איציק בדש, "כתר", אוצרת" פרופ' חביבה פדיה, גלריה הצוק, נתניה, רח' המעפילים 22, 23.5.2021-16.4.2021

עשרות כתרים עשויים אלומיניום, פח וברזל מוצבים בתערוכה "כתר" של איציק בדש בחלל הגלריה בן שתי הקומות. כתרים בגדלים שונים, חלקם מתנשאים לגובהו של חלל הגלריה, מפעימים, מפתים את הצופה להתקרב עדיהם. הכתרים כמקבץ והכתר כיחיד, כפרט, כל אחד ואחד מהם הינו פרי עבודת יד עמלנית.[1]

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת פרופ' חביבה פדיה: "בדש בתערוכתו 'כתר' מבקש להלך בתדר שבין הקיום האישי הלכוד בכלוב ובין הסבל ממנו מפציעה הילת האור. ממנו גם מפציע מעשה היצירה. הוא נע בתווך שבין הזיכרון ההיסטורי שנשאיו היו המשפחה והקהילה באמצעים של סיפור, מוזיקה ותפילה ובין הזיכרון האישי של סבותיו המקוננות; בתוך כך הקיום הפצוע שלו מהדהד רובדים רבים".[2]

קרדיט צילום: ניר דוידזון

כתר – כמילה וכדימוי נושאים עמם משמעויות ניכרות. "כתר תורה", "כתר מלכות" ובשבת וראש חודש (בעמידה) בתפילת מוסף וחזרת הש"ץ (שליח ציבור) מוזכרת המילה "כתר" המהדהדת בשבועות האחרונים בראשי מתפילות בבית הכנסת… מאז התוודעתי לנושא התערוכה. כתר יתנו לך השם אלוקינו, מלאכים המוני מעלה עמך ישראל קבוצי מטה. "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלֹוקינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁו".[3]

כתר במובנו הפיזי מופיע ביצירות אמנות רבות – המדונה המוצגת ביצירות אמנות עטורה בכתר. יצירות המציגות את "אקלסיה" Ecclesia המייצגת את הכנסייה הנוצרית ואת הנצרות המופיעה לעתים כשכתר מלכות לראשה, במנוגד ל"סינגוגה" Sinagoga המייצגת את היהדות, שעיניה מכוסות. וכמובן, בתיאורי שליטים למיניהם, הכתר כמייצג שלטון, עוצמה וכוח.

קרדיט צילום: ניר דוידזון

 בהמשך הטקסט כותבת פדיה: "כתר המלכות שמכתיר בדש למרחב הפנימי האישי והקולקטיבי מהדהד גם לשכינה הגולה, זו המתוארת כמי שלא מצאה מנוח לכף רגלה וגם לנפשו של כל אדם, המבודדת בכלוב פנימי. מיצב הכתרים השותק של בדש (המלווה בעבודת הקול של דקלה) משלב הוד וקדושה לצד דלות. תנועה לצד סטטיות, שפע וברכה לצד קללה ומגבלה. שקיפות ונגישות לצד אטימות וניתוק. זוהר ויוקרה מול בזות וזילות. המתחים הדיכוטומיים מתאחדים ומתחדדים בחומריות של הכתר העשוי מחומרים שונים כגון פח, ברזל ואלומיניום ומנוע לעיתים ממגע אן השתלבות במכלול".

עֲשָׂרָה מִינֵי כְּתָרִים הֵם

 כִּתְרֵי קוֹצִים אֲשֶׁר כְּמַסְמְרִים נוֹצְצִים

כִּתְרֵי בַּרְזֶל אֲשֶׁר נָתַן לִי הַלַּיְלָה הַפַּחַד, בְּנָפְלִי מִפַּח לָפַחַת

כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לַמִּלִּים, לִפְנֵי שֶׁאֶת בְּשָׂרִי סָרַק בְּמַסְרְקוֹת דַּקִּים

כֶּתֶר מֶלֶךְ אֶבְיוֹן אֲשֶׁר נֹתֵן בִּי עָנְיוֹ שֶׁל הַגּוּף

כֶּתֶר מַלְכָּה בִּנְדוֹדָהּ

כִּתְרֵי דָּמִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְבַּזְבֵּז כְּשֶׁאֲנִי נִבְזָז

כִּתְרֵי הַחֶבֶל הַהֶבֶל הַסֵּבֶל הַזֶּבֶל כְּשֶׁאֲנִי נֶחְבָּל כְּשֶׁאֲנִי חוֹבֵל כְּשֶׁאֲנִי מְתַחְבֵּל וּמִתְבַּדֵּא

כֶּתֶר בַּרְזֶל וָאוֹר כְּשֶׁפָּשַׁטְתִּי מֵעָלַי אֶת עוֹרְךָ

כִּתְרֵי טֻמְאָה כִּי אֲנִי בָּשָׂר וָדָם

כִּתְרֵי טָהֳרָה כִּי אֲנִי רוּחַ וָדָם

כִּתְרֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה כִּי אֲנִי אָדָם
אֱסֹף אוֹתִי לְאֵינְסוֹפְךָ

פרופ' חביבה פדיה

יו"ר המרכז לחקר יהדות ספרד והמזרח ע"ש אליישר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מכון "רשימו", באר שבע


[1] כתר פח יחיד של איציק בדש הוצג לראשונה בתערוכה "עד שתצא מקולי", שעניינה היה התרבות המזרחית. על דופן החדר הוצג השיר "כתר" שהוקדש לבדש.

[2] פרופ' חביבה פדיה, "כתר", טקסט התערוכה

[3] הספרייה הלאומית, אתר הפיוט והתפילה https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Song.aspx?SongID=842#3,25,2707,21

"סוד הצמצום", אוצרת: ענת גורל-רורברגר, תערוכה קבוצתית, תל אביב, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, 15.5.2021-16.4.2021

"סוד הצמצום" תערוכה קבוצתית בבית האמנים מעלה סוגיה שיש בה מן השילוב בין המילים נושאות המסר לבין הוויזואליה. בתערוכה מציגים אסף אבוטבול, יאיר ברק, אריה ברקוביץ, שגית זלוף נמיר, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון, לכל אחת ואחד הפרשנות משלו.

יאיר ברק

ותחילה לדבריה של האוצרת ענת גורל רורברגר: "כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר, בלי הצטעצעויות וללא עודפים של דמיון ורגש.

מירב שין בן-אלון

כששאלו אותי האמנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

אריה ברקוביץ
אסף אבוטבול

העבודות המוצגות בתערוכה נעות בתפר שבין הפשטה למושגי, הפשטה של קו, צבע, דימוי מרומז אך לא רק, שכן יש בחלקן גם "מלאות", במובן הבשרני, וגם הומור. עבודותיו של אסף אבוטבול חלקן, נוקטות בהפשטה של הכיסא למרכיביו הראשוניים וצמצום בצבעוניות, בצד עבודה שלו המנהלת שיח צורני ואף מושגי עם חלק מעבודותיו של יאיר ברק. בעבודה של יאיר ברק שעל אף המנעד שבין לבן/שחור ומה שביניהם יש בה מן החומריות והממשות באופן בשבו מבליחה הטקסטורה של הפדסטל לעין הצופה. המיצב של אריה ברקוביץ שנושא עמו עקבות זמן, החפץ שהופשט מהמשמעות המקורית שלו ונושא עמו "טון" חדש. צילומיה של שגית זלוף נמיר נושאים עמם עדות לדימויים בשרניים, גופניים מאוד, טעונים מאוד. בצילומיה של נורית ירדן יש מן המושגי, עבודות, בהן למילה, למשפט, ניתן תפקיד. רישומיה של מרב שין בן-אלון, בהם הקו הרזה הוא נושא המסר, מאופיינים בצמצום ובהומור, מקבריות ואף אבסורד.

שגית זלוף נמיר

כפי שכתבתי לעיל "שילוב בין המילים נושאות המסר לבין הדימוי, הוויזואליה. וכאן ברצוני לפרט: "סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי מעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י . תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו.[1] סוד הצמצום מעלה על הדעת גם את תרבות יפן – בתפיסה הזן בודהיסטית, האדריכלות שיש בה מן האיפוק, המקדשים העתיקים, המינימליזם המאפיין כל פרט ופרט כולל תרבות האוכל וסידור המרכיבים בצלחת… שירת הייקו, התיאטרון היפני והקליגרפיה…

נורית ירדן

ובאשר לפן הוויזואלי – המאה העשרים משופעת בתפיסות שיש בהן מן ההפשטה והקונספטואליות. בעשור השני של המאה העשרים הגיע האמן הרוסי קזימיר מלביץ להפשטה בעבודות האיקונות שלו "לבן על לבן", ריבוע שחור על לבן" ועוד ועוד. קומפוזיציה שמאופיינת בצמצום מרכיביה – הצורה והצבע, ואי-אפשר כמובן בלי פיט מונדריאן, והתנועות ששילבו ארכיטקטורה, עיצוב ואמנות ועוד דוגמת "הדה סטיל" והבאוהאוס. ו…רובנו זוכרים מן הסתם את האמירה של האדריכל מיס ואן דר רוהה ""Less is More.

ואי-אפשר בלי "הזרם המינימליסטי" שעלה בארה"ב ובאירופה בשנות ה-60 של המאה העשרים, וחלק ניכר מהתפיסה שלו היה התרסה כנגד הגודש והפרשנות הניתנת ליצירת האמנות (האיקונוגרפיה).

וכפי שכותבת גורל-רורברגר: "החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית  ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם 'התפלק' להם משהו נקי יותר כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות, חלקי משפט, הברות, מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות".

תודה לענת גורל-רורברגר על החומרים! ):


[1]  חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריאטואל, תל אביב, רסלינג, 2011.

בשיעוריה של פרופ' פדיה, והפוסט דוקטורנטים במרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התוודעתי לתורת האר"י, ולא רק…

סימה לוין, "מחט | נקב | רוח", אוצרת: אילנה כרמלי לנר, גלריה פריסקופ, תל אביב, עד 24.4.2021

נייר, זיכרון, געגוע

סיפורים אישיים, זיכרונות ואהבה לטבע חוברים בעבודותיה של סימה לוין בגלריה פריסקופ. לוין, אמנית רב-תחומית-  ציירת, מעצבת, מאיירת, רשמת ותחריטאית, מעבירה בעמל אין קץ דימויים שונים – בעלי חיים, צמחים, מעופפים אל הנייר המשמש אותה כמצע לעבודה ולחקר.

צילום: גדי וקסמן

רישום במחט – תחילה רושמת לוין דימויים שונים שנלקחו מהטבע והברואים שבו – צמחים ופרחים, חרקים ועוד אותם היא מעבירה אל הנייר בתהליך עבודה סיזיפי של ניקוב וחירור הנייר עד ליצירת הדימוי הנבחר. הנייר, מצע עדין ורגיש הופך בעבודותיה לכלי לחקר מאתגר: "אני חוקרת ובוחנת את הסובב אותי בפרטי פרטים ונותנת התייחסות מיוחדת לכל גרגיר, אבן, ענף ועלה. המגע הטקטילי עם האדמה והצמחים מאד חשוב לי" (ציטוט מטקסט התערוכה).

צילום: גדי וקסמן

הדימויים אותם היא יוצרת על הנייר, ושאים עמם סיפורים אישיים המושפעים מהמציאות הפנימית שלה והן מזיכרונות, געגוע ותקווה. המחט המשמשת את לוין ככלי לרישום, נושאת עמה זיכרון מן העבר לאמה שהיתה תופרת.

בגלריה ביקרתי בשבוע שעבר, בזמן ש"לקחתי" ממטלות דוחקות ומצטברות והיה בכך מן העונג וההשתאות. עבודות מתעתעות, משחקי אור מרהיבים שבמבט מקרוב מגלים לעין הצופה דימויים מהטבע, פרפרים מרחפים, מניפה עצומה, דיאלוג בין פנים לחוץ…וגם ארסנל דימויים שיש בו מן האיזכור (לפחות לדידי) לשטיחי קיר צרפתיים מהמאות 15-14, עבודות המנהלות דיאלוג עם פרגודים ויצירות מסין ומיפן.

צילום: גדי וקסמן

סימה לוין נולדה וגדלה בקישינב שבמולדביה ובשנת 1974 עלתה לישראל. שנים רבות נהלה סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי "גרפיק'ס". בסוף שנות- 80 איירה ספרי ילדים ונוער של הוצאת הספרים "כתר". לוין עוסקת במייצב, רישום, ציור פיגורטיבי, מתמחה בטכניקות הדפס ופיסול. כיום חייה ויוצרת בעפולה. השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד.

תודה לסימה.

סימה לוין  פרטיי קשר:

פייסבוק: https://www.facebook.com/sima.levin.7

מייל: simalevin1@gmail.com

אתר: http://www.simalevin.com/

סלולר: 054-4642214

אשר אלהרר, "יקום-קיום", אוצר: רוני ראובן, שרה שחק, "פרחי קוצים", אוצר: רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 26.5.2021

אשר אלהרר
שרה שחק

שתי תערוכות לכאורה שונות במהותן, יקום-קיום" של אשר אלהרר, ו"פרחי קוצים" של שרה שחק מנהלות שיח שעניינו טבע והתופעות המלוות אותו. בתערוכה של אלהרר התגובה היא לתופעות טבע גיאולוגיות, כמו רעידות אדמה ותופעות הלוואי הנלוות אליהן, שבעת התרחשותן גורמות לנזקים רבים לאדם ולסובב אותו. שחק מגיבה בעבודותיה הנעות בתפר שבין אמנות לעיצוב, ליצירה שימושית, לתפרחות קוצים, וליכולת העמידה של בני אנוש מול איתני הטבע בדומה ל"פרחי קוצים".

אשר אלהרר

אלהרר יצר סביבה אפוקליפטית שיש בה מן הפרשנות לפנדמיה שהתפרצה בעולמנו. הבחירה בבלוקים של איטונג ביצירת סביבה עתידנית, חבולה ומרוסקת, נובעת מהיותו חומר רך וקל לעיבוד, ובדומה לטבע חומר שיש בו שילוב עוצמתי ובה בעת שברירי.

אשר אלהרר
שרה שחק

"מבנים, ספינות ולוויינים המשנים את צורתם, מתפוררים, מתנתקים זה מזה מוצגים לצד ציורי בעלי החיים על עץ לבוד חשוף. החומריות השכבתית ופיתוח המצע בציורים מתכתבים עם המיצב הפיסולי, הסביבה המצוירת שאולה מעולם השרטוט ותוכנת האוטוקד בה כל חלק מורכב כשכבה על שכבה ויש משמעות לצבע ולעובי הקו".(ציטוט מטקסט התערוכה)

טבע/תרבות שלובים זה בזה בסדרה "בוטניקה" של שרה שחק. פרחים קוצניים, פרחים דמיוניים, מוצגים בוויטרינות כמכלול ובו בזמן עשויים לשמש כל אחד ואחד כתכשיט. פרחים דמיוניים עשויים משאריות של מתכות שונות המותכות זו לזו. וכן "פרחי קוצים", שורות של תפרחת הקוצים המאופיינות בקצוות חדים, פרחים שיש בהם מן היופי אך גם מן הסכנה.

חומרי הגלם בהם משתמשת שחק בעבודותיה הם פעמוני ברזל תעשייתיים המוכרים כפעמוני משחק. הפעמון הסגור הוא כאותו גולם המאפשר לאמנית מרחב יצירה עצום, לגלגל ולגם ממנו צורות המדמות פרטים בטבע. (ציטוט מטקסט התערוכה)

תודה לרוני ראובן ולצוות

חיות מחמד, אלעד רוזן, איזבלה וולובניק, נועה אירוניק, גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא 1.5.2021-19.3.2021

בגלריה רוזנפלד מוצגים פסלי הראשים של אלעד רוזן, ציורי כלבות של איזבלה וולובניק ומיצבי סוסים של נועה אירוניק, עבודות המנהלות דיאלוג ישיר ובעקיפין, אלו עם אלו.

העבודות המוצגות בתערוכה נעשו בשנה האחרונה, ושואלות השראה מתולדות האמנות ובה בעת מציעות פרשנות אישית שיש בה מן האירוניה.

איזבלה וולובניק

אלעד רוזן מציג עמודי קרמיקה בהם מגולפות מסכות אליליות, חיות טוטם ודמויות של אבות קדמונים. הפסלים נטולי גוף, עשויים באופן אקספרסיבי ומתקיים בהם מתח בין צבעוניות עזה לבין קריצה שיש בה מן הפרודיה והגרוטסקה, ובה בעת יש בהם מן ההגחכה והאנושיות. 

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

על אחדים מפסליו חורט רוזן, תותים, צורות גיאומטריות, טקסטים וסימנים, אלמנטים ומוטיבים המוכרים מעבודות קודמות שלו. על פסלים אחרים הצמיד ראשים זעירים, פיותיהם הפעורים חושפים שיניים מחודדות ונושאים עמם מן המחויך והמאיים כאחד.

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

העבודות של רוזן מאזכרות ומתכתבות עם פיסול פרימיטיביסטי קדום של עבודות ילידיות/שבטיות שחלקן נוכסו מאפריקה, טהיטי ועוד תרבויות קדומות שאינן מערביות, ומצויות כיום במוזיאונים שונים במערב.

ואם השיח שלו במחויך ובמאיים, אלה מופיעים גם בעבודותיה של איזבלה וולובניק. האנושי שהופך לחייתי והחייתי שנראה אנושי. כלב שהפך לכלבה, חמוד/ה לכאורה, חושפ/ת שיניים מאיימות. בתערוכה זו ממשיכה וולובניק את עיסוקה בקשר שבין נשים ונשיות לבין ייצוגים תרבותיים של כלבות בעיקר. באמצעות ייצוגים אלה היא נוגעת בסוגיות של מאזני כוחות, חית מחמד/חיה רעה, ביצ'יות, והצעה שבאופן ייצוג האישה כחייתית מצויה אפשרות לכינונה של עמדת כוח אחרת.

איזבלה וולובניק

בתולדות האמנות מופיעים לרוב ייצוגי כלבים. הכלב כמסמן נאמנות בחיי הפרט והן בייצוגים העוסקים בשליט. הכלבלב המצויר בעבודתו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני" מופיע כמסמן עדות נוספת לנישואי הזוג, בעבודותיו של אנדראה מנטנייה, צייר החצר בנסיכות מנטובה במאה ה-15, בייצוגי זני כלבים ייחודיים של משפחת גוזנגה המופיעים על קירות "הקמרה דלי ספוזי (Camer degli Spozi), מנטובה, בציורים של ג'ורג' סטובס, הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ועוד.

איזבלה וולובניק

בציוריה של וולובניק הכלב הופך לכלבה – מדימוי של חית מחמד מבויתת, חמודה, צייתנית לאיזכור הפוטנציאל המסוכן של "האישה הרעה" (Bitch), שפיה ולשונה הם נישקה.

נועה אירוניק

עבודותיה של נועה אירוניק עוסקות לכאורה בגבר/יות המצ'ואיסטית שאופניה באים לידי ביטוי בדימוי רוכבים מקצועיים. הסוסים שגם להם ייצוג חשוב בתולדות האמנות ובדימויי השליט הרוכב על סוס ברומי הקדומה, ברנסנס ומעבר לכך גם בייצוגים מודרניסטים של שליטים טוטליטריים מקבלים לחילופין ב"קמרה דלי ספוזי" ייצוג משמעותי כזן ששמו יצא למרחקים,. הסוסים, משמשים את אירוניק ככלי לבחינה מחודשת של יחסי אדם וטבע שיש בהם מן הניצול אך גם ההתפעמות וההכלה. הם עוברים בציוריה תהליך של האנשה מתוקף היותם חלק מן המכונה המשומנת של ספורט תחרותי. בדומה לרוכבים, בני האנוש, הסוסים מיוצגים בעבודתה של אירוניק כצורכים סמים, עוברים בדיקות שתן, מתחרים, מרמים, נפצעים ועוד. לצדם מתוארים הרוכבים ללא אמפטיה, במצבים שיש בהם מאיבוד השליטה. הפער בין הרוכבים המסורבלים לבין ייצוגי הסוסים האציליים מייצג התנגשות בין חיה לאדם. וכמו שמציינת אוצרת התערוכה: מיה פרנקל טנא, "המיצב בתערוכה מתאר את רגע השיא האולטימטיבי – הנפת רגע הניצחון. אצל אירוניק הופך ההישג הספורטיבי לתצוגה גרוטסקית של מגלומניה ונרקסיזם".

העבודות מאזכרות לי יצירות ביקורתיות שהופיע בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ובעיקר בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים, ועם זיקה לדקדנס אך גם לביקורת חברתית כפי שמובעת בעבודותיה של אירוניק.

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית, LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS אוצרים: בלו-סימיון פיינרו, אביטל בר-שי 15.6.2021-6.4.2021

הביאנלה הים תיכונית החוגגת עשור להיווסדה, מאפשרת לנו הצופים המסיירים חווית שיטוט במרחבים הציבוריים העירוניים, בדומה לאותן חוויות שיטוט אותן מאזכרים במאמריהם מישל דה סרטו, ג'ורג' פרק ותיאורטיקנים נוספים.

אנג'ליקה שר, ישראל

העיר חיפה משמשת כמצע לרציונל הביאנלה הים-תיכונית 2021, נקודת מפגש בין אמנים, עבודות אמנות וקהלים מגוונים.  "LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS" תפישת העיר כמרחב ציבורי משותף שיש בו מן הסולידריות חברתית, אמנות שיש בה מן הפנייה לקהילה, יוצאת מבין כותלי המוזיאון ונטמעת בעיר. העיר כמקור להשראה אמנותית ומעבדה לרעיונות וליצירה

יוזמת התערוכה באה מהאזרחים, יוזמים, מנהלים ואוצרי הביאנלה בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי יחד עם המרכז האקדמי ויצו חיפה שבו מתקיימת התערוכה המרכזית, בעלי בתי הקפה, המלונות, הקניון שהתארגנו והתאגדו יחדיו.

הלכנו בציר תנועה בו מציגים האמנים מהארץ ומחו"ל ברחבי המושבה הגרמנית בחיפה: עבודות אמנות בחללים אלטרנטיביים שונים כגון במרכז האקדמי לעיצוב ויצו שהוא כאמור חלל התצוגה המרכזי, במלון קולוני, בבתי קפה, מספרה, בקניון סיטי סנטר ובית נרגילות, חללים שיוצרים מסלול הליכה עירוני.

השנה בסימן הסכמי השלום מציגים בביאנלה הים תיכונית 2021, אמנים מבחריין, אירן, רוסיה , אפגניסטאן, תורכיה ועוד לצד אמנים ישראליים במטרה לייצררב-שיח עם קהילות וקבוצות תרבותיות שונות באמצעות אמנות.

לביאנלה, כאירוע אמנות בקונטקסט ים-תיכוני, תפקיד חשוב ביצירת רשת חדשה של קשרים בין יוצרים ממדינות האזור, קשרים המבוססים על מערכות תרבותיות ועל האמונה בכוחה של  אמנות להגיב ולפעול, ולהציע  מרחב שבו קולות שונים של העשייה המקומית יכולים להישמע ולהראות .

בין האמנים המשתתפים: אנג'ליקה שר ,נבין אלדג ,  עמוס גיתאי , רשיד אל קליפה , יניס קונליס ,  חן שיש,  סמירה והבי, כרם נטור, הקטור זמורה , היאם מוסטפה, יון גריגורסקו , צ'פריאן מורישן, קרלוס אמורלס, שירה גפשטיין, פבל וולברג, פטמה שנאן, רעות פרסטר, עולא זייתון, אורית ישי, עידו מרקוס, מיכל חלבין ,אנה לוקשבסקי, נטליה זרובובה, חנאן אבו חוסיין, אדריאן גיני , קלמנס ון ואדמאיר , עלי קזמה , אראש נסירי, טריסי אמין , אלמגול מנליביה , AES+F, דניאל קנור אירינה בוטהמנואל סאיז , מריו פייפר,  טורסטיין בריקמן,CHTO DELAT  .

Kay Walkowiak, Austria

הביאנלה הים-תיכונית מהווה מודל לרב תרבותיות: שיתוף פעולה ושיחה המתאפיין בריבוי קולות והשקפות של קהילות וקבוצות שונות. היא מציעה מקום לעיסוק בסוגיות חברתיות הרלוונטיות לחברה של ימינו, בעת העכשווית, ולאמנות כמגשרת בין תרבויות.

Chto Dalat, Russia

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית נוגעת בסוגיות עכשוויות: כיצד ניתן לבנות ולשמר מבנים של סולידריות חברתית לנוכח הבידוד הנגרם כתוצאה מן ההגבלות הנוכחיות? וזאת מתוך רצון לשמר מגעים וקשרים בין-אישיים חוצי גבולות בזמן של ריחוק חברתי שהביא עמו משבר הקורונה. שימור אופני ייצוג אלטרנטיביים המדגישים את חשיבות התהליכים המקומיים הנוצרים באזורנו גם הם חלק מרציונל הביאנלה הים-תיכונית. האמנות המוצגת במסלולי ההליכה מאפשרת למבקרים לחקור חלקים שונים של העיר, לשוטט בה, לגלות את המרחבים העירוניים ולהתוודע לאנשים החיים בהם. ולהציג את האמנות ככלי לצמצום פערים .

מוחמד סעיד קאלאש, ישראל
בלו-סימיון פיינרו בסיור באחד מחללי התצוגה במרכז האקדמי לעיצוב ויצ"ו
סמירה והבי, ישראל
AES+F, Russia

שעות פתיחה וסגירה של חללי התצוגה : 09:00-21:00.

אתר הביאנלה : httpהביאנלה הים-תיכונית הרביעית, LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS   אוצרים: בלו-סימיון פיינרו, אביטל בר-שי   15.6.2021-6.4.2021   s://mediterraneanbiennale.com/

לוקיישנים:

המרכז האקדמי ויצו חיפה חלל התצוגה המרכזי, קניון סיטי סנטר, קפה ארומה שדרות בן גוריון 8 חיפה, מלון קולוני, שד בן גוריון 28 שדרות בן גוריון 28 חיפה,  מספרת דניאל 36 שדרות בן גוריון 36,  קינגדרום בר , שדרות בן גוריון 37,  מסעדת שטרודל שד' בן גוריון 39, עמותת התיירות חיפה,  שד' בן גוריון 48, חיפה.

מצורפת מפת הביאנלה:

גסטון צבי איצקוביץ / מצדה, שי עבאדי / סברה, גלריה שכטר, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, אוצרת: שירה פרידמן, 15.5.2021-8.4.2021

זיכרון, אתוס ומיתוס, מהווים חלק מליבת שתי התערוכות המוצגות בגלריה.

מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא image-2.png
גסטון צבי איצקוביץ

התערוכה "מצדה" של גסטון צבי איצקוביץ בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזיכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק.

במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איצקוביץ הגיע לטקסי יום הזיכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, "מצדה", שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.

איסקוביץ הגיע לשבט הצופים בשל התעניינות שלו בטקסים ישראליים ובשכול ובטקסים המאזכרים ומלווים אותו. וההתבוננות בטקס אחד, המנוהל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשרת לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזיכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.

עם השנים סיגל לעצמו איצקוביץ מנהג, להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים הורדה, והעבודות המפוזרות באתר הטקס, מאפשרות לרוח ולעוברים ושבים להיות חלק ממנה.

ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה"זום". איסקוביץ הצטרף למשתתפים בטקס המקוון והבין שדברים שלרוב סמויים מהעין במהלך הטקסים, עלו השנה באמצעות הצ'אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ'אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הווידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: "לא למדו אתכם איך לכבד?". המבט אליו מכוון אותנו איצקוביץ בצילומיו הוא פער זה שנפער בין הטקס הרשמי המלווה בשירת ה"תקווה" המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים לעסוק במוות.

שם התערוכה "מצדה" הנגזר משם השבט מאזכר את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה נהגו להדגיש, את מיתוס מצדה  על שלל המשמעויות הכרוכות בו.

במנוגד לנושא טעון זה, העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איצקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת לפיו מציגים בני הנוער את השכול, והטקסים הנלווים אליו.

גסטון צבי איצקוביץ

סברה / שי עבאדי

שי עבאדי

שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה "בחזרה ללבנט", בהם מוצגות דמויות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור "סברס", פרי הצבר – "סברס". הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים שהיו גיבורי הסרט "הוא הלך בשדות" המבוסס על ספרו של משה שמיר.

בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. אקט זה חותר תחת הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, של דמותו הקולנועית של אסי דיין, כמייצג האידיאלי של הצבר – יפה הבלורית והתואר ומשליך אותו על מיקה המוצגת בסרט כמגיעה מ"שם" (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לאקט חתרני ומערער זה, מוסיף עבאדי אותיות בערבית לדמותה של מיקה ובכך הוא יוצר משחק זהויות בו מתוארת דמותה של אישה כשכיתוב בערבית על פניה, מתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאפשר ומעולם לא התקיים במציאות.

שם התערוכה "סברה" טעון במשמעויות מנוגדות, מגוונות ומורכבות: "סברה", צברית – אישה שנולדה בישראל מלשון אנגלית מדוברת; ליקר הסברה שהיה אחד מסמליה של מדינת ישראל ושל היִשְׂרְאֵלִיּוּת כמהות, ושווק כסממן של הזהות הישראלית בדומה לפרי הצבר,הסברס; סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s'aber) הוא סבלנות.

עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי על רקע מוזהב, צבע שאינו חלק ממסורת הציור הישראלית. יש בו "קריצה" לאיקונות נוצריות, לזהב כמסמל עושר ומלכות שמיימית, ואפשרוגם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל"טעם הערבי", "הולכים עם המון זהבים וגורמטים", "מלא ברשרשים" אמירות מתנשאות, שיש בהן מן ההדרה והמיגדור,  ומן הטעם הרע והמאוס, אף שעדיין שגורות בשיח. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא מתבונן בלבנט במבט חיובי ואופטימי, ומשלב בעבודותיו בין מזרח ומערב, שילוב שמדגיש את הדמיון בין היהודים לערבים שהרי כולנו תושבי האוריינט. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, מצליב זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.

שי עבאדי

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו

הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :

א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00

http://neve-schechter.org.il

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף; בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present, אוצרת: ויויאן בירקנפלד, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, מרץ-17 באפריל 2021

התערוכות "זיכרון הגוף" של חנאן אבו חוסיין, ו"הגוף המופיע" של בל שפיר המוצגות בבית האמנים, ראשון לציון מפעימות, כל אחת בפני עצמה ובהלימה מושלמת זו עם זו. הגוף, במישרין ובעקיפין מופיע בהן ועמו סוגיות של זהות וזיכרון.

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף;

סיפור אישי, מבט נשי וייחודי מהווים חלק משמעותי מהשיח אותו מעלה בעבודותיה חנאן אבו חוסיין, ילידת אום אל-פחם. העבודות האמיצות של אבו חוסין עוסקות בגוף הנשי, הגוף המיוסר, המדוכא. עבודותיה לאורך זמן עוסקות במצבה של האישה הערבייה ובמעמדה במארג המשפחה המסורתית/פטריארכלית, בדיכוי במרחב הביתי שאמור להיות זה שמעניק ביטחון, בהשתקה והסתרה.

ויויאן בירקנפלד האוצרת: "כמו זבובים לאור אנו נמשכים לעבודותיה המרהיבות של חנאן אבו חוסיין אך האור הזה מסתבר כקטלן חשמלי, ברגע שהתקרבנו די אנו מקבלים מכת חשמל שמכווצת את הבטן".

המיצבים המוצגים בחלל התערוכה, מנהלים "שיח" זה עם זה, מפתים אותנו להתקרב ולחוות מקרוב, אזי נגלה לנו השבר והדיסוננס אותם מעלה אבו חוסין בלא לחוס על הצופה.

מפל של סיכות ביטחון, אותן סיכות המחברות בין יחידה ליחידה, יוצרות מארג המשתרע מהקיר אל הרצפה. המילה סיכת ביטחון מסמנת אמביוולנטיות – מחד, מאפשרת סגירה, חיבור בין מרכיב אחד למשנהו או כמו בעבודה שלפנינו, מאות סיכות החוברות אחת למשניה ויוצרות מעין "וילון" כשם שאנלוגיה לגוף אנוש. ומאידך, סיכה בהיותה פתוחה עשויה לדקור ולפצוע.

שני מיצבים נוספים עוסקים בגוף הנשי, הגוף המאוים, פירוק והרכבה, בובות/תינוקות ההופכות לבובות מאיימות, מסורסות. מיצב נוסף – המורכב מצורות מעוגלות, משתבללות, צורות המחברות בין מרכיב אחד למשנהו באמצעות סיכות ביטחון, מתגלה במבט מקרוב כעשוי מגרבי ניילון, פריט חיוני במלתחה הנשית אך גם נושא עמו אזכורים פתייניים ולחילופין גם מאיימים של חנק ואימה.

"העבודה עוסקת בגוף הנשי, גוף בית, גוף שטיח, אישה שטיח. המיצב, אשר נוצר במיוחד לחלל בית אמני ראשון לציון, עוסק בקונפליקט שהאישה חווה בגלל היותה אישה. היא זו שדורכים עליה. מודעת לאלימות ולדיכוי שהיא חווה דווקא בתוך הבית, המקום שאמור וצריך להגן עליה" אומרת אבו חוסיין.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה עוסקות במעמד האישה. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". (מטקסט התערוכה)

בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present 

הגוף על מופעיו השונים מופיע באמנויות הפלסטיות, בשירה, ספרות, פילוסופיה ועוד מקדמת דנא ועד היום. הגוף השלם, המושלם, הגוף על חלקיו השונים והגוף המיוסר על המשמעויות השונות שהוא טומן בחובו.

דימוי הגוף העכשווי מאכלס מאפיינים חדשים של סביבה שבה זמן ומרחב חוברים יחדיו. סביבה שבה תפיסת הגוף העצמי שלנו משתנה. בל שפיר עוסקת בשנים האחרונות בפרפורמנס (עבודות מיצג) בהן הגבולות בין הגוף למרחב הסובב אותו חופפים ומטשטשים. כך קורה בעבודת הווידיאו המוקרנת על רצפת חלל הגלריה, כמעין בור אליו אנו נשאבים ואל העבודה המוקרנת על דלת הכניסה של המעלית, מעלית המשמשת לעליה וירידה ל/ומחלל הגלריה; עבודה שיש בה מן הנוכח וההיעדר עת דלתות המעלית נפתחות ונסגרות.

 עבודה התלויה על הקיר, מארג של לולאות סרוגות בקרושה מאזכרת עבודות קודמות של שפיר. יש בהן מן האמביוולנטיות שבגוף ההיברידי – השואל השראה מצורות ביומורפיות, כמעין קורי עכביש הנוצרים ונפרמים במציאות ובתודעה.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי חוברים ביצירתה של שפיר לאורך השנים, ובדומה, בעבודת הנייר על הקיר המציגה נקודת מבט של האמנית כיום כאדם בוגר לעברה של הילדה הקטנה שהיתה, ואל חוות הסוסים של משפחתה. "מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים" נאמר ביצירתו הקנונית של פול גוגן אך לא רק. בעבודה זו שעניינה השילוב בין צילום (כמשמר עקבות הזמן, ומכאן הזיכרון) לבין הנייר שעשוי להיות "פגיע" לזמן החולף, תם ונשלם המעגל.

"ארבע עונות" תערוכה קבוצתית, אוצרת: דליה דנון, גלריה הסדנה לאמנות יבנה, שדרות דואני 25, יבנה עד 26.5.2021

כוחם של פרחים!

דימויי פרחים כחלק מז'אנר הטבע הדומם מצויים לרוב בהולנד בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 כחלק מתפיסת עולם שרווחה בה באותה עת. תמונת מראה לחברה עשירה, מעצמה ימית באותה תקופה שאנשיה נסעו וחצו ימים והביאו טובין ממקומות שונים. שפע ו"תעתוע עין" מאפיינים על-פי רוב סוגה זו שפרחה כפרחים באותה תקופה. פרחים במלוא הדרם ופריחתם, מלווים לעתים בסמלים המסמלים אף הם עושר אך גם את הבלות החיים. שכן באופן התיאור שלהם, האשליה שהם מעוררים בקרבתם לטבע ממשי יש מן הרצון להתחרות במעשה הבריאה. דימויי פרחים מצויים גם בעת העתיקה, בפומפיי ובציורים ששרדו מרומי הקדומה, כחלק מתיאור השפע והעושר המצוי בעולמנו.

תפיסת הפרח באנלוגיה למחזוריות החיים, מצמיחה, פריחה ועד לקמילה מופיעה בהולנד הפרוטסטנטית. אם עד לשלהי המאה ה-16 הז'אנר ששלט בציור האירופאי היבנה מבט היררכי מובהק – ציורי היסטוריה וציורי הקדושים בנצרות אך גם התנ"ך שלנו, דיוקנאות, נופים ולבסוף, טבע דומם כסוגה נחותה, הרי שבהולנד הדגש הוא  על "דע מי אתה ולאן אתה הולך!" "הבל הבלים הכל הבל כדברי קהלת", ואניטס, "ממנטו מורי".  

הפרח מופיע גם כמסמן; "דבר אלי בפרחים.." כנאמר בשיר המפורסם. וישנו המינוח ו"פלוריוגרפיה"(Floriography)  "שפת הפרחים" העולה באנגליה הוויקטוריאנית במהלך המאה ה-19, עת השימוש בפרח כאמצעי לתקשורת סמויה רווח בחברה.

במודרניזם (שלהי המאה ה19 – שנות ה-70 בקירוב של המאה ה-20), עולים תיאורי פרחים כדימוי העומד בפני עצמו, ללא משמעויות איקונוגרפיות באשר לחלופיות החיים. הדימוי המעניק מבט פורמליסטי, פרח הוא פרח…

בתערוכה "ארבע עונות" ניתן למצוא מנעד רחב ויפהפה של דימויי פרחים, בסוגי מדיה שונים, ובאופני תיאור שונים. חלק מהעבודות עוסקות בריטואלים ובקונטקסט תרבותי, חלקן מעלות שאלות בנוגע למקומיות ולשייכות ולזהות, בין טבע לתרבות, פרחים כצופן חברתי, פרחים המצויים בין הממשי למלאכותי.

לדידי שם התערוכה קורץ אפשר לתמה נוספת בתולדות האמנות שרווחת מני קדם ועד ימינו והיא "שלושת גילאי האדם" ולעתים אף מעבר לכך, העוסקת במחזוריות החיים – לידה, בגרות, בשלות וזיקנה. ניתן למצוא תמה זו בציורים של מאסטרים מהרנסנס, והבארוק וגם אצל פול גוגין המודרניסט ועוד.

וכפי שכותב גילי דנון בטקסט התערוכה: "ובין אם מדובר בדימוי הפרח כאידאה של יופי, כמיהה אל הנשגב או בין אם זהו הרהור על מצבו הקיומי הרעוע של האדם – התערוכה מבקשת להעביר גם את אותה תחושת פליאה קמאית מיופיו של הפרח. אותה תחושה רגעית, שממלאת את עולמו של האדם בצבע ונחמה, נוכח המסע המטאפורי שאדם עובר בין עונות השנה, בין צמיחה לכליה".

התערוכה מלווה בקטלוג, ומשתתפים בה האמניות והאמנים: אסתר כהן, אורית ישי, אריה ברקוביץ, בטי אילת, ברכה גיא, דיוויד אייזקס, דרורה שנברג, חגית שחל, חדוה ראובן, חוה גל-און, לילי כהן פרח-יה, ענת בצר, עתליה שחר, עפרי מרום, צילה פרידמן, פנינה רייכמן, ראומה חיות, רתם רשף, רוני לנדה

תודה לדליה דנון על החומרים והדימויים, ועל הכל, ותודה לרוני ראובן על קבלת הפנים.

גילי אבישר, "משחקי אצבעות" אוצרות: דרורית גור אריה וטל שוורץ, עוזר לאוצרות: עידו כהן, סמינר הקיבוצים, גלריה "אחד העם 9", תל אביב, עד ה-29.5.2021

… לקפל ולפרוש ולכרוך… זהו מרחב להתכרבל וללפות, לעטוף ולחשוף; מרחב של מפגש…[1]

המיצב "משחקי אצבעות" של האמן גילי אבישר, מעמיד את האמן כ"אלכימאי" הבורא בחומרי הטקסטיל עולם ומלואו. לעיני הצופה הנכנס לתערוכה מתגלה מיצב צבעוני ופתייני המפעיל את חוש הראיה וחוש המישוש לגעת, לבדוק, להפוך….

המיצב שהוא סה"כ של חלקיו שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד ובדומה, מתאפיין בארעיות, זמניות ושינוי. כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בו האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה.

תיאטראות נודדים, להקות של שחקנים, זמרים, ליצנים ועוד רווחו באירופה בימי הביניים אך גם במאות מאוחרות יותר, ואופיינו בנוודות ובתנועה ממקום למקום, הן כאפשרות למחייה בזמנים של אי-ודאות, אך גם כחלק מן המתודה להנחיל באמצעות משחק את רזי הדת הנוצרית, הקדושים ועלילותיהם בקרב ההמון.

בדומה, התערוכה של אבישר מתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין חלל התצוגה המוארך, העבודות המוצגות לבין הבמה בסופה של הגלריה, מעין אלטר מקודש שעדיו מגיעים הצופים ההופכים אף הם למעין שחקנים במרחב התצוגה.  

הסיפור שמספר לנו אבישר באמצעות העבודות המוצגות בתערוכה, מאזכר אף הוא את התיאטרון הנודד, בו חלק מהדמויות אופיינו ביכולת לספר סיפור באמצעות משחק, שירה, ליצנות ועוד. וכך המיצב נמצא במרחב לימינלי שיש בו מן הארעיות והמשחק, בתפר שבין הנשי לזכרי, בין השלם למרכיביו, בין הנגלה לנסתר,  בין הצופה לבין העבודה, בין החומר הרך למרכיבים נוקשים יותר. המיצב שובר דיכטומיות והיררכיות בין התחומים; כחלק מהארעיות, כל פרט יכול לשנות את צורתו, להיפרם ולהיתפר מחדש, ועושה "הזרה" לחלק מהמרכיבים, הטקסטיל כעור, כגוף שני, גוף נשי? זהות מינית נזילה, בין האני לאחר.

ההיסטוריון יוהאן הויזינגה  (Johan Huizinga, 1872-1945), ביקש להראות כי הן בהיבטיה האמפיריים והן בהיבטיה הסימבוליים, התרבות אינה אפשרית ללא משחק. ההתבוננות שלו מראה לו קודם כל, כי המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפיה. בדומה, הצופה המכניס את הגוף שלו לתוך עבודה במיצב "משחקי אצבעות", הופך לחלק מקברט זה.

בטקסט הנלווה מצוין: " כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח – האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.

בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה".[2]

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[3]  ברצוני לציין שפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש של אבישר מזכירה לי את הפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[4]

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

וכמו בשיר של נעמי שמר, בסופה של ההצגה, כלומר עם רדת התערוכה, העבודה תיעלם, תקופל, תשנה את צורתה, ולכשתוצג בשנית, תהיה עבודה אחרת ושונה.

תודה לדרורית גור אריה על השיחה עמה.


[1] Gilles Deleuze, " The Fold: Leibnitz and the Baroque, (1988), translated by Tom Conley. Athlone Press, London, 1993, chapter 9, "The New harmony", p. 137.   דלז מכנה את לייבניץ " (1714-1646), הפילוסוף והמתמטיקאי הגדול הראשון של הקיפול, העיקולים והמשטחים הפיתוליים" והפילוסוף הדגול של הבארוק. מתוך מאמרה של פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד",  כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 1 סתיו 2009, עמ' 12.

[2] מצוטט מטקסט התערוכה.

[3] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: ע טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95 , מצוטט בטקסט של אירנה גורדון, כחוט השני: הטקסטיל כחומר והתרחשות, קטלוג  התערוכה ארוגים בתודעה טקסטיל עכשווי בישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, 2014, עמ' 17.

[4] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002,, שם, עמ' 18.