בבית הכנסת בשעת הוצאתו והכנסתו של ספר התורה. אותיות הא"ב ופסוקים בעלי משמעות קבלית חוברים לדיו של סופר סת"ם, והמשרביה (הסורג) הניצבת לפני החלון מופיעה כדגם חוזר בחלק מהעבודות ומשתלבת במרקם הצורני של התערוכה כולה.

לצד העבודות מונחים צמחי הבושם המקראיים מור ולבונה אשר הובאו עבור התערוכה מאזור ים המלח. הם מונחים על מגש נחושת, שהוא נכס משפחתי של האמנית מימים ימימה. ים המוות, היסודות הצבעוניים והפולחניים של צמחי המור והלבונה, החיים והמוות ומגש הנחושת הנחצב מהסלע מהווים את היסוד החי השורשי של התערוכה ומקיימים רובד משלים לרישומים ולעבודת הווידאו.[11]

כפי שכתבתי לעיל העיסוק של כהן בצמחים הינו עיסוק מתמשך. בעבודות קודמות התייחסה לשימוש בלבונה ששימש בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש, כנאמר ב"פיטום הקטורת" "הנה אנחנו באים בשמחה לומר פיטום הקטורת בעבור כלל ישראל", תפילה שיש בה מן ההגנה למי שמכיר.

יש לציין שמעניין המעבר שעשתה כהן מהעיסוק בעבודות שיש בהן מן תעתוע העין – סדרות צלחות האורז והעדשים בצבעי שמן על בד, עבודות שיש בהן מן ה"טרומפלאייל" – "תעתוע העין", ובזיקה לבית הוריה, אל עבודות המצוירות בדיו ובעט כדורי, עבודות שעסקן צמחים: צמחי מרפא, צמחים מקודשים, עיסוק בנרטיבים ובקשר בין בני אנוש לטבע האופף את עולמנו, זהות, מסורות ודיאלוג עם תורת הקבלה, הילכות ועוד

תודה לאמנית אסתר כהן על החומרים.

[1] ציטוט מטקסט התערוכה

[2] הציטוט באדיבות האמנית.

[3] דימוי קמע סגולה נגד עין הרע לרך הנולד/ת. עשוי בעבודת יד, מפסי זהב טהור, עם חמסה במרכז ושני עלים בצדדים המשתלשלים מהקמע ומקושטים באבן כחולה, המרכז למורשת יהדות בבל https://www.bjhc.org.il/product-page/%D7%A7%D7%9E%D7%A2-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%A4%D7%A6%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%91

[4]

[5]         יש לציין שהמלה ארון יועדה בתורה רק לנושא זה של לחות העדות וייתכן שבטעות דובר העברית המודרנית יטעה ויחשוב כי כפי שיש ארון בגדים יש ארון לוחות הברית. בגמרא מובא כמעט כקללה שמי משתמש בלשון ארון ארוונא לחולין, לוקה. במדרש מנסים להסביר ארן – אור; בעיקר יובן זה על רקע הכתיב החסר.

[6]        שמות כו, לא-לג.

[7]    שם, שם, לו.

[8]    שם, כז, טז.

[9] חביבה פדיה, המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה בעריכת דניאל אברמס ספר שמיני, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס, תשס"א, הכבוד והפרגוד, עמ' 231-230.

[10] ויליאם הולמן האנט, "השעיר לעזאזל", 1854, שמן על בד, גלריית האמנות של מנצ'סטר.

[11] מטקסט התערוכה

גלריה שכטר גאה לפתוח את תוכנית הרזידנסי הראשונה – לתוכנית הרזידנסי בגלריה שכטר לשנה זו נבחרו האמנים מעיין אליקים, רעות קרן, זוהר גוטסמן וניבי אלרואי

גלריה שכטר פותחת לראשונה תכנית רזידנסי, שתארח אמנים בשלושה מחזורים בני ארבעה חודשים. האמנים שנבחרו לתוכנית בשנתה הראשונה הם ניבי אלרואי, זהר גוטסמן, מעיין אליקים ורעות קרן.

ועדת השיפוט כללה את האוצרים נירית נלסון, חגית פלג רותם ורון ברטוש, בראשות אוצרת הגלריה, שירה פרידמן. הוועדה בחנה כ-170 הצעות ומתוכן נבחרו הצעותיהם של מעיין אליקים, רעות קרן והצעה משותפת של ניבי אלרואי וזוהר גוטסמן.

תוכנית הרזידנסי בתמיכת הפדרציה היהודית של שיקגו מעמידה לרשות האמנים סטודיו שבו יפתחו פרויקט אמנותי חדש. התוכנית מציעה מלגה בסך 5,000 ש"ח בנוסף למימון המיועד להפקת עבודות חדשות, בסך 15,000 ש"ח. כמו כן ילוו את האמנים אוצרת הגלריה וצוות נווה שכטר.

מעיין אליקים הינו אמן רב־תחומי. עבודתו נעה בין דו־מימד לתלת־מימד ובין פיסול ומיצב לוידאו־ארט. בכל אחת מיצירותיו גלום עולם ידע רחב; פרי של לימוד עצמי ומחקר מתמשך בנושאים ספציפיים מתחומים שונים – תולדות האמנות, מדע, היסטוריה, מיתולוגיה ועוד – כמו גם של התמחות והכשרה מעשית ברכישת טכניקות ייחודיות של מלאכות־יד. יצירותיו פועלות ברבדים שונים של משמעות ומזמנות לצופה חוויה אינטלקטואלית ורגשית כאחת.

מעיין אליקים, צילום שירה אליקים

 מעיין אליקים, צילום שירה אליקים

אליקים מרצה במחלקה לאמנות בבצלאל. הציג מספר תערוכות יחיד, ביניהן: הנצח בעין הסערה, 2014, גלריית המדרשה, תל אביב (אוצר: בועז ארד); גלגולי צורה, 2018, גלריה זומר, תל אביב, (אוצרת: הילה כהן שניידרמן) ; ונהר יוצא מעדן, 2018, ספרית שוקן, ירושלים. כמו כן, השתתף במספר תערוכות קבוצתיות במוזיאונים ברחבי הארץ. בשנה הבאה עתיד להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות באוצרותו של דורון רבינא.

 רעות קרן היא אמנית רב־תחומית בוגרת תואר ראשון באמנות מאקדמיית חריט ריטוולד אמסטרדם ובוגרת תוכנית התואר השני לאמנות בבצלאל. עבודותיה נוגעות לרוב בנושאים כלכליים וחברתיים ובשאלות על ערכים, מוסדות והיררכיה, תוך כדי הדגשה של נקודת מבטה האישית. יצירתה, עקב כך, מגלה את הכשלים המתגלים במציאות ואת האופן בו האמנות עשויה להציע הזדמנות לכלכלה אחרת.

רעות קרן I

 רעות קרן

רעות הציגה מספר תערוכות יחיד: Haunting Never Touching, 2019,  Studio for Utterances, גלזקו, סקוטלנד (אוצרת: נעמי ואן דייק); Pay no Mind, 2016, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן (אוצרת: איילת השחר כהן); 'הכל בדולר-ENJOY', 2015, גלריה גבירול, תל אביב. בנוסף הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.

השהות ברזידנסי של האמנים זוהר גוטסמן וניבי אלרואי תהיה שיתוף הפעולה הראשון בין שני האמנים.

זוהר גוטסמן מתמקד בפיסול ומיצב. הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ומרצה בה ובעל תואר ראשון קודם בארכיאולוגיה ותולדות האמנות. כמו כן, למד לימודי פיסול בשיש בקאררה, איטליה. הציג בעבר תערוכות יחיד בארץ ובעולם בגלריות ומוזיאונים ביניהם, מיצב יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון פתח תקוה, מוזיאון בת־ים והגלריה האוניברסיטאית. בין היתר, השתתף בתערוכות באיטליה, הולנד וארה"ב. בנוסף לכך, הוזמן גוטסמן להציב פסלים ציבוריים בחיפה, ירושלים, ומודיעין. פסליו נמצאים באוספים רבים בארץ ומחוצה לה.

זוהר גוטסמן שבירה טיטוס 1

זוהר גוטסמן, שבירה טיטוס1

ניבי אלרואי היא אמנית רב־תחומית ומרצה לאמנות. אלרואי הציגה בתערוכות בארץ ובעולם, ביניהן במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הרצליה לאמנות ומוזיאון פתח תקוה. לצד התערוכות, יצרה גם מיצבים תלויי חלל למרחבים שונים בעולם, מבית חרושת הפועל מהמאה ה־19 בפילדלפיה ועד מיצב וידאו בגשר ברוקלין בניו יורק. במסגרת עבודתה, היא משתפת פעולה עם חוקרים ויוצרים משדות המחול, המוזיקה, הספרות והמחקר מדעי. בשנת 2015 הייתה האמנית האורחת בקמפוס ספרא למדעים באוניברסיטה העברית. בימים אלה היא עובדת על מיצב וידאו שאפתני שיוצג בהודו וצרפת ועל ספר אמן – "אטלס לחיים אחרי ההצפה".

ניבי אלרואי, צילום שחף דקל

ניבי אלרואי, צילום שחף דקל

גלריה שכטר היא גלריה לאמנות עכשווית הממוקמת בנווה צדק במבנה טמפלרי יפיפה. בגלריה נפתחות כשש תערוכות מתחלפות בשנה בזיקה לתרבות היהודית והישראלית. הגלריה גאה לתמוך באמנות ישראלית מקורית ומממנת עבודות חדשות וקטלוגים בימים אלו מוצגת הגלריה תערוכת יחיד של האמן אסי משולם, וקיר אמן של האמנית אסתר כהן.

אנה פרומצ'נקו 245, אוצר: יאיר ברק, חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן, כניסה מרחוב אילת 33, סמטת שלוש 6, 11.9.2020 – שלהי נובמבר 2020 בקירוב

 

אל תערוכתה של האמנית אנה פרומצ'נקו 245, שם חידתי ומעורר סקרנות, הגעתי זמן קצר קודם לסגר הנוכחי.

בתערוכה, המוצגת בשני מפלסי חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן ומתייחסת לשבר ביחסי אדם/טבע, שלושה רכיבים:

בקומה הראשונה – מיצב וידאו מונומנטאלי, המוקרן בו זמנית על שלושת קירות החלל.

Anna_002 (1)

במפלס העליון – האובייקט והדימוי המצולם שלו – יציקות אפוקסי דמויות כוורות, בצד שלושה תצלומים גדולים של האובייקטים הפיסוליים של פרומצ'נקו. אוצר התערוכה יאיר ברק רואה בהם מיצב אחד, שלושה הדהודים חזותיים וחומריים של אובייקטים נעדרים.

Anna_001 (1)

P1012249

אתייחס תחילה, לעבודת הווידאו "החפיר", עבודה מפעימה ומתעתעת. מתעתעת, שכן לעיני, כצופה נגלו תחילה דימויים, שהזכירו לי דימויי מערה קמאיים, דימויים שאפפו אותי וגרמו לי לתהות, מהם, ולתחושה של ציפה/ניעה בה בעת, ומהי המציאות בה אני שרויה, סטטית/דינמית, אור/אפלה?

Anna_003

119485720_2640381022958635_2697205412345046943_n

דימויים אלה, שנלקחו ונוכסו מן הכוורות ששימשו לאמנית פתיח למחקר בן שנתיים, נושאים עקבות, עקבות של דבורים "שנכלאו", נטמעו בדפנות כוורת זו או אחרת, עקבות של חלוף הזמן, ומטעניו.

הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו.[1]  וכדבריה של פרומצ'נקו "אנו עוברים חוויה של הזרה ושל שינוי קנה המידה, לוח עץ של 50 סנטימטרים הופך לקיר של 10 מטרים בלי היכולת לזהות לאיזה מקום הגעת אליו".

119433448_2640381846291886_3492510546946043409_n

תחילת סיפור המעשה, מספרת פרומצ'נקו: "מאחורי הבית, בסוף הגינה הפורחת, עמדה לה ערמת הכוורות הישנות ששימשה לביום סדרת רשת של אחד מבניה, וחיכתה לפינוי המובטח. אחת עשרה כוורות ישנות נזרקו בחצר האחורית שלנו […] הקיץ חלף, הסתיו והחורף גם. הגיע האביב וערמת הכוורות עדיין לא פונתה. החלטתי לעשות מעשה, לא לחכות יותר לבני ולזרוק אותן בעצמי. ברגע שהרמתי את הכוורת הראשונה, הבנתי שנפל לידי אוצר מופלא. ברגע אחד התגלה לפניי מיקרוקוסמוס המקפל בתוכו את כל גלגוליו: בנייה, עשייה, פריחה דעיכה וכליה.

ובאחת, ערמת הכוורות העזובות הפכה לסובייקט, ל"נושא" שלי. התחלתי לחקור מקרוב את "טביעות הכנף" של נחיל הדבורים. פנים הכוורות הנטושות העידו על סיפור שלא סופּר, על היעלמות ושינוי. עולם בלתי מוכּר אך שלם".[2]

הדבורים והמשך קיומן בעולמנו, מעוררות שיח ניכר בעשור האחרון. צפריר רינת, מתייחס במאמריו ל"דו"ח מטעם האו"ם המתריע כי 75% מגידולי המזון בעולם תלויים בהאבקה על ידי בעלי חיים, רבים מהם בסכנת הכחדה. הבריאות שלהם קשורה באופן ישיר לרווחה שלנו".[3]

ברק, אוצר התערוכה מציין: "הדבורים היו מאז ומעולם מוקד משיכה ואיום, כלי כלכלי ואקולוגי וגם מושא למיתולוגיות ולהתייחסויות סימבוליות. ככלל, בעלי החיים היו לאורכה של ההיסטוריה מושא מרכזי לפולחן, לניצול ולמחקר".[4]

בקומה העליונה מוצגות יציקות אפוקסי בצד צילומים.

במרכז החלל מוצבות יציקות אפוקסי דקות ושקופות דמויות כוורות. ביציקות אלו המוצגות על כנים שקופים יש לאור העובר דרכן תפקיד משמעותי, כשם שלעקבות הזמן המצויים בהן.119443436_2640382032958534_8900357118069405097_n

אנה פרומצנקו,החפיר, 2020, הדפסת דיו פיגמנטי

בשלושת התצלומים, ייצוג של יציקות האפוקסי, ערמה האמנית כוורות זו על זו כמעין מבנה אדריכלי. בצילומים מופיע הדהוד למספר 245: "קראתי לתערוכה 245 על שם הכוורת שמצאתי ואותה חקרתי וצילמתי במשך שנתיים. המיספר מספר לנו את סיפור המישטור והתיעוש של הדבוראות בעולם. הכנסת החלות לתוך הכוורות התעשייתיות דומה לגידול העופות והבקר הברוטלי. גון ברג'ר כתב שהיחס לבעלי החיים הטרים (השפיעו במידה רבה) את היחס לבני האדם. בסופו של התהליך, גורס ברג'ר, הוא הפיכת החיות ובני האדם ליחידות מבודדות של יצרנות וצריכה".[5]  P1012249

P1012249

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.[6]

היעדרן של הדבורים ממרחב הכוורות מוחשי בעבודות. היותן בגדר נוכח/נעלם מופיע כאמור כעֲקֵבוֹת בעבודת הווידאו כשם שבעבודות בחלל העליון.

בימים המורכבים של הסגר הראשון והשני, ניתן היה לראות איך מערכות אקולוגיות בטבע מתחילות להשתקם ולשגשג; אוויר צח, להקות ציפורים, בעלי חיים (תנים ואחרים) האוזרים עוז ומגיעים לחצרות הבתים. נראה שהטבע דורש מאיתנו – אתחול והתכווננות מולו.

תודה לאנה פרומצ'נקו על השיחה עמה, ועל המידע

[1] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.

[2] טקסט של האמנית.

[3] צפריר רינת, הדבורים נעלמות והסכנה לגידולי המזון גוברת", הארץ, 2.3.2016, https://www.haaretz.co.il/science/.premium-1.2869720 ; צפריר רינת, דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ, הארץ, 6.5.2019, https://www.haaretz.co.il/news/world/.premium-MAGAZINE-1.7209222

[4]  ציטוט מטקסט התערוכה

[5] ציטוט נוסף מופיע בטקסט התערוכה מידי האוצר יאיר ברק. ג'ון ברגר, :למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, תל אביב: הוצאת פיתום, 2012.

[6] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19.