מלך ברגר, התנאי לשגשוג האנושות", מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רותי דירקטור, עד 1 במאי 2021

הנרי מאטיס כתב ב-1954 על אהבה כמקור לכל יצירה, ובנחיצות ההתבוננות של האמן בחיים סביבו, בדומה למבט שהיה לו כילד. [1]  הדהודן של מילים אלה עלה בזיכרוני בעת הביקור בתערוכה "התנאי לשגשוג האנושות" של מלך ברגר, במוזיאון תל אביב לאמנות. 

באחדות נגד מלחמה, 1983

ביקרתי לראשונה בתערוכה בדצמבר 2020, זמן קצר קודם סגירת מוסדות התרבות, אני זוכרת את עצמי עומדת נפעמת מול העבודות המוצגות, התמות המופיעות בהן והעשייה הסיזיפית המלווה את הקריאה החוזרת ונשנית לשוויון, צדק ואחווה עולמית.

ביקור קצרצר לאחרונה עזר לי להיזכר ברציו העומד מאחורי העבודות: מרכז ושוליים, מהי אמנות: מהו טיבה של אמנות "נכונה", מי "זכאי/ת" להיקרא אמן/נית, והאם היום בעידן "הפנדמיה" יש עדיין מקום לקריאה מעין זו.

סולידריות 1982

מלך ברגר יליד 1926 פועל עשורים רבים מחוץ למעגלים "המוסכמים" של עולם האמנות. גוף העבודות שלו משנות ה-70 עד שלהי המאה ה-20, כולל עבודות הנעות בין עבודות מונומנטליות בגודלן לבין עבודות קטנות. אלו ואלו מזמנות התבוננות מקרוב על עשייה עמלנית וסיזיפית. שרבוט בצבע או בעפרון צבעוני, ומילוי המשטח בחומרים מן הטבע-  זרדים, גרעינים, חלוקי אבן קטנים, זרעים, נוצות, קליפות עצי תמר, אבנים אותן כתש האמן לאבקה והפך לפיגמנט, חול צבעוני. את כל אלה הוא מדביק באמצעות דבק פלסטי.

רקדניות ידידות

במרבית העבודות מסר החוזר ונשנה המשקף פילוסופיית חיים: דמויות המשקפות את האנושות בשלל הזהויות שבה, חתירה לשוויון בין אנשים, בין עמים, בין גזעים, בין גברים לבין נשים. עבודת כפיים בצד אזכורים לתיעוש וטכנולוגיה. אמנות שעיקרה העברת מסר ורעיון, ומספרת סיפור.

מרכיב משמעותי החוזר ונשנה אף הוא, כאמור, אמונה תמימה באפשרות לשלום בין-עולמי, קץ המלחמות, כישלון העריצות, שלום ואחווה וטוב בעולמנו כתנאי לשיקום ולשגשוג האנושות. במקביל ניתן לראות דימויים המתייחסים לקידמה, ולחשיבות הטכנולוגיה כתנאי לשגשוג, לבין עבודת כפיים כבימים עברו.

למטה, מימין ולדימיר מאיאקובסקי, שמאל, אבן סינא

העבודות פיגורטיביות ונרטיביות כאמור. דמויות, נופים, סמלי שלושת הדתות: יהדות, נצרות ואסלאם, גיוון בין גזעי, עונות השנה וגילאי האדם, וביניהן עולות עבודות המתייחסות לדמויות ספציפיות: המשורר הפוטוריסטי הרוסי ולדימיר מאיאקובסקי בן המאה ה-20, ודיוקן אבן סינא, הרופא, הפילוסוף והמדען פרסי בן המאה ה-11.[2]

מרכיב נוסף משמעותי – המילה והדימוי, לשניהם תפקיד משמעותי ביצירות ובהתכווננות אליהן.

עונות השנה, 1983

מבט ראשוני בעבודות מעלה על הדעת אפשרות להשפעות במישרין או בעקיפין: ציורי קיר מאמריקה הלטינית, כרזות מרוסיה הסובייטית, היד הנישאת באלכסון, שלי באופן אישי מזכירה את הפגנות האחד במאי, ואזכורים לאיקונות נוצריות בצד עבודות פסיפס ביזנטיות.

לוחמי השחרור, 1982

בתחילת המאה ה-20, אנרי רוסו, האמן שעבד כמוכס זמן רב קודם שהחל לצייר, ונערץ על ידי אמנים כפבלו פיקסו נכנס לקאנון, אמנות נאיבית מוצגת בתערוכות וזוכה אף היא להדהוד. ב-2013 הוצגה התערוכה "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים במוזיאון חיפה לאמנות.[3] ב-2019 הוצגה התערוכה "העולם על פי ולרי (ולרי בוקובסקי) בבית האמנים, תל אביב,[4]ונשאלת השאלה מיהו הקובע מהו הקאנון, מה נכון, מהם כוחות השוק ועוד, המחלחלת לשיח, ואולי התנאי לשגשוג של האנושות, הוא שינוי בפרדיגמות?

אפגניסטן

תודה לגלית לנדאו-אפשטיין על הדימויים


[1] https://artreview.com/henri-matisse-love-origin-creation-1954-archive-looking-life-eyes-child/

[2] אבן סינא, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%90

[3] "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים", אוצרת: רותי דירקטור, מוזיאון חיפה לאמנות, 20.7.2013-9.2.2013. https://www.hma.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/948/%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D:

[4] "העולם על פי ולרי, אוצרות: רעות פרסטר, רויטל בן-אשר פרץ, בית האמנים תל אביב. http://artisthouse.co.il/exhibitions/%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99/

פתיחות: תערוכות גלריות, מוזיאונים

  1. גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה

גלריה אחד העם 9 הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים

שדר /  Transmission

אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY

החל מיום שלישי , 23 בפברואר

תאריך נעילה:8.3.21

הפרעת תקשורת

אוצרת : דרורית גור אריה

גלריית "אחד העם 9"  באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.   התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.

גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10

2. המשכן לאמנות עין חרוד:

גרגורי אבו: ידעתיך

המשכן לאמנות עין חרוד גרגורי אבו

אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא

החל מתאריך : 23.2.2021

נעילה : 15.7.2021

התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

3. מוזיאון העיר , חיפה :

מה יגידו השכנים?

חיים קוויריים בחיפה 1932 – 2007

הפגנה כנגד התבטאויותיו ההומופוביות של נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הספר הראלי מאייר אופק תערוכה במוזיאון העיר חיפה מה יגידו השכנים אפלבאום (1)

אוצרים.ות התערוכה: עינבר דרור לקס, דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה

אירוע פתיחה  בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת,   27.2.2021  בשעה 20:00

התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר

נעילה : 31.3.2022

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפה מתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה,  ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל 

4. גלריה שכטר בתל אביב:

סימה מאיר – זמזומים

סימה מאיר גלריה שכטר

אוצרת: שירה פרידמן

החל מיום ראשון,  21.02.21

נעילה: 17.03.21

התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17  ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.

תודה לעינת כהן יחסי ציבור

"העולם מלא זכירה ושיכחה …" צילה פרידמן וגרי גולדשטיין, אוצרת" דליה דנון, הגלריה לאמנות, קיבוץ גבעת חיים, עד 13.3.2021

התערוכה "העולם מלא זכירה ושיכחה",[1]כשמה כן היא עוסקת בזיכרון, במה שאפשר לזכור ואולי אף לשכוח על מנת להמשיך בחיים כסדרם.

דליה דנון, אוצרת התערוכה ניהלה שיחות עם האמנית צילה פרידמן והאמן גרי גולדשטיין, והחיבור בין שניהם והייצוג שלהם בתערוכה, הוא תוצר של ההכרה שהשניים מציעים נקודות מבט שיש בהן מן ההסכמה והשוני בנושאי העבודות שלהם.

השניים הם דור שני לשואה וחווית השואה משתקפת ביצירתם בצורה סמויה וגלויה. מצע הנייר משמש אף הוא מרכיב דומיננטי ביצירתם. אצל פרידמן דף בפורמט A4 ואצל גולדשטיין דפי ספרים ישנים. בעבודות של השניים ניתן למצוא אינוונטר דימויים החוזר ושב בהן.

IMG_20210220_111140

הביוגרפיה האישית של צילה פרידמן נוכחת בתהליך היצירה ובדימויים המופיעים בעבודותיה. פרידמן גדלה בבית חרדי של ניצולי שואה אשר הסתירו מילדיהם את התלאות הנוראות שעברו. בעבודותיה מצוי קונפליקט בצד ניסיון תמידי לקשר בין שני עולמות נפרדים בהם היא שרויה. האחד הוא עולמה של משפחתה השומרת על המוסרת החרדית בדבקות רבה. העולם השני, שגם עמו היא מצויה ופועלת, הוא העולם בו קיים חיפוש מתמיד אחר הליכה בדרכה היא.

IMG_20210220_105120

עבודות הקולאז' של פרידמן המוצגות בתערוכה משקפות את המבט וגם הניסיון לקשר בין שני עולמות אלו הדורשים התמסרות והתמדה, בקולאז'ים המחברים השונים: גזרי ניר, דבק, סיכות שדכן, שרבוט אוטומטי בעט פיילוט וטקסט בצרפתית יוצרים מסך אוורירי בינה לבין העולם, ויחד עם זאת מעבירים אמירה אישית וייחודית לה.

IMG_20210220_111116

לטקסט תפקיד משמעותי ביצירתה. הוא מחבר אותה לבית אביה ז"ל, שהיה מחבר ועורך ספרי קודש בארון הספרים החרדי, ואילו היא יצרה לה טקסט אחר, סודי, שבחלוף השנים נעלם, ונשאר השרבוט האין סופי וכמעט אובססיבי. הפירוק וההרכבה מחדש מעלים בזיכרוני את השיר "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי…" של המשורר הדאדאיסטי טריסטיאן צארה ואת פעולת השרבוט האופיינית בין השאר לדאדא ולתנועות אוונגרד נוספות.

IMG_20210220_111252

ההתמודדות עם המגבלה האישית של תנועה וחוסר תנועה המלווים אותה לאורך חייה, הפכו את ההסתרה וההשתקה לגורמים מכוננים הן באישיותה והן ביצירתה.

IMG_20210220_111219

ובאשר לזיכרון השואה מספרת פרידמן "ברוב השנים נמנעתי לייחס ליצירה סממנים ביוגרפים שואתיים, אך זיכרון העבר משמש כמקור השראה שבו הספק, הכאב והצער מבצבצים ועולים ואותם יש לכסות להסתיר, תוך ניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".

IMG_20210220_111206

"ביצירתי רבת השנים אני חוקרת  את התכנים והמדיומים השונים בהם אני תופרת ומטשטשת, וזיכרון העבר הוא מקור ההשראה. הספק, הכאב והצער מבצבצים ואותם יש לכסות ולהסתיר, בניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".[2]

גרי גולדשטיין משתמש בטכניקת הקולאז'. הוא מתחיל את הרישום על דפים מספרים, הוא מוחק , מכסה, הורס את הטקסט הקיים,  יוצר לעיתים חור שחור.

IMG_20210220_111422

ביוגרפיה: גולדשטיין נולד בארה"ב להורים ניצולי שואה, זרות, ניכור ואניגמטיות הם חלק מסיפור חייו ומצויים בעבודותיו. הספרים המשמשים לו כמצע שורדים למרות שהם פגיעים. העבודות הן בקנה מידה קטן, מוגדר ותחום. קנה המידה בין אמן ומצע לבין הצופה – הוא אלמנט קריטי. לאחר מכן אתה נכנס פנימה ונשאב מקרוב אל הדברים.[3]

IMG_20210220_105131

מבקר האמנות עוזי צור כתב על תהליך עבודתו של גרי: "יושב אדם בחדרו, בדירה קטנה בעיר, ובכל יום מחדש בורא עולם מהתחלה, באותה התמודדות מול האין. בורא עולם מדימויים, מלים ומה שביניהם, שהם קצה הקרחון של משא חייו, ולעתים הם לבה רותחת…. בכל יום מחדש הוא מתקרב אל מושאו וחומק ממנו, והמרחק הולך וקטן אך תמיד נותר…. גרי גולדשטיין בורא עולם בחדר דירתו, על שולחן האוכל הוא רוכן אל הספרים המפורקים המשמשים מצע ליצירה המביאה אל שיגרת חייו את רוחות הרפאים שהורישו לו הוריו ניצולי השואה ומילדותו הדואבת, משקעי ההגירה, טקסיות רפטטיבית הנעה בין חוסן לשבירה…."[4]

IMG_20210220_111518

IMG_20210220_111346

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "אצל גולדשטיין ופרידמן קיימת התייחסות למקורות יהודיים, שימוש בטקסטים, כיסויי והסתרה והשתקה של רגשות וקולות. עבודתם מעבירה תחושה של איפוק, מופנמות וריחוק. הפחד מפני הריק מתבטא אצל שניהם במילוי פני השטח של היצירה בסימנים, קווים, נקודות וכתמים. החזרתיות האובססיבית והשרבוטים יוצרים סוג של מצב מדיטטיבי, וניסיון לריפוי, לטשטוש הגבולות בין העבר להווה, בין זיכרון לשכחה במעין  טקס פולחני מאגי, המספק הגנה כל זמן העיסוק בו".[5]

תודה לצילה פרידמן על השינוע והשיחה עמה


[1]  יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998, עמ' 112.

[2] שיחה עם צילה פרידמן ומטקסט "מה קולאז'".

[3] התערוכה "אירועים נקודתיים: רונית אגסי וגרי גולדשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010

[4] עוזי צור, עיתון הארץ, עוצם עין אחת /  יושב אדם בחדרו ובורא עולם, 20.2.2020

[5] דליה דנון, טקסט התערוכה

דניאל פלדהקר, "והחלומות עשירים בצבעים", אוצרת אפי גן, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון לונדון , מועד פתיחה מחדש (משוער) 1.3.2021

במיצב "והחלומות עשירים בצבעים" של דניאל פלדהקר חוברים יחדיו סממני סוף עולם בצד אפשרות לתקווה. השהייה מול המרחב שלפנינו מעוררת תחושה מעורבת – יש בה תחושה עוכרת שלווה ובה בעת אזכור למקום משחק, ניסיון לבנייה והרס כאחד.

avi58940

המיצב, מעין מבנה רעוע העשוי במארג של קרשים המחוברים זה לזה באופן רופף, ממלא את חלל חדר הגלריה באופן המעיק על הצופה, ומעצים את תחושת הקץ. שקיות שחורות, נורה שבורה, עקבות לחיים שהיו? אל המיצב חוברים עבודת סאונד, וידאו ותאורה. העבודה מסמנת מקום, התרחשות וחיים שהיו ומתייחסת לאפשרות של קץ התרבות, קץ העולם המערבי כפי שהכרנו. 

avi58984

מקור ההשראה, ספרו של קורמאק מקארתי, "הדרך" המצוטט לעיל: "אולי בחורבן העולם יהיה אפשר לראות סוף סוף כיצד הוא נוצר. אוקיינוסים, הרים. חזיון הנגד המגושם של דברים חדלים להיות. השממה הסוחפת, צמאה לבלי רוויה ומחולנת עד כדי צינה. הדממה".  הטקסט מושמע בקולו של ילד, בנה של דניאל פלדהקר, האמנית.[1]

avi58964

פלדהקר מספרת: "הצילום במסך הוא של תמונה שצילמתי באי לפקדה (LEFKAS) ביוון לפני שלוש שנים, ובו נדנדה ישנה נטושה עם נוף הרים וים. צילום המעורר בי תחושת ריקנות, החסר מאד מורגש.

כחלק מהסאונד שומעים את הבן שלי מקריא את הפסקה האחרונה מהספר "הדרך", סיפור על אב ובן שחוצים את אמריקה לאחר אירוע אפוקליפטי ועל כל מה שהם חווים יחד. בחרתי שמעין יקריא כי הרגיש לי נכון לעבור אתו מן מסע קטן משלנו. זו הפעם הראשונה שהוא משתתף בעבודה שלי".

מראות של קץ הימים מופיעים מקדמת דנא. בין אם מדובר בסיפור "המבול" התנכ"י שקיבל ממשות בציורים רבים (למשל, בציורי התקרה בוותיקן מידי מיכאלאנג'לו, בין אם בעבודות של אמנים כפיטר ברויגל הבכיר (הזקן) המתאר מראות אפוקליפטיים בעקבות מוראות המלחמה בין ארצות השפלה לספרד במאה ה-16, ובין אם במאה העשרים (בעבודות המתייחסות למוראות השואה אצל אמנים כחיים מאור) תיאורים אפוקליפטיים מופיעים גם בכתובים ספר דניאל "חזון אחרית הימים" שמהדהד אפשר בחזון יוחנן הקדוש בברית החדשה, המתייחס לכך ולאפשרות הופעתו של ישו מחדש.

avi58976

אפי גן האוצרת כותבת: " המבנה נושא את סימניו של אסון (קרה ?מתרחש?). סרטי סימון אדומים ולבנים כבמקרי אסון או תאונה, מגדירים ותוחמים חלק מהמיצב. באחת מפינות המיצב ,מסך מחשב שבור או מנותץ , ומה שמוקרן עליו 'נתקע' כאילו היה שומר מסך מופיע ונעלם. אפשר לנחש שזה היה הדימוי האחרון שצפו בו אשר 'נתקע' רגע לפני האסון, בבחינת זכר לעולם הקודם. על הצופה לגלות ולחבר סימנים ולייצר את הנרטיב שלו למה שקרה".    

avi58951

ועם זאת מספרת פלדהקר שבחרה לתת שתי נקודות של אור; בצמח המטפס, המסמל התחדשות וחיים מחדש, וכן בסאונד של השחפים המושמע מתוך רמקול קטן על הקיר בכניסה משמאל, בנפרד מהמיצב.

avi58967

תודה לדניאל פלדהקר על השיחה עמה ועל החומרים.

צילום: אבי אמסלם                                                                                                                    


[1] קורמאק מקארתי, הדרך, תל אביב, הוצאת מודן, 2009, עמ' 198

סגורים, נפתחים

בארצנו הקטנטנה עומדים להיפתח המוזיאונים לציבור המבקרים בשבוע הבא, ב-23 בפברואר.

ובינתיים, כמו בסגרים קודמים, מה מוסד דוגמת מוזיאון יכול לעשות כשהוא סגור לקהל?

ראשית, לא רק אצלנו, גם במקומות שונים בעולם. יש מקומות בהם מוזיאונים פתוחים לציבור ויש שלאו. נדרשת מידתיות!

אז מה ניתן לעשות, חלק החלו כבר בתחילת הופעת "הקורונה" בהתארגנות לסיורים פרטיים, דיגיטליים, כך Agence Franace-Press למשל מדווחת בנדון.  תכניות במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק מציעות דילים שונים לאנשים המתאגדים בקבוצות, ומהלובר בפריז נמסר שיתווספו ככל הנראה אירועים שונים. https://www.wionews.com/entertainment/lifestyle/news-museums-bet-on-paid-virtual-tours-during-pandemic-but-will-they-catch-on-363033

https://www.wionews.com/entertainment/lifestyle/news-museums-bet-on-paid-virtual-tours-during-pandemic-but-will-they-catch-on-363033

זמן זה הוא גם אפשרות לצוותי המוזיאונים להתארגן, ארגון האוספים, קטלוג, ועוד. ה-BBC News מדווח למשל ש"צוות העובדים במוזיאון הבריטי עוסק בשיפור תנאי האיוורור על מנת להקל על ביקורים בטוחים יותר. ב-roundup from Italy Barbara Casavecchia מספרת איך מרחבי אמנות סגורים העלו תכניות אונליין, וליצירת פרודוקטיביות חדשה, כפי ש-Lorenzo Balbi מוזיאון ה- Museo d’Arte Moderna di Bologna מדגיש זאת,

ויש לזכור שמוסדות ממשיכים לאסוף. מוזיאון המדע בלונדון רכש את בקבוקון  החיסון בו השתמשו לראשונה בחיסון נגד המגיפה ע"י ה-the National Health Servic.

בלוס אנג'לס קליפורניה, המוזיאונים סגורים לקהל המבקרים, וגם כאן יש טענות מוצדקות כמובן בנוגע למוסדות המתוקצבים יותר ופחות.

ובמילנו ,יש! האפשרות להתבונן "in situ" כלומר באופן בפיזי ובמקום ב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, ללא תיירים רבים  המציפים בימים כתקנם את הצ'נקלו ובו היצירה המפורסמת, מרגשת רבים לאחר שנפתחה מחדש לקהל בתנאי התקופה כמובן.. ואיך אמר אחד המבקרים "לאחר מגפה נוראית זו, היתה בכך נחמה גדולה לבוא ולהתבונן בעבודה, זה איפשר לי סוג של "בריחה, רומם את נשמתי, ואפשר לי להתרגש שוב.

https://cenacolovinciano.org/en/visit/#reserve

שרון פידל: מתווה לגוף, אוצרת אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב עד 13.2.2021

avi56401

"מתווה לגוף", שם התערוכה של האמנית שרון פידל שם שיש בו מכפל המילה, ההתייחסות. מתווה – סקיצה, או שמא התניה לגוף, הסיגוף שלו?

אוצרת התערוכה אירית לוין כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "מקבץ  עבודותיה של שרון פידל בתערוכה, נוצר בשנת 2019 בתוך מחברת קטנה שהיא מעין כמוסה של מקום וזמן – רשמים וחוויות שספגה כששהתה באשפוז יום במחלקה להפרעות אכילה, בשל השמנת יתר בעקבות השתלת לב שעברה".

הגוף, דימוי הגוף, מישטור הגוף, דימוי היופי, מילים שמלוות מאמרים, דימויים, דמויות מוכרות וגם אלמוניות (והכוונה לנשים וגברים כאחד).

avi56343

העבודות בתערוכה נעות בין רישום קווי המרמז על גבולות הגוף לבין רישום מעובד, בו יש דגש על משחקי האור וצל ועל הנפחיות. יש בהן מן ההתבוננות הפנימית המרגשת, אך גם הומור ואפשר גם הלקאה עצמית. המילה הכתובה שמשמעותה ניכרת אף היא, מצורפת לעתים בגוף העבודות.

1

3

4

avi56399

avi56385

7

פידל  התמסרה למלאכת הרישום, מלאכה שיש בה מן המחויבות האישית בזמן ששהתה באשפוז יום. העבודות האינטימיות והקטנות בממדיהן, מגלות קמעה מן המתרחש בין הזמנים –באותו אזור של דמדומים, בו ניתן להתמסר ולו להרף עין למשהו שאינו מותנה ע"י סדר יום נוקשה – מפגשים עם הצוות הרפואי, סדנאות, שיחות אישיות וקבוצתיות ועוד.

תהליך העבודה עליו כותבת לוין משלב בין חומרי גלם להם דאגה פידל מראש בביתה לשם עבודה במרכז, ויש בו מן המיזוג של מקטעי גוף בצד הפקעתם מהגוף הספציפי ושילובם עם פרטי חלל ומקום המאפיינים את המרכז.  

בחיבור זה שיש בו מעין הזרה, ניכרת תחושת הריחוק מהגוף, הגוף המשתנה, שדימויו מאזכר את דבריה של פידל "הזיכרון שלי של 'גוף של לוויתן' אינו מרפה ממני, כמו גוף שנפלט ממקומו הטבעי, מטל על הגוף, המשקל הסגולי כבד ולא מאפשר תזוזה".

נעמי וולף בספרה מיתוס היופי עוסקת בדימוי הגוף, בניתוחים קוסמטיים, בהתניות החברה באשר לתפיסת גוף אידיאלית.

את הפרק "רעב" בספרה פותח ציטוט מורכב ולא פשוט: "ראיתי כיצד מושמדים המוחות הטובים ביותר של דורי בידי שיגעון, כשהם מורעבים…" – אלן גינזבורג, "נהמה"[1]

להפרעות אכילה שמות רבים: אנורקסיה, בולימיה ועוד. תמונת מצב לא פשוטה: אנורקסיה הרעבה ל"מוות", בולימיה – אכילת יתר והאבסה, וכמו שכותבת נעמי וולף אנורקסיה ובולימיה הן חוליים נשיים. בין 90% ל-95% מהסובלים מאנורקסיה ומבולימיה הן נשים. אז נשאלת השאלה למה? אולי כפי שטוענים בשל דימוי הגוף הרצוי" המוצג באמצעי התקשורת, אך זמנה טוויגי שאת המראה שלה חגגו בשנות ה-60 חלף זה מכבר, אז למה? שהרי אם נחשוב על דימויי הגוף היפה אצל אמנים כפיטר פול רובנס, או דימויי הגוף הנשי בארצות המזרח הקרוב נמצא את הגוף הדשן, המלא. (אבל אני מסייגת, שכן ניתן למצוא גם דימוי גוף אחר, שדוף ומורעב אצל אמנים כלוקס קרנך). ואף זכורים לי מלימודים הקשורים לימי הביניים על נזירות המרעיבות עצמן כאמצעי להגעה לאיחוד עם רוח הקודש, כך שהרעבה שקיבלה בימינו שמות כאנורקסיה ואחרים, הינה מקדמת דנא.

בעבודותיה של פידל כפות הרגליים המסמלות אחיזה על הקרקע מקבלות דגש. יש בהן מן הגולמיות, ותצורת הקו נעה בין השטחה לנוכחות המרמזת על מהות הגוף. כפות הרגליים נעות, נוטות קדימה, מוצגות בתנוחות הלקוחות מעולם הבלט "פליה", מוצגות בנעלי בלט ורודות, מוארות. כפות רגליים שכאמור מסמלות עמידה איתנה, אך עם הגוף הסובל מסמנות אפשר אי-בטחון.

פידל עולה בעבודות כדמות שיש בה מן הגרוטסקיות, מרחפת, שטה/צפה לה במרחבי החלל וכמצוטט מדבריה בטקסט התערוכה: ""גוף כמו אקורדיון אנושי, שכדי להפיק מוזיקה חייב להגיע לקצה שלו".[2]

ולסיכום מצוטט בטקסט, "אני נערת קוסמים, נחתכת ונשארת שלמה, פתחתי עבור זה דף אמצע, אני שלמה"[3] 


[1] מאנגלית: דן עומר, נהמה, הוצאת י. מרכוס ירושלים, 1976, עמ' 91, מתוך ספרה של נאמי וולף, מיתוס היופי על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, מאנגלית דרור פימנטל וחנה נוה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים,2004, עמ' 165

[2] תודה לאוצרת אירית לוין על טקסט התערוכה והדימויים

[3] כל הציטוטים מטקסט התערוכה