דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

"אווטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד; קנופי | תערוכה קבוצתית, אוצרת נועה שיזף, דורון פישבייך, "קלפי", חלון הראווה גלריה רונית ND עוזיאל 52, רמת גן, עד 12.4.2021. בחול המועד בימים ב'-ה מ15:00-19:00 * לשעות הבוקר יש לתאם מראש

בתערוכות המוצגות בגלריה זו אני נעה מהפרט אל הכלל ובחזרה אל הפרט; מתערוכת היחיד של יעל תורן ולאחריה התערוכה הקבוצתית "קנופי" ובחזרה אל עבודת הווידאו "קלפי" בחלון הראווה השייך לגלריה. באופן מפתיע או שמא לא, לאחר קריאה, לבטים תחושת הבטן שלי- שתי התערוכות אותן אוצרת נועה שיזף, נעות בין התחומים, בין המקודש לארצי ובין הספירות השונות.

"אוואטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד

התערוכה "אוואטאר" נעה בין הממדים – בין הממשי לווירטואלי, בין מדיה שונות – חומר (חימר – חֵמָר וחֹמֶר),[1] נייר ועבודת וידיאו. שם התערוכה "אוואטאר" העלה בזיכרוני את סדרת האנימציה בטלוויזיה בה נהגנו לצפות לפני למעלה מעשור. דמויות בעלות כוח טלקינטי והיכולת לנוע בין הממדים, זהויות וישויות והשפעה מרחוק, לצאת מהמציאות המדומה אל העולם הממשי. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: עבודת הווידאו טרה קוטה, "סאקרום", "אבק אדם".

 "טרה קוטה", בעבודת וידאו זו בונה תורן מציאות מדומה באמצעות עבודת אנימציה תלת-ממדית. האמנית מבודדת דימוי של חייל אחד מבין אלפי החיילים שבצבא חיילי הַטֶרָקוֹטָה של צ׳ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין (260-210 לפנה"ס), ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי, ויוצקת בו חיים באמצעות תנועות נשימה המכניסות בהדרגה את הצופה למצב מדיטטיבי. לעבודה נלוות אוזניות המאפשרות לצופה להתמסר לפעולת השאיפה-נשיפה המכשפת.

יעל תורן -טרה קוטה - סטילס מתוך וידאו

"סאקרום", מודל תלת ממדי שתוכנן על ידי תורן למדפסת חֵמָר דיגיטלית באנלוגיה לעצם הסאקרום המצויה בגוף האדם. בדומה לעבודה הנראית במבט ראשוני כפיסול, כך גם המילה "סאקרום" נושאת עמה משמעות כפולה. סאקרום – sacrum: המילה sacra – מקודש/ת מלטינית ו"סאקרום" – עצם העָצֶה הממוקמת בגב התחתון. בנוסף, המודל התלוי על קרס דייגים, נע סביב הציר שלו, מתעתע בעין הצופה בהיותו נדמה ולו לרגע כמגלם בחובו פני אדם.[2]

"אבק אדם" היא סדרת עבודות נייר אשר אף הן מתעתעות בעין הצופה, נדמות בה בעת לבן אנוש/מעופף/דמות פרעונית? עבודה שיש בה מן פוטנציאל ההשתנות במהלך השנים, עת קורוזיה מאכלת את הנייר ומדמה אותו לאבק "אבק אדם".

נועה שיזף: "ראשי הנייר המרכיבים את הסדרה נוצרו בסדנת נייר בגליל בטכניקה מסורתית שמקורה לפני כ 300 שנה. רגע לפני הכנסתם של הראשים למכבש, אז עוד היו חלקים ומושלמים בצורתם, הפעילה עליהם יעל שתי פעולות פולשניות המשחיתות את הפנים החלקות. פעולה אחת  מידית – צילוק פני השטח הלבנים. בפעולה השנייה יצקה יעל כבר תהליך הפקת הנייר אבקה שנוצרה מריסוק שאריות מתכות בהן נעשה שימוש בתעשיית הנשק; פעולה אלימה וסמויה מעין המתבונן שתבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות, כאשר החלודה ״הזוחלת״ לאיטה בין סיבי הנייר תכרסם את הפנים הלבנות. תהליך אנימטיבי נצחי כמעט, נוכח-לא נוכח, אוצר בתוכו את פוטנציאל הבעבוע הרוחש מתחת לפני השטח". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)


 [1]  האקדמיה ללשון העברית – רבים משתמשים במילה חֵמר במשמעות clay, אדמה המשמשת לקדרות – במקום במילה חומר. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/23/%D7%97%D6%B5%D7%9E%D6%B8%D7%A8-%D7%95%D7%97%D6%B9%D7%9E%D6%B6%D7%A8/

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

קנופי | תערוכה קבוצתית ג'ולי אבישר | צביקה אלטמן | יאיר ברק | אסף גברא| ליטל דורצ'ין | אפרים ווסה | אורה כהן | דבורה נצר גרינברג | דורון עובד | אידית פישר כץ | נועה שיזף | נעה שחף שמחיוף | לימור תמיר

 גוף, עור, הנראה והסמוי מן העין כל אלה משמשים יחדיו בתערוכה "קנופי". בעבודות בתערוכה במדיה שונות מופיע הגוף על מופעיו השונים, הגוף הטורסו (אפרים ווסה), הגב המיוסר (דורון עובד), היד המנהלת דיאלוג משל עצמה (יאיר  ברק), הגוף המתעתע בנראות שלו בין הנשי לגברי להרמפרודיטס (אורה כהן), עולם הצומח, האדמה הים כל אלה מופיעים בתערוכה "קנופי", ששמה נגזר מארונות קבורה במצרים הקדומה, ומתהליכי החניטה שהיו נהוגים בה על מנת להבטיח את דרכם של אלה שאינם. וכל זאת בעבודות צילום, וידאו, ספרים, המזמנות מן הצופה להתקרב ולגלות.

אפרים ווסה – ללא כותרת- הזרקת דיו על נייר ארכיוני – 2018_1

אסף גברא – מזוודה – הזרקת דיו על נייר ארכיוני- 2020
מדריך לנערה המתבגרת- אידית פישר כץ- 2020

נועה שיזף, האוצרת: "התערוכה קנופי מתבוננת על הדיבור שבין הפנים והחוץ של הגוף; מתחקה אחרי המרחב שבין מח העצם – ליבת הגוף, אל פני השטח של העור שבא במגע עם החלל אותו מפלח הגוף בתנועתו. העבודות המוצגות בה מזמנות מבטים שונים על השפה שמנסח הגוף מול עצמו לבין העולם; גוף אנושי או וירטואלי, פניו של שד (Jinn), הספר כגוף, גבר/אשה/גבר, גופו של צמח או גופם של האדמה והים; כולם אוצרים בתוכם משהו, סודי או גלוי, הבא לידי ביטוי באמצעות שפת סימנים אישית, פרטית שמדבררת את המשהו הזה החוצה". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)

דימויי הגוף המצוי בין הנגלה לעין המתבונן לבין מרכיביו השונים, העלה במחשבתי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בה עסקתי בזמנו בהקשר לרנסנס האיטלקי, לאקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה ולדמויות שהיו בה: קריסטופורו לנדינו, פיקו דלה מירנדולה, אנג'לו פוליציאנו וכמובן ההערצה למרסיליו פיצ'ינו, אותו מורה נבוכים לסנדרו בוטיצ'לי ולעבודות שלו העוסקות באידיאה השמיימית, ברוח וביצר, המגולמים בין השאר בגוף ובחלקיו המשויכים לרוח ואלו הקשורים ליצר, לארציות, לאדמה ולחומר.

מחירון – רשימת עבודות

פרויקט סרט לילה – קלפי, דורון פישביין –בסרט ״קלפי״, המוקרן בחלון הראווה של הגלריה במסגרת פרוייקט ״סרט לילה״ דורון פישביין מבצע  פעולות שונות באמצעות קלפי ישנה אותה מצא לאחר אחת ממערכות הבחירות האחרונות. תחילה הוא מדמה את הקלפי לסדין, ולאחר מכן מציב אותה על כן תווים ומדמה אותה למעין פרטיטורה, ובהמשך תולה אותה על קיר הסטודיו ומשתמש בה כמסך עליו מוקרן הסרט ״לה דולצ'ה ויטה״ של פדריקו פליני. בשיאו של המהלך הופכת הקלפי למצע ציורי עליו הוא מבצע פעולות אקספרסיביות המקצינות את נראותו של סמל של המדינה המודפס במרכזה.

תודה לרונית רוט חדד ולנועה שיזף על השיחה עמן ועל חומרי התערוכה


  

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

דואט הצמחים – צילום – דורית קדר, גרשון שלוינסקי, אוצרת: אירית לוין, גלריה עירונית, מכון המים, השומר 7 גבעתיים

שעות פתיחה ג, ד, ו, בין השעות 14-11

יום רביעי 25.3 ויום חמישי 26.3 בין השעות 19-17; יום רביעי 31.3 בין השעות 19-17; נעילה מוצאי שבת 3.4. בשעה 20.00

ג'לאל א-דין מוחמד רומי
(משורר סופי פרסי, 1207-1273)

"הגבה מילים ולא קול,
 גשם מצמיח פרחים ולא רעם"

מצוטט בטקסט של האוצרת אירית לוין

Zinnia L. 25.04.14

גרשון שלוינסקי, "זיניה", 2014, צילום מאקרו דיגיטלי

"דואט הצמחים", תצלומי צמחים ופרחים של דורית קדר, גרשון שלוינסקי, מרנינה לב ועין. ומשמח ומאיר היה המפגש עם קדר ועם לוין בתערוכה מפגישה בין שני האמנים שלהם היכרות רבת שנים בנדון.  

Ocimum Basilicum

דורית קדר, "Ocimum Basilicum" 2020, צילום דיגיטלי

לקדר ולשלוינסקי גנים שהם מטפחים באהבה רבה. טבע ותרבות, וטבע מתורבת חוברים כאחד בגנים ובצילומים.  בגג ביתו של שלוינסקי גן ובו אוסף של קקטוסים. את ביתה של קדר מקיף גן/שמורת טבע קטנה שיש בה מן הנועם והשקט מהמולת העיר. אצל השניים ניכרת אהבה לצמחיה כמקור לחיים, חוויה והתפעמות.

Petunia 01.02.15

גרשון שלוינסקי, "Petunia",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

צילומי התקריב של שלוינסקי נעשו במצלמה עם עדשת מאקרו ויש בהם מן ההתכתבות עם תולדות האמנות, ג'ורג'יה אוקיף עלתה במחשבתי עת התבוננתי בחלק מהצילומים. בטקסט התערוכה כותבת לוין: "שלוינסקי מצלם צילומי תקריב במצלמת מאקרו, על ידי עין המודעת לתולדות האמנות, לקומפוזיציה מרכזנית רנסנסית ולדרמטיזציה בארוקית. דיוקן הפרח מועצם, מנותק מהקשר טבעי ומואר באורח מלאכותי".

Tradescantia Zebrina

דורית קדר,   "Tradescantia Zebrina" 2020, צילום דיגיטלי

"קדר מאמצת את העין הטאואיסטית, הנוהה אחר הפראי, הבסיסי, הארעי, כאשר התאורה היא טבעית הן כלפי פרט והן כלפי קונטקסט רציף. מקור העבודות הוא בסביבה האישית או בפארקים ובגנים בוטניים. סדרה זו צולמה בפארק אוטופיה, קיבוץ בחן, השרון".

Convolvulus L. 15.11.15

גרשון שלוינסקי, "Convolvulus",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

דורית קדר, צילום דיגיטלי, 2020
גרשון שלוינסקי, צילום מאקרו דיגיטלי, 2001-2016

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מיד

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מידע: ראה תווית "פטוניה").

ע: ראה תווית "פטוניה").

תודה רבה לאירית לוין על הטקסט ותודה לה ולדורית קידר על המפגש ועל "מפתח הלב" לעבודות המצולמות ובעיקר ההסבר המנהיר ומלמד באשר לסוגי הצמחייה המופיעים בתצלומים

טקסט בעברית ומילון מושגים

נירה טסלר – זיכרונות בשתי שכבות // Two levels of Memories, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה ראשונה 13.3.2021-19.2.2021

"תערוכת היחיד שלי, 'זיכרונות בשתי שכבות", כותבת נירה טסלר, "עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה”.    

יד ביד, 1991-2021, אקריליק על בד, 100X90 סמ

זיכרונות נבחרים, אקריליק על בד

לזיכרון יש מהות ארכיונית – זיכרונות, רגעים ממשיים ואחרים, שמחות ומכאובים, מצטברים שכבה על גבי שכבה, והזמן ותעלוליו מעלה לעתים כאלה שנטמעו ועלו מן השכחה כהבזקים המופיעים ונעלמים… "תמונת עולם!”

בתערוכה עבודות במדיה שונות: אקרליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, מרביתן שנעשו בשני שלבים: בשלב הראשון בחרה טסלר עבודות גדולות וממוסגרות אותן הציגה בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום ארבע שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרונה כסטודנטית במדרשה.

השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת זו של מגיפת הקורונה, שהציפה את האמנית בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בה עצמה קלות, הפכה לנכה את אחיה – בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמה – אז בת 24. באותה תקופה נכפה עליה ועל בני משפחתה סגר מהודק למשך שלושה חודשים.

יש כאן זיכרון אישי/משפחתי המצטלב בטראומה קולקטיבית – הפוליו שהיכה בעוללים הרכים בשנים המוקדמות לקום המדינה.

פורים במושב, 1991-2021, אקריליק על בד, 85X100 סמ

פורים במושב, 2021-1991, אקריליק על בד

את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שעלו בעת הזו הוסיפה על ציוריה המוקדמים, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, אותה הוסיפה והתאימה מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדות ונעוריה, בטרם היותה אם וקודם לבחירתה לפנות ללימודי אמנות.   

הפנדמיה פערה פצעים בקרב רבים. ההסתגרות שלא מרצון, בשל הכורח, השינוי הקיצוני באורחות החיים, הרגלי הצריכה והמפגשים עם חברים, כל אלה חוללו שבר באורח החיים. באורח דומה, מספרת טסלר שהמגפה פתחה בה פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאה את עצמה מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הוריה- צעירים, יפים ומאושרים. בחדוות הגילוי המחודש היא הסרה מעל קירות ביתה שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודיה במדרשה, וללא היסוס או סנטימנטים, העלתה עליהם דימויים מאותם צילומים ששלפה מאלבום התמונות, בהם היא מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריה; או כזה בו אחיה והיא מופיעים מחופשים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות היא תיארה את אביה כ"דוקטור דוליטל" הספרותי – תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.    

2זיכרונות נבחרים, דיפטיך, 100X60, אקריליק על בד

זיכרונות נבחרים, דיפטיך, אקריליק על בד

ג'ון ברגר כותב על "התצלום שהיה לדרך העיקרית וה"טבעית" ביותר להתייחס למראית של דברים. התצלום שתפס את מקום העולם עצמו כעדות ישירה."[1]

ואני שואלת: אם כן מהו צילום שהיה לציור, שעבר שינוי אם לא התערבות האמנית ב"זמן", בעודה מפרקת את העבר ואת ההווה, משנה ומוסיפה שכבות זיכרון חדשות?

וישנן העבודות האחרונות בסדרת "הזיכרונות השקופים" עליהן מספרת טסלר שהן עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמה 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה ואולי אף תיקון? לשם כך היא בחרה בצילום של אמה כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלה עצמה (של האמנית) שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בנה בכורי. "בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'". לצורך כך בחרה טסלר לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אימהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[2]

20201229_102042

טסלר סוגרת מעגל אישי כבת וכאם, מקצועי כאמנית וכמרצה וכבעלת הסלון שהפך בשל צוק העתים ל"סלון משותף לאמנות" בו עומדת תערוכתה זו.


[1] ג'ון ברגר, מעבר למצלמה יורה: על הסיכום לתצלום הקשרי (לסוזאן זונטאג) 1978, על ההתבוננות, פיתום הוצאה לאור, 2012, עמ' 54.

[2] ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר

לוסי אלקויטי, "מאחורי הזמן", אוצרת טלי כהן גרבוז, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 13.3.2021-18.2.2021

טבע/תרבות, דימויים הנדמים לטבע ולאלמנטים הבאים מן הים, מדיה שונות, ואף מעט מתעתוע העין בחלק מן האובייקטים, כל אלו חוברים בתערוכה "מאחורי הזמן" של לוסי אלקויטי בבית האמנים.

התערוכה מינימליסטית ונקייה מאוד,  ויש בה מן התמצות המאפשר התבוננות והרהור…

961A0426_1

אוצרת התערוכה טלי כהן גרבוז כתבה על העבודה של לוסי אלקויטי, ובעיקר זו הנוכחית: "לכתוב על העבודה של לוסי אלקויטי זה קצת כמו לנסות לאסוף טיפות כספית ממד חום ישן שנשבר. משהו חמקמק מאוד מתרחש בין תערוכה אחת לשנייה, וקשה להניח עליו את האצבע".[1]

ואולי אין צורך. שכן כפי שאמר מבקר בתערוכה לפני מספר ימים בעת שביקרתי במקום: "אני לא תמיד מבין כשאני נכנס לתערוכה אבל אני מרגיש (ושם ידיים על החזה) ומתרגש, ובשבילי זה הכל. והוסיף, שזאת החוויה שהייתה לו בתערוכה של לוסי".

961A0423_3best

ואכן, אלקויטי היא אמנית המפתיעה, בכל פעם מחדש, במנעד הרחב של מדיות וטכניקות שונות בהן היא עושה שימוש.

בתערוכה עבודות הנושאות עמן "הדהוד" לעבודות אחרות (המריונטות למשל) של אלקוויטי; שקים שקופים למחצה ובתוכם גזרי עבודות קודמות תלויים להם מהתקרה, חושפים את קרביהם, מכילים לא מכילים…. מה שמעניין הוא שהן מאפשרות קריאה מרובדת; עבודות אלה מתכתבות עם עבודת הרישום שאף היא מאזכרת תלייה אף שבה  העשייה. אחרת. בקיצור מגוון מדיה, להטוט ביניהן. השלמה במעין תמונת מראה מהופכת.

961A0469_1

פרט (detail) מהחומרים המצויים בשקים,  מנהל דיאלוג עם עבודות דדאיסטיות, בגזירי העיתון המודבקים…נותן לנו מבט על השכבתיות המצויה בחומרים הגרוסים, חתוכים בתוך השקים. ובחלקן יש יש בהן מן ההיברידיות. כלומר נושאות עמן אזכור למספר דברים – מעין קריצה סוריאליסטית; שק, שק זרעים, שיליה? דמות או שמא צומח? הכל כמובן בדמיונו של המתבונן. העבודות מצדן אינן מתמסרות באופן מידי לעין הצופה ודורשות פעולה נוספת של התבוננות, לתהות ולהבין, מה אנו רואים.

IMG_2867

וישנה העבודה שעל רצפת הגלריה, אובייקט/פסל רך/ יצור ימי? מדוזה? המשתרע לו על רצפת הגלריה, איבריו פרושים.  ובדומה העבודות התלויות על הקיר מנהלות דיאלוג עם עבודה זו.

לוסי אלקויטי- טכניקה מעורבת-צילום סיגל קולטון

961A0464_1

ושתי העבודות הגדולות בפחם על נייר. האחת מנהלת אף היא דיאלוג (לפחות לדידי) הנדמה לעץ שיש בו מן הגופניות האנושית הצד את עין הנכנס לתערוכה כמעין "מלכודת דבש",[2] והאחר רישום של תרמיל זרעים.  

tam

לוסי אלקויטי- פחם על נייר-צילום סיגל קולטון

"רישום הגדול של תרמיל הזרעים שעל הקיר. מין דבר שהוא ראשית החיים, שמקיים תנועה על גבי הנייר. אבל הוא סטאטי מספיק כדי שלא נהיה בטוחים האם התנועה היא תנועת הטבע קדימה, אל ההיפתחות והנביטה, או שזה נעצר כאן.

לוסי אלקויטי נעה בקלילות בין חומרים וטכניקות שונות. אבל לא נטעה לחשוב שהחומר האקראי הוא זה שמושך אותה לעשות בו מעשה. הדבר שהיא מפעילה על הנייר, על חומרים שנמצאו, נוצר, אני חושדת, מתוך זיכרון רחוק ועמוק וממחוזות אחרים".[3]

צילמה: סיגל קולטון


[1] טלי כהן גרבוז, ציטוט מטקסט התערוכה

[2] יערה בן-דוד מצטטת במאמרה "חי לחוף הים התיכון, אך יושב לו לחוף הנהר" אחד משיריו של איתמר יעוז-קסט, שיר פגישה ראשונה: "כִּבְתַצְלוּם מַעֲשֶׂה מוֹנְטַז': / מַחְצִיתוֹ אִשָּׁה וּמַחְצִיתוֹ שֹׁרֶשׁ עֵץ", מדור תרבות וספרות, הארץ, 5.3.2021

[3] שם.

יש ריח לאמנות אוצר: דורון פולק; אוצר שותף: פרופ׳ יהודה רוט; אוצר העונה הישראלית לעיצוב, חולון: רפי וזאנה. גלריית החווה, רח׳ הנחושת 1 פינת רח׳ המלאכה, א.ת חולון. פתיחה מחדש מרץ 2021

בין סגר שני לשלישי ביקרנו בתערוכה "יש ריח לאמנות", החווה, חולון במסגרת לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים.

מכירים את התופעה עת אנו הולכים בקניון, וחוש ריח עז אופף אותנו בכניסה לאחת החנויות. פתייני ומזמין? זו החוויה שחווינו. מנעד ריחות….

בתערוכה המוצגת בגלריית החווה ובשטחי בית הספר החקלאי שמסביבה מציגים 58 אמנים ומעצבים ישראלים ובינלאומיים עבודות שעניינן ריח. יש ריח לאומנות

אז מהו חוש הריח? לו מוקדשת התערוכה, איך הוא בא לידי ביטוי בעבודות האמנות המוצגות, ומהם היתרונות והחסרונות המאפיינים אותו?

ריח אפוף בזיכרונות, הוא מסמל ומסמן זיכרון.

התמה של חמשת החושים: חוש הראיה וחוש הריח וחוש הטעם, השמיעה והמישוש זוכה לייצוג נכבד באמנות הרנסנס והבארוק, (בעיקר בבארוק ההולנדי והפלמי, מאה 17). אלגוריות העוסקות בחושים, ביניהם חוש הריח מיוצגות ע"י נימפות, מוזות או ונוס בהתאם לפרשנויות השונות, ובזו העוסקת בחוש הריח הן שוהות בטבע בין פרחי הגן.

הקורונה, המתאפיינת בין היתר בפגיעה בחוש הריח, העלתה אותו למודעות הציבורית.

במאה העשרים ניתן למצוא הקשרים בין ריח לאמנות, אף שלא רבים, וביניהן העבודה "Merda d'Artista" (חרא של אמן – קופסאות מלאות בצואה של האמן…), 1961, של פיירו מנצוני האיטלקי, שגרסה שלה אף הוצגה בזמנו במוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה היא ביוזמת עיריית חולון, המארחת את הפרויקט, שיזם והגה פרופ' יהודה רוט, מנהל מחלקת אף אוזן וגרון במרכז הרפואי וולפסון, חולון.

אוצר התערוכה, דורון פולק: ״ז׳אנר ׳האלפקטורי׳ נחשב בעולם האמנות כסגנון, שהגדיר את הפעילויות של מעצבים ואמנים שבחרו להשתמש בריח כבסיס ליצירותיהם. הפרויקט יאפשר לסקור כיצד מתייחסת האמנות הישראלית לחוש הריח – שמתקשר ונחווה באמנות הרבה פחות מחושי הראייה והשמיעה״. 

בתערוכה הפיזית הושם דגש מיוחד גם על האפשרות של המבקרים  להתקרב לעבודות, קירבה המאפשרת לספוג את משמעותן החושית והמושגית כאחד.

הבחירה להציג את התערוכה ב"גלריה החווה" התבקשה מעצם היותה ממוקמת באתר לימודי חקלאי ירוק, הנטוע בלב האזור האורבני ובו מלבד בגלריה ימוקמו העבודות גם בחממות לגידולי ירק ומתקני משתלות המוקפים בשדות מוריקים וחורשות עצים.

בתערוכה עבודות של אמנים ומעצבים ותיקים (חלקם כבר אינו בחיים), יוצרים בני זמננו ששילבו את נושא הריח בעבודותיהם ואמנים צעירים בראשית דרכם שמצאו ענין בחיבור חוש הריח לאמנותם. התערוכה כוללת גם יצירות וידיאו של אמני ריח מהעולם ותצוגות אינטראקטיביות המיועדות להפעלה על ידי קהל המבקרים.

​​​​פרופ׳ יהודה רוט – אמן ואוצר שותף: "לאורך עשרות השנים בהן אני מטפל באנשים, אני מתמודד רבות עם אובדן של יכולות. הנכות של הריח והטעם היא קשה מנשוא וכרוכה בחוסר האונים, חוסר פתרון, והשפעה נרחבת וכואבת.

במתאר הנוכחי של מחלת הקורונה, אנו יודעים שהליקוי בכושר הריח והטעם הוא נפוץ למדי. איננו יודעים עדיין מדוע הוא קורה: כנראה בגלל פגיעה ממוקדת בסוג מסוים של תאים בתקרת האף, ואולי גם ביטוי לפגיעה מוחית.

אחד המקורות ליצירה האמנותית הוא הסבל. קיום או העדר הריח- חייב להיות נוכח בבסיס האמנות. בעוד שלתחושות הראיה והשמיעה יש לנו מילים, מונחים ושמות תואר מגוונים, לתחושת הריח, שלרובנו אין קושי להרגיש, יש בהחלט קושי לשלוף מילה מתאימה לתארה. לחוויה הלא ורבלית הזאת יכולה להיות משמעות קסומה, אך לעיתים דווקא מתסכלת, בפרט כשרוצים לשתף ולשוחח על ההרגשה".

התערוכה מחולקת לארבעה חלקים: תחילה – הגלריה שבמרכז החווה בה מוצגות עבודות אמנות ועיצוב העוסקות בריחות בישום, ריחות מהטבע וריחות תעשייתיים. מוצגות עבודות של אמנית תתרנית, אינדקס ריחות, מיצבים של עבודות שנשרפו על כל המשמעויות הנלוות, ועבודות הקשורות לדת ומסורת.

בחלק השני – סדרת עבודות חוץ המפוזרות במתחם החווה –ציורים ששולבו בגינת התבלינים, עבודות שעניינן הקשר לשדה, מסגרות שמפנות את הקהל להתמקד בצמחיה המקומית, פסלים עם זיקה רגשית או רעיונית לריח, ויצירות שמתקשרות לטבע ולמאפייניו הריחניים שהולכים ונעלמים מן העולם בעידן של ההתחממות הגלובלית. 

בחלק השלישי – מיצבים שנוצרו בתוך ומחוץ למכולות ניידות, שהוצבו במיוחד לשם התערוכה. כאן נכללים בין השאר מיצב לבירינט ריחני, העוסק ביצורים עתידניים, מיצב שמחבר בין צמחיית חוץ לפנים ומיצב העוסק בנושא רפואי ומתייחס בעקיפין לתקופת הקורונה.

בחלק הרביעי – סדרת יצירות שמוקמו בחממות הקבועות שבחווה. כאן בין השאר אגרטל ורדים שהוסב לפרחי שום, היכל הכביסה וההיטהרות, ומעבדת ריח ב״חממת הבועה״. 

משתתפות ומשתתפים: חנאן אבו חוסיין, אופירה אבישר, מאקי אואדה, אורית אופיצר וניצה גנוסר, שרון הללי אסא, חיה אסתר, בני אפרת, אילנה אפרתי, איתמר בגליקטר, צ׳נצ׳ל בנגה, צ׳נדלר בר, יוסל ברגנר, עתר גבע, ורדה גבעולי ואילן גלבר, נחמה גולן, דורון גזית, ברכה בייג׳ בנידה גיא, יעקב גילדור, גדעון גכטמן, אורי דה־בר, ישראל דהן, פיטר דה קופר, תומר דקל, נורמה דרימר, ניר הוד, טליה הופמן ,וולטו, ז׳ק ז׳אנו, יעקב חפץ, דורית יעקבי, אחיה כנה, רות כץ־קליין, אלי לוינגר, רג׳ול מאטה, דבורה מורג, דפנה מרגולין, שחר מרקוס, ג׳ני מרקטו, ענת נגב, אינגה פונר קוקוס, שולי פוסטן, עומר פולק, מיכל פנקס, יזהר פטקין, לימור צרור, בן קדישמן, מנשה קדישמן, צביקה קנטור, דני קרוון, ישראל רבינוביץ׳, יהודה רוט, רותם רשף, תמר שחורי, איל שיפרון, אבי שפרבר, יגאל תומרקין.
לצפייה בסיורים הדיגיטליים ומידע נוסף על שעות פתיחה >>

​להלן התייחסות למספר עבודות בתערוכה מרובת משתתפים זו:

בני אפרת, שני ציורים – Climatic Change, Fall 2046  2001 , Reunion, Summer 2056 אקריליק על קנבס + תמצית ריח עשבים – עבודותיו של אפרתקשורות להיבטים חברתיים ואקולוגיים, ומשלבות בין עבר לניבוי מדעי עתידני, הרס העולם והתחדשות. אחד הרכיבים המיוחדים והמשפיעים על העבודה, הנו ריחו הטרי של עשב קצוץ, ריח חזק המאותת לחיות ממרחק רב על זמינותו של מזון,

 בני אפרת

ברכה בייג' בנידה גיא, "זיכרון ילדות", מיצב 2020 –  שושנים שצבען וורוד מעטרות בזר בובת ילדות מרוחה בשוקולד מתוק. גיא מעלה בעבודה זיכרונות של שושנים עם ריח משכר שאביה נטע ושאמה הפיקה מעליהן ריבה מתוקה. מוטיב הטבע הדומם כאלגוריה לחיים.

ברכה בייג' בנידה גיא

נחמה גולן, "על דרך הריח, 2020 – מיצב קיר ריחני. האף, איבר הרחה המגולם במיצב באמצעות כ-70 אפים עשויים חומר קרמי. בשורש כל אחד מהם  מונחים עשבי תבלין ריחניים תבלינים יבשים וטריים כאחד) ההופכים לזיכרון על ריח.

נחמה גולן

נחמה גולן

ספרים/שריפה שאצלי בזיכרון מעלה את "ליל הבדולח".

איתמר בגליקטר– ״אהובה״, 2012; "אנציקלופדיה מחוררת ושרופה״, 2010;  ״סולם", 2009 – באמצעות אקט של שריפה והריח שהיא מותירה מדמה בגליקטר את אובדן החיים, הפגיעה בטבע, והיעלמותם של מאגרי מידע.  דיוקן של הגיבורה תנ״צ אהובה תומר, שנספתה באסון הכרמל, סולם שרוף שנמצא בשטח, והאנציקלופדיה העברית מחוררת ושרופה- כדימוי לאובדן שלה כסמל לתרבות הישראלית. החמסה, שנחתכה מכריכה של האנציקלופדיה העברית, תלויה כעץ ריח במכונית.

נורמה דרימר בשיתוף עם דורון פולק, ״מטע ספרים", 2020– במיצב הממוקם בכרם הגפנים בחווה, בחרה האמנית ב ח״י ספרים ונטעה אותם באדמה. דפי הספרים שמפיצים עדיין את ריחה של הספרייה ממנה הגיעו, מתערבבים עם ריח האדמה ומזכירים לנו שמקור הנייר  עדיין תלוי בהכחדת העצים שבטבע.

עתר גבע, ״אי-שקט״, 2017 -הפסל מורכב מערימות עיתונים ישראליים שסיקרו את שבוע בחירות 2016 בארצות הברית. ריח החריכה וכובדם של העיתונים, משחקים תפקיד בקפסולת הזמן אותה יצרה השריפה.

עתר גבע

צ׳נצ׳ל בנגה, "תבלינים מהגרים", 2020–  מיצב ובו משתלשלות מהתקרה  קופסאות עץ שבכל אחת מהן תבלין אחר. ריחות התבלינים היו חלק בלתי נפרד מזיכרונות הילדות של האמן יליד הודו, והם ביטוי עמוק לזהות התרבותית הבנגלית שלו. באחת הקופסאות, יש מלח שהינו חסר ריח ומנטרל ריחות רעים ואף משמש כסגולה נגד עין הרע.

יוסל ברגנר – ״מנורת בשמים״, 2015 – ציור שמן על בד -כלי הקודש היהודיים בעבודותיו של ברגנר מייצגים את המעבר בין סמלי היהדות הגלותית לישראלית. השימוש בכלי ההבדלה, שמדומים בעבודה זו למגדלים בשמיים, וריח הבשמים, שבוקע מהם, מביע את המעבר בין קודש לחול. 

למעלה יוסל ברגנר, למטה ישראל דהן

ז'אק ז'אנו, "ספינה", 2020 – הסירה העשויה מענפים ריחניים משתייכת לסדרת היצירות המסמלות תנועה ונסיעה מתמדת ממקום למקום. בין ענפיה מסתתרים מבני בתים מסורתיים סמליים, שהשראתם מעיר הולדתו במרוקו ומקברי קדושים בארץ.

ז'אק ז'אנו

חיה אסתר, ״בְּסוֹד הָרֵיח״, 2002– ריחו של בושם טוב כמשפיע על התעוררות האהבה ומעניק השראה. "בספר הזוהר הריח הוא סוד הארת החכמה, התענוג, והשמחה. ובמדרש נאמר,'כל השירים שאמרו לפניו ריחות היו'. רקמת הציפורן על יריעת הבד, זורמת, ריתמית, ואינסופית וריחה משכר וממכר. כן התפילה העתיק ועליו נייר שעשיתי ביד, ועליו כתוב בכתב רהוט קטע מספר הזוהר וצירופי אותיות, מטעין את המיצב עומק ומשמעות נוספים. עבודת הנייר מנכיחה שפה רוחנית שעליה גם צירופי אותיות ללא משמעות.  זה צירוף אותיות ללא משמעות סמנטית, על פי ובהשראת ספר יצירה. זו שפת הרוח באי שְׂפתה הנארגת בהוויה. הריח מבטא את המפגש בין חומר לרוח והכלתם זה בזה".

מאקי אואדה – ״משחקי ריח ואמנות", 2019-2008 – אואדה, אמנית ריח שחיה לסירוגין ביפן והולנד, פיתחה מערכת ייחודית של התייחסות לריח ומתמקדת בחוויה הטהורה של ההרחה מעבר להקשר המידי. ספרה ״משחקי ריח״, שהשקתו הבינלאומית היא במסגרת התערוכה בישראל, מסכם את עבודתה.  בתערוכה היא רוקחת ויוצרת ריחות, שמשקפים ריחות של ילדות, של זהות אישית, של זיכרון, תמונות מההיסטוריה, וחוויות של מצב רוח.

חנאן אבו חוסיין '״מחווה לאמי, 2020 " –מיצב במכולה המוקדש לדמותה של אמה, שחלתה לאחרונה. מקיר אחד מוציאה האמנית צינורות של מיכשור רפואי ובהם יצקה שמן זית, שמדיף את ריחו של הכפר כדימוי לתרופות טבעיות שהכירה מבית אמה. הקיר שמנגד בנוי משמיכת בית חולים גדולה אליה הוצמדו עם סיכות בטחון תחבושות טבולות בגבס מלווה בריח מאיים של בית חולים. בעבודותיה עוסקת חנאן אבו חוסיין בנשיות ובפמיניזם. השימוש בתחבושות במיצב הנוכחי מתכתב עם התחבושת הנשית המדממת.

דבורה מורג, ״ניחוח ילדות״, 2002 –  חלק מסדרת העבודות "אריזה משפחתית" שכוללת אובייקטים עטופים בשקי יוטה ופשתן גס. השקים משמשים להעברה של פולי קפה ממרחב הגידול שלהם למרחב הצריכה, הגילום של סדר חברתי קפיטליסטי. ריחות הזיעת  של הפועלים והקפה הספונים בשק "משמרים את העמל" הכרוך בגידול המזון וניודו.

דבורה מורג, ברקע, צ'נצ'ל בנגה

שחר מרקוס ״סביח", 2006 עבודת וידאו – פעולת ציור על סביח באמצעות שימוש בחומרי המזון הריחניים המוכרים של הישראליות כשהם מועצמים לממדי ענק: פיתה ענקית עליה מפזר מרקוס כמויות עצומות של חצילים מטוגנים, ביצים קשות, טחינה, עמבה, חריף, פטרוזיליה וסלט. הווידיאו מתעד את תהליך המיצג – הליכה סיבובית מסביב לפיתה במעין ריקוד טקסי שמעלה אסוציאציות לטקסים בעתות קדומות. הריח כמובן הוא חלק בלתי נפרד מכך.

ריח, מקום, זיכרון בשתי העבודות שלעיל – של ג'ני מרקטו ושל צביקה קנטור –

ג׳ני מרקטו Smell You Smell Me  וידאו, 2003 – פרויקט אמנות עבור הטלוויזיה ששודר בקנדה ובו אנשים עונים לשאלות שקשורות לחוש הריח תוך חשיפת סודות אישיים על הקשר שלהם לריח. זיכרונות של ריח ומחשבות העוסקים בקשר בין הממד האישי והזהות התרבותית של המקום, והקהילה לה הם שייכים.

צביקה קנטור'.״ריח מולדת״ –  2020.סבתי ביאנקה שוורץ ילידת רומניה הגיעה לישראל, ובעומדה נינוחה בשער פלמר בחיפה חשה במפתיע ברסס הדי די טי. לימים סיפרה: ״נוצר לי היפוך ריח ״, ״נעשיתי לחרק״ ולבסוף אמרה: ״עדיף למות כמקק אבל במולדתנו״.

אינגה פונר קוקוס, "אין כוורות שחורות 3/2, 1994 –העבודות עוסקות במעורבות של האדם בטבע ובאנלוגיה בין שתי מערכות: טבע- תרבות. דרך הדימוי האורגני, הכוורות, המוצג בו זמנית בצד דימוי מעשה אדם, עולים מאפיינים ותיפקודים אנושיים – פעלתנות, חריצות, ייצור ועשיה, מלחמת קיום, כמו גם היררכיה חברתית. מושגים כמו תא, אורגניזם, סדר, חוקיות הם פועל יוצא מצורות הטבע, החוקיות של הטבע ומעשה האמנות עצמו.

אינגה פונר קוקוס

יהודה רוט / אופירה אבישר2020'  מיצב משותף הכולל : ​​אופירה אבישר, ״המדור לכיבוס קרובים״ – אנשים מצוירים על סרבלים מסומנים בסימני כביסה המשולים לתכונות אנושיות שאותן אפשר לפענח על פי לוח המיקרא התלוי. בתחילת המסלול נודף ריח רע המרחיק את המבקרים. בסיום המסלול מגיעים המבקרים למכונת הכביסה בתוכה מסתובבים ומתנקים באור, בצבע ובריח טוב האופף אותם ומשכיח את הריח הרע.  יהודה רוט – ״מלכות שמיים״ / Laundromat. מכונת כביסה שמסתובבת ומנקה בגדים שמדומים למחשבות, למילים ולמעשים. לאחר פעולה זו נתלים הכבסים ליבוש בחממה לשימור מעל הצמחים כמטפורה לצמיחה ובנייה מחדש. השטיפה, ההרתחה, הסחיטה והייבוש מתקשרים תכונות אנושיות חברתיות:  רגישות, רגזנות, אמפתיה, בלבול, השכלה, שטחיות.

רתם רשף, אדמה פרומה, 2020 – רשף מתייחסת לסוגיה עליה מרבים לדבר בשנים האחרונות ובעיקר בתקופה זו. הקשר בין ניצול האדם את משאבי הטבע, לבין האפשרות להפריה הדדית, שיקום ותיקון הפגעים הנעשים בסביבה בידי האדם. המיצב מבליט את הפער בין טבעי למלאכותי באמצעות רבדים שונים של צמיחה וכיליון. מרכיבי העבודה: מכולה ובה מיצב ציורי המעלה ניחוחות צמחיה ואדמה. המכולה נטועה בתוך גבעה מלאכותית פורחת, שנוצרה במיוחד. שביל הגישה אפוף בריחם המשכר של צמחי תבלין, שזה עתה נשתלו. 

רותם רשף

 רותם רשף

תמר שחורי, ״סֶנסאוֹפסֶנט״ ריח תלוי מקום. מיצב טקסטיל/ם, 2020 – רימון, תאנה, אקליפטוס, חלודה, חומץ, כותנה, משי, מֵלחים, בחבילות קשורות היטב ומתיישנות באור השמש. שחורי – אמנית מולטימדיה ומדענית, הקימה בתערוכה שולחן עבודה בתוך חממת ״הבועה״ שבחווה החקלאית. ל״בועה״ היא מזמינה את הקהל ללמוד על הריח תוך מדרג של חמישה שלבים..

מנשה קדישמן, "ציורי הנפיחה", 2003 – (ארבעה רישומים בטוש על צלחות קלקר). ציורי הנפיחה ההומוריסטיים של קדישמן מביעים את ביקורת על הממסד האמנותי. הריח והפרובוקציה בעבודות הם חלק מהקריקטורה ומהאלמנט הסאטירי שלהן, הם חוברים לעבודתו של גדעון גכטמן, "מחראה", 2014, עבודה שנוצרה במיוחד לתערוכה שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל ביזמת חברת "חרסה", ולדידי מתקשרים לעבודתו של פיירו מנצוני.

מנשה קדישמן

יגאל תומרקין ונחמה גולן מגלמים בעבודותיהם את האף "החוטם" בדימוי ובכתב.

 יגאל תומרקין, "על החוטם", 1987 – האף עבור תומרקין הוא איבר בוחן, סמל לאישיות, ואךפשר סמל יהודי. שני מאמרים אותם כתב ואייר תומרקין בנושא החוטם, מי ש״נושא״ אותו, ובחוש הריח שממזג חיים ומוות. האחד פורסם ב״ידיעות אחרונות״ ב 1987 תחת הכותרת ״חשבון נפש״, ובו הוא מהלל את החוטם, מפרט את מעלותיו, ורואה בו איבר רגיש, מיוחד ופרברטי. השני התייחס לרומן רב המכר ”הבושם – סיפורו של רוצח״, שכתב הסופר הגרמני פטריק זיסקינד ב 1985.

ולסיום בין פשט לדרש – בין חוש הריח באמצעות האף לבין הפרדס כמדיף ניחוחות פריחה אך גם עוסק תורת הסוד בעבודתו של דני קרוון

דני קרוון. ״פרדס זמני״. 2007/2020 . מיצב שהוצג לראשונה בחזית מוזיאון תל אביב . פרדס – הוא סיפור תלמודי על ארבעה חכמים שנכנסו לפרדס תיאולוגי. פרדס – גם כינוייה של תורת הקבלה, הגדרה של גישה זהירה להתפתחות רוחנית הנעה מהפשט אל הרמז, הדרש ובשיא אל הסוד. משמעות המילה היא גם גן העדן. לפרדס משמעות כמרכיב בולט בהתיישבות החקלאית של הארץ.

דני קרוון

תודה לדורון פולק, פרופ' יהודה רוט, דרורית גור אריה ושמעון קריסטל

כתובת: רח' הנחושת 1 פינת רח' המלאכה, א.ת חולון,

שעות פתיחה: ימים ד', ה' – 17:00 – 20:00,

ימים שישי ושבת – 10:00 – 14:00,

הכניסה לגלריה ללא תשלום

את הקמת התערוכה ליוו חברת אייר טופ בע"מ –המתמחה בשיווק ומיתוג באמצעות ריח וחברת תורפז תמציות בושם וטעם בע"מ.

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

מוזיאון פתח תקוה גאה להציג אשכול תערוכות: פתיחה: 6-4 במרץ 2021

כניסה חופשית בימי הפתיחה

להרשמה: http://eventbuzz.co.il/lztnr

 נעילה: 12.6

חלל מרכזי:

"קבלת קהל" אוצרת: אור תשובה

אמנים: שחר אפק, gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר), אורלי הומל, עפרי כנעני, דוד עדיקא, יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס, יאשה רוזוב, עומר שיזף, יהודית שלוסברג יוגב ואמיר בולצמן, מיה שרבני

קבלת קהל היא תערוכה העוסקת במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו. מוצגים בה פרויקטים שנוצרו בתהליכי מחקר ארוכי טווח על ידי אמניות ויוצרים שעבודתם נוגעת לתחומי האדריכלות, העיצוב, החינוך והמיצג. אלה הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלית והתפעולית של מוזאון פתח תקוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות נוספות לחוויית הביקור בו.

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של שחר אפק קרדיט צילום אלעד שריג

כפי שמרמז שמה, קבלת קהל חוגגת את מימוש התקווה המיוחלת לשוב ולפתוח את שערי המוזאון לציבור לאחר תקופה ארוכה שבה מוסדות תרבות ואמנות בכול העולם עמדו סגורים. לצד זאת, היא שואלת כיצד נוכל לעשות זאת בצורה "בריאה יותר" (ולא רק בהקשר האפידמיולוגי): איך לפעול כמוסד ציבורי מיטיב ומשמעותי יותר, אשר יונק מן הקהילות שבקרבן הוא נטוע, מזין אותן ומקיים עמן יחסי שותפות ולמידה הדדית. שאלות אלה ממשיכות תהליך מתמשך בשנים האחרונות, שבו מפנה מוזאון פתח תקוה את המבט פנימה, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה חברתי ופוליטי.

עבודה של יניב עמר. קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של יניב עמר קרדיט צילום אלעד שריג

התערוכה מבקשת להעלות לדיון את התהיות המוסדיות הללו ולהפוך את עצם ההתמודדות עמן למעשה אמנותי. העבודות המוצגות בה מפנות מבט אל המשאבים והתנאים הראשוניים העומדים לרשות המוסד – הסביבה, המבנה, התאורה והשילוט – ומציעות אפשרויות שימוש וחשיבה מחדש על אופני התנועה וההתנהגות במרחב המוזאלי, וכן על יחסי החליפין בין המוזאון לסביבתו. הן מכניסות לחוויית הביקור היבטים של משחק ושעשוע, הופכות את המבקר.ת לגורם פעיל בעיצוב התערוכה ומעלות שאלות בסיסיות על נראות, נגישות וחוויית שימוש. מהלך זה שואף למצב את המוזאון כמרחב ציבורי שימושי, המעודד שהייה ואינטראקציה אנושית, וכן להניע תהליך מתמשך, שבמסגרתו יהפוך הדיון בשאלת יחסי המוזאון עם הקהילה לתהליך שקוף וקהילתי יותר בפני עצמו.

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

עבודה של רותי דה פריס ולוסיאנה קפלון קרדיט צילום אלעד שריג

אורלי הומל (5)

אורלי הומל

גלרית הקומה השנייה:

"כפולה" שגית פרידמן הלל אוצרת: רעות פרסטר

שגית פרידמן הלל עוסקת בצילום מבוים סדרתי. החל משנת 2015 היא מצלמת את הסדרה "כפולה", סדרה מתמשכת המתעדת תאומות זהות לאורך שנות התבגרותן, המצולמות במבנים היסטוריים, חלקם על סף היעלמות. לעיתים המבנים משמשים כרקע לצילום התאומות ולעיתים משמשים כדיוקן עצמו. תהליך החיפוש אחר המקומות המצולמים מהווה חלק ניכר מעבודת המחקר של הצלמת, החוט המקשר בין המקומות הוא נוכחות עבר של ניכור וזרות. הבחירה באובייקט הכפול (תאומות זהות), בלבוש האחיד ומיקום התאומות בחללים ציבוריים, מוסדיים נטולי סמני חיים כמעט – באה לשרת את העיסוק בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה על ידי האחדה של הדמויות.  

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

13כפולה - שגית הלל פרידמן שגית הלל פרידמן, כפולה

גלריית האוסף:

מכאן אפשר לראות, ילנה רוטנברג אוצרת: אור תשובה

תערוכתה של ילנה רוטנברג מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת.

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

מתוך התערוכה של ילנה רוטנברג קרדיט צילום אלעד שריג

המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקוה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

תערוכתה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת ״אייר בראש״, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו.  

ב', שישי ושבת 14:00-10:00
ג', ה' 20:00-16:00

קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30

באירועי הפתיחה ב 4 עד 6 במרץ הכניסה חינם בהרשמה מראש