ג'ניפר בלוך Our Glorious Past, הגדה השמאלית, אחד העם 70 תל אביב עד 19.6.2021

לבאים בשערי "הגדה השמאלית" מתגלה ערב רב – מחד, תערוכתה של ג'ניפר בלוך המושכת את עין המתבונן בצבעוניות העזה ובפטרנים (דגמים, תבניות), להוציא עבודה אחת שבה מופיע דימוי של ספינת מלחמה, בצד עבודה מושגית שבה למילה ולמסר שהיא מעבירה תפקיד ניכר Our Glorious Past באותיות גותיות. וגם לרקע המוזהב בו יש אזכור ל'זהב מלכות' בקבלה היהודית, ובנצרות המוקדמת, בעיקר בעבודות בהן המדונה מוצגת על רקע זהוב. ומאידך, מרכז חברתי שעניינו שמאל (כשם המקום), פוסטרים וחומרים המשתייכים למקם המשלבים דמויות היסטוריות – מרקס ואחרים ועוד. בר בפאתי הגלריה, כל אלה שורים בכפיפה אחת ומנהלים שיח מעניין.

בלוך, ילידת גיברלטר[1], משלבת בעבודתה – ביוגרפיה – המקום בו נולדה – חצי אי קטן הנמצא בדרום החוף האיברי סמוך לכניסה לים התיכון לגיברלטר, היסטוריה מרתקת, אימפריות שעברו, כבשו, נלחמו. ביצורים בעיר שנמצאת במקום שהוקמה בימי הביניים, וכמובן צוק גיברלטר, אחד משני עמודי הרקולס המיתולוגיים שמסופר שהוקמו ע"י הרקולס הגיבור במהלך המשימה העשירית שלו. להיסטוריה עשירה ומורכבת זו ולקשר בין מאות השנים עם ספרד בעבר,  ועם בריטניה במאות האחרונות, תפקיד משמעותי בעשייתה של בלוך: שפות דיבור- ספרדית ואנגלית, הכרת האיקונוגרפיה הנוצרית והתייחסות אליה המוטמעת בעבודותיה, אף שהביטוי שלה בעבודות בתערוכה מופשט לרוב, ואינו בא לידי ביטוי בדימוי פיגורטיבי/קונקרטי (להוציא עבודה בה מופיע דימוי צלב שיכול להיראות גם כדגם, ובו מוטבע הפנתר).

בתערוכה בדי קנבס עתירי ממדים עליהם ציירה בלוך בצבעי אקריליק בצד שימוש בשבלונות. התוצאה, צבעוניות בה שורים בכפיפה צבעי יסוד וצבעים משלימים. שכבות של צבע, בעשיה סיזיפית ולעתים עבודה במשיחות מכחול חופשיות, כמו שקורה בציור ספינת המלחמה הבריטית (משיכות מכחול בעדן מבצבץ הבד, הענן המופשט לעומת הדימוי המאוד נוכח של הספינה…)

הצבעוניות ממושטרת בפטרנים גיאומטריים; פטרנים, בהם מופיעים בין היתר קשתות, באזכור לקשתות בקתדרלות גותיות, אך גם קריצה לקשתות ולכיפות במבנים אסלאמיים, כל אלה נוכחים בחלק ניכר מהעבודות, מוטבעים כ"חותם" בין שכבות הצבע.

תודה לג'ניפר על השיחה ועל הדימויים.


[1] על גיברלטר, ראו https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%98%D7%A8

תמר לדרברג, "יורשי המנוח", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 3.7.2021-10.6.2021

את הבאים לחלל הגלריה "מקום לאמנות" אופף קול שירה המתגלה כעבודה הקשורה לתערוכה. בהמשך, בתערוכה מוצגים: אובייקט גדול המציג את סימן מזל מאזניים, מכשירי שמיעה התלויים במעין שיווי משקל, מדרסים, עבודת אנימציה שרטוטי מכשירים הנדסיים ועבודה נוספת אנגימטית קמעה. העבודות במגוון מדיה עוסקות בזיכרון אישי, ובמרכזן ההעדר של שתי דמויות – בן זוגה של תמר ואביה. השניים הלכו לעולמם בטווח זמן קצר, והנוכחות שלהם מוטמעת בתערוכה באמצעות חפצים הקשורים אליהם ישירות ובעקיפין.

סמל מזל מאזניים – "ליברה"

ראשית בנוגע לשם התערוכה "יורשי המנוח" – זמן קצר לאחר אובדן האב ובן הזוג החלו לקבל תמר וילדיה מכתבים הממוענים ל"יורשי המנוח", מושג חדש וזר שהיווה נדבך ראשון בחשיבה על התערוכה.

לכאורה, מה הקשר בין מדרסים, עבודת אנימציה, אובייקט גדול, מכשירי שמיעה וקול שירה המציף את החלל? מדרסי הנעליים, המוצגים כמחכים לבעליהם, הם של האיש של תמר. בהמשך אליהם מוצג אובייקט בגודל ניכר שצורתו שאולה מסימן מזל מאזניים, וכפי שציינה תמר בשיחה עמה מעולם לא התעניינה באסטרולוגיה, אך כאן הדימוי המטופל הוא "מחווה" לבעלה, שמזלו הוא מזל מאזניים ועיסוקו כרואה חשבון עירב הכנת מאזנים. מכשירי השמיעה התלויים למעלה כמחכים לבעליהם, השתייכו לאביה של תמר, ולאוזניים ולתקינותן יש קשר חשוב לשיווי משקל, לאיזון.

ובאשר לעבודה האניגמטית קמעה – הקשרה אביה של תמר שעסק בהנדסת קרקע. עבודה עם אבנים המורכבת משלושה ארגזים מפלסטיק שצבעו ירוק שנועדו לאחסון דגימות קרקע. את הארגזים מפלסטיק כיסתה תמר בפיגמנט קטיפה שחורה  ועליהן מונחות הדגימות המוצגות על הקיר. אלו דגימות שמוציאים על מנת ללמוד על סוג הקרקע ולתכנן את הפרויקט מבחינה הנדסית, בכל הנוגע ליסודות ועוד. לשם כך נעשות עבודות תת קרקעיות, כך שההקשר הקונקרטי לאב ולעיסוקו וגם לעיסוק באדמה כדבר שיש בו מן היציבות אך אפשר שגם יציבות זו תתערער מודגש בעבודה שלי נראתה כדגימות ארכיאולוגיות מעבר רחוק…

מנגד בציר אופקי המקביל לאובייקט המתייחס למזל מאזניים מוצגת עבודת אנימציה. את האנימציה יצרה תמר מתוך דימוי שמצאה בגוגל שהקשרו מפת הכוכבים של מזל מאזניים ויש בו מן הדמיון לבית. תמר לקחה את דימוי הבית והכוכבים – אדמה ושמיים, ויצרה אנימציה מהקווים היוצרים את הבית המתפרקים ומתחברים מחדש בצד הכוכבים. עבודת הסאונד היא של האחיינית של תמר.

חותם הגוף של האב והבעל מוטמע בחלק מהדימויים, המדרסים, מכשירי השמיעה. במקביל עיסוקם של האב בהנסת קרקע ושרטוטי המכשירים ההנדסיים שלו, בצד הדהוד לעיסוקו של בן הזוג, ברשימת שערי המניות המושמעת בחלל התערוכה יוצרים רובד נוסף של זיכרון בתערוכה שגם בו יש מן הנוכח וההעדר כאחד. אלה האחרונים שיש בהם מן השימושיות – הקשרים פיננסיים ופונקציונליים, הופכים לדימויים.

משמאל מופיע שיר מרגש אותו כתבה בתה של תמר "והגדת לבתך ביום ההוא".

"ועדיין" כפי שמציין האוצר יאיר ברק, "יורשי המנוח' איננה תערוכת הנצחה. היא איננה בשום אופן מונומנט. לכל היותר – היא אנטי מונומנט. מהלך שיש בו הומור ופיוס, הרהור מתוזמר היטב אודות מה שנותר. זוהי, אם תרצו – פואטיקה של בירוקרטיה.

לדרברג מנכסת את תחומי הדעת של אביה ובעלה, ההנדסה והכספים, והופכת אותם לשלה. היא מקצה את האובייקטים מן השדה המקצועי אליו הם שייכים ורותמת אותם למכלול הפעולות האמנותיות שבתערוכה. לאחר מותם – היא גואלת אותם ממעמדם הפרופסיונאלי ומקנה להם את המעמד הטרנסצנדנטאלי שאמנות יודעת להעניק". (ציטוט מטקסט התערוכה)

לכו לראות! מרגש! ועבודת אוצרות מצוינת

אינטימיות של זרים על חבלי כביסה, אוצרת: רויטל סילברמן גרין, גלריה על הצוק, המעפילים 19, נתניה 15.7.2021-4.6.2021

על "יופיו של הבנלי"

למטיילים בסמטאות ישנות בערים ברחבי העולם, נפולי, ירושלים, יפו, דרום תל אביב ועוד, מתגלה מראה הכביסה התלויה על חבלי הכביסה.

יופיים של אלה המצויים בתחום שבין במרחבים – בין מרחבי הפרט, הבית הפרטי על הכביסה האישית (בגדי יום יום וימי חג בצד פריטים אינטימיים) לבין המרחב הציבורי מה נגלה לעין, או מוסתר מעין המסתכל… ומופיע בעבודות המוצגות בתערוכה "אינטימיות של זרים על חבלי כביסה".

יש שיתמהו- חבלי כביסה? שהרי את עמל הכפיים, את הפעילות העמלנית- הליכה אל מקור מים, אל המעיין או להזמין את הכובסת כפי שהיה נהוג בקטנותי בבית הורי, החליפה מכונת הכביסה. ועדיין חבלי הכביסה נוכחים בחיינו (איכות הסביבה רבותי!).

אחד המראות המפעימים היה בביקור ברומא לפני מספר שנים, ברחובות הקטנים ובהם דרו להם יחדיו בכפיפה אחד הכביסה התלויה בצד ציורי קיר בהומאז' לרנסנס, או גרפיטי עכשווי.

אזי האם על הכביסה המתנופפת על חבלי הכביסה אבד הכלח?

התערוכה מתמקדת ביחס האמנים אל נוכחותה במרחב של הכביסה; בגדים תלויים על חבל שייכים לתחום היומיומי… הלא הירואי, הפרוזאי… בימים בהם הרוח נושבת הם "מקבלים" חיים משל עצמם, נעים, מתנופפים, משנים כיוון "יופיו של הבנלי".

דורון הורוביץ

בחלל קומת הכניסה של הגלריה מציג הצלם דורון הורוביץ תצלומים של כביסה תלויה שצולמו בארץ וברחבי העולם. צילומי הכביסה התלויה, מוטיב מרכזי  ביצירתו, מוצבים מונכחים על הקיר, התקרה והרצפה. העבודה "בדים שחורים, סין, 2019, אינה מוצגת כיחידה הרמטית אלא מחולקת למרכיביה, באופן המאפשר לצופה להיכנס לתערוכה דרך הכביסה התלויה.

דורון הורוביץ

ובקומה התחתונה – בציר הסירקולציה – אילנה אביב . בגדי העבודה שלה, ביציקות בטון אקולוגי מוצגים על הקיר. וכפי שציינה "בתליית בגדי העבודה על חבל כביסה יש הסכמה לעצור, להפסיק את המאבק עם המציאות של  הסטודיו". הסכמה לנוח!

אילנה אביב

על מהלך העבודה מספרת אביב: "כיוון שמדובר בכביסה, הרטבתי את הבגדים ותליתי אותם על חבל כדי שיקבלו את כובדם של המים. מיד לאחר מכן קיבעתי 'מצב' זה באמצעות דבק. הבגד שהתקבל לאחר היבוש היה בגד קשה שהמבנה שלו הוא של בגד רטוב ספוג במים". לאחר מכן היא יצקה תבנית על הבד המוקשה שלאחר שהתייבשה חילצה מתוכה את הבגד ויצקה במקום בטון אקולוגי, שהחול שבו הוחלף בנייר גרוס. היציקה עצמה עשויה בטכניקה ייחודית שאותה פיתחה האמנית.

אילנה אביב

אולגה קונדינה המציגה עבודה שצוירה במרפסת בתל אביב, על חבל אחד מגבת אדומה של האמנית . בעבודה נוספת ערב רב של כבסים על מתקן כביסה דגל ישראל ופריטים נוספים בצד הצצה למגרש המשחקים, שורים להם יחדיו בעבודה המצוירת.

אולגה קונדינה
אולגה קונדינה

אתי גדיש דה לנגה מפסלת בעץ, מתכת בשילוב של חומרים נוספים, הסירות של אתי המהוות מוטיב מרכזי בעבודתה כמו תלויות על חבל כביסה ניבטות שקופות לעולם. והן גם שקופות למבט שלנו ולמראה העבודות של אסף שני התלויות על הקיר ומנהלות שיח עמן.

אתי גדיש דה לנגה
אתי גדיש דה לנגה

 העבודות דורשות כיפוף ברזל, מהלך פיזי ונוגד את הטבע. דה לנגה לוקחת את הברזל שהעלה חלודה, ומראה את יופיו הפואטי.

אסף שני

אסף שני הסדרה מאחז שחלק גדול ממנה מוצג בתערוכה מוצב כפנורמה, בנוסף מוצגות עבודות נוספות עם התייחסות למסתור כביסה. יש לזכור שבשלהי שנות הששים של המאה העשרים, נבנו בתים עם מסתור כביסה, והיום זהו חלק מהגדרת המבנה, שהרי בהצגת כבסים תלויים וחשופים על החבלים יש פגיעה באסתטיקה. (איני חושבת כך, אבל כך חושבים פרנסי הערים, ואלו הבונים מטעמם….). להסתיר לא להראות… ארעיות בצד הסתרה, סימן לחיים נוכחים…

אסף שני
נחמה גולן

נחמה גולן  משלבת בעבודתה דימוי ויזואלי וורבלי. לקול המושמע בעבודת הסאונד, המצטט את המילה הכתובה תפקיד משמעותי בעבודה המוצגת בתערוכה, אך גם בעבודות נוספות שלה. המיצב מכיל קומבניזון עשוי פוליאסטר עליו טקסט בכתב יד של שירה האחרון כפי הנראה, של יונה וולך בו היא מתחילה להבין שבא הקץ. מרכיבים נוספים דימוי של ציפור ושני מלאכים,  מלאך עשוי חוט ברזל ומלאך עשוי בד עליו רקומה האות ש' (שאצלי מאזכרת תמיד את האות המופיעה על מיכל המזוזה, אך לא רק).. בעבודותיה של גולן ישנו שילוב מעניין וחתרני בין הדימוי השואב השראה משירה חילונית בצד דימויים שהקשרם קבליסטי, יצירי עליון בצד דימויים ארציים שורים להם בכפיפה.

נחמה גולן
שירלי סיגל

שירלי סיגל תלתה בחלל התערוכה את ציוריה על חבל עם אטבים. בעבודותיה מוצגים דיוקנאות של נשים בגילאים שונים, בין השאר "ונוס המזדקנת" וגם ציור עליו עמלה זמן ניכר, מציירת את עצמה תולה כביסה. הציור כפי שציינה לא גמור בדומה למלאכת הכביסה הלא נגמרת.  וכפי שסיגל מציינת "פעם  היה 'יום כביסה', בו נשים נפגשו ועבדו יחדיו. שילוב של חברותא בצד עבודה קשה".

שירלי סיגל

ציורי כובסות (לרוב נשים…) וציורים המציגים את תוצר הכביסה – כביסה מתנופפת על חבלי הכביסה אינם חדשים – ניתן למצוא אותם באמנות ההולנדית בת המאה ה-17 ואף קודם לכן, והם רווחים אצל אמנים כאדגר דגה, אוגוסט רנואר, קמי פיסארו ואחרים, הן בחלל הביתי והן ליד מקורות מקים,

"בחיי היומיום", כותבת האוצרת רויטל סילברמן גרין "אנו מגיבים ללכלוך ולבלגאן באמצעות פעולות מייצרות סדר, או כאלו המבקשות למחוק כל ביטוי לאי סדר. החברה שלנו בונה מערכת המכתיבה כיצד בגדים צריכים להראות – ללא כתמים, ללא קמטים. כך הופכת תליית הכביסה למפגן של ניהול הבית למופת". (ציטוט מטקסט התערוכה)

פעילות הכביסה משקפת חיבורים וא-חיבורים יש בה מן הנימה החברתית – מפגש ליד מקור מים בעבר, אך גם מן פעולת ההסתרה… אנו יכולים ללמוד מהכביסה התלויה על האדם הפרט ועל המשפחה… ואם ענייננו הסתרה למי שגדל כמוני בבית דובר לדינו – יום הכביסה בבית סבי וסבתי היה יום שבו אכלו אורז ושעועית…הכי קל לבשל. ואת "הקטנטנים" שלחו לדודות ולחברות בבקשה שיביאו "תנא מכה" כלומר תשמרי עליו/ה עד שאסיים… שלא יפריעו, עדות לכך על הקושי בכביסה ביד ולגוף הדואב (גם "בבוסתן ספרדי" יש לכך איזכור!)

ולסיום מציינת סילברמן גרין: "קו כביסה תלויה הוא עקבות לקיום אנושי.  מעבר למציצנות, הכביסה מייצגת כניסה לבית, לחיים, לתרבות של אנשים מסוימים. מעין צוהר, לאינטימיות של זרים. בכל בית – הכביסה נבדלת, מייחדת את בעליה. היא מפעילה את מנועי הדמיון כמו תפאורה קסומה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

והנה מה שכותבת מירי דבי על התערוכה: תערוכה מומלצת מאוד. מגוונת, מעניינת, מיוחדת ומעוררת מחשבה. התוצרים מנהלים דיאלוג עם המתבונן. כפיים לאוצרת רוויטל סילברמן גרין ולגלריה "על הצוק" בנתניה. להשלמת החוויה
משתפת בהמלצה על האסופה "בשדה כובס" – כביסה ישראלית על חבל, שבעריכתי (דבי אופקים, 2018).

שירלי סיגל

תודה לרויטל סילברמן גרין

יוון עומדת לשפר נגישות לאקרופוליס

האקרופוליס, אתונה, מויקיפדיה

שר התרבות של יוון מסר ב-2.6.2021 על תחילת עבודות לנגישות באקרופוליס לנזקקים לכך לאור הפגנות כעס בנדון.

בשיתוף פעולה עם איגודים יווניים הפועלים למען אנשים עם מוגבלויות, השר אמר שתוספות בכתב ברייל יוצבו למען מבקרים עם לקויות ראיה, בנוסף למודלים של המונומנטים.

מעקות ותמרורי אזהרה יוכנסו אף הם, אמר השר בהצהרה.

העבודות המתוכננות יהפכו את האקרופוליס ל"נגיש במלואו", אמר השר.

כל זאת לאחר חודשים של קונטרוברסיה באשר לשביל בטון חדש שהוצב באקרופוליס בשנה שחלפה, כחלק מפרויקט שיקום מתמשך.

Tassos Tanoulas, חבר בצוות אנשי הרסטורציה באקרופוליס, כתב במכתב פתוח בנובמבר ששביל הבטון היה "זר" למונומנט. טענות נוספות בדון, נשמעו מצד אישים נוספים ביוון.

שר התרבות מסר שהשיפוץ שיפר את נגישות כסאות הגלגלים, והיה הכרחי שכן המשעולים סביב המונומנטים תוכננו 50 שנה מוקדם יותר.

מעל 3.5 מיליון אנשים ביקרו באקרופוליס ב-2019, קודם שהמגיפה הביאה להפסקת הגעתם.

Giannakouris, P. (2021, June 02). Re: Greece to Improve Acropolis access after restoration row. Retrieved from https://www.france24.com/en/live-news/20210602-greece-to-improve-acropolis-access-after-restoration-row

ואצלנו, במוזיאון תל אביב לאמנות! מעניין האם יעשו משהו עם גרם המדרגות המוביל מהבניין הראשי לבניין החדש, ובמקביל מהבניין הראשי לקפיטריה בקומה מינוס אחד. לפני מספר שנים צורףך מעלון שמשמש נזקקים/ות בכסאות גלגלים, אבל וכאן אבל גדול, אנשים המתקשים בירידה, מציינת מכל הגילאים, או להבדיל אמהות עם עגלות, נאלצו להתמודד…

אני ולא רק עזרנו פעמים רבות ליורדות/ים…

מקום למחשבה, עת הוחלט בזמנו שלא ניתן לגעת באזור זה…

תהודות, אוצרת: אינה ארואטי, מכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים ע"ש יוסף ויסמן, השומר 7, 18.6.2021-21.5.2021

מבט אל העבודות
מבט נוסף

בחלל הגלריה העירונית של גבעתיים (מכון המים ההיסטורי) מוצגת תערוכה המגיבה לזמן ולמקום, עבודות שנעשו בעת קורונה ומגיבות ברובן לכך. העבודות עשויות בחומר (חימר), לעתים צבוע, לעתים מגלה את קרביו, עבודות המשלבות חומר וקנבס. בכולן נחשפים יופיים של המרקמים והצורות, והן מהדהדות לפחות לדידי לעבודות המאזכרות אמפורות וכלים מיוון הקדומה, לעבודות שיש בהן "טון" ברוקי, חושפות דימויים בצבע ובקו ובעיקר מתכתבות עם החלל בתצוגה בשני צירים אלכסוניים המאפשרים מבט מלא לבאים בואכה לגלריה ולהעמדה נוספת, אינטימית יותר בחלק מן החלל.  כל אלה כותבת האוצרת אינה ארואטי "משמשים כמטפורות לנושא – 'תהודות".

זהבה אדלסבורג
מאירה אונא

אמנות מתכתבת עם החיים! סוגה זו העסיקה רבים במאה העשרים ואף קודם לכן. האם אמנות צריכה להיות אמנות המגיבה לזמן, למתרחש, או שמא אמנות לשם אמנות ללא הקשרים חברתיים/פוליטיים ואחרים.

אסתי ברק

"האם האמנים בתערוכה" שואלת ארואטי, "נתנו ביטוי למתחים, למגבלות סגר קיצוניים ואמצעי בידוד מצרי צעדים, המנוגדים ליצר החופש?, עת היציבות הרגשית נתפסה בסימן שאלה, בעידן סוער בעל השפעות הרסניות ואחוזי התמותה במגפה, שנשמעו אימתניים ובלתי נקלטים בכל חוגי החברה".

שמאי גירש

משיחה והתכתבות עם חלק מהמציגות/ים העבודות אכן מגיבות לתהפוכות הזמן ולתעתועיו, זמן קורונה!

"כחומר ביד היוצר" כך נאמר בכתובים… בתערוכה אינטרפרטציות שונות ומגוונות, אובייקטים המאזכרים כאמור כאלה מעיתות קדומות,

נצה בר

בצד כל אלה עולים מושגים חוזרים ונשנים: שיוו משקל, שבריריות הכלי והקיום כאחד, טקסטורות שונות, מסה ואנטי מסה – שכן בחלק מהעבודות ישנה התכתבות עם החלל הפנימי הפתוח לעין הצופה, קריצה אוריינטליסטית בדימויים המאזכרים מצדם האחד בית (מזרחי), ומצדם האחר קופסא הפוערת את פיה… דחיסת החומר, מרקמים, וכן חוזרת קו מול כתם הצבע. חלקן פורצות אל החלל ומתכתבות עמו, וחלקן צופנות "סוד" ואינן מגלות את קרביהן.

אבנר זינגר

וכאמור מרבית העבודות שונות זו מזו וחלקן מתכתבות זו עם רעותה, בצורה או בתימה

וכעת למספר התייחסויות שעלו בנוגע לתערוכה (לפי סדר האב).

 זהבה אדלסבורג – העבודה מורכבת מחלקי עבודות ישנות שלי שפרקתי וכן מתוספות חדשות, כך שהיא נושאת מטען מהעבר, אך מגלמת משהו חדש. אך היא ניתנת לפרושים רבים. יש בה כאוס המזמין קריאה אישית של המתבונן. אחת התוספות החדשות בעבודה היא קנבס מצויר, בעקבות התמקדותי ברישומים על קנבס בתקופת הקורונה. תוספת זו מזכירה מפרש ומזמינה התייחסות אל העבודה כולה כאל סירה בתנועה. בכל אופן, העבודה ספק מתפרקת, ספק מתגבשת תוך כדי תנועה.

זהבה אדלסבורג, צלם אבי אמסלם

הצמיחה בעקבות הרס, בעקבות איום נפשי ופיזי, נעשתה מוחשית מאד בתקופה האחרונה ומבחינתי, העבודה מתייחסת אליה.

אדלסבורג מציינת שחלק מהדימויים נעשו בהשראת רישומי חלקי גוף של ליאונרדו דה וינצי, מתודה החוזרת בעבודותיה המוכרות לי מתערוכות קודמות ומבקורי סטודיו – ציטוט, ניכוס יצירות או פרטיהן מהרנסנס בעיקר אך גם מתקופות אחרות.

ענת בר אל – המיכל הזה נוצר בתקופת הקורונה. מיכל שהחל במחשבה על קן בתקופה זו עסקתי בבנייה במשולשים  בניסיון לשמור על שיווי משקל.

ענת בר אל

יונת חמיידס – אובייקטים המגובבים זה על זה, בהתכנסות פנימה והתגוננות. בערימה הנוטה על צידה בחוסר יציבות.

האובייקטים הם קעריות הגשה שנעשו ממסכות פנים חד פעמיות, רמז לפעילות חברתית של אכילה משותפת, אחת מיני רבות שנלקחה מאתנו במגיפה. הקעריות עברו מספר שריפות בתהליך מכוון שהביא לשבריריות, בלאי והיסדקות. ללא כל יומרה לפונקציונליות כלשהי.

יונת חמיידס

ריקי פוך –  הרעיון המקורי היה ליצור  ערמת מסכות. מעין אתר ארכיאולוגי, שעוד שנים יספר את מה שארע לאנושות בתקופת מגפת הקורונה. עקב אילוצים שונים, נטשתי את הרעיון המקורי. ניסיתי ליצור מהמסכות העשויות חימר, מבנה שברירי, התלוי על בלימה. ערימה המאיימת להתמוטט. בכך לתאר את שבריריות הקיום שהוחרפה בתקופת הקורונה.

ריקי פוך

אתל פיסרף – מחסה  "refuge"- העבודה מתייחסת למצב קיומי בו היציבות מתערערת; מבנים חברתיים, כלכליים, מחשבתיים וכדומה, נמצאים בתהליך של התפרקות וקריסה. תחושת איום שמבקשת הגנה, ובו זמנית מתקיים עולם התום שמתאפיין בגישה אופטימיות לחיים שבהם הכל אפשרי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA אתל פיסרף

חדוה ורוני ראובן – דמויות עשויות קרמיקה, ארכיטיפיות, ראשוניות במתווה מעגלי, פולחני, הליכה במעגל סגור ללא מוצא או תקווה, בתחושת אובדן.

חדוה ורוני ראובן

צבען כצבע האדמה, וסימנים פרימיטיביסטיים חרוטים עליהן, דימויים מנוכרים לסביבתם בדומה לציורי הקיר במערות הקדומות.

בהקרנה של סרטון הווידאו, צילומי מערה מהבהבים ומהדהדים, אזכורים של רחם, מקום ההתכנסות המשתקפים על קיר מבעד לדמויות. ניצוצות של חיים ואזכורים עכשוויים להנאות הקטנות, לתקווה חדשה.

רויטל ארבל
חנה מילר

ולסיום מספר מילים –  מסכה/מסכות מוזכרות בטקסטים של חלק מהאמניות – המסכה שליוותה אותנו בזמן קורונה, אך גם מסכה שיש בה מן הגילוי והכסוי כאחד – באופן פיזי ומטפורי,. עבודות שיש בהן מן הפריצה אל החלל שמנהלת העבודה עם – זהבה אדלסבורג, אסתר ברק, ריקי פוך; וגם "בחינה" של מהות שיווי המשקל ואיתגורו – ריקי פוך, אסתר ברק (המסה/הגוש בצד האנטי מסה).  עבודות הנדמות כמנהלות שיח עם המילה הכתובה, אך במבט מקרוב – פשרה אינו מתגלה לפנינו הצופים, ויש בהן גם מן תעתוע העין, בד/ אבן? (רויטל ארבל). עבודות בהן בין היתר הדימוי הוא הדמות האנושית – (אבנר זינגר, אך גם ההתכתבות עם כדים יווניים, ופוזיטיב/נגטיב באופן הצגת הדמויות) או הדמות שיש בה מן האנושיות והחייתיות כאחד בצד קריצה גרוטסקית, וקריסה (חנה מילר), והדמויות הארכאיות של חדוה ורוני ראובן, המלוות גם בווידאו שדלק בפתיחה… והעניק מושג על הרעיון עליו כתבו השניים. ועבודה בה הדימוי האנושי מופיע בדמותו של העובר או שמא עולל שזה עתה נולד מכונס בעצמו (מאירה אונא). או עבודה הנדמית כאלה קדמונית במבט ראשוני עשויה מגוש מסיבי (איריס קדישמן). ויש עבודות בהן הצורה דמוית המיכל המעוגל חוברת לאלמנטים דקיקים המגיחים מהגוש … (מיכל אלון) והעבודה של נצה בר המתנשאת אל על מאתגרת תפיסות של שיווי משקל, במעמד הזהוב  הנושא אותה.. העבודה של ענת בר אל הנדמית כעבודה שניתן לפרקה לצורות הנדסיות ושיאה בפתח הפוער פיו מעלה…והעבודה של שמאי גירש המאזכרת לפחות מרחוק ארון מקודש, ועליו מוטבעים דימויים שבמבט מקרוב מאזכרים צורות היברידיות… וראשו עיגול זהוב המתנשא אל על.

מיכל אלון
איריס קדישמן

תודה! תודה לאינה, תודה לאמניות והאמנים על החומרים!

מוזיאון תל אביב לאמנות קיבל מענק בסך 15 מיליון דולר מקרן משפחת פולסון (Paulson Family Foundation) לרגל חגיגות 90 השנה ליסוד המוזיאון. המענק מקרן שמקומה בארה"ב יסייע לשיפוץ ומיקסום של הבניין הראשי של המוזיאון שתוכנן בסגנו הברוטליסטי ע"י הארכיטקטים דן איתן ויצחק ישר. הבניין יקרא על שם קרן משפחת פולסון.

המענק המתוכנן ימשמש להרחבת התשתית ולהקמת מערכות חדשניות שתאפשרנה נגישות ותכנון ירוק.

קרן משפחת פולסון הוקמה ב-2009 על מנת לתמוך בחינוך, מדע, בריאות, תרבות ואמנויות. בין התרומות לאוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת ניו יורק,

Galanti, M. 2021, June 7). Re: Tel Aviv Museum of Art receives $15m. donation on 90th anniversary. Retrieved from https://www.jpost.com/must/mustinspire/tel-aviv-museum-of-art-receives-15m-donation-on-90th-anniversary-670301

אורי גלאון-מושונוב במערב ים, אוצרת" ד"ר דפנה רחביה, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, תל אביב, עד 12.6.2021

ניבט אל הים, אל מרחביו ואל מרחבי הזיכרון...

לים כיצירת אמנות וכאתר של הנפש והזיכרון ייצוג משמעותי בתערוכה "במערב ים" המוצגת בסלון לאמנות. ייצוג הים נע בין התיאור המופשט לבין תיאור המאזכר את נוכחות הגלים וקצף הים אך גם כמטפורה ל"ים החיים הבלתי מושג שנמצא בינו לבין האופק שבמערב" (ציטוט מטקסט האוצרת ד"ר דפנה רחביה).

תיאורי ים מצויים לרוב ביצירות אמנות; הים הסוער וגועש וגם כשהוא נח מקצפו ביצירות של הרומנטיקן הגדול ג'וזף מלורד ויליאם טרנר; והים כנוכח לרוב בציורי נוף שהפכו לאחת הסוגות המועדפות בהולנד הפרוטסטנטית משלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17, מעצמה הקפיטליסטית דאז עת הים שימש לשינוע טובין מהמזרח הקרוב והרחוק כאחד לאירופה (וכמובן גם קודם ולאחר מכן). ויש את הים הנקשר בזיכרוני לוונציה – העיר בסמוך לשפך הנהר פוֹ אשר בחוף הים האדריאטי, שבימים עברו היתה מעצמה ימית (בימי הביניים ובתקופת הרנסנס) ונודעה לה חשיבות רבה במסעות הצלב. (ומודה איני עושה כאן רשימת מלאי לכל תיאורי הים ביצירות אמנות). לכל אחד יש מן הסתם את הים שלו. ולאורי גלאון אף הוא יש את הים שלו.

האם הים משקף את הטלטלות  הפוקדות את האדם במסע שהוא עושה במהלך חייו? גלאון מספר בגילוי לב על מסע בזמן, מסע של חיים המערב טלטלות אישיות/קולקטיביות:

" הים, הגלים, הסערות והריח נחרטו היטב בזיכרוני מאז ימי נעוריי, ולפתע, עשרות שנים לאחר מכן, הם מוצאים ביטוי על הקנבס. זהו ביטוי של חלומות אבודים שמעולם לא מימשתי, שיקום שמעולם לא הסתיים ועצב, הרבה עצב על נעורים שאבדו" (טקסט בקטלוג התערוכה).

תיאורי הים בעבודותיו של גלאון נוטים בחלקם להפשטה, יש בין העבודות בהן תיאור הים והשמיים חד ומובנה  וניתן למצוא בהן מן ההתכתבות עם עבודות המאזכרות את מרק רותקו. בחלקן, מאיר האור מבעד לשמיים הכהים, ומשתקף במים, ולאור הבוקע יש מן הפן המטפיזי והאל-זמני. אחרות, נוטות במעט לאקספרסיה ויש שנוטות לתיאור נוף קונקרטי יותר.

מידע אישי בנוגע לאמן מוצג למבקר בחלל התערוכה באמצעות שתי עבודות פיסול דו-ממדיות, עשויות ברזל צבוע בהן הוא מוצג ללא ידו השמאלית, הקטועה, היד "החזקה" כפי שמצוין בקטלוג. 

ניתן לדמות את גלאון יושב לחוף הים, פניו אל הים, עינו משוטטת אך אינה מתארת תיאור מדוקדק, אין בכך מן ההכרח.

הים נוכח אך על האמן, על האדם – אורי גלאון-מושנוב אנו לומדים הן ממילותיה המרגשות המופיעות בטקסט של רחביה, האוצרת, וממילותיו הכנות והמטלטלות של גלאון.

גלאון, נכה צה"ל מזה שנים רבות, מצייר, ולראשונה בסדרה זו הוא מעז לפתוח פצעים ישנים ולהתעמת עם הרוחות של העבר. בסדרת ציורים זו, באנלוגיה למציאות חוזר, כפי שהוא מציין אפקט הקטיעה. " המברשות נעות במיומנות על בד הקנבס, משאירות שובלים של צבע שנקטע באחת עת מגיעה המברשת לקצה הקנבס. לא משנה גודל הבד, בסוף תמיד תגיע הקטיעה – קטיעה שעוצרת, שנבלמת – אלא שעל הבד, שלא כמו בחיים, אפשר תמיד לחזור בביטחון לקו ההתחלה".

הים מציין גלאון הוא הדיוקן העצמי שלו, וככזה יש בו מן סערות החיים, מצוקות ופחדים, גאות ושפל, האפשרות לנטוש 'אדמה בטוחה' ולאפשר לעצמו להיסחף בגלי הים ולעלות בחזרה.

תהליך היצירה איפשר לו שחרור מכבלי העבר "שחרור, קבלה עצמית והתנקות…" "ולהפוך את מערבולות חיי לאדוות ים קלות המלחכות פאתי חוף מבטחים במערב" (מהטקסט הקטלוג).

תודה לד"ר נירה טסלר, על חוכמת הלב, ועל הקטלוג.  תודה לאורי גלאון-מושונוב – ימים טובים! Buenas Dias

אהרון קריצר, "במנהרה אשר בשדה", המנהרה מתחת לכביש שש, ליד בית נחמיה, פתוח 24/7 רצוי באור יום

האור הבוקע משמש לי כדיו והמצלמה כמכחול!

"במנהרה אשר בשדה" מבקש אהרון קריצר מאיתנו הבאים "השתהו, הורידו הילוך! נסו להלך בין הדימויים או להתיישב ליד אחד מהם. עברו עם אלומת אור הפנס על האותיות, ואף עם הידיים. הניעו ראשכם תוך שאתם מסמנים את צורת האותיות. בואו נא לרגע של התייחדות, כאן, בין חושך לאור, בתוככי המנהרה שבטבע!"

אהרון קריצר

ירדנו אהרלה, שועי ואנוכי למנהרה, ליד בית נחמיה, מתחת לכביש שש,  לסטודיו שארגן הטבע בין שדות המצויים לעת קיץ בין צמיחה לפריחה, לחוויה שיש בה מן המדיטטביות והלימוד כאחד.

אהרון קריצר

לראות את הצילומים הזוהרים באור יקרות מבעד לפנס המאיר, לשמוע על משמעות המילים שנלקחו מתפילות, ממסורות קבליסיטיות יהודיות עתיקות יומין (רבי אברהם אבולעפיה, רבי חיים ויטל ועוד), ועל "סוד הנעת האותיות" עליו סיפר קריצר, הטכניקה המדיטטיבית והאמונית, השמורה עמו מזה שנים רבות.  

אהרון קריצר

בתערוכה המוצגת על קירות המנהרה, חוברים להם הטבע, הלמות גלגלי המכוניות מעל והרבה אור. אור האופף את הבאים אל המנהרה ממול, והחושך האופף את הקירות. אור במשמעותו הרוחנית, אך גם הפיזית (לבאים למנהרה, מתבקש השימוש בפנס של הסלולר על-מנת להאיר את הצילומים המוצגים על קירות המנהרה).

קריצר מציג שתי סדרות צילום על קירות המנהרה:

הראשונה המקדמת את הבאים "אורות מאופל"; השנייה בהמשך, "טמיר ונעלם". הצילומים נעים מהמופשט אל הקונקרטי.

אהרון קריצר

סדרת הצילומים הראשונה "אורות מאופל", צולמה במעבה מערות המצויות באזור תל חדיד ואזור השפלה. עבודות אלה מספר קריצר, נעשו תוך כדי מדיטציה,תוך הנעת אותיות עבריות באופן מדיטטיבי ותוך הגיית המילים. המצלמה מציין קריצר: המשמשת ככלי עבודה בכל מקום אשר ילך עדיו. "אני והיא יוצאים לדרך ולא יודעים מה נפגוש ומה יתגלה בנו הפעם – נענים לקריאה האברהמית 'לך לך' ולקריאה הזוהרית 'תא חזי' (בוא וראה)" (מטקסט התערוכה).

המסע שעבר האמן ובמקביל אליו הצופה, הוא מסע המשלב והמחבר בין עולמות – עולם המעש-קרי הצילום ותוצריו בצד העולם המיסטי. שני עולמות אלה חוברים ומתאחדים לכדי עשייה רוחנית, שתוצאותיה הצילומים 'המוארים' והחוויה המיסטית המתבקשת.

הסדרה מספר קריצר מעניקה משמעות חדשה למושג 'פוטוגרפיה' (photography) – 'כתיבה באור'. אנו הצופים מוזמנים להשתמש בחוש הראיה אך גם חוש המישוש (בתחתית כל צילום מופיע משפט אותו בחר הצלם), ובמקביל מופעלים חושים נוספים – חוש השמיעה – של הלמות המכוניות הנוסעות מעל המנהרה, חוש הריח המגיע מצמחי הבר הצומחים משני פתחי המנהרה.

הבאים מוזמנים בעת הצפייה בצילומים לחוות חוויה מדיטטיבית, נלווה לכך "מורה נבוכים" בהנחיות המצויות בדפי התערוכה בקופסא המוצבת במרכז התערוכה.

הסדרה הצילומים השנייה "טמיר ונעלם", מאגדת יחד מגוון צילומים שנעשו במהלך עשור בטבע (לרוב, בין יער קולה לתל חדיד).

אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"

היציאה אל הטבע מציין קריצר היא בבחינת "לך לך" עבורו, שכן אינו יודע מה יתגלה בו (בטבע) ובו כאדם.

אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"
אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"

צילומים אלה – שלדידי מנהלים דיאלוג עם ציור – צילום/ציור, נעים בתפר שבין ריאליה לצילום מבוים, בין קדושה לחולין; אזכור השתקפויות העצים בבריכת "הנימפאות" של מונה בשעות האור השונות, או שני צילומים עליהם הצביע קריצר, בהם שילב עץ אשוח מפלסטיק בתוך מטע זיתים.

אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"
אהרון קריצר

ומעט על אמנות אור

המאה העשרים שימשה "מצע" נפלא לחקר סוגיות שהעסיקו אמני עבר אך קיבלו משנה תוקף עם המצאת המצלמה והיכולות הטמונות בה. חקר האור שהעסיק מדענים ואמנים כאחד ברנסנס ולאחריו, מקבל משנה תוקף בתחילת המאה העשרים ובמהלכה, בעיקר בשנות הששים.

אוטו פין (Otto Piene, 1928-2014) מציין: "לאור יש שלוש תכונות עיקריות המאפיינות אותו: אנרגיה, אקספרסיביות וחוסר גשמיות" הודות לכך יוצר האור רושם מיוחד על הצופה. האור מתאפיין בא-גשמיות, יש בו מן החזרתיות וההשתברות, ניתן לראות אותו אך אין לגעת בו.[1]

אמנים שעסקו באור ובביטוייו באמנות הרבו לכתוב על הבחירה שלהם באור כאמצעי לביטוי. אחד החשובים שבהם הוא תומס וילפריד (Thomas Wilfred, 1889-1968).

"האמנות השמינית מתחילה את ימיה בדורנו. זוהי אמנות חזותית אילמת, והאמצעי היחיד בה לביטויו של האמן הוא האור. אמנות חדשה זו נקראת לומיה. אמנות הלומיה נקראה גם "ציור עם אור", שם מטעה הוא מציין.

האור הוא ביטוי אוניברסלי דומם לעוצמה הרבה ביותר שחושינו מסוגלים לתפוס.[2]

הנחיות הגעה לתערוכה:
נוסעים על כביש 444, נכנסים למושב בית נחמיה. מיד אחרי שער הכניסה פונים שמאלה ברחבה, נוסעים ישר באי-התנועה ומשם ימינה אל דרך העפר הצפון-מזרחית שמאחרי הישוב.
מגיעים לשער פתוח מצד שמאל – מחנים את הרכב.
יוצאים מהשער ופונים בשביל שבאלכסון מימין, מספר דקות אל עבר חומת האבנים שתחת כביש שש. שם, מצד שמאל ניתן לראות את פתח המנהרה.

מצורף הקישור בגוגל מפות למיקום התערוכה :
https://goo.gl/maps/u6YdWfuu1geio58n7
נא לשים לב: יש להגיע דרך המושב בית נחמיה ולא להעצר על כביש שש .

התערוכה פתוחה כאמור 24/7.

תודה לאהרלה ולשועי על החברותא, השיח והעניין. ותודה על הטקסטים

מומלץ להגיע בשעות היום ולהביא את פנס הטלפון הסלולרי כדי לראות את הצילומים שבחשכת המנהרה.


[1] ביאטריס איזנברג, "האור כאלמנט יצירתי6.4, האוניברסיטה הפתוחה, 1981, עמ' 54.

[2] שם, עמ' 56-58.

כל המשפחות המאושרות: דיוקן משפחתי בהזמנה, אוצרת: מוניקה לביא, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, פתיחה 22 באפריל 2021

הצייר דוד ניפו ושתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק מזמינים אותנו הצופים להתוודע למשפחות, מוכרות ואנונימיות המוצגות בחלל מוזיאון נחום גוטמן.

דוד ניפו, מתווה לדיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975, צילום אנלוגי
אלה ברק

דוד ניפו מציג משפחת אצולה אירופאית, משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, ציור המלווה בעבודות רישום. בכך הוא מאזכר מסורות עבר עת מלאכת הציור שימשה בתפקיד  "העין" המתבוננת ומייצגת את מהות המוצג/ת.

ניפו עובד בדרך האופיינית לציירי ה-Old Masters בימים עברו. פורטרט מוזמן, המשפחה לבושה כמתבקש, עבודות רישום המשמשות כהכנה לציור המוגמר. יש בציור זה מן ה""Grandeur כפי שאומרים בצרפתית, מן הגדולה…הדמויות "גדולות מן החיים" ובאידיאליזציה .

יעל רוזן מציגה משפחות ישראליות מוכרות – כאלה שפניהן ושם המשפחה מסמלים עבור רבים ישראליות, מקומיות ועוד. לעומת זאת אלה ברק מציגה מהלך שונה. ייצוג של משפחות ברגעים אינטימיים הנעים בין ממשות לבידיון,

בכל העבודות יש מן המציצנות – הצופה הופך ל"מציצן" מרצון או שלאו, נוכח העבודות המוצגות, תמונת דיוקן חברתית, תרבותית וכמו בצילומיהן של רוזן וברק, מקומית.

ייצוגם של רמי מעלה בדיוקנאות ארוך יומין. אם נחזור אחורה לדיוקנאות של קליאופטרה והפרעונים, ולייצוגים של קיסרים ברומי הקדומה. או לייצוגים נפלאים של אפיפיורים וקרדינלים בעבודות מידי רפאל וטיציאן בין המאות 16-15.

הדיוקן יכול להיות דיוקן המייצג דמות כלשהי- גבר/אישה או ילד/ה ואף של בעלי חיים, וישנם הדיוקנאות הקבוצתיים כפי שניתן לראות בחצרות מלוכה דוגמת זו של משפחת גונזגה ב"קמרה דלי ספוזי", מנטובה, איטליה במאה ה-15או בחצרות מלכי ספרד לדוגמא, במאות ה-16 וה-17.

שינוי בתפיסת הדיוקן כמייצג רמי מעלה או דמויות מהבורגנות הגבוהה אירע בהולנד של המאות 16 ו-17, וזאת מסיבות דתיות. עם המעבר של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהולנד לדת הפרוטסנטית, פינו ציורים המייצגים סיפורים מהברית החדשה את מקומם לסוגות אחרות – והדיוקנאות זכו לייצוג ניכר בהולנד הבורגנית, אף שבמקביל עלו סוגות נוספות כגון טבע דומם ונופים. מעניין לציין שבהולנד דאז אנו מוצאים דיוקנאות נפלאים של "עמך" כמו למשל בעבודות של פראנס האלס (למשל, ה-Malle Babbe), בצד ייצוגים של דיוקנאות קבוצתיים בעבודות של האלס, רמברנדט (מציינת עבודה אחת "משמר הלילה") ועוד…

בדיוקנאות אלה ואחרים, קודם להמצאת המצלמה, עמלו האמנים בהעלאת הדמויות ובייצוג שלהן במדיית הציור, לעתים באידיאליזציה, ולעתים פחות. מאפיינים כמו הצגת היררכיה משפחתית או שלטונית, קשרים ויחסים בין הדמויות, מלבושים המעניקים הוד והדר ואף משרתים נלווים, היוו חלק משמעותי בסוגה זו.

עליית הצילום בשנות ה-30 של המאה השמונה עשרה בצרפת ובאנגליה כאחד שימשה מאיץ למעבר לדיוקנאות מצולמים. עם זאת, ניתן להתחקות אחר עלית קרנו מחדש של הדיוקן המצויר– הן של הפרט או של הקבוצה בעיקר משנות שמונים ואילך של המאה העשרים, עת ניתנת החרות! לאמן/ית לייצג דימויים בסגנונות שונים ובמדיה שונות – ציור, פיסול, צילום, וידיאו ועוד.

דוד ניפו מציג בעבודה שלו תמונת עולם אישי, דיוקן משפחתי המנהל שיח עם Old Masters, הן במתוות (שאחת מהן מחולקת באופן בו נהגו לרשום רישומי הכנה בימים עברו). יש בעבודותיו הד מן העבר בצד מוסכמות של דיוקן קבוצתי באופן ההצבה, המציע הצצה לאיווי חברתי  ותרבותי של הדמויות המוצגות. ניפו מארגן בקפידה את הדמויות, את היחסים ההיררכיים ביניהן, ומעניק לנו הצופים רמזים גלויים בפיענוח תנוחת ושפת הגוף, המלבושים המפוארים, האותות והאובייקטים הנלווים לכך שמדובר במשפחה נעלה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132153.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132348.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה

דיוקן משפחתי זה הינו תמצית 'עולם קטן'. דמות האב כ"Omnipotence" ככל יכול, יושב בלבוש מלכותי – בצבעי אדום וכחול (צבעי מלכות – שמים ואדמה כאחד! וגם צבעי הלבוש של המדונה, אמו של ישו) ומוקף בסמלי סטטוס, כמעין כרטיס ביקור המוצג לעולם החיצוני. היחסים בין הדמויות: האם היוצרת קשר עין עם הצופים, מבטה מלוכסן, הבנות המשירות מבט. ואפרופו דיוקן בגוף מלא לפי הכללים הרנסנסיים/ברוקיים ובעיקר אלה קודם המצאת המצלמה עלותו היתה גבוהה ביותר למזמין!

הדמויות מוצגות על רקע ציור, ים/ימה? צמחיה ודמות אשר פלג גופה העליון חשוף, יצור שחציו אדם וחציו שייך לעולם הדגה?

הנאמר לעיל באשר לדיוקן רלוונטי כמובן לשתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק שעבודותיהן מוצגות בחללי התערוכה.

בצילומיה של יעל רוזן נעשה הניסיון לשמר עדות לממשותם של המוצגים בני המקום והזמן.

יעל רוזן, צלמת עיתונות, נשלחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לצלם דמויות מייצגות בחברה הישראלית. בין מצולמיה היו משפחות נשיא המדינה חיים הרצוג, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון ושחקנית התיאטרון חנה רובינא.

יעל רוזן, אפרים, שרה, עמיר ורננה קישון, 1975

בתצלומים כותבת האוצרת מוניקה לביא "נשקפת אליטה מקומית בנעלי בית, מקפידה על סגנון חיים פשוט, שאינו מנקר עיניים. בתצלומי משפחות הרצוג וקישון ישובים הילדים למרגלות הוריהם, הממוקמים משני צדיהם, ואם המשפחה יושבת ליד הפסנתר. בשני התצלומים האחרים בני המשפחה צפופים, קרובים, נוגעים זה בזה. בתצלום חנה רובינא, המצולמת עם בתה ועם נכדתה, נראות השלוש כדבוקה מטריארכלית, שעליה חולשת חנה, האם הגדולה. בכל התצלומים תלויות על הקירות יצירות אמנות, ובחללים פזורים חפצי נוי, שטיחים ורהיטים, פרחים".

מעניין לציין הבחירה בה כל משפחה בחרה את אופן הייצוג שלהם בצילומיה של רוזן. הרמטכ"ל גור מופיעה בלבוש לא רשמי בעליל: חלוק בית וכפכפי אצבע. בנו של הנשיא הרצוג נועל נעלי בית משובצות עם רוכסן של חברת "המגפר".

לביא מציינת את הבחירה שהציבו המשפחות המצולמות: ערכי משפחתיות ופשוטות ההליכות!

והשאלה שלי: האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? אני מניחה שכן, אנו מדברים על ישראל דאז, קודם תרבות ה"שופוני", על ערכים של צניעות וכל המשתמע! אף שהבחירה היא במקרה זה בנוגע לשלושת התערוכות בחירה אישית בהצגת מהויות ונטיות הלב.

צילומיה של אלה ברק נעים בספקטרום שבין החגיגיות לבין החצנה של הדמויות המיוצגות. הסטודיו לצילום של ברק, "פוטו ברק", נמצא בסמטה בדרך יפו-תל אביב, ואליו באים להצטלם לכבוד אירוע חגיגי וכחוויה משפחתית מגבשת. טקסיות המעמד כותבת לביא, ניכרת בכל הפרטים: בלבוש, ברקע ובאביזרים. הסטודיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לאופי התצלום המתוכנן: זוגי, משפחתי, היריוני, עם או בלי בעלי חיים.

אלה ברק

ואסיים מדבריו של פרופ' מרדכי עומר שנאמרו באחת ההדרכות שהעביר לנו בזמנו בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות: דיוקן יכול להיות כמאמרו של מרדכי עומר "ניסיון כמעט בלתי אפשרי – ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, להעלות את "מראה הנפש" (אמת אובייקטיבית, "אידיאה") תוך מעקב אחר "מראה הפנים".