הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת: אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.
קיר ימין – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.
קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.
בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.
ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.
לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.
התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.
לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.
בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.
[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1
הטקסט נפתח בווידוי אישי של האמנית מיכל רכטר לויט "לא הרגשתי בלורנס בבית, הייתי שם אורחת, אורחת בארץ זרה", וגם אנו הקוראים הופכים ולו לרגע לאורחים, באותה ארץ זרה ומרוחקת שמיד תתברר זהותה.
הטקסט עוסק בזיכרון אישי ובזיכרון קולקטיבי של לויט רכטר, הכמיהה לימים אחרים, לבית, למקומות הנושאים עמם זיכרונות, "לבתים הדפוקים שהיו מול חלונה", אך גם מעין "דיבור" על השבר. "יש לי היסטוריה של התאהבות בבית ישנים ומוזנחים. בגבעת חביבה הם סימלו את ילדותי את ימי התום, את הצניעות והפשטות, הם סימלו את השבר הגדול שקורה לנו פה בארץ , עם הנהנתנות הבזבזנית וחסרת האחריות, הזלזול בכל ערך ושבירתו של כל מה שהיה יקר לנו".
אל רחוב לורנס, בניו הייבן, ניו-אינגלנד, ארה"ב, הגיעה האמנית לביקור משפחתי. לשם כך שכרה בית ברחוב לורנס, וגם ברחוב זה הבתים הישנים הנושאים עמם אותות של הזנחה שבו את ליבה. אך דווקא שם בארץ זרה מצאה את הציירת שבה, "פתאום זה התאפשר, בחושך , בבית, לבד, בארץ זרה, שם זה קרה".
רחוב לורנס, רחוב אחד מני רבים, שבתיו נושאים עמם סממני ארכיטקטורה וויקטוריאנית מסורתית האופיינית לחלק מאזוריה של ניו אינגלנד. ולויט-רכטר שואלת מה לי ולו? רחוב טיפוסי, וכפי שאוצר התערוכה יאיר ברק מציין: "לו הייתם שואלים את רחוב לורנס, היה בוודאי מציין שלא תכנן להפוך למושא לציור. הוא עצמו מופתע".
5:00 בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. חשוך בבית. רכטר לויט מציירת באפילה את חזיתות הבתים, את העצים, את כל מה שכמעט ואינה רואה, על גבי מצע ופלטה שכמעט ואינם נראים לעיניה. פעולת הציור מתרחשת קודם הזריחה, קודם מה שהצרפתים מכנים "quotidian" היום יומי. פעולות חוזרות ונשנות, הרחוב על הקולות שבו, המולת ההולכים ושבים, המכוניות, קולות הילדים, לכל אלה כפי שמציין ברק אין זכר ב"ציורים של רחוב לורנס שהם מראות של עיוורון כפול. דימויים של עיר אוניברסיטה שוקקת, טרם פקחה את עיניה".
לויט רכטר מציירת כאחוזת בולמוס. היא עובדת מתוך אינסטינקט שכן לא ניתן לראות אלו צבעים היא מערבבת ושמה על המצע, והאלמנט הבולט הוא תנועת המכחול והחומריות של הצבע. וכמתוך וידוי אישי מרגש היא 'מציירת' במילים: "החשכה בבית שלי והחשכה בחוץ, היתה נעימה לי כמו ליטוף כמו מזור כמו התאהבות, הפסקתי לפחד לא לדייק ולא תיקנתי …זרמתי עם החושך ועם הלב שלי. הרגשתי שמצאתי אוצר שחיכה שנים שאגלה אותו. הוא כל כך פחד מהאפלה שלי הפנימית שלא העז לבוא ולומר שהוא פה. בכלל לא ידעתי מקיומו, אז רחוב לורנס בלילה או בבוקר מוקדם, הוא תמונת ראי של הנפש שלי. אני נמשכת אל החושך ואל הגוונים הנפלאים שהוא מציע, אל הרגע שבו נפתחות העיניים ומתחילים לראות ממש טוב בחושך, אל התגליות וההפתעות שקורות אז. כל אלה מרכיבים את התערוכה הזו".
הרחוב כמרחב אוטופי אך גם דיסטופי בעיר המודרנית מקבל ביטוי ביצירות אמנות, בספרות, שירה ויצירות קולנועיות. הרחוב הינו חלק מהתפיסה המודרנית, יש בו מן הכמיהה לשוויון, לזכות להתהלך בו ללא חת (באוטופיה לפחות). דימויי הרחוב על שלל מראותיו והקולות שלו עולים בצורה משמעותית במאה ה-19 בעבודות של אמני התנועה האימפרסיוניסטית- קלוד מונה, קמי פיסארו, אוגוסט רנואר, ברת מוריסו ואחרים. המראות שלעתים מקבלים ביטוי חוזר ונשנה בעבודות שלהם בשעות היום השונות. או המראות בהם עוסקים אמני הקבוצה הפוטוריסטית באיטליה בראשית המאה ה-20 או אלו שיש בהם מן הניוון והשיקוץ ביצירות של האמנים האקספרסיוניסטים בעשורים (בעיקר) הראשון והשני של המאה ה-20, אך גם לאחר מכן.
ואולי דווקא כמו במסה הפואטית של איטלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין", רכטר לוויט נוגעת כאן באותם מחוזות עלומים, ובאמצעות ההתבוננות פנימה אל מחשכי הלב והנפש, מעלה אותם אל קדמת התודעה. "וגם בפנים אתה מגלה דברים רבים שלא הצלחת לשחרר במשך השנים ודווקא בזכות החשכה החיצונית והיכולת לראות בתוכה, לראות בחשכה אותי…". שכן כמו המשוטטים למיניהם אליהם אני מרבה לחזור בכתיבתי – גיום אפולינר, ולטר בנימין מישל דה סרטו, רכטר לויט משוטטת בנבכי הנפש, וקורמת להם עור וגידים בציוריה.
תודה לאמנית מיכל רכטר לויט על הטקסט שלה ושל אוצר התערוכה יאיר ברק.
Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second nationa lockdown across England Photo: The National Gallery, London
הגלריה הלאומית בלונדון מצאה אפיק הכנסה חדש, תשלום 8 ליש"ט לסיור אונליין בתערוכה המבוקשת המוקדשת לאמנית ארטמיסיה ג'נטילסקי. Letizia Treves, האוצרת של התערוכה עורכת סיורים וירטואליים בני 30 דקות לסיור בתערוכה עד לסיום ב-24 בינואר 2021
טרבס אומרת שאף שהסיור הווירטואלי אינה תחליף להתנסות בצפייה בתערוכה במוזיאון עצמו, הרי שזה מאפשר לנו לחלוק את סיפורה של ארטמיסיה וציוריה עם אנשים רבים ככל האפשר.
כמי שהתמחתה באמנות הרנסנס והבארוק, ושהות כתלמידת מחקר בפירנצה, יצא לי לחות את הדגש המחודש על יצירתו של קרווג'יו ע"י פרופ' נינה גרגורי בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, ושל אמנים/יות מהמעגל הקרוב אליו. ארטמיסיה, בתו של הצייר הורציו ג'נטילסקי, פעלה בתקופת הבארוק באיטליה, ציירת מוכשרת שאף התעלתה על אביה. השניים השתייכו לקבוצת ציירים שקיבלו השראה מסגנונו של קרווג'יו, אף שהיא פתחה סגנון ציור עצמאי שיש בו מן האמירה הפמיניסטית, יוצאת דופן בזמנה.
שלושים עבודות של ג'נטילסקי (1654-1593 ויש אומרים אף 1655) מוצגות בתערוכה. כמחצית מההשאלות מגיעות ממשאילים איטלקיים, ובין נותני החסות Google Arts & Culture and the J Paul Getty Jr Charitable Trust. .
הסיור בווידיאו מטעם ה- Art Newspaper זמין לעת עתה לצופים –The Art Newspaper’s own video tour of the show is meanwhile still available to view and Artemisia devotees can also listen to our in-depth podcast tour.
סיפור האונס שעברה ע"י האסיסטנט של אביה אגוסטינו טאסי וסיוע לדבר עברה של קוסימו קורולי, עזרו. התלונה שאביה הורציו הגיש לרשויות ברומא במארס 1612, כל אלה מהווים חלק מהאוטוביוגרפיה של האמנית, אף שאינם מבטלים כמובן את גדולתה כציירת מחוננת.
בהזמנה לתערוכה מציינת האמנית דליה זרחיה "אני מזמינה אותך בשמחה גדולה לתערוכה 'ריבת שושנים', בה אני רוקחת בעמלנות רבה את עבודותיי החדשות. "רוקחת" משתלב נכונה עם שם התערוכה "ריבת שושנים".
בשיחה עם האמנית דליה זרחיה ועם האוצרת דניאל צדקה כהן, מציינת זרחיה שהשם "ריבת שושנים" בא למקד את שימת הלב בעבודה הסיזיפית שלה, בדומה להכנת ריבת שושנים.[1]
זרחיה מספרת שברצונה לשמר עבודות נכחדות; מצע העבודות שלה, שולחנות קטנים, חלקי ריהוט, מעניין יותר לדידה מנייר ובד. ובשל כך כל נושא עבודת היד הסיזיפית מטרתו להביא לחלל התערוכה דברים שברצונה לשמר.
השולחנות שבחרה כאובייקט והן כמצע לרישום הינם בממדים קטנים, כפי שהיו בימים עברו. ציפוי הפורמייקה הקשור אף הוא לתקופה מוקדמות יותר.
האוצרת דניאל צדקה כהן אומרת שמעבר לשימור מסורות ישנה כאן עמדה ביקורתית של זרחיה כאמנית. היא לא מכניסה או מציגה את עצמה בדמות האישה העמלנית ויושבת הבית".
"עבדתי על זה כל כך הרבה זמן וזה לא טעים. כמו ריבת שושנים" אומרת זרחיה, וצדקה כהן מוסיפה: "משמרת תרבות אך באה מתוך המקום החדש שלה כאישה וכאמנית. אין כאן קנבס או ציור כפי שזרחיה ציינה. זרחיה, אמנית, יוצרת ואספנית – אספה את הפריטים והם מוצגים בתערוכה בדומה להצגת ציור. משהו שחוזר על עצמו באופן ההעמדה, הכיסא כמשענת, האמנות כמשענת לאמנית".
ומהי פורמייקה? מעין שיעתוק של "האחר" אותו דבר שרכש/ה מי שידו לא היתה משגת לרכוש ריהוט מעץ. מעין "תמונת מראה" לתרבות שהיתה אצלנו בארץ בזמן עבר. הרישום המוצג על האובייקטים, שולחנות מוקטנים, לוחות הנדמים כמעין לוחות ציור לילדי גן וכיתות בי"ס מוקדמות, אינו רישום מדוקדק או אקדמי. מנגד, את הכתוב על מצע הפורמייקה, ניתן למחוק, בלא שיישאר זכר למה שנרשם תחילה. האמנית מציינת ש"לצייר על הפורמייקה זה מאבק, הניסיון לשמר את הרישום, שעשוי להימחק".
השולחנות המוקטנים – שהיוו כאמור מעין אזכור לתקופה אחרת של צניעות או הצטנעות בלית ברירה, מסמלים את מרכז הבית. יש בהם מן הסמליות התרבותית. בשולחן טמונות משמעויות רבות: משמש לאירוח, לדיון, לשיח, ונושא עמו מטענים מורכבים – אהבות, שנאות, קנאות…
צדקה כהן מציינת "התערוכה נושאת עמה מרכיב פואטי לכל הג'אנק הזה שזרחיה מוצאת ברחוב". וזרחיה מוסיפה "התערוכה יוצאת מתוך כמיהה לעבר, לתרבות החומרית שלנו".
ומהו חפץ? מהו הוא מסמל עבורנו? – מקור של רגש, של כמיהה לביתיות, להתכנסות, למשפחתיות אך יכול לסמל גם פולמוס. חפץ הינו אזכור לתקופה, לזיכרון. כל זה מרתק מאוד את האמנית.
הרקמה המופיעה על חלק מהאובייקטים אינה רקמה שיש בה מן הקפידה וההוד, הקשרים (punto) המופיעים ברקמה, אינם תקניים, אך גם במעשה זה מבקשת האמנית לציין את רצונה לשמר מלאכות נכחדות. מאידך יש בהן "דוגמאות לרקמה" הלקוחות מתוך אוסף ארכיון האם, ובכך יש בהן מן השימור של זיכרון אישי.
בספרו "חפצים, עיצוב תעשייתי" מציין יונתן ונטורה "ברוב החברות בימינו, מוצרי הצריכה ה"סתמיים", היומיומיים, מסמלים את תרבותנו על כל רבדיה. הם המבט במראה. נוסיף את דבריו של מיטשל, אשר מציין את התהליך המואץ של העת האחרונה, שבו חפצים הופכים מ'אובייקטים סתמיים המלווים את חיי היומיום' למוצרים סובייקטיביים, בעלי ביוגרפיה וקשרים פסאודו-חברתיים, ונקבל תיאור מורכב של העולם החומרי שסביבנו".[2]
תודה לדליה זרחיה ולאוצרת דניאל צדקה כהן על השיחה עימן
[1] ריבת שושנים, מעדן שהכנתו כרוכה בעבודה עמלנית המתחילה באיסוף עלי כותרת של שושנים והפיכתם במעין מעשה קסם לריבה מדהימה, נושא עמו גם את הגעגועים שלי לריבה זו מעשה ידי סבתי שרינה.
[2] יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, תל אביב, רסלינג, 2014, עמ' 27.
הטקסט לתערוכה "כל השריטות ורודות", נפתח בציטוט שיש בו מן המשמעות והרלבנטיות: "איננו רואים דברים כפי שהם, אנו רואים אותם כפי שאנחנו"[1]
לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,2020, 150 על 86, צבעים מבוססי מים על נייר
העבודות בתערוכה מהוות ייצוג של האמנית לילי כהן פרח-יה, יש בהן מן הפנייה האישית באשר לתמות המוצגות ולאופן ההבעה של הקו וצבע המזוהים עמה בעבודותיה. קו דק על-פי-רוב שיש בו מן הרטט, אינטואיטיבי, לעתים משתבר ומשתבלל שוב בתוך עצמו… זורם, ולעתים קו עבה, שיש בו מן החומריות של השחור הדומיננטי. והצבע, הפלואידיות והטפטוף שלו לאורכו של הדף בצד צבע חומרי במאוד. לכל אלה נוסף חותם נוסף – דפים לעתים בממדים גדולים, מקומטים, קרועים קמעה, מלוכלכים בכתמי שמן, ובצדם הכתב המצורף אף הוא, לעתים ניתן לקריאה, לעתים ממאן להתפענח.
בשיחה עמה ועם האוצרת כרמית בלומנזון עולה סיפור גליל נייר. גליל שכהן פרח-יה רכשה, בשל האפשרות לעבוד על פורמט גדול. גליל הנייר הענק התגלה כמאכזב, כהן פרח-יה, קמטה חלקים ממנו וקרעה דפים. עובדת על הנייר "הלא רצוי". הנייר המקומט, הקרוע, הבלוי שעבר "התעללות" מסמן מעין ייצוג של הדי.אן. איי, של האמנית, ומעלה על הדעת את אמני הדאדא בראשית העשור השני של המאה ה-20 בפרקטיקות דומות (למשל, שירו של טריסטיאן צארא: "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי").
בתערוכה בולטות הדמויות הנשיות, ילדות, נשים בעת שירה, נשים שמבטן ממסמר, מלא בהבעה. ציור "אלה פרימה", מהיר, בניסיון ללכוד רגעים ומרכיבים מן המציאות. כדברי בלומנזון: "ציור אינטואיטיבי מהיר, ניסיון ללכוד מרכיבי מציאות שונים. רגע אחד בר חלוף שאינו נעצר, אלא ממשיך ומחולל, ממשיך ומתהווה, זורם, נוזל ומטפטף. העבודות אינן מקפיאות רגע אלא ממשיכות ומתהוות, ממשיכות, נוצרות ומתחברות בראשו של הצופה".[2]
העבודות בתערוכה נוגעות בפן האישי, בבני משפחה, באינטימיות, יש בהן ניסיון לתמצת התנסויות, אירועים, חוויות, שנביעתם מזיכרונות, רצונות, חלומות, שאיפות, ניסיונות, אכזבות… כל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום, כדברי האוצרת.
לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר
"אלונה אהובתי", הילדה-נערה בבגד ים ורוד המסמל תום, האם היא עומדת או סיימה לשחות? דמות שיש בה מן החלום והכמיהה, ילדיות ובשלות שעומדת להפציע בה בעת.
המבט שלי כצופה נמשך כבחבלי קסם אל יצירה המוצגת בחלקו התחתון של אחד מקירות התערוכה, אף שבמבט ראשון "נמשכת" העין אל הדמויות הנשיות העוצמתיות בקיר שכנגד לכניסה. בשיחה עם כהן פרח-יה, מוזכרים מקורות ההשפעה. האלילות הקדומות, הצלמיות הקטנות, דמויות נשיות שלי הזכירו ציורי דמויות משלהי המאה ה-19 במבטן העז והבוטח, בעבודות של אמנים סימבוליסטיים ואחרים.
המבט גם נמשך אל העבודות המוצגות על רצפת הסטודיו, בהן הצבע מסיבי ודומיננטי ובו מככבים צבעי הוורוד והירוק. הוורוד אשר עליו אומרת האמנית שהינו כמעין עור עבורה. וכדבריה, יש אופי ייחודי לוורוד, שהינו כמעין שפה בעודו מתערבב ומנהל שיח עם הירוק.
כהן פרח-יה מעיזה, הרישום אינו רישום מדוקדק, אקדמי, בחלק מהעבודות הקו מזכיר את הקו העצבני האנרגטי של איגון שילה, והוא חובר אל הצבע, שלעתים הינו שטוח, אוורירי כמעט ויש בו מן השקיפות, ולעתים עז וחומרי.
בציור "כל השריטות ורודות" שכותרתו נוכסה כשם של התערוכה, מוצגת רקפת עדינה, עשויה בכתב יד מהיר. הרקפת מוצגת במרכזה של הקומפוזיציה, ראשה שמוט קמעה והיא מעלה על הדעת את ציורי הרקפות של משה גרשוני, אך גם ציורים של אמניות ואמנים עכשוויים המתכתבים עם הרקפת על שלל משמעויותיה בשירה, באיורים, בדימויים של זיכרון ועוד. לציור נלווה הכתב שאינו מאפשר פיענוח וקריאה מידית.
בעבודה "הכל פוזה מוצגת הדמות הנשית עומדת בהיפוך, נשענת על כתפיה, רגליה נישאות מעלה. את הדמות הלבושה בבגד הגוף שצבעו ורוד, מקיפים פרחים שצבעם ורוד אף הוא כמעין שלכת. כובדו של הגוף הנשען על הראש הנראה כעומד אוטוטו לכרוע תחת הכובד, מעלה שאלות באשר ל"הכל פוזה"; להשוויץ, להחצין, ואולי דווקא הדיסוננס שעניינו היעדר "גב", אחיזה, תמיכה ותחושת הביטחון.
העבודה שלעיל מוצגת בין שתי עבודות המציגות ייצוגי נשים: "למדתי לצעוק" ו"תלמד אותי איך מאמינים" שתי עבודות עוצמתיות בהן עולה הזעקה מן הדמות האחת, בעוד השנייה במעין תמונת מראה הפוכה מציגה את הדמות שיש מן הרכות והעידון. באחת "למדתי לזעוק" הצעקה עולה ומתפשטת, בחלל, והקו השחור המסיבי המאפיין אותה טעון רגשית, באחרת, הקו על אף עוביו, מנהל דיאלוג עם הקו הדק, ומסמן רכות.
לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר
לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר
התערוכה כבזמן קורונה, נעשתה כולה בעת הסגר, בזמן של "100 מטרים מהבית"
עבודות ההדפס הקטנות על אחד הקירות מעלות שמחה בליבי. יש בהן מן העונג ומן הכמיהה, והן משמחות את עיני באשר הן.
תודה ללילי כהן פרח-יה ולאוצרת כרמית בלומנזון על השיחה עמן.
האמנית ורדה כרמלי מציגה בPHOTO IS:RAEL, צילומים של החוטונגים (אזורים עתיקים) בבֵּייְגִ'ינְג (פקינג), בירת הרפובליקה העממית של סין. התצלומים המוצגים בתערוכה הם דימויים אייקונים של בייג'ינג. כרמלי צילמה בשכונות חוטונג רבות ועיבדה עיבוד דיגיטאלי לשם יצירת תמונה במבט פנוראמי המאפשר לנו לראות את התמונה כולה; בעין המצלמה שלה היא חושפת את רוח המקום, את ההווי וחיי היום-היום רגע לפני התרחשות השינוי.
"בביג'ינג", מספרת כרמלי, "שימשו לי הבניינים החדשים שנבנו כבמה, הפלקטים שכיסו אותם כתפאורה ועוברי האורח לשחקנים המתנהלים ברחובות עירם בתוך הנוף המשתנה".
"הטרנספורמציה הדרסטית שאירעה בעיר בייג'ינג לקראת אולימפיאדת 2008 סקרנה אותי מאוד.
הגעתי לבייג'ינג באביב 2007 במטרה לצלם ולתעד את התהליך המתרחש בשכונות ה'חוטונג' העתיקות, בעלות מסורת, תרבות והווייה המיוחדות למקום מזה מאות בשנים.
בתקופת שהותי בעיר עברו רוב החוטונגים תהליך הריסה אינטנסיבי כדי להכשיר מקום לבניית מגדלי יוקרה שיקבלו את פני המבקרים הרבים בעיר.
במסע מרתק הנצחתי במצלמתי מקומות ואנשים לפני ובמהלך תהליך ההריסה, המפגשים היו מגוונים ולעתים אף נדרשה התמודדות מול צבא ומשטרה".
"תצלומי הפנורמה מורכבים מצילומים אייקונים שצילמתי בשכונות רבות ברחבי בייג'ינג, אשר צורפו וחוברו דיגיטלית לכדי יצירת תמונה רחבה, פתוחה ואלגורית של נופים אורבניים המציגים לצופה את פני המקום העתיקים ואורחות החיים המסורתיים, המדגישים צורת חיים שהוקפאה, עולם ישן שנשתמר עד ימינו אנו, רגע לפני ובזמן התרחשות השינוי".
בייג'ינג ידועה באוצרות האמנות שלה, בארמונות והמקדשים, הגנים והאוניברסיטאות שבה אשר מיצבו אותה כמרכז תרבות ואמנות בסין. וגם בשכונות – החוטונגים אשר נבנו בסגנון סיני עתיק. מרבית המבנים נהרסו עוד קודם שהותה של כרמלי בעיר (שהות בת חודש בשנת 2007), שינוי מסיבי שעברה בייג'ינג עת גורדי שחקים מודרניים החליפו את המבנים והשכונות הישנות, וגם כחלק מהמאמץ של הקמת האצטדיון הלאומי "עין הציפור"[1] לקראת האולימפיאדה של שנת 2008 שנערכה בעיר.
כרמלי צילמה צילומים רבים וחיברה ביניהם חיבור אשר לא נראה לעין הצופה. אפקטים של אור וצל לא היו משמעותיים בצילומים אלו בשל מזג האוויר האפרפר (בשל זיהום האוויר). הצילומים, במקור במידות של 2.70 מ' X 0.50 מ', מוצגים בתערוכה בממדים מוקטנים יותר.
תודה לאמנית ורדה כרמלי על השיחה עמה, הטקסט והצילומים
שלוש קבוצות של עבודות מוצגות בתערוכה "ארון בגדים" של האמנית איה סריג. עבודות המקיימות ביניהן הקשרי מדיה/מצע: עבודות על בד, ניירות שנלקחו מגיליונות של בורדה וצילומים עליהם עבדה. חלק מהעבודות נושאות אזכורים לעבודות מוקדמות יותר של סריג, עבודות בהן לכתב היד, לסימנים הקטנים שמשאיר המכחול, ולמשיכות המכחול האקספרסיביות יש תפקיד. אחרות מעלות על הדעת רשתות, קווי אורך ורוחב, בצד הצבעוניות בצהוב, כתום, אדום ואת הפער בין הנגלה לבין הנסתר. וישנה סדרה בת מספר עבודות קטנות בממדיהן המזמינות את הצופה להתקרב ולהביט מקרוב.
שם התערוכה "ארון בגדים" מעלה אזכורים לארון הבגדים הפרטי, ארון שעשוי להיות בו סדר, אך אפשר גם אי-סדר, ועשוי לרחוש סודות.
בשיחה עמה בסטודיו שלה (2019) סיפרה סריג על השלבים בתהליך העבודה: מניחה את המצע (הבד) על הרצפה, ובמעין אקט "פולחני" סובבת סביבו, מגירה כתמי צבע. באקט זה יש מן המקריות. לאחר מכן תולה האמנית את הבד וממשיכה בפעולת הציור. חשוב לה ציינה למצוא איזון בין כל הדברים.
לדידי, אופן העבודה מעלה בזיכרוני את הפרקטיקות של ג'קסון פולוק, ואת נוהגו בדומה, וגם את האיזכור במודע או שלאו, את אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת. לדברי סריג: "הציור הוא מעשה נפשי-גופני של דברים שסיפרו לי ושלא סיפרו לי… הדברים המקופלים בפנים שיקבלו צורה, צבע, חיים".[1]
בטקסט התערוכה מצוין: "העבודות בראשיתן מתחילות, כאשר צבע שחור מהווה משטח-הכנה לעבודה, אך לא מהות. גווני-הצבעים שאני משתמשת בהם: אדומים, חומים וצהובים, מזכירים לי את צבעי הבדים הססגוניים בשוק הבדים הבדווי בבאר שבע, שהייתי רגילה לשוטט בו – תחילה עם אמי לאורך הילדות; ולאחר מכן, בגפי, בתקופת הבגרות".[2]
בסדרת העבודות על גיליונות מגזין בורדה, הונחו הניירות על הרצפה, וטופלו בלכה ובחומרים נוספים, מה שאפשר דרגות שקיפות שונות. בעבודות אלה כשם שבעבודות בממדים קטנים ניתן לראות על מצע העבודות עקבות לקווים וסימונים, עדות לחלקי נייר גזרות בורדה שהושלכו אל הפח בסמוך לסטודיו של האמנית. סריג צילמה דפים אלו והמשיכה לעבוד על גבי הצילומים, סימון קווים, קיפולים, הצופנים אפשר סוד, ומנהלים שיח בין הפנים לחוץ. הדימויים שנוצרו מאזכרים מעין מפה של הנפש.
בסדרת הצילומים על נייר פוטוקופי, ממשיכה מתודת העבודה שלעיל; אף שכאן ניכר המעבר מן העבודות גדולות הממדים שיש בהן מן ה-grandeur של מחוות היד, אל עבודות אינטימיות בקנה מידה קטן, המצוירות על נייר. בעבודות אלו שיש בהן מן היופי והליריות, ניכרת תחושה של תלת ממד העולה בעין המתבונן בשל הקיפולים היוצרים שכבות. בקיפול, סידור, קווקוו.
בשנות ה-60 אך גם בשני העשורים שלאחריהם רווחו גיליונות בורדה בבתים ובסלונים של תפירה. כל אשר חפצה נפשה/ו לתפור השתמש בגזרות הללו. וכך השימוש בהן "זלג" גם ליצירות אמנות.
התכתבות עם גיליונות בורדה, גזרות ועוד הפציעה בשדה האמנות הישראלי בשנות ה-80 וה-90. למשל, בעבודותיה המוקדמות של דיתי אלמוג, שאף הוצגו בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות (בהן ניתן היה למצוא גזרות של שמלות ועוד…).
בשיחה עמה בסטודיו אמרה סריג: מתחילה עבודה, יודעת מה רוצה לעשות, מה היד רוצה לעשות. רוצה אבל לא יודעת מה תהיה התוצאה. האיזון הפנימי בין כל הדברים, שכל הזמן מטרידים אותה ו"רצים בראש", החיפוש והגילוי הם חלק מתהליך העבודה.
[1] מתוך טקסט התערוכה, הדברים המקופלים בִּפְנִּים: על התערוכה "ארון בגדים" מאת האמנית איה סריג, אוצר: אורי דרומר. תודה לאיה סריג על הפגישה והשיחה עמה.
בסלון לאמנות מוצגת תערוכתה האינטימית, המפעימה ומכמירת הלבב של האמנית שרה כץ אמנית ורסטילית השולחת ידה בציור, פיסול במדיה שונות.
בתערוכה זו ממשיכה האמנית בהתכתבות עם אמה המנוחה, המשוררת מרים חרותי, אישה סמכותית וביקורתית, שוחרת ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ומוסיקה, אך גם אפופה ברגשות אשם על שהותירה מאחוריה עת עלתה ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, את שני אחיה הצעירים.
בתערוכה מוצגים שני דיוקנאות סימבולים של האם: האחד, דיוקן בגבס אותו מעטרים/חוצים/סוגרים חוטי תייל, והאחר באנלוגיה לפרח הקאלה אותו גידלה האם בחצר ביתה ונהגה להזמין את המבקרים להתבונן בפרח נדיר זה. הקאלה הלבנה מוצגת בעוצמתה הלבנה שרועה על רצפת הגלריה, וגבעול ירוק ארוך, דק ורופס משמש מעין אחיזה לא אחיזה.
הבחירה להציג את הקאלה באופן שכזה היתה בחירתה של ד"ר נירה טסלר, בעלת הגלריה ואוצרת התערוכה. בחירה מעניינת ביותר, שכן עבודה זו הכינה שרה כץ האמנית כהומאז' לאמה המנוחה, בחירה שיש בה מן הסמליות, ההפנמה, ואף מן התובנה והחמלה.
בתערוכה "דיוקן: אם" כתבה האוצרת אירית לוין על היצירה "אמא" של שרה כץ: "אין בידי לתאר בפנייך יחסים של אם ובת, מלבד מה שראיתי אצל אימי: כמויות לא נדלות של עצב ושל חוסר אמון בעולם ובריחה אל המילים. לאושרי, היא הורישה לי את אהבתה לספרות וכתבה שירים יפים לילדים".[1]
טסלר כותבת בטקסט התערוכה: "בעבודותיה המורכבות פונה כץ לסיפורי התנ"ך, לעולם הטבע, הצומח והחי; לאותיות עבריות עתיקות ואף לדימויים מכמירי לב שמייצגים את השקפת עולמה הפוליטית. הדימויים שייסדו את האלף-בית הראשון, הפרוטו-כנעני, סימני יסוד מוכרים וזמינים, כמו בית, מים, שור, ראש, עשויים מענפי העצים שבחצרה ומחוטי ברזל וגבס".[2]
ואכן, בתערוכה ניכרת הניעות של כץ בין הדו-ממד לתלת-ממד, חומרים מצויים- חוטי ברזל חלודים, ענפי עצים שיש בהם מן השבריריות, אנלוגיה ל"עקידה" ולדוד והקלע או שמא בזיקה לאמירה אחרת עכשווית. פיסול בגבס שהינו פעמים רבות חומר ראשוני, אך באמנות המודרנית והעכשווית משמש לפיסול באשר הוא.
עבודות בממדים קטנים בצד עבודות גדולות, עבודה שיש בה מן הזיקה ליצירות עבר, הן ליצירות של התנועה הכנענית כשם לפרוטומות מקודשות ברנסנס המוקדם. בעבודה זו מופיעות אותיות 'נער' בשפת קדומים.
ציור דיוקן אישה ממכרותיה של האמנית ולצדו ראש בעל החיים שנוסף מאוחר יותר ואפשר ומעניק פרשנות נוספת ליצירה. ולצדם דיוקנאות בעלי חיים, הכלבים הפראיים-מאולפים.
הציפור, הכלב, עבודות אינטימיות ועוצמתיות, מתומצתות בחוט מוחלד ובגבס, ולצדן הדמות שיש בה אפשר מן המחווה לדמויותיו המאורכות, השבריריות של אלברטו ג'קומטי. כל אלה מהדהדים אל נימי הנפש, אל הגלוי ואל הנסתר העולה ומבצבץ אל המתבונן/ת.
עבודות מצוינות, שמחה שהגעתי "אף שברגע האחרון, קודם סגירה".
תודה לנירה על השיחה עמה ועל המפגש.
[1] אירית לוין וד"ר דורית קידר: דיוקן: אם, תערוכה קבוצתית, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, יוני 2019, עמ' 23. לטקסט מצורף גם שיר פרי עטה של אם האמנית.
התערוכה מהדהדת בהתייחסות אל יחסי אם-בת/בן גם אל התערוכה "הו-מאמא, ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", 1997, אוצרות: יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.
[2] "דר נירה טסלר: אוצרות וטקסט, שרה כץ: בכף ידך צמח עץ", סלון לאמנות, שביל המרץ 5, קריית המלאכה, תל אביב.
אני פורקת את ספרייתי ואת נימי הנפש…פיזית ומטפורית כאחד. באוגוסט, לאחר שחלפו כחודשיים מאז החזרה מחל"ת, גמלה בלבי ההחלטה. זהו, "יא באסטה" כפי שנהגה לומר אמי בלדינו. המסע ניתן לומר היה מתיש ובעוצמות נפשיות ופיזיות כאחד.
מה זה אומר לפרוק את ספרייתי? במאמרו "אני פורק את ספרייתי", ובמקרה זה הרצאה על האספנות (נושא קרוב ללבי מאז עבודת המסטר שלי) כותב ולטר בנימין: "אני פורק את ספרייתי. כן, כלומר, היא עדיין לא מוצבת על המדפים, והשעמום הקל שבסדר אינו אופף אותה עדיין. גם אין אני יכול לפסוע לאורך שורותיה ולקבל, בנוכחות מאזינים ידידותיים, את מסדר ההצדעה שלהן".[1]
ובדומה, כחודשיים עד שלהי אוקטובר זה מיינתי, בררתי, זרקתי, אספתי פיסות מחיי, מהותיות, מהותיות פחות, מפתיעות, תגליות שעלו מחיפוש וגילוי מחדש של דפים (הוי הדפים הדפים המשמשים אותי במהלך כל שנותיי למחקר, לשרבוט, להערות…), הספרים שהצטברו, ושנשארו עמי בחלקם בחדר העבודה שלי במוזיאון לצורכי מחקר, ציטוט, וגם על מנת לאוורר קמעה את המדפים העמוסים לעייפה בבית. מאלה חלקתי, העברתי, בלב שלם וחפץ למכרי ומודעי (בלשון נקבה גם!) וזהו! תחושת ההקלה בצד העייפות התהומית שאפפה אותי במהלך חודשיים אינטנסיביים אלה.
OLYMPUS DIGITAL CAMERA ארכיון מחלקת החינוך
שמחה על ההזדמנויות שנקרו בדרכי, שהות בפירנצה כתלמידת מחקר, עבודה במחלקת החינוך במוזיאון, כמדריכה, כמרצה בכירה, פרוייקטית וגם אוצרת. צבירת ידע וניסיון, ולא, לא רבותי, יש לקרוא והרבה! כדי שה"צ'רוולו" יתעשר ויצבור… היכרות עם חברות וחברים שהיו עמי בשעות טובות וקשות כאחד; שיעורי חיים מלמדים ווגם קשים; אינטראקציה עם משתלמות/משתלמים… ולימים משלהי 2011 הקמה מחדש וניהול של הארכיון ההיסטורי של המוזיאון – עבודה בונה, מאתגרת, מלמדת, מתסכלת, במהלכה התעשרתי בידע אין סופי; סגרתי מעגלים אישיים עם בית אבי (שהיה חוקר ומתעד של סיפורי עם, נוהגי חיים וחגים של יהודי אפגניסטן); היוועצות ביועץ ארגוני מדהים בשלהי 2013 ובחודשים הראשונים של 2014, ההחלטה לפתוח בלוג בתקופה קשה ומאתגרת מאוד ב-2016, אחת משנות עבודתי במוזיאון, וחזרה ללימודי דוקטור, התוודעות לחומרים חדשים ומיזמים חדשים (על כך בעזרת השם בהמשך).
