אניסה אשקר, "דרגות אהבה", תערוכת פרס רוזנבלט 2020, אוצרת: אורלי הופמן בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, עד 15.5.2021

בעבודותיה של אניסה אשקר זוכת פרס רוזנבלט 2020, לאקט הראיה/צפייה של הצופה, כפל משמעות. הצופה המתעמת/ת עם המילה הכתובה, מנסה לפענח, ברם ביאור הטקסט ומשמעותו חומקים ממנו/ה, נוכחים ובלתי מושגים כאחד. כתבתי מילה, שכן למילה בצד הדימוי תפקיד ניכר בעבודות אלו.

בשהות בת מחצית השנה בפריז, בירת צרפת, בחנה האמנית תמות שונות שראשיתן היתה בשירה ובספרות הערבית, והמשכן בפריז, בשפה ובתרבות הצרפתית. במהלכו של חקר זה חברו מילים ודימויים לכדי ייצוג אינוונטר צורני וצבעוני: כתמים ומשיחות מכחול במנעד שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. לבבות ופרחים; בין שירה לבין הגות – אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר. בפריז, עיר האמנות הבלתי מעורערת עד שנות ה-40 של המאה ה-20, מושא הנפש והגעגוע של רבים, התנהלה אשקר במרחב ניטרלי "לכאורה", ללא שְׁנִיּוּת ומורכבות הזהות והלשון.

קלבי (הלב שלי), 2019 , אקריליק וסופרלק על נייר כותנה,
32X24

אשקר, ילידת עכו, הפועלת בתל אביב ובמקומות נוספים, מרבה לעסוק בזהות רבת הפנים שלה: "אישה, אמנית, ערביה-מוסלמית, פמיניסטית". למילה הכתובה תפקיד ניכר ביצירתה, הן בעבודות על מצע קונבנציונלי כגון נייר, והן על פניה המשמשות כמצע ליצירה.

תחלמי, 2019 , שמן על נייר כותנה, 21X30

בתחילת דרכה למדה אשקר קליגרפיה, תחום שיש לו הקשר לכתבי קודש, לאסלאם, לעיטורים במסגדים, ליהדות, לעיטורי שוליים בכתבי קודש מהמאה ה-14-13 בגרמניה לדוגמה, עת נקטו הכותבים בעיטורים מעין אלה בשל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"…, וגם לתרבות המזרח הרחוק. תחום עיטור וכתיבה זה שנשמר בעבר לגברים בלבד, בא לידי ביטוי בעשייתה של אשקר, שכן כפי שמוזכר לעיל, כתב הקליגרפיה שיש לו נראות חיצונית ופרפורמטיבית על פניה של האמנית (כתב המשתנה מדי יום), נסתר לעתים מפני הצופים שכן חלק מהמשפטים בשפה הערבית קשה לקריאה ולפיענוח.  

עָׁ 'רַאמי (אהבה עזה, צער מתמשך), 2021 , צבע זכוכית, שמן
ותרסיס על נייר כותנה, 56X76

המרחב בו משוטטת אשקר הוא מרחב של קטבים: יש בו מן הגלוי והנסתר, עונג  בצד מכאוב, כמיהה ודחייה. השיטוט במרחב זה חוצה תפיסות של מגדר ותרבויות, יש בו מושא והוויה. העבודות המקדמות את פנינו בכניסה/ תחריטים שרכשה בשווקי פריז, משמשים כמצע לביטוי שיש בו מן הפתיינות. עבודות אלה נושאות עמן מטעני זיכרון של יצירות רוקוקו ולעלמות חן אך גם אזכור לזרי הגירלנדות/וקליגרפיה, עבודות שיש להן חיים משל עצמן והן בבחינת סוד נגלה ולעתים סמוי. ואילו כתמי הצבע האדום מנהלים שיח עם דימויי פרחים ובו בזמן עם איברי גוף נשיים.

עכו שלי, 2019 , צבע זכוכית על בד, 100X150
אהבה 1, 2021 , מונוטייפ מן המוכן ושמן על נייר כותנה, 28X38

והצבעוניות – זהב – זהב מלכות, הזהב הקבליסטי של מלכות שמיים, אך גם זהב ההילות של הקדושים בנצרות. הארגמן המלכותי, והשחור המלווה צבעוניות זו כקול נוסף ממתן ובה בעת אקספרסיבי בעזות ובחומריות שבו. הזהב בא לידי מיצוי שלו בעבודות רבות תערוכה, אך בעיקר בדיפטיך שצבעו כצבע הזהב.

שָׁאוּקי (השתוקקות), 9190 , צבע זכוכית, שמן ותרסיס על
נייר כותנה, 56X76

הביטוי "דרגות אהבה" מזכיר לפחות לי את המידות טובות, "המעלות הטובות" ואיזכורן ביצירות אמנות מימי הביניים ובעיקר מתקופת הרנסנס. יש בהן מן היצר ומן הרוח ומעגל החיים באשר הם. ואנלוגיה לאמנית, ללשון, לתרבות שיש בה מן הדואליות – ערבית/עברית, פורטרט שיש בו מן הכוליות הנוגעת ללב.

עאידה נסראללה במאמרה "היטהרות ומחיקה" כותבת על העיסוק של אחדות מהאמניות הפלסטיניות המתגוררות בישראל ב"שאלת המרחב הגופני, אשר באמצעותו, דרכו וסביבו הן יוצרות את יצירות האמנות שלהן. הגוף מיוצג בטכניקות מולטימדיה, במיצגים, מיצבים, וידיאו, ציור, צילום, פיסול וקרמיקה".[1]

נסראללה מציינת את השימוש של אמניות דוגמת אשקר ביצירות האמנות שלהן ככלי להעביר באמצעותו מסר.  השפה משולבת במיצג. אשקר משתמשת בשפה הערבית מעל במות עבריות וזרות, כדי לכפות אותה על המרחב של האחרים. בתחילת דרכה כסטודנטית במדרשת בית ברל, כתבה האמנית על פניה בערבית כדי להגן על מעמדה של השפה הערבית במרחב גיאוגרפי ותרבותי הנשלט על ידי השפה העברית.[2]

תודה לאניסה אשקר


[1] עאידה נסראללה, "היטהרות ומחיקה" באמנות נשית פלסטינית עכשווית בהקשר הפוליטי: ראידה סעאדה ואניסה אשקר כדוגמה. מתוך כתמים והחתמות- מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, עורכת ראשית: שולה קשת, עריכה ואוצרות: שולה קשת, פריד אבו שקרה, הוצאה  לאור: אחותי למען נשים בישראל, 2015, עמ' 29.

[2] שם, עמ' 38-37

נעצוצים ונהלולים \ אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה N D, רח' עוזיאל 52, רמת גן עד 10.5.2021

מציגות/ים מיכל אורגיל, רותי בן יעקב,  שירי דורון,  עדי הופמן, נעמי יעקב, עידית לוי, אסד עזי  
זויה צ'רקסקי, מרינה קוטלר, אסף רהט,  בלה רוזנבאום,  רונית רוט חדד,  אילן שדה

פרויקט סרט לילה: אנה פרומצ'נקו אוצר: דורון פישביין "רב מדי ופחות מדי"

הטבע על שלל ייצוגיו הוא נושא התערוכה "נעצוצים ונהלולים" באוצרותה של רונית רוט חדד. וכך גם בעבודת הווידאו של אנה פרומצנקו, בה לטבע על מופעיו השונים, על תהליכי הצמיחה, הפריחה והקמילה שבו, והמטען ההיסטורי שנושא עמו כל בול עץ תפקיד ניכר.

מיכל אורגיל
מרינה קוטלר
שירי דורון

זויה צ'רקסקי, באדיבות גלריה רוזנפלד

בעבודות שנבחרו לתערוכה, ניתן למצוא ייצוגים של טבע שיש בו מן היפה, האצילי ואף הנשגב, בצד תחושת "המאוים" שניתן למצוא בו בו גם האסתטיקה של הטבע וגם תחושת ה- Unheimlich- "האל-ביתי" מושג הקושר על-פי זיגמונד פרויד, את הביתי עם אימה מעיקה.[1] בתערוכה תורגם המושג Unheimlich לטבע שיש בו מן המאיים. מכאן כפי שמופיע בטקסט "הייצוגים של הטבע בתערוכה, יכולים להיות גם ייצוגים של טבע האדם, המבט של האדם הפנימי והחיצוני על הסביבה … טבע בתוך טבע…"

אסד עזי
אנה פרומצ'נקו, סטילס מעבודת הווידיאו
עדי הופמן, צילום לנה גומון
רונית רוט חדד
אסף רהט
עדית לוי
מימין שירי דורון, במרכז ומשמאל, מרינה קוטלר
נעמי יעקב

שם התערוכה "נעצוצים ונהללים" נלקח מישעיהו "וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים" (ישעיהו ז, יט)

נעצוצים ונהלולים הנם צמחים קוצניים המוזכרים בפסוק לעיל, ומייצגים את הצמחים ה"נחותים" אליהם שלח אלוהים את הזבובים והדבורים אשר תחתם יצמחו הברוש וההדס. כלומר, ההתייחסות אל מחזוריות הטבע היא היררכית מטבעה, ההיררכיה כמהות טבעית נמצאת בכל הרבדים מלכתחילה". (ציטוט מהטקסט)

רותי בן-יעקב
בלה רוזנבאום

תודה לרונית רוט חדד על החומרים ועל השיחה עמה.


[1] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, רסלינג.

אתי גדיש דה לנגה, "מטענים", אוצר: ירי דה לנגה, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קומה 1, קריית מלאכה עד 8.5.2021

"מטענים" שם התערוכה אותה מציגה אתי גדיש דה לנגה נושא עמו משמעויות – מטען – במובן הפיזי – להעברה ולשינוע ממקום למקום, ובמובנים נוספים שיש בהם מן הרוחני והאנרגטי – מטעני הנפש, ועוד.

הסירות המוצגות הן משא ומושא – הן נושאות עמן עקבות של הזמן ומה שהזמן עולל והותיר מאחוריו, אך הן גם אובייקט מעבר, ממקום למקום. בעת שהן עומדות על החוף או במספנה הן סטטיות אך טומנות בחובן אפשרות למסעות, למעברים, לגעגוע. יש בהן אנלוגיה לארעיות שלנו בזמן ובמקום.

גדיש דה לנגה משתמשת בחומרים מצויים – ready made אותם חומרים שהים פלט אל חוף הים – פיסות עץ, פיסות ברזל חלודות, ושאריות נוספות.

בתערוכה הלכתי בציר אנכי אך גם אופקי ובחנתי את העבודות המוצגות בזוויות ראיה שונות, שנתנו לי תובנות שונות לגבי המוצגים. עבודות שיש בהן את הגוף והמסה, בצד אלמנטים שיש בהם את הקוויות, את התנועה המגולמת והנוצרת בעין הצופה, אף שהחומרים מהם עשויים חלק ממרכיבי התערוכה הם ברזל חלוד, ואף הם נושאים בחובם סטטיות.  

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210428_142302.jpg

סירות, ספינות מופיעות בציורי קיר ובמדיה נוספות – ציורים על בד, עץ ועוד וגם כאלמנט פיסולי מקדמת דנא. ממצריים הקדומה, בהן לסירות תפקיד במעבר ממקום פיזי אחד לאחר שיש בו משהו מן האינסופי, והן ביצירות באמנות הרנסנס, ובעיקר בבארוק ההולנדי, שהרי הולנד בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 – כמקום וכמעוז הקפיטליזם, אנשיה יורדים בימים, ומביאים להולנד טובין מארצות המזרח הקרוב והרחוק כאחד. וכמובן ,אין לשכוח את ויליאם טרנר בציורי הספינות שלו בשעות שהים סוער או נח מקצפו, ובשעות היום השונות.

וכמובן, לסירות ולספינות תפקיד ניכר בכתובים – הן בספרי הקודש והן בספרים המתארים מסעות ימיים שהינם פעמים רבות מסע של הנפש.

בתשובה לשאלה  מה החומרים בהם את עובדת?

"עובדת בעיקר בעץ שנקרא פאולוניה, זה עץ שבא מסין, הוא נקרא עץ הקיסרית, הוא קל יחסית ורך לעבודה.

לעיתים אני מכינה עץ לעבודה מלבידים שאני מדביקה בשכבות ולאחר מכן מפסלת בהם, לעיתים אני עובדת עם עצים שאני מוצאת בחוף הים. בעבודות שלי, ברוב המקרים קיים דיאלוג או מתח בין עץ וברזל חלוד."

איזה מסר את מצפינה בסירות?

"המסר שמוצפן בסירות הוא הידיעה שהקיום שלנו זמני, ארעי, שברירי ובכל זאת אנחנו כאן וזה הזמן שלנו לקחת אחריות ולהיות משמעותיים.

חלק גדול מהסירות שלי עומדות על בסיסים לא יציבים במכוון: על עמודים דקים וגבוהים, או רגליים דקיקות, גם זה חלק מהבחירות שלי להעביר את המסר".

כל סירה עם המטען האישי שלה?

לכל סירה יש את הסיפור שלה, את החמרים והחיבורים שלה: יש סירות עם מטען כבד וסגור ויש שהמטען שלהן רגיש ועדין והוא עשוי מקו או שניים מברזלים חלודים, יש סירות שאני סורגת בתוכן, יש שאני מחוררת כמו תחרה, יש סירה שקבוצה של ברזלים חודרים אותה מלמעלה למטה, יש סירה שמתוכה יוצאת שרשרת חלודה שבקצה שלה משקולת ברזל אלימה… יש לי עד היום בערך 350 סירות ולכל אחת יש את טביעת האצבע שלה

האקדמיה ללשון העברית מציינת מִטְעָן – מַשָׂא, מה שטוענים על רֶכב וכד' כדי להעביר ממקום למקום. דבר מה שגוף מסוים נושא בתוכו (גם בהשאלה), כגון 'מטען חשמלי' בסוללה, 'מטען גנטי' של יצור חי, 'מטען תרבותי' של עם, 'מטען רגשי' של אדם כלפי זולתו.[1]

ומתבקש להגיע לפינתו הנהדרת של אילון גלעד – הקצה/ מהשפה פנימה-  מה הקשר בין סִיר לסִירָה? [2]

תודה לאתי גדיש דה לנגה על השיח


[1] האקדמיה ללשון העברית https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%9E%D6%B4%D7%98%D6%B0%D7%A2%D6%B8%D7%9F

[2] אילון גלעד, הארץ, הקצה/ מהשפה פנימה-  מה הקשר בין סִיר לסִירָה? https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/.premium-1.7061192